אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אחדות בצל המלחמה (מטות ומסעי)


התמונה של נסים ישעיהו

אקטואליה בפרשת השבוע

טיל זילזל. מן השמים זימנו לנו גורם אחדות בדמותו של אויב קשה אשר מעולם לא הסתיר את כוונותיו הרצחניות

ימים קשים עוברים על תושבי מדינת ישראל; צפון הארץ משותק לחלוטין בגלל הפצצות תכופות של המחבלים, בדרום חרדים פן החפצים המעופפים יגלו שהם יודעים לפגוע בנפש חלילה, וגם במרכז הארץ המצב רוח לא משהו.

אני מניח שקולות ה'אמרנו לכם' נשמעים לא מעט, רק שאין כל כך מי שיקשיב להם; 'מה זה משנה עכשיו מה שעשינו או לא עשינו בשנים האחרונות? צריכים להתמודד עם הבעיה הקיימת כעת ולא להתחשבן על העבר' טוענים חסידי הקונצנזוס, שהם במקרה גם חסידי הקונספציה שהובילה למצב הנוכחי.

ימים אלו הם ימי 'בין הַמְּצָרים' בהם אנו זוכרים ומזכירים את חורבן בית המקדש מצד אחד ומייחלים לגאולה האמיתית והשלמה מצד שני. ככה זה אמור להיות אצלנו, זכרון החורבן – לא כערך לעצמו אלא כמנוף לבנין. כי כל חורבן הוא לצורך בניין שיהיה גדול יותר ומפואר יותר מזה שנחרב.

לזכר החורבן אין שום ערך מצד עצמו; להיפך, צריכים להביט ולחתור קדימה. אלא שהחתירה קדימה עלולה להסיג אותנו לאחור כידוע, על כן מזכירים לעצמנו את החורבן ואת המהלכים שקדמו לו, כדי שנדע ממה להזהר ואת מה עלינו לתקן.

כי בלי לזכור את החורבן וסיבותיו, לא ניתן לחתור אל הגאולה באמת. רק הודאה בשגיאות, שלא לומר פשעי, העבר ותיקונם – יש בהם כדי לבטל את התוצאות של אותן שגיאות ולהבטיח שלא נשוב ללכת באותו נתיב של חורבן.

תועלת אחת גדולה מאד כבר יצאה מהמצב הקשה והצפוי אליו נקלענו, האחדות בעם. דומה כי מאז ימי מבצע אנטבה לא היתה אחדות כזאת, וזה הטוב שנולד מהרע. אבל ככה זה תמיד בעם ישראל; כשיש 'צרה' ח"ו, זה רק כדי שנהפוך אותה ל'צהר' שדרכו יגיה עלינו אור הגאולה האמיתית והשלמה.

אלא שצהר זה נפתח כמו מאליו; זה לא שמישהו מאתנו יזם את פתיחתו. מן השמים נתנו לנו הזדמנות לתקן את שגיאות/פשעי העבר הקרוב והרחוק, ואנחנו צריכים לתפוס את ההזדמנות הזאת ולא להרפות ממנה.

בזמן הזה אשתקד, מצבנו היה הפוך בדיוק; על רקע התוכניות לעקירת היהודים מגוש קטיף, עקירה שעמדה להתבצע מיד לאחר תשעה באב, הקרע בעם נראה נורא והיה חשש כי אינו ניתן עוד לאיחוי.

כאמור, מן השמים זימנו לנו גורם אחדות בדמותו של אויב קשה אשר מעולם לא הסתיר את כוונותיו הרצחניות, ואף הרבה להתפאר באותן כוונות. לפי זה כבר מזמן היה עלינו לקפד את פתיל חייו, אלא שאנחנו בחרנו בדרך אחרת, אשר בינתיים נסתיימה בכך שמצד אחד גבתה וממשיכה לגבות מאתנו מחיר דמים יקר, ומצד שני "אילצה" אותנו להתאחד כולנו סביב מאמצי ההצלה של החטופים בפרט ושל תושבי מדינת ישראל בכלל.

השאלה אם דרך זו אכן נסתיימה עבורנו או שמא נשוב אליה, זו השאלה הגדולה. מהאזנה אקראית לפרשנים שונים, כולל שרים המככבים כפרשנים בכל עת שיש להם הזדמנות, עולה חשש כבד כי הלקח לא נלמד ואין שום כוונה ללמדו. ממשיכים לדבר על 'אופק מדיני' שאליו עלינו לחתור. לא למדו כלום.

בעבר דברנו על כך שהקב"ה עושה לנו נסים גלויים בכך שאויבינו אינם מצליחים לפגוע בנו, ואנחנו מנצלים את אותם נסים כדי להגביר את המרידה בו ר"ל. כך למשל, הקסאמים בדרום הארץ זכו לכינוי 'חפצים מעופפים' ו'קסאם שמסאם' בזכות העובדה שלא גרמו פגיעות רבות (מדי!) בנפש.

בשנים עברו, גם קרית שמונה ספגה מאות קטיושות בלא שהיו פגיעות בנפש. נס גלוי שפירשנו לא נכון ובעקבותיו אפשרנו לחיזבאללה לאגור אלפים רבים של חפצים מעופפים, מתוך שאננות מטופשת של מי שבטוחים כי לנו זה לא יקרה.

ובאמת, מה קרה שהקטיושות הורגות פתאום? מה, השתנה משהו? החליפו את החומר נפץ?

לא נראה לי. פשוט, מנהיגינו הוכיחו כבר כי כל עוד אין אבדות בנפש, אין הם רואים לנכון להגיב על סיכון חיי אדם בידי האויב. ראינו זאת בשדרות ובנותיה ועוד יותר ראינו זאת בשכונת גילה הירושלמית.

קשה לומר זאת, אבל דומה כי אם החיזבאללה היו פוצחים בהרעשה כללית של הצפון בלא שיגרמו אבדות בנפש, ובעיקר בלי לחטוף חיילים, מדינת ישראל היתה עוברת על כך לסדר היום. לכל היותר היו מנסים לפגוע בכמה משגרים.

ההשפלה שבחטיפת החיילים מצד אחד גרמה לתגובה הקשה, והפגיעה באזרחים מצד שני גורמת שתגובה זו תתמשך לבינתיים. ושתי אלה ביחד, גורמות לכך שהתחושה היא כי העם כולו מגבה את הממשלה ואת הצבא, וזוהי האחדות. עכשיו רק צריכים לפעול שאחדות זו תמשיך להתקיים.

אחדות לאור המנהיגות

כאמור, ימים אלו הם ימי בין המצרים, בהם מתאבלים על החורבן שנגרם כתוצאה משנאת חנם כידוע. האחדות השורה בינינו בימים אלו, היא תיקון ראוי לאותו פילוג שהוביל לחורבן ועלינו לפעול שאחדות זו תתקיים, לא רק אל מול אויב אכזר, אלא כמצב של קבע.

מרבים להאשים את התקשורת בחרחור מדנים בין חלקים שונים בעם; יש בכך מן האמת וגם הח"מ הזכיר זאת בעבר לא אחת. אלא שהאשם האמיתי אינו בתקשורת המפלגת לכאורה; האשם האמיתי הוא במנהיגים. העלינו זאת ברשימה לפרשת בלק, ורש"י (לד, יד) אומר זאת בפירוש בפרשתנו:

ללמדך שכל סרחון הדור תלוי בגדולים, שיש כח בידם למחות:

כמובן, אין הכוונה למנהיגים פוליטיים או צבאיים בלבד; מנהיגות בעם ישראל היא קודם כל מנהיגות רוחנית/דתית. כאשר מנהיגות זו אינה ממלאת את תפקידה, אם משום שהיא כפופה לממסד הפוליטי ומקבלת על עצמה את השפה ואת הסגנון הפוליטי, ואם מסבות אחרות – התוצאה היא שלא רואים אחדות בעם.

השבוע קוראים בתורה שתי פרשות, מטות ומסעי. בשתיהן יש הוראות ברורות שנכתבו כאילו רק עבורנו, יהודים בארץ ישראל בשנת ה-תשס"ו. לא נוכל לעמוד על כל הנושאים, אבל משהו על קצה המזלג:

(במדבר ל) [ב] וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה ה'.

מדובר בנשיאי השבטים, אבל כאן הם מכונים רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת; אפשר היה לכנותם גם 'זקני העם', אבל משה בוחר לכנותם דוקא רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת. כינוי זה מלמד אותם ואותנו כי בכוחם להטות את דעת הקהל אל כיוון החשיבה הנכון וגם אל המעשה הרצוי. הם המנהיגים ובהם תלוי הכל.

בדרך הטבע, אדם הולך אחר נטיות לבו; הרי לא מזמן שמענו את ראש הממשלה מתגאה בכך שאשתו הטתה את לבו מן הימין אל השמאל. עובדה זו מלמדת שאינו מנהיג, שכן כאמור, מנהיג נדרש להטות את לב המונהגים ולא לנטות אחריהם. אבל נניח לזה כעת.

כינוי זה, רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, מלמד אותנו גם כי בהפעלה נכונה של הראש הפרטי, אפשר לנטות מהנתיב בו הולכים אל נתיב אחר, בטוח יותר ומאוזן יותר.

והנה נושא אקטואלי נוסף, מהפרשה השניה שקוראים בשבת זו:

(במדבר לג) [נג] וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ: כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ, לָרֶשֶׁת אֹתָהּ.

נחלקו הפרשנים בפירוש פסוק זה; רש"י מפרש כי המצווה היא וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ. בזכות קיום מצווה זו, ה' מקיים את הבטחתו: וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ.

רמב"ן מפרש כי המצווה היא וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ, ומה שנצטווינו וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, זה רק כדי שנוכל לקיים את מצוות הישיבה בארץ.

אור החיים מכריע כפירוש רש"י: ואם הישיבה היא המצוה (כפירוש הרמב"ן) היה לו לתלות בעיקר המצוה ולומרכִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ לשבת בה. מכך שסיום הפסוק הוא לָרֶשֶׁת אֹתָהּ, משמע שזו המצווה.

בין כך ובין כך, אין מחלוקת בשאלה למי שייכת הארץ. לכולם ברור שהיא שייכת לעם ישראל ואנחנו מצווים להוריש את יושביה ולרשת אותה. ככתוב:

[נד] וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם, לָרַב תַּרְבּוּ אֶת-נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת-נַחֲלָתוֹ--אֶל אֲשֶׁר-יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל, לוֹ יִהְיֶה: לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם, תִּתְנֶחָלוּ.

ומה קורה כאשר אנחנו מתעקשים להיות הומניים, לא לפגוע ביושבי הארץ? אגב, אור החיים מעלה כאן רעיון מעניין מאד, שמאחורי ההומניות מסתתרים שיקולים כלכליים...

[נה] וְאִם-לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם--וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם; וְצָרְרוּ אֶתְכֶם--עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ.

לכאורה, לא נורא. יעשו צרות – נטפל בהם; אנחנו מספיק חזקים, לא?! אבל זה לא כל כך פשוט:

(אור החיים) וְצָרְרוּ אֶתְכֶם--עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ, פירוש לא בלבד שיחזיקו בחלק מהארץ שלא זכיתם בו, אלא גם חלק שזכיתם בו אתם וישבתם בו, וצררו אתכם על חלק שאתם יושבים בו, לומר קומו צאו ממנו...

הנה כי כן, הכל כבר נחזה מראש. הגיע הזמן שנטה את עצמנו לכיוון הנכון של התחברות מחודשת לשורשים שלנו.

וכאשר זה יקרה, או אז יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.

נסים ישעיהו, תנועת אור ישראל<a

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו