אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

משוגעים, רדו מהגג לפני שתפלו (כי תצא)


התמונה של נסים ישעיהו

אקטואליה בפרשת השבוע

נכשלנו כי אנחנו מתעקשים שלא ללמוד ולהבין את השפה של אויבינו, ובמקום זה אנחנו מתעקשים ללמד אותם את השפה שלנו.

האם יש פתרון למצב אליו נקלעה מדינת ישראל? האם יש איזו דרך לסיים את המלחמות? הרי (כמעט) לכולם כבר ברור כיום, כי המלחמה המתנהלת בינינו לבין המוסלמים אין לה שום קשר עם הכיבוש, הדיכוי, ההשפלה וכל יתר המונחים שבהם תלו החכמים בעיני עצמם את "ההתנגדות הפלשתינית" לנוכחותנו במרחב. כיום ברור (כמעט) לכולם כי המוסלמים מנהלים מלחמה נגד כל העולם ולמלחמה הזאת הם נתנו כותרת דתית.

במלחמה הזאת, מדינת ישראל מהווה מוצב קדמי של העולם החופשי, והפלשתינים משמשים כחוד החנית של האופנסיבה המוסלמית. מנהיגי העולם החופשי כבר הבינו זאת ודומה כי גם חלק לא מבוטל מבין מנהיגי המדינות המוסלמיות הבין זאת. השאלה היא, אם מנהיגי המדינה שנפל בגורלה להוות מוצב קדמי של הצד המותקף, מדינת ישראל, אם גם הם מבינים זאת.

האמת, נראה שדווקא הם רחוקים מאד מתובנה זו, ואפשר להבין אותם. מודעות דתית הרי אין להם וגם הוגי דעות גדולים – הם לא, אז איך יבינו משהו כל כך על שכלי?

תובנה זו, חשובה למדינת ישראל יותר משהיא חשובה למדינות אחרות. גם משום שהיא מהווה מוצב קדמי של העולם החופשי כאמור, וגם משום שההצדקה היחידה לקיומה היא בהיותה 'בית לאומי לעם היהודי' מושג שעל המרכיב הדתי בו אין מחלוקת, ובלעדיו אין לו קיום.

אין מחלוקת??? ואוו, איזו שטות. טוב נו, אין מחלוקת אצל הגויים. הם בדעה שהמונח "עם יהודי" הוא מונח דתי, והם גם מניחים כנראה, שמיקוד המאמץ המלחמתי המוסלמי במדינה היהודית, נובע מהמרכיב הדתי שמציק למוסלמים.

איני בטוח שהם צודקים הגויים האלה, אבל כן בטוח שזה מה שמשדרים המוסלמים. גם בטוח שמנהיגינו, בהיותם נטולי כל מודעות דתית, תגובותיהם לשידורים אלו מעוררות רחמים במקרה הטוב והרסניות ביותר למדינה ולתושביה, וזה כבר הרבה פחות טוב.

בכלל, אצלנו מקובל שבשום מקרה לא משתמשים בטיעונים או בנימוקים דתיים. טיעונים כאלה עלולים להטיל על המשתמש בהם צל כבד של מיושנות רעיונית ואף לעורר חשד של ניתוק מהמציאות המודרנית וריחוף בעולם ימיביניימי, או אף בעולם קדום יותר.

מי שחושב שמדובר בניסיון אישי של הח"מ, כנראה אינו טועה. אלא שהח"מ אינו מחוייב לתקינות הפוליטית ואינו חושש מתדמית כזו או אחרת, על כן הוא מרשה לעצמו לומר דברים ששום פוליטיקאי או איש תקשורת אינו מעז לומר, או שמא לא עולה בדעתו לומר. כלומר, הרעיון לא עולה בדעתם כי הוא תוצר של חשיבה דתית. וגם אם יעלה בדעתם, לא יאמרו אותו כי אינו מתיישב עם התקינות הפוליטית.

ואחרי ההקדמה הארוכה הזאת, מעניין איזה רעיון מוזר אנחנו הולכים להציע הפעם, בהקשר של השאלות שהוצגו בתחילת הרשימה; האם יש פתרון לבעיות של המדינה, והאם יש דרך בה ניתן לסיים את המלחמות.

מרבים אצלנו לקונן על ההסברה הלקויה. גם מאשימים חוגים כאלה ואחרים שפועלים נגד האינטרסים של המדינה ושל תושביה. העובדה שיש בעיות של הסברה, מלמדת שמדובר בכשלונות, כי הצלחות – לעולם אין צורך להסביר. הן מדברות בעד עצמן. זה בדיוק אותו רעיון של וועדת חקירה, שלעולם לא תקום לבדיקת הצלחה, רק לבדיקת כשלון.

לא נשאל מדוע אנחנו מקפידים להכשל שוב ושוב, אבל ננסה להבין מדוע אנחנו נכשלים. מדוע נכשלנו בלבנון ומדוע נכשלנו בעזה ובנותיה.

נכשלנו כי אנחנו מתעקשים שלא ללמוד ולהבין את השפה של אויבינו, ובמקום זה אנחנו מתעקשים ללמד אותם את השפה שלנו. התוצאה היא התנתקות מלאה שלנו מן המציאות, אלא שהמציאות מתעקשת לטפוח על פנינו שוב ושוב; אולי בניסיון להעיר אותנו מן החלומות שהתמכרנו להם.

אל האויב אנחנו מתייחסים כאל שותף עתידי לשלום ובכלל לא מקשיבים למה שהוא אומר על הרעיון הזה. הנה הוראה אקטואלית בפרשת השבוע (דברים, פרשת כי תצא, כ"ג, ז') : לֹא-תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם, וְטֹבָתָם, כָּל-יָמֶיךָ, לְעוֹלָם.

עם מי לא עושים שלום

מקובלת אצלנו האמירה ששלום עושים עם אויבים. את יצר הלוחמנות שלנו, מפנים כלפי אחים ר"ל. בפרשת השבוע מנחה אותנו התורה כיצד להתייחס לעמים שונים וראה זה פלא, לעמים שונים – יחס שונה. הפסוק שציטטנו לעיל, מתייחס אך ורק לעמון ומואב:

[ד] לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל ה': גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, לֹא-יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד-עוֹלָם.

להוראה זו נותנת התורה שני נימוקים:

[ה] עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-קִדְּמוּ אֶתְכֶם, בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם; וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת-בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר, מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם--לְקַלְלֶךָּ.

ומה היו התוצאות של יוזמה זו? האם גרמו רעב בעם ישראל? או שמא הצליחו להזיק בניסיונות הקללה? לא מִנֵּיה ולא מִקְצָתֵיה:

[ו] וְלֹא-אָבָה ה' אֱלֹקֶיךָ, לִשְׁמֹעַ אֶל-בִּלְעָם, וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹקֶיךָ לְּךָ אֶת-הַקְּלָלָה, לִבְרָכָה: כִּי אֲהֵבְךָ, ה' אֱלֹקֶיךָ.

אלא מה, עצם היוזמה המלחמתית ללא התגרות קודמת מצדנו, די בה כדי להטיל עליהם אות קלון נצחית, לֹא-תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם... לְעוֹלָם.

לעומת זאת, לגבי מצרים ואדום, למרות רקע היסטורי רגיש עד בעייתי, התורה מאפשרת את קבלתם אלינו בהגבלות מסויימות. בכך מלמדת אותנו התורה להקשיב למה שאומרים אויבינו גם מעבר למלים. להגיב לדבריהם ולמעשיהם על אותו מישור ובאותה מטבע.

התורה מלמדת אותנו אבל אנחנו לא לומדים. אנחנו מעדיפים להקשיב לעצמנו ולעצמנו בלבד. לא רק לתורה אנחנו לא מקשיבים, גם לאובינו לא. וכאשר מתעקשים שלא להקשיב לאויבינו כאמור, מתנתקים מן המציאות ועל כן מופתעים מכל מהלך שאינו תואם את ציפיותינו הדמיוניות.

אילו הקשבנו להוראות התורה, לא היינו מתחילים בכלל מהלכים של שלום, שכן התורה מודיעה לנו מראש שאין לזה שום סיכוי. במקרה כזה, היינו חוסכים מעצמנו המון צרות והרבה שפך דם. אבל גם לאחר שהתעקשנו לפעול הפוך מהוראות התורה, יכולנו לפחות להקשיב לאויבינו. ומה היינו עושים אז?

אז, היינו משיבים לאויבינו באותה שפה שהם מדברים. היינו מכריזים שחיזבאללה (מפלגת אללה) זה בעצם חיזבאשייטאן (מפלגת השטן) ונאסראללה הוא, לאמיתו של דבר נאסראשייטאן. היינו מספרים את זה לקהל ההתייחסות שלו ומזהירים אותם מפני הסכנה שהאיש הזה יוביל אותם בדרך השטן, דרך המוות והחורבן.

אם היינו חושבים בראש של התורה, שר הביטחון לא היה מתהלל בזכרון העתידי של נסראללה (הוא לא ישכח מי זה פרץ, או משהו כזה) וראש הממשלה לא היה עורך השוואה בינו לבין האיש מלבנון (הוא מסתתר בבונקר ואני מסתובב חופשי, או משהו כזה).

אם היינו חושבים בראש של התורה, היינו מזכירים לעולם בכלל ולאירנים בפרט, כי כבר היה בעבר איזה פרסי אחד, המן, שרצה להשמיד את היהודים. היינו מזכירים כמובן גם את תוצאות השיגעון שלו, שבעים וחמשה אלף צוררים שנהרגו ביום אחד, וראש הצוררים עצמו נתלה על העץ.

היינו מסבירים להם שזה קרה משום שה' אוהב את היהודים ומתנקם בכל חורשי רעתם, לכן כדאי להם מאד להיות דווקא בצד של היהודים.

מה דעתכם, איך הסברה כזאת היתה מתקבלת בעולם בכלל ואצל המוסלמים בפרט? אבל אין סיכוי שנדבר בשפה כזאת, נכון? הרי אנחנו לא מאמינים בשטן וגם, להבדיל, האמונה בה' היא עניין פרטי של המאמין, לא משהו שניתן לבסס עליו מדיניות או הסברה, עכ"פ, כך הורגלנו לחשוב. אולי זו הסיבה שדברים כנ"ל לא נשמעים מפי חברי כנסת ושרים ממפלגות המכונות דתיות, וגם לא מפי רבנים. למעט כמה צדיקים בין הרבנים, כולם חושבים ומדברים פוליטיקה, לא תורה.

אבל אין לנו ברירה כי חפצי חיים אנחנו. הדרך בה הלכנו עד עתה וממשיכים ללכת, הובילה אותנו אל סף חורבן וזה עוד לא נגמר. חייבים לשנות כיוון, להחליף דרך. לעלות על דרך עץ החיים, הדרך שהתורה מתווה לנו.

ומיד תתקיים בנו הנבואה (ישעיהו נ"ד) שקוראים בהפטרת השבוע: [ז] בְּרֶגַע קָטֹן, עֲזַבְתִּיךְ; וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים, אֲקַבְּצֵךְ. [ח] בְּשֶׁצֶף קֶצֶף, הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ, וּבְחֶסֶד עוֹלָם, רִחַמְתִּיךְ--אָמַר גֹּאֲלֵךְ, ה'.

וכאשר זה יקרה, יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.

נסים ישעיהו, תנועת אור ישראל<a

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו