אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

זניחת המסורת וטמטום הלב (תולדות סז)


התמונה של נסים ישעיהו

אקטואליה בפרשת השבוע

חפירת בארות זו עבודה קשה; זה לא לחפור מאגר שאליו יתנקזו מי הגשמים, לזה קוראים בור. באר, זה מעיין מים חיים הנמצא בעומק האדמה ולא תמיד פשוט להגיע אליו.

דומה כי הבלבול הערכי במחוזותינו הולך ומתעצם. הדוגמאות לבלבול הזה רבות מספור ולא ננסה למנותן כאן. רק דוגמא אחת להמחשה, מעשהו של מר גאידמק; האיש אירגן לאנשי שדרות נופש באילת על חשבונו, מעשה המתפרש כנדיבות מופתית על ידי רבים. אותו מעשה עצמו, מתפרש על ידי אחרים כיחצנות ואינטרסנטיות.

מהיכן נובע הבלבול הזה? וגם, היכן האמת? ננסה למצוא תשובה בפרשת השבוע, שהרי לכל השאלות יש תשובות בתורה, ופרשת השבוע מספקת תשובות לשאלות של אותו שבוע.

ובכן, פרשת השבוע מתחילה בפסוק (בראשית כ"ה): [יט] וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, בֶּן-אַבְרָהָם: אַבְרָהָם, הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק.

על פסוק זה אומר רש"י: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, יעקב ועשו האמורים בפרשה. ואכן, זהו הנושא בפרק הראשון, הולדת האחים התאומים ואיפיונם. אלא שמיד אח"כ מספרת לנו התורה על "יחסי החוץ" של יצחק, עם שכניו הפלשתים.

ההיסטוריה של יחסים אלו מתחילה עוד בימי אברהם אביו; הוא נתבקש לכרות ברית לפלשתים שלא יפגע בהם (בראשית כ"א) ועושה זאת ברצון. לאחר מות אברהם, נודד יצחק לאזור פלשתים עקב הרעב.

יצחק עושה שם חיל וגם מגלה כי זכרו של אביו המנוח, לא ממש משובב את נפשם של הפלשתים:

(בראשית כ"ה) [טו] וְכָל-הַבְּאֵרֹת, אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו, בִּימֵי, אַבְרָהָם אָבִיו--סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, וַיְמַלְאוּם עָפָר.

פסוק זה מסביר את פעולתו של יצחק המסופרת אחר כך, אבל מדוע טרחו הפלשתים לסתום את הבארות? רש"י מביא פירוש הנראה מוזר ביותר:

סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, מפני שאמרו, תקלה הם לנו מפני הגייסות הבאות עלינו. טמונין פלשתאי, לשון סתימה; ובלשון משנה (פסחים מב א) מטמטם את הלב:

מה אילץ את רש"י להביא את החלק השני בפירושו, לשון טמינה וטמטום? מה היה חסר בחלק הראשון של פירושו? ננסה להבין זאת בהמשך בע"ה. בינתיים, הנה הפעולה של יצחק שבגינה הובא ההסבר:

יח וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם; וַיִּקְרָא לָהֶן, שֵׁמוֹת, כַּשֵּׁמֹת, אֲשֶׁר-קָרָא לָהֶן אָבִיו.

חפירת בארות זו עבודה קשה; זה לא לחפור מאגר שאליו יתנקזו מי הגשמים, לזה קוראים בור. באר, זה מעיין מים חיים הנמצא בעומק האדמה ולא תמיד פשוט להגיע אליו.

אברהם חפר בארות, כנראה לא רק לצורך עצמו. הוא הרי היה מכניס אורחים ידוע ודאג למחסורו של הזולת, בגשמיות וגם ברוחניות, גם אם לא הכיר כלל את אותו זולת.

ברוחניות, חפירת בארות זה לחפור בנפש עד שמוצאים את נקודת האמת, את הקשר העצמי עם הרבונו של עולם. לחפור אצל ועבור הזולת, כפי שעשה אברהם, אפשר להצליח רק לאחר שהאדם חפר וגילה אצל עצמו את הנקודה הזאת; הגיע אל המעיין הפנימי שלו עצמו.

הפלשתים לא אהבו את העבודה הזאת של אברהם; הם, שכל מהותם הסתכמה בניסיונות פלישה לתחומו של הזולת ונישולו לטובת עצמם כביכול, לא יכלו לקבל את דרכו של אברהם לדאוג לכל זולת.

יצחק ממשיך את דרכו של אביו; קודם כל הוא שב וחופר את הבארות שחפר אביו והפלשתים סתמו, אחר כך הוא מתפנה לחפור בארות משלו. זהו אחד ההסברים לכפל הלשון בפסוק הפותח את הפרשה: יִצְחָק, בֶּן-אַבְרָהָם: אַבְרָהָם, הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק.

את העבודה הזאת, הפלשתים לא אהבו גם אצל יצחק: [טז] וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל-יִצְחָק: לֵךְ, מֵעִמָּנוּ, כִּי-עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ, מְאֹד.

הם אמנם כרתו ברית עם אברהם, אבל רק בנוגע למעטפת החיצונית: (בראשית כ"א) [כג] וְעַתָּה, הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹקִים הֵנָּה, אִם-תִּשְׁקֹר לִי, וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי; כַּחֶסֶד אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי עִמְּךָ, תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי, וְעִם-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-גַּרְתָּה בָּהּ.

יותר מאוחר, גם עם יצחק הם מבקשים לכרות ברית:

[כח] וַיֹּאמְרוּ, רָאוֹ רָאִינוּ כִּי-הָיָה ה' עִמָּךְ, וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ, בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ; וְנִכְרְתָה בְרִית, עִמָּךְ. [כט] אִם-תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה, כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ, וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק-טוֹב, וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם; אַתָּה עַתָּה, בְּרוּךְ ה'.

אמצנו סמלים וזנחנו את המהות

כאמור, הפלשתים רוצים שלום עם אברהם ועם יצחק; הם אפילו מכבדים אותם מאד על הצלחתם הכלכלית ובכלל, אבל לא מקבלים את דרכם האידיאולוגית. בארות, לחתור למעמקי הנפש כדי לגלות את הקשר עם בורא העולם ומנהיגו – עד כאן. זה לא.

והתוצאה של סתימת הבארות, של הניתוק מן המסורת של אברהם ויצחק, אומר לנו רש"י: מטמטם את הלב.

בסך הכל הרי לא מוותרים על יהדות; יש את סמל המנורה, והמגן דוד, ואפילו מספר חברי הכנסת (120) הוא מספר משמעותי במסורת ישראל, אז איך אפשר לטעון שזו לא מדינה יהודית?

הטענות האלה קצת מזכירות את דרכו של עשו ככתוב בפרשתנו. גם הוא בנו של יצחק, אבל בעוד יעקב התמקד במהות דרכו של יצחק ואותה עמל ליישם, עשו בחר להתמקד בסמלים:

[לד] וַיְהִי עֵשָׂו, בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה, וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת-יְהוּדִית, בַּת-בְּאֵרִי הַחִתִּי--וְאֶת-בָּשְׂמַת, בַּת-אֵילֹן הַחִתִּי.

(רש"י) בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה, עשו היה נמשל לחזיר, שנאמר (תהלים פ יד) יכרסמנה חזיר מיער, החזיר הזה כשהוא שוכב, פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור, כך אלו גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים.

כל ארבעים שנה היה עשו צד נשים מתחת בעליהן ומענה אותם; כשהיה בן ארבעים, אמר אבא בן ארבעים שנה נשא אשה, אף אני כן:

יצחק ידע בדיוק עם מי יש לו עסק. הוא לא היה מרוצה מהתנהגות הנשים שעשו בחר לעצמו, [לה] וַתִּהְיֶיןָ, מֹרַת רוּחַ, לְיִצְחָק, וּלְרִבְקָה. ואם עשו הסתדר אתן, זה ודאי לימד עליו המון, אם בכלל היה צריך יצחק ללימוד זה. למרות זאת הוא מבקש להעניק את ברכותיו דווקא לעשו, מעניין מדוע.

דומה הדבר למחנך המשקיע מאמץ רב לקדם תלמיד חלש ואף עצל, ובאותו זמן נראה כי הוא מזניח את התלמיד השקדן והנבון. המחנך חושב שאם ישקיע בתלמיד החלש, יצליח לקדם אותו. התלמיד הטוב – הוא יסתדר בכוחות עצמו. ובאמת יש סיכוי שזה יצליח.

יצחק ידע כי תפקידו בעולם הוא לחשוף את העובדה שה' אחד ושמו אחד; את התפקיד הזה הוא ירש מאברהם אביו והיה עליו גם להנחיל אותו לבניו שהם גם תלמידיו. נראה היה לו שיעקב מתקדם בדרך הנכונה למילוי התפקיד בעוד עשו, במקום להכשיר עצמו בדרכם של אביו וסבו, נסחף למחוזות לא רצויים של השתעבדות למנעמי העולם הזה.

יצחק ידע שיש בברכותיו כח עצום וחשב שאם יעניק אותן לעשו, ההשפעה של הברכות תחדור לליבו והוא ישתנה לטובה.

אבל לא היה לכך שום סיכוי, ואת הסוד הזה מגלה לנו רש"י בפירושו לפעולת הפלשתים בסתימת הבארות. כי מרגע שעשו בחר להתמקד בחיצוניות במקום בפנימיות, בסמלים במקום במהות, הוא הגיע לטמטום הלב ולא היתה לו שום נכונות להתחבר למהות דרכו של יצחק. בסופו של דבר, גם יצחק הודה בכך.

כאשר מבינים כך את פרשת השבוע שלנו, אפשר כבר גם להבין את פירושו של רש"י לפסוק הראשון בפרשה: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, יעקב ועשו האמורים בפרשה.

כאשר בוחרים בדרכו של עשו, התמקדות בסמלים – אין סיכוי אפילו להבין, את דרכם של יצחק ושל יעקב, כי הלב מיטמטם. זה לא קורה ביום אחד. זה תהליך שיכול להימשך כמה שנים, אבל זה מגיע.

כך אפשר לראות בחדשות כותרת שיכלה להיות מבהילה אלמלי היתה צפויה. הכותרת: "המג"ד מתנכל לנו על רקע דתי". קוראים לזה צבא יהודי והמג"ד הוא אפילו בן של רב ידוע.

הרב הזה, יש להניח, הוא ירא שמים ואינו מסכים לדרך של בנו; אבל, שוב יש להניח, הוא בחר לקדש איזה סמל או שנים (במקום להתמקד במהות) ואת התוצאה רואים בהתנהגותו של הבן המג"ד.

טמטום הלב, כבר אמרנו? אטימות לכל דבר שבקדושה. והגרוע מכולם הוא אטום הלב שיש לו בראש זכרונות מן הישיבה או מן החדר. אצלו טמטום הלב מגובה בקביעות "הלכתיות" מן המאגר שבזכרונו והנזק הוא כבד.

קצת קשה למצוא משהו אפטימי לחתימת המאמר, אז ניעזר בנביא (עובדיה) שמבטיח בהפטרת השבוע:

[כא] וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן, לִשְׁפֹּט אֶת-הַר עֵשָׂו; וְהָיְתָה לַה', הַמְּלוּכָה.

אז גם יתגלה משיח צדקנו ויהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.

נסים ישעיהו, תנועת אור ישראל<a

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו