אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קודם כל שהמחנך יחנך את עצמו


התמונה של נסים ישעיהו

אקטואליה בפרשת השבוע

את הסוג הזה של פשרה מבטאת היטב המנורה; היא עשויה משבעה קנים המייצגים שבע גישות שונות, שבעה סוגי אופי, ועם זאת היא עשויה מִקְשָׁה זָהָב. לא חלקים שהורכבו לכדי יחידה אחת, אלא יחידה אחת שעוצבה כך שתבטא את החלקים השונים.

אצלנו, כידוע, החינוך נמצא בראש סדר העדיפויות הלאומי; לפחות ככה זה בדבורים. בפועל, מבחן התוצאה מלמד שאם כבר יש אצלנו משהו שקשור לחינוך, זה דוקא אנטי חינוך. בוגרי מערכת החינוך אצלנו לא ממש מחונכים, וגם לא חזקים במיוחד במיומנויות שבית הספר התאמץ כל כך להקנות להם.

אם מישהו מהבוגרים בכ"ז מתגלה כמחונך, או כשולט במיומנויות שניסו להקנות לו, לרוב זה יהיה למרות מערכת החינוך ולא בזכותה.

יש הטוענים שהבעיה היא כספית; יתנו יותר כסף למערכת החינוך בכלל ולמורים בפרט – יהיה לנו חינוך לתפארת. הרשו לי לפקפק בכך.

באקדמיה, כל תלמיד במגמה לחינוך נתקל במושג 'מודלים חינוכיים'; אלה מודלים שמציעים שיפורים טכניים כאלה ואחרים בתקוה להשיג יעילות גבוהה יותר במוסד החינוכי בכלל ובהקניית החומר בפרט, וגם לא פחות חשוב, רווחים נאים למפתחי המודלים החינוכיים.

כלומר, הכסף הוא לא הבעיה; אולי צורת החלוקה שלו צריכה להשתנות, אבל הבעיה האמיתית של החינוך כמו גם של המדינה כולה היא, שלא ברור, גם למחנכים, מה הם יעדי החינוך. ליתר דיוק, אין לחינוך יעדים ולכן הוא אינו יכול להשיג אותם.

כשאומרים אצלנו 'חינוך' מתכוונים להקניית מיומנויות טכניות, וזו כמובן טעות. חינוך הוא הרבה יותר מזה, רק צריכים לברר מהו.

אין זו הפעם הראשונה בה אנו מתייחסים לנושא זה, ואולי גם לא האחרונה; צריכים לקוות שבעתיד הקרוב נוכל להתייחס אל החינוך אצלנו בנימה חיובית, אבל בינתיים קיים פער מהותי (תהומי) בין החינוך כפי שהתורה מנחה אותנו, לבין מה שקורה אצלנו.

(במדבר ט) א וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר, אֶל-אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת.

לפני כשלוש שנים די הארכנו בנושא זה, אבל מסתבר שלא הרבה השתנה מאז, ואם השתנה משהו, לא לטובה השתנה.

המחנך הראשון הידוע, הוא אברהם אבינו; גם על כך דברנו בעבר וכאן נביא רק תזכורת קצרה:

(בראשית יח) יז וַה' אָמָר הַמֲכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עשֶׂה: יח וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ-בוֹ כּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: יט כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל-אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר עָלָיו:

כל חייו עסק אברהם אבינו בחינוך; השליחות שלו בעולם היתה לעורר את האנשים למודעות שיש בורא לעולם ולו לבדו ראוי לעבוד. בהיותו בן תשעים ותשע, הוא מתבשר שיוולד לו בן שימשיך את דרכו ובמקביל ה' מודיע לו שסדום ועמורה צפויות להיחרב, ואם יש לו השגות, שישמיע אותן.

קצת מוזר שה' מבקש אישור מאדם לאיזושהי תכנית פעולה שלו, אבל אברהם זוכה לכך כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט.

מעניין, המורשת החינוכית של אברהם אבינו היא לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. לכאורה, יש כאן סתירה פנימית; צדקה אינה משפט ומשפט אינו צדקה. מה זה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט? איזהו משפט שיש בו גם צדקה? חז"ל אומרים לנו שזו הַפְּשָרָה.

הפשרה של חז"ל מבוססת על חיפוש זכות אצל כל אחד מבעלי הדין וחיבור הזכויות של שניהם לכדי הסכמה הדדית, גם אם ההסכמה היא שלא להסכים.

את הסוג הזה של פשרה מבטאת היטב המנורה; היא עשויה משבעה קנים המייצגים שבע גישות שונות, שבעה סוגי אופי, ועם זאת היא עשויה מִקְשָׁה זָהָב. לא חלקים שהורכבו לכדי יחידה אחת, אלא יחידה אחת שעוצבה כך שתבטא את החלקים השונים.

דומה כי רק אצלנו יש מצווה דתית לחנך (דברים ו, ): ו וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--עַל-לְבָבֶךָ.ז וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.

המודל החינוכי

דיברנו לעיל על נסיונות לשפר את החינוך באמצעות מודלים חינוכיים שונים; נסיונות אלו נכשלו בעבר ויכשלו גם בעתיד, כי בעיות של מהות אין פותרים באמצעים טכניים; צריכים לנקוט באמצעים מהותיים.

מסופר על כ"ק אדמו"ר הרש"ב (ר' שלום דובער, תרכ"א תר"פ) כי בעת שחיפש מלמד לילדים במשפחתו, התייצב אצלו לראיון יהודי נחמד, חכם ורהוט שביקש להתקבל לעבודה; הבעיה היחידה שלו היתה שהתייחס לסיפורי התורה כאל אגדות בלתי מחייבות. הרבי סירב לקבלו. כאשר ביקש הסבר, השיב לו הרבי כי הוא מחפש מלמד שילמד את סיפורי התורה כאמת פשוטה ונצחית.

מה זה משנה במה אני מאמין? הקשה המועמד; את הילדים אלמד כאילו הכל אמת. ואז יגדלו להיות אנשים כמוך, השיב הרבי; מעמידים פנים שמאמינים בעוד האמת היא ש...

זהו אותו רבי ששם דגש חזק על הפנימיות; הוא דרש מחסידיו להיות פנימיים והגדיר: פנימי הוא מי שכל עוד הוא עוסק בעניין מסויים, אין לו במחשבתו אלא אותו עניין.

על פי התורה, מודל חינוכי הוא דמות מופת שאנשים מנסים להדמות אליו. הרבי הרש"ב, כמו גם צדיקים אמיתיים בכל הדורות, שימש כמודל חינוכי. אברהם אבינו הוא מודל חינוכי וגם אהרון הכהן כמובן.

ציטטנו בעבר את ההסבר שמביא רש"י לעובדה שכתוב בְּהַעֲלֹתְךָ במקום בהדליקך: בהעלתך. על שם שהלהב עולה, כתוב בהדלקתן לשון עליה; שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה.

מה שמאפיין את המודל החינוכי, את דמות המופת, הוא מיקומה הגבוה מבחינה ערכית. מיקום זה אמור להניע את האדם המבקש להדמות אליה, לחתור כלפי מעלה בהתמדה, מתוך שאיפה לרכוש לעצמו משהו מן התכונות המאפיינות את דמות המופת.

המודל החינוכי מצדו ממשיך להתעלות כך שהפער עשוי להשאר בעינו, אבל התוצאה החינוכית הושגה בעצם החתירה כלפי מעלה.

זהו הרעיון של עד שתהא שלהבת עולה מאליה.

נר מורכב מארבעה חלקים; כלי, שמן, פתילה, אש. שלושת הראשונים מייצגים את גוף האדם בעוד האש מייצגת את נשמתו, את מותר האדם מן הבהמה. כאשר מצחצחים את הכלי, ממלאים אותו בשמן, אפילו זך, ומצרפים פתילה מתאימה שמסוגלת לבעור היטב, עדיין אינו מאיר כי חסר הניצוץ שידליק את האש.

מרגע שמדליקים את האש ומוודאים שאחזה היטב בפתילה, האש העולה כלפי מעלה מייצגת את שאיפת האדם להתעלות רוחנית, והתעלות זו יכולה להתקיים רק עם כליון השמן והפתילה. אם מנסים לשמור על השמן ועל הפתילה בשלמותם, לא תהיה אש וזה אומר שלא ניתן להתעלות בתנאים אלו.

בעברית פשוטה זה אומר שחינוך אמיתי אינו יכול להתקיים בתרבות של השגיות חמרנית. עצם החתירה להשגים חומריים, אין בה פסול; אדרבה, רווחה חומרית עשויה לאפשר לאדם להתעלות יותר ברוחניות. אבל ילד, מחונך, כאשר הוא מקבל מסרים אודות חשיבות ההשגים החומריים, אצלו זה שחור ולבן. הוא עדיין לא מבין בשילובים, והחתירה לרווחה חומרית תהיה אצלו עיקרית ואפילו בלעדית.

אצלנו חותרים כלפי מעלה, אבל למרבה הצער, רק בצדדים הטכניים של החיים. מערכת החינוך מנסה לחנך לערכים, כל שנה לערך שנראה חשוב באותו זמן; אבל כל ערך כידוע, הוא יחסי ולפעמים גם עניין של אופנה. לאחרונה דומני, זה היה חינוך לערך ששמו דמוקרטיה. איך הגיעו לרעיון הזה? אז ככה:

הממשלה נקטה מהלכים שרבים חשבו כי הם אנטי דמוקרטיים; המונים התקוממו נגד מהלכים אלו והממשלה טענה כי הם מסכנים את הדמוקרטיה, שהרי כידוע, הממשלה היא הדמוקרטיה. אז החליטו להעמיק את החינוך לדמוקרטיה. ועוד מתפלאים למה יש מי שמכנים את השלטון אצלנו, דמוח'רטה.

היעוד של עם ישראל זה להיות אור לגוים; את זה ניתן להשיג רק בתנאי שהחינוך אצלנו יציב לעצמו יעד מוגדר: שהמחונכים יהיו נרות להאיר. ולא בשמים היא; פרשת השבוע מציעה לנו את הדרך לעשות זאת. כל שעלינו לעשות הוא להאיר את עצמנו באורו של אהרון הכהן.

וכך יהיה רק טוב באמת, ליהודים וגם לכל האחרים.

נסים ישעיהו, תנועת

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו