אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מלחמה בצל השלום או להיפך (דברים)


נסים ישעיהו's picture

אקטואליה בפרשת השבוע

ה"הפתעה" לא היתה בעניינים טכניים. ההפתעה היתה בניפוץ (התהליך ו)האשליה, שבסופו של דבר אויבינו ישלימו עם קיומנו כאן ונוכל לחיות בלי מלחמות, שלא לומר בשלום.

סוגרים שבוע שני של מלחמה בלבנון ועדיין לא רואים את הסוף. לכאורה, המצב הסתבך מעבר למה שהיה צפוי ואין לבוא בטענות אל איש, אבל זו עצמה הבעיה; מה גרם לכך שלא נערכנו לקראת ה"הפתעות" שהכין לנו החיזבאללה?

כאשר אומרים הפתעה, מתכוונים למשהו שהיה בלתי צפוי, ולכן לא היינו מוכנים לקראתו. משהו שחרג אל מחוץ למסגרת המקובלת ולכן צפויה, אל מחוץ למסגרת הציפיות שלנו, לכן לא היתה לנו תשובה מוכנה עבורו.

במלים אחרות, הציפיות שלנו הן הקובעות את מדת המוכנות לכל התפתחות. הופתענו – סימן ששגינו באשליה. בדיוק זו היתה הבעיה שלנו לפני מלחמת יום כפור ומאז אנחנו מסרבים להתנתק מהאשליות. חמור מזה, האשליות מעמיקות אחיזתן אצלנו והתוצאה היא שאנחנו מופתעים שוב ושוב.

לא הופתענו, אמר הרמטכ"ל ואמרו בכירים אחרים בצה"ל. האמנם? דומני שאמירה זו, אם היא נכונה, הרי זה רק בצד הטכני.

הרי לא באמת היו כאן הפתעות. אפילו לרגע אחד לא הסתירו אויבינו את כוונותיהם הרצחניות כלפינו, ואנחנו שמענו את דבריהם ויש להניח שהיו מי שתיעדו את אותם דברים. ידענו גם על כלי המשחית שצוברים אויבינו; אפילו לא היינו צריכים להתאמץ בהפעלת סוכנים עלומים שיגלו מה מכינים לנו אויבינו, כי הם שמחו לספר לנו על כך בעצמם.

ה"הפתעה" לא היתה בעניינים טכניים. ההפתעה היתה בניפוץ (התהליך ו)האשליה, שבסופו של דבר אויבינו ישלימו עם קיומנו כאן ונוכל לחיות בלי מלחמות, שלא לומר בשלום.

אומרים שאחד היסודות של שלטון דמוקרטי הוא הפרדת רשויות, כך שיתקיים איזון הדדי לתועלת הקיום של המדינה ואזרחיה. דיברנו על כך בעבר והעלינו את הטענה שאיש לא ניסה להפריך, כי אצלנו, במקום איזון הדדי מתקיימת הזנה הדדית שתוצאתה מסתכמת בתהו ובהו שהולך ומתגבר אצלנו.

בשעת כתיבת שורות אלו, אפשר לראות באתרי החדשות, בכותרת הראשית, דיווח על מסיבת עיתונאים בה סר הביטחון, שאינו מבין בצבא, מכריז כי אין לנו עניין במלחמה עם סוריה ואילו הרמטכ"ל, שאמור להיות חייל ולא מדינאי, מכריז כי הפתרון אינו צבאי בלבד. הזנה הדדית כבר אמרנו? וליקוי מאורות?

מספרים לנו על מלחמה ב-חיזבאללה. אנחנו גם סופגים אבדות קשות במלחמה נגד אותו ארגון רצחני. אבל הפתרון, אומרים לנו, הוא בסופו של דבר מדיני.

כולם יודעים שהחיזבאללה הוא רק המקל שמכה בנו; אם נשבור מקל אחד, יקחו מקל שני. כדי לפתור את הבעיה הקיומית שלנו, צריכים לשבור את היד האוחזת במקל וטוב יותר לשבור את הראש שמפעיל את אותה יד.

כמובן, אצלנו יודעים בדיוק איזו יד מניעה את המקל המכה בנו, זה שבחר להיקרא מפלגת הא-ל, וגם היכן מצוי הראש שמפעיל את אותה יד. אבל מתאמצים שלא לפגוע באותה יד, שלא לדבר על הראש, ואף מכריזים על כך בקול גדול.

ונניח שיצליחו לשבור את המקל. נניח אפילו שיצליחו לשרוף אותו עד שיהפך לאפר ויתפזר ברוח. הרי כל עוד קיימת היד וקיים הראש המניע אותה, תמיד אפשר לייצר מקל חדש, ואפילו יעיל יותר מזה שנכתש. אז מה התועלת במאמץ העליון שמשקיעים בכתישת המקל?

ואפילו אם, מסיבות כאלה ואחרות, לא מתכוונים לפגוע ביד ובראש הנ"ל, איזו תועלת תצמח מזה שמבטיחים להם חסינות? האם מצפים להכרת תודה מצדם? שיעריכו את טוב לבנו וישביתו את המקל המכה בנו?

בשבת זו אנחנו מתחילים לקרוא את ספר דברים המכונה 'משנֵה תורה'. הפטרת השבוע מתחילה בפסוק (ישעיהו א) חֲזוֹן, יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ, אֲשֶׁר חָזָה, עַל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם--בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ, מַלְכֵי יְהוּדָה. ולכן היא מכונה 'שבת חזון'.

בשבת הראשונה של בין המצרים, קראנו הפטרה המתחילה בפסוק (ירמיהו א): דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ, בֶּן-חִלְקִיָּהוּ, מִן-הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת, בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן.

בשבת השניה של בין המצרים קראנו הפטרה מאותו נביא בפרק ב': שִׁמְעוּ דְבַר-ה', בֵּית יַעֲקֹב, וְכָל-מִשְׁפְּחוֹת, בֵּית יִשְׂרָאֵל.

יש כאן רמז מופלא לתהליך שעלינו לעבור כדי שנשכיל לחזות נכוחה את הצפוי לנו. קודם כל עלינו לדעת כי ישנם דברים שנאמרו לנו, דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ. לדברים שנאמרו עלינו להאזין ולהפנים, שִׁמְעוּ דְבַר-ה', אם עברנו בהצלחה את שני השלבים הראשונים, זוכים לחֲזוֹן.

שלום תמורת שלום

בשבועיים האחרונים רמזתי לחשש הכבד שקינן בי, כי הממשלה תשוב לחתור אל האופק המדיני. כעת ברור כבר שזהו הכיוון שלה, וידועה עמדתי מזה זמן רב שחתירה אל אופק מדיני פירושה הפקרת הביטחון של תושבי מדינת ישראל.

עכשיו נודע רשמית, לפחות לדברי הרמטכ"ל, כי אשליית האופק המדיני חלחלה אל שורות הצבא. לא שיש בזה הפתעה מרעישה, בסך הכל זה מבטא את טשטוש התחומים שבין הרשויות השונות. אבל בהחלט יש בדברי הרמטכ"ל על פתרון מדיני, כדי לעורר דאגה אמיתית לעצם קיומה של מדינת ישראל.

כן, אני יודע, האופק המדיני שהם חותרים אליו אמור לספק גם שלום וגם ביטחון. אבל זה בדיוק מה שמפחיד אותי. עד עכשיו ולכל אורך ההיסטוריה, מי שחתר לשלום כדי להמנע ממלחמה, קיבל מלחמה בתנאים הרבה יותר גרועים מאלה שהיו לו בטרם חתם על שלום. ע"ע צ'מברליין כמשל, וגם אהוד ברק.

למעשה, מזה כעשור וחצי זהו הקו הרשמי של מדינת ישראל, החתירה לשלום. זה התחיל הרבה קודם, עם המתנה שקיבל סאדאת מ-בגין, אבל התעצם לפני כחמש עשרה שנה וצובר תאוצה מפחידה ככל שחולף הזמן.

ננסה לראות מה מציעה לנו פרשת השבוע בהקשר הזה של שלום ומלחמה. כאמור, ספר דברים מכונה 'משנה תורה'; זאת משום שבו משמיע משה באזנינו סקירה היסטורית מקפת ונותן לנו הנחיות להמשך הדרך, מעבר למפורט בחלקים הקודמים של התורה. והוא מזכיר לנו:

(דברים ב') [ב] וַיֹּאמֶר ה', אֵלַי לֵאמֹר. [ג] רַב-לָכֶם, סֹב אֶת-הָהָר הַזֶּה; פְּנוּ לָכֶם, צָפֹנָה. [ד] וְאֶת-הָעָם, צַו לֵאמֹר, אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי-עֵשָׂו, הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר; וְיִירְאוּ מִכֶּם, וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד. [ה] אַל-תִּתְגָּרוּ בָם--כִּי לֹא-אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם, עַד מִדְרַךְ כַּף-רָגֶל: כִּי-יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו, נָתַתִּי אֶת-הַר שֵׂעִיר.

ועם ישראל עוקף את ארץ אדום מדרום בתנועה לכיוון מזרח ומגיע לגבול מואב. שם מתקבלת הוראה דומה ביחס למואב, שלא לפגוע בהם, ובני ישראל ממשיכים במסע מזרחה אל עבר ארץ בני עמון. גם לגביהם מתקבלת ההוראה: [יט] וְקָרַבְתָּ, מוּל בְּנֵי עַמּוֹן--אַל-תְּצֻרֵם, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם: כִּי לֹא-אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹן לְךָ, יְרֻשָּׁה--כִּי לִבְנֵי-לוֹט, נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה.

עוקפים את בני עמון ממזרח ופונים מערבה לכיוון ארץ כנען. כאן נתקלים במדינות נוספות, כאשר התדמית היא של עם המתחמק ממלחמה.

אמנם היתה מלחמה במדיינים, אבל אלה היו נוודים, לא מדינות ולא ערים מבוצרות. כעת, מול סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן, מה יקרה?

[כד] קוּמוּ סְּעוּ, וְעִבְרוּ אֶת-נַחַל אַרְנֹן--רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת-סִיחֹן מֶלֶךְ-חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת-אַרְצוֹ, הָחֵל רָשׁ; וְהִתְגָּר בּוֹ, מִלְחָמָה. [כה] הַיּוֹם הַזֶּה, אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ, עַל-פְּנֵי הָעַמִּים, תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם--אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ, וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ.

התדמית חשובה מאד; אם יחשבו שאתם פחדנים, יתקפו אתכם. צריכים שכולם יפחדו מכם, אז קדימה למלחמה ולניצחון.

אבל משה נוקט מהלך מוזר לכאורה:

[כו] וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת, אֶל-סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן, דִּבְרֵי שָׁלוֹם, לֵאמֹר. [כז] אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ: לֹא אָסוּר, יָמִין וּשְׂמֹאול. [כח] אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי, וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן-לִי וְשָׁתִיתִי; רַק, אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי.

ה' הורה לצאת למלחמה. מאין ידע משה שצריכים קודם להציע שלום? המפתח לתשובה נמצא בזיהוי המקום, מִדְבַּר קְדֵמוֹת. איפה זה בדיוק?

(רש"י) מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת. אף על פי שלא צווני המקום לקרא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני מן התורה שקדמה לעולם. כשבא הקב"ה ליתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל, וגלוי לפניו שלא יקבלוה ואף על פי כן פתח להם בשלום, אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום.

דבר אחר ממדבר קדמות, ממך למדתי שקדמת לעולם. יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצריים, אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה לאמר (שמות ה א) שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, במתון:

הנה לפנינו שלושת השלבים שמנינו לעיל; משה ידע את הדברים, הפנים אותם, שזה המובן של שמיעה בתורה, וכך הגיע אל המסקנה הנכונה ואל המעשה הנכון כתוצאה של חזון אמתי. האם יש סיכוי שנצליח ללמוד ממנו?

משה הציע שלום לפני שפתח במלחמה, והתמורה שהציע עבור השלום הזה, היתה שלום. שלום תמורת שלום.

עלינו לשוב לדרכו של משה, דרך השלום תמורת שלום, כי חפצי חיים אנחנו. והרוצה במלחמה כסיחון בפרשתנו, עלינו להשמידו. זו הדרך היחידה לשלום אמת.

וכאשר זה יקרה, או אז יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.

נסים ישעיהו, תנועת אור ישראל<a

תגיות: 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו