אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אז מה, בלבנון, ניצחנו או הפסדנו?


התמונה של נסים ישעיהו

אקטואליה ב-פרשת השבוע

'מנצח שצריך להוכיח את נצחונו, המנוצח גדול ממנו

אין לנו כוונה להשתתף בויכוח הפתטי הזה. תרומתנו לדיון הלוהט תסתכם בפרפראזה על קביעתו של אחד מגדולי צדיקי הדורות בעם ישראל: 'מנצח שצריך להוכיח את נצחונו, המנוצח גדול ממנו'.

עצם הדיון הזה, יסודו בכוחניות השלטת בכל מערכות חיינו. הרי מה שבאמת משנה, זה אם מצבנו הכללי, והבטחוני בפרט, טוב היום יותר מזה שהיה לפני שפרצה המלחמה האחרונה, או שמא להיפך.

במלחמה הבלתי נגמרת עם המוסלמים, מדינת ישראל מקפידה שלא לנצח. זה לא חדש ואפילו הושמעו הנמקות מעניינות לתופעה משונה זו. כמו למשל: המנוצח ירגיש מושפל – הכבוד הערבי, אתם יודעים – ואז לא יסכים לדבר אתנו על שלום, אז מוטב שלא ירגישו מנוצחים. וכדי שלא ירגישו מנוצחים, מוטב שלא ננצח.

כל אחד ידע שאסור לנו באיסור חמור להפסיד. 'אם נפסיד פעם אחת, לא תישאר מדינה' היתה ואולי עודנה הדעה הרווחת. אז אם אסור בשום אופן להפסיד במלחמה ולנצח בה מאד לא רצוי, מה עושים? איך מנהלים את העימות הבלתי נגמר? חותרים לחזור הביתה בשלום. ולא רק שמסתפקים בכך, עוד הופכים את זה לאידיאולוגיה.

הרי הערבים כידוע, הקפידו להפסיד מולנו כמעט בכל ההתנגשויות שהיו לנו אתם, כך שלא היינו צריכים להתאמץ במיוחד כדי לחזור הביתה בשלום. מכאן שכל מה שנשאר לנו זה לחתור להסכמי שלום, כך שנחסוך לעצמנו את החזרה הביתה בשלום; פשוט נישאר בבית בשלום.

מעניין; גם אשתקד בשבוע זה, הנושא שלנו היה בתחום הכשלון או ההצלחה. הניצחון של הממשלה/המדינה מול התבוסה של אנשי גוש קטיף. עמדנו על כך שלפעמים, הצלחה היא המבוא לכשלון בעוד כשלון, רצוי מאד שיהיה מנוף להצלחה.

ביססנו את הדברים על הנושא של פרשת השבוע:

(דברים יא) [כו] רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה. [כז] אֶת-הַבְּרָכָה--אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. [כח] וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם.

נקודת הרעיון היא שמה שנראה היום כברכה, עלול להתגלות כקללה בהמשך הדרך, בעוד הקללה של היום, עשויה לשמש תשתית לברכה גדולה שתתגלה מתישהו בעתיד.

היו כבר מי שעמדו על כך שההצלחה ההיא של המדינה, להחריב את גוש קטיף על לא דבר, ולגרש את תושביו על לא עוול בכפם, היא הניצבת בבסיסו של הכשלון הנוכחי להגן על ישובי הצפון מחורבן, ועל תושבי אותם ישובים ממעמד של פליטים. כידוע, אנחנו לא כל כך גורסים ראיה פשטנית מסוג זה, אבל יש מקרים בהם הראיה הפשטנית היא היחידה שקיימת, וזהו אחד מהמקרים האלה.

לתופעה זו קוראים חז"ל 'מדה כנגד מדה' (סנהדרין צ/א) שכל מדותיו של הקב"ה, מדה כנגד מדה.

ראיה פשטנית לגמרי, מה? יש על זה הרבה ראיות בתנ"ך אבל לא נאריך בכך. מי שרוצה, הרי תורה מונחת, וכל אחד יכול ללמוד.

אין זו הפעם הראשונה בה הח"מ, שכידוע, מתאמץ לחשוף את האקטואליה בפרשת השבוע בכל שבוע, מגלה כי אותו נושא צף ועולה בחדשות באותו שבוע, שנה אחר שנה. אבל דומה שאכן זו הפעם הראשונה בה מתגלה בבירור, מזווית הראיה של אקטואליה בפרשת השבוע, כי ניצחון הממשלה על אזרחיה ההגונים, מחירו הוא הפסד מול אויביה הרצחניים, מדה כנגד מדה.

מבחינת הכותב, החידוש הוא רק בכך שהכשלון אשר נולד מן ההצלחה ההיא, יצא לאויר העולם בתום שנה מאז, ונדון בחדשות באותו שבוע בו נדון אותו נושא אשתקד. כי אכן, שבוע זה הוא השבוע בו נושא הבחירה החופשית, כולל נטילת האחריות לתוצאותיה, הוא הנושא שעל הפרק.

שבת זו היא האחרונה בחודש מנחם אב, ומכיוון שכך, היא מהווה הכנה לחודש אלול, שהעניין המרכזי בו הוא התשובה. כל הרעיון הזה, תשובה, מבוסס על הבחירה החופשית. אם יש בחירה – יש גם תשובה.

תשובה ומעשים טובים, כמגן לפני הפורענות

בספר דברים, שוב ושוב מזכיר לנו משה רבנו כי את הארץ קיבלנו במתנה מה' יתברך, ומזהיר אותנו מפני היסחפות אחר השקפת עולם אלילית, היסחפות שסופה חורבן.

אשתקד עמדנו על האזהרה מפני נביאים המציעים להשתעבד למדינה במקביל לעבודת ה'. בתגובה טענו החכמים בעיני עצמם, בדור שלנו אין נביאים כך שהדברים לא ממש אקטואליים. כנראה, גם משה רבנו ידע שטענה כזאת תושמע פעם, אז הוא ממשיך מיד:

(דברים יג) [ז] כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן-אִמֶּךָ אוֹ-בִנְךָ אוֹ-בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ, אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ--בַּסֵּתֶר לֵאמֹר: נֵלְכָה, וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ, אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ.

כאן לא מדובר בנביא שאפשר להתווכח אם יש או אין כזה, אם הוא נביא או סתם צדיק. כאן מדובר באדם קרוב, הכי קרוב. ומה הוא מציע? נֵלְכָה, וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ, אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ.

המציאות אצלנו היא, שהסתה זו כבר אינה נעשית בסתר. היא נעשית בגלוי ואף בגאווה בלתי מוסתרת של המסיתים, על הפתיחות הרעיונית והפלורליזם התרבותי שהם דוגלים בו.

משפט הלוואי בסוף הפסוק, אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ, קצת מיותר לכאורה, לא? רש"י אומר שלא, לגמרי לא.

אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ - דבר זה גנאי גדול הוא לך שאף האומות אין מניחין מה שמסרו להם אבותיהם, וזהו אומר לך עזוב מה שמסרו לך אבותיך:

רש"י מראה לנו כי משה רבנו הכיר היטב את המסיתים שלנו. הם מכבדים מסורות של עמים אחרים. כל מסורת שהיא, רק לא את מסורת אבותיהם.

המסית אינו מציג את זה כתחליף לעבודת ה' חס ושלום. אולי כי אין סיכוי שיקשיבו לו בדבר כזה ואולי כי גם הוא עוד לא הדרדר עד כדי כך. אבל הוא כן שואל, למה להיות כזה צר אופק ולהסתפק רק בעבודת ה'? יש חיים גם מחוץ לבית הכנסת, לא?! אז בא נלמד משהו מאחרים. הוא רחב אופקים ומציע ללמוד גם מהעמים הרחוקים, לא רק מאלה שקרובים. אלה עלולים להיות פרימיטיביים מדי לטעמו.

[ח] מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים, אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם, הַקְּרֹבִים אֵלֶיךָ, אוֹ הָרְחֹקִים מִמֶּךָּ--מִקְצֵה הָאָרֶץ, וְעַד-קְצֵה הָאָרֶץ.

אבל משה רבנו יודע שזו התחלה של הדרדרות קשה. מתחילים בסיסמה: 'היה יהודי בביתך ואדם בצאתך' וזה מדרדר עד כדי שמי שנושא חזות יהודית, אינו אדם בעיניהם. לכל היותר יתייחסו אליו בכבוד כזה שנותנים לחיית בר מוגנת. על כן,

[ט] לֹא-תֹאבֶה לוֹ, וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו; וְלֹא-תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו, וְלֹא-תַחְמֹל וְלֹא-תְכַסֶּה עָלָיו.

השקפות כאלה חייבים למגר מיד עם הופעתן, וזוהי התרופה שמציע לנו משה רבנו.

ומהו הפתרון למצב החמור אליו נקלענו? משיב ר' אליעזר בן יעקב בפרקי אבות (ד): תשובה ומעשים טובים, כתריס לפני הפורענות.

תשובה, כאמור, מבוססת על יכולת הבחירה החופשית, זו שמוענקת לנו בפרשת השבוע הזה. אלא שכדי שתהיה תשובה, צריכים קודם להודות שהיה חטא. כרגע, לא נראה שמישהו מודה בכך ולכן הדברים הבאים נשארים בתחום הפנטזיה הפרטית של הח"מ. הרעיון הוא כזה:

האנשים שם למעלה יודו שהחרבת גוש קטיף היתה שגיאה, ושהגליית היהודים משם היתה שגיאה. שעצם רעיון החתירה לשלום עם האויבים, מבוסס על שגיאה קשה. מנגד, עקורי גוש קטיף יודו שהם, שאנחנו חיים בגלות, שעדיין לא זכינו לגאולה ואפילו לא רואים התחלה שלה. לאחר שאלה וגם אלה יודו, נוכל לעשות תשובה על שגיאות העבר ובכך לעצור את תהליך החורבן, המואץ ככל שמתקדמים אל העתיד.

כאמור, זו פנטזיה פרטית של הכותב, אבל לא נראה לי שיש איזשהו פתרון אחר. אדרבה, זהו הפתרון היחיד. הרי איש אינו מאמין ברצינות שבדרך הטבע נוכל לשרוד לאורך זמן מול הלחץ של מאות מליוני מוסלמים הנתמכים בידי שונאי עצמם ועמם בתוכנו, וכתוצאה מכך הם נתמכים גם בידי אנטישמים נוצרים.

השרידות שלנו מותנית והדרך אליה מוצעת לנו בפרשת השבוע:

ו כִּי-ה' אֱלֹקֶיךָ בֵּרַכְךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ; וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים, וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט, וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים, וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ.

ואז יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.

נסים ישעיהו, תנועת אור ישראל<a

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו