אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הפגנת כח משדרת חולשה (פינחס)


נסים ישעיהו's picture

אקטואליה בפרשת השבוע

פנחס כן זכה לברית כְּהֻנַּת עוֹלָם, אולי כדי לתרגל את אותה אחזקה שוטפת של החבור אל הבורא יתברך, ולייצג את כלל ישראל באותה אחזקה של ההתחברות.

בראשית דברי אני חייב להתנצל בפני אותם קוראים אשר בשבוע שעבר לא הבחינו באירוניה והבינו שברצינות אני טוען לזכויות הפלשתינים ולהעדר זכויות שלנו על ארץ ישראל.

בני ביתי העירו לי כי הכעס נכר בדברים שכתבתי, וכי קוראים עלולים שלא להבחין באירוניה; מסתבר שהם צדקו, אז אני מתנצל בפני הקוראים.

שורות אלו נכתבות במוצאי צום שבעה עשר בתמוז, צום לזכר פריצת האויב לירושלים. ביום זה מתחילים למנות שלושה שבועות המכונים 'בין המְצָרים' שבסופם, בתשעה באב מתאבלים על חורבן בית המקדש בו ביום, לפני כך וכך שנים.

הכינוי 'בין המְצָרים' מקורו במגילת איכה, ספר החורבן שכתב נביא החורבן, ירמיהו. שם (איכה א') הוא אומר כך:

ג גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, וּמֵרֹב עֲבֹדָה--הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ; כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ, בֵּין הַמְּצָרִים.

הפשט הוא שהגויים הצליחו להשיג את היהודים רק לאחר שנקלעו למבוי סתום, בֵּין הַמְּצָרִים. בפנימיות מתפרשים הדברים לחיוב, כך: כאשר יהודים נקלעים למבוי סתום ומודעים לכך שזהו מצבם, או אז מתעוררים כוחותיהם הנעלמים והם מצליחים לצאת אל המרחב.

בשעות אלו, כלי התקשורת מלאים דיווחים על המלחמה המתחוללת בצפון הארץ בעקבות חטיפת שני חיילים והריגת כמה נוספים. פעולות אלו של אויבינו הן המשך ישיר למאמציהם לפגוע בנו תוך ניצול החולשה שאנחנו מקפידים להפגין שוב ושוב.

כשמזכירים חולשה, יש כאלה שיצעקו מיד על מה אתה מדבר??? צה"ל הוא הצבא הכי חזק וכולי ועוד וגומר. אפילו מזכירים בגאווה את הבומים העל קוליים שהושמעו מעל ראשו של הנשיא הסורי, להוכיח עד כמה אין מי שיעמוד בדרכנו. לא מבינים כי עצם הפגנת הכח משדרת חולשה קשה, וכי השידור הזה, נקלט בשלמות אצל אויבינו. לא מבינים כי החזק אינו מנפנף בכוחו, אלא משתמש בו מיד כשצריך; וכאשר הוא נכון להשתמש בו בכל עת, אויביו מקפידים שלא לתת לו סיבה להפגין את כוחו.

לא מבינים שדחיה בהפעלת הכח, לא רק שאינה מייתרת את הפעלתו בהמשך, אלא תחייב שימוש בו בתנאים קשים יותר ולאחר ריבוי נפגעים.

לכאורה, הרושם המצטבר מפעולות צה"ל ביממה האחרונה הוא של הפעלת הכח ללא מגבלות פוליטיות הרסניות, כפי שהתרגלנו מזה עשרות שנים; כאילו יוצאים מבין המצרים אל המרחב הפתוח. אמנם יש כמה סימנים שזה לא ממש נכון, שהרי מבקשים מהמחבלים שיפנו את בתיהם בטרם יופצצו... צעד המלמד (אותנו) עד כמה אנחנו חזקים ומוסריים בעיני עצמנו, ומלמד את אויבינו כי לאמיתו של דבר לא למדנו כלום. בעיניהם, אנחנו ממשיכים לשדר חולשה תוך כדי הפגנת כח.

אבל הרושם הזה קיים עדיין והוא מתוחזק היטב ע"י הפרשנים השונים. האמת, גם לאויב יש כאן הפתעה מסויימת; מה קרה ליהודים האלה שהשתגעו פתאום? לפני כמה שנים חטפנו להם שלושה חיילים והרווחנו מזה המון; חוץ מדבורים ואיומים, כלאם פאדי בלשונם, לא עשו כלום, ועוד שילמו לנו כדי שנחזיר להם את הארונות; אז מה פתאום עכשיו הם כאלה עצבניים?

אולי לא שמו לב שהתחלפה הממשלה ועכשיו אין שם לא את שרון המפקד הנערץ, ולא את ברק הלוחם המהולל. אפילו לא את מופז החייל הוותיק. כווולה אולמרט ופרץ. לאלה אין הילה של בטחוניזם; מילים גדולות שלהם, לא יחפו על מחדליהם במעשים, כמו שחיפו אצל קודמיהם בתפקיד.

לכאורה, לאולמרט ופרץ יש יתרון מסויים מבחינתנו, הם אינם יכולים להרשות לעצמם צירופי מלים אורלוויאניים לכיסוי מחדליהם. הם יודעים כי אמון הציבור בהם הוא מוגבל ביותר, בתחום הבטחוני בייחוד, ובינם לבין להיטים מסוג "כל בדיחות..." מפריד מרחק קצר ביותר. הם אינם רוצים להפוך ללעג, ובטח גם מתכננים לשפר את מעמדם הפוליטי בהמשך, וזה עשוי להיות טוב ליהודים.

הלוואי ויכולתי להאמין במה שכתבתי בפיסקא הקודמת; כלומר, אני מניח שנכון לעכשיו הם ימשיכו לעשות כל שביכולתם כדי להכות באויב ולהשיב את החטופים הביתה, אבל למרבה הצער, לא נראה שהם מבינים את הקשר בין מעשיהם ומחדליהם בעבר לבין התוצאות כעת, על כן צפוי שימשיכו ללכת בנתיב החורבני, הנתיב אותו מזהים אויבינו כמשדר חולשה שלנו.

הנה למשל, בידיעה חדשותית כשתי יממות לפני חטיפת החיילים מכריז ראש הממשלה, מחד כי מאז ההתנתקות לא היה לנו יום אחד של שקט, ומאידך כי הוא נחוש להמשיך בתכנית ההתכנסות. עד כדי כך יכולה להגיע האטימות, ה' ישמור. לא מבחינים בסתירה הפנימית גם כאשר היא מנקרת עיניים.

כח מפעילים, לא מפגינים

פרשת השבוע קרויה על שם גיבורו של מבצע חד פעמי, פינחס.

(במדבר כ"ה) י וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. יב לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם.

וזה ספור המעשה מסוף הפרשה הקודמת, פרשת בלק:

ז וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. ח וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

בעקבות מעשה זה זכה פנחס שה' יודיע כי הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. ברית שלום זו לא התבטאה במנהיגות נצחית, אף לא במנהיגות זמנית;

יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

מה היה מיוחד כל כך במעשהו של פנחס, ומדוע לא זכה למנהיגות בעקבות מעשה זה? ובכן, המגפה אותה עצר פנחס היתה תוצאה של חטא בעל פעור; נמצאים על סף הכניסה לארץ, לאחר שכלו מתי המדבר, והנה נסחפים להתנהגות המנתקת אותם מהקב"ה ועלולה לעכב שוב את הכניסה לארץ. קם פנחס, נוקט יוזמה קיצונית, ובכך מחדש את החיבור של עם ישראל אל הקב"ה ומאפשר את המשך המסע אל הארץ בלי עיכובים.

אז מדוע הוא לא זכה למנהיגות? כי לעולם לא די במהלך חד פעמי של התחברות לרבונו של עולם. חבור כזה מחייב תחזוקה יומיומית שוטפת וקפדנית, על כן אינו עניין לפעולות קנאיות מזדמנות.

פנחס כן זכה לברית כְּהֻנַּת עוֹלָם, אולי כדי לתרגל את אותה אחזקה שוטפת של החבור אל הבורא יתברך, ולייצג את כלל ישראל באותה אחזקה של ההתחברות.

חז"ל מזהים את פנחס עם אליהו שגם הוא קנא לכבוד ה' ופעל לחדש את הקשר בין ישראל לבין אלוקיו.

(ילקוט שמעוני) אמר רבי שמעון בן לקיש פינחס הוא אליהו. א"ל הקב"ה אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה, אף לעתיד לבא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני לבין בני; שנאמר (מלאכי ג) כג הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם ה', הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא. כד וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם...

בעקבות מדרש זה ומדרשים אחרים, רבים מצפים לגילוי אליהו לפני התגלות המשיח; עד כדי כך שחושבים כי התגלות אליהו, ודווקא בצורה שהם מדמיינים כי יתגלה, היא תנאי להתגלות המשיח. הוא הרי מבשר הגאולה.

מדברינו עד כה ומן ההשוואה שעושים חז"ל בין פנחס לאליהו, עולה כי כל מי שפועל לקרב יהודים לאביהם שבשמים, הריהו בבחינת פנחס ואליהו. אלא שזה עדיין לא מספיק כדי להפוך אותו למנהיג; כנ"ל, עובדה היא שפנחס לא קבל מנהיגות ואליהו בכלל הורחק מבני אדם כי לא ניסה למתן את קנאותו.

כדי להיות מנהיג צריך להיות מרוכז בהצלת עם ישראל מיד צריהם; לא להמתין עד שיתקפו בפועל, אלא להגיב כבר בשלב הכוונה שלהם לתקוף. הנה למשל:

טז וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יז צָרוֹר, אֶת-הַמִּדְיָנִים; וְהִכִּיתֶם, אוֹתָם. יח כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם, בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר-נִכְּלוּ לָכֶם עַל-דְּבַר-פְּעוֹר; וְעַל-דְּבַר כָּזְבִּי בַת-נְשִׂיא מִדְיָן, אֲחֹתָם, הַמֻּכָּה בְיוֹם-הַמַּגֵּפָה, עַל-דְּבַר-פְּעוֹר.

(מדרש רבה) צָרוֹר, אֶת-הַמִּדְיָנִים; למה? כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם. מכאן אמרו חכמים: בא להרגך, השכם להרגו.

אפשר לומר כי מפרשה זו ניתן לקבל תמונה מדויקת אודות היחס הנדרש בין זרועות ההנהגה של עם ישראל. המנהיגות הדתית (כך קוראים לזה היום) בדרכם של פנחס ואליהו, תפקידה לדאוג לחיבור שבין ישראל לבין אביהם שבשמים, ואם צריך, לנקוט מהלכים שיעודדו את העם לשוב אל ה'.

במקביל כנ"ל, תפקידה של המלכות הוא לדאוג לבטחונם של האזרחים, בטחון בלי פשרות.

(מדרש רבה) צָרוֹר, אֶת-הַמִּדְיָנִים; אע"פ שכתבתי (דברים כ) י כִּי-תִקְרַב אֶל-עִיר, לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ--וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ, לְשָׁלוֹם, לאלו לא תעשו כן, (שם כ"ג) ז לֹא-תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם, וְטֹבָתָם, כָּל-יָמֶיךָ, לְעוֹלָם.

מכיוון שאתה יודע שאין בדעתם להשלים אתך, אל תנסה להשלים אתם. זה לא ילך ורק יגרום לך אבדות חלילה.

פנחס זה אליהו כבר פועל בקרבנו בלי ספק; כעת צריכים רק שיתגלה המשיח ויגאל אותנו מיד ממש.

וכאשר יתגלה, יהיה רק טוב באמת, ליהודים וגם לכל האחרים.

תגיות: 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו