אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

צניעות מול יחצנות


נסים ישעיהו's picture

אקטואליה בפרשת השבוע

השיעור הראשון שלומד פוליטיקאי מתחיל הוא: עשית ולא פרסמת – לא עשית; פרסמת ולא עשית – עשית. כמובן, הכי טוב זה לפרסם מה שעשית, אז משתדלים לעשות; לא חשוב מה, העיקר ששמו יהיה רשום איפשהו, ורצוי באיות נכון.

כלומר, החצנה היא תכונה מאד רצויה, כמעט הכרחית לפוליטיקאי. שהרי אם לא ישמעו אותו או עליו כמה ימים, הוא יעלם מהמפה; לכן כל אחד מכריז על עצמו בקול הכי גדול שיכול לגייס. כל אחד משתדל ששמו יהיה רשום על מקסימום יוזמות חקיקה, לטובת הצבור כמובן, ואם זה לא מצליח, אז שלפחות יראו אותו על המרקע בערוץ המיוחד שהקימו לכבוד הפוליטיקאים.

מעמד הר סיני. אם הפנימיות כל כך חשובה, מדוע ניתנה התורה במופע כל כך מרשים, שבשורה התחתונה הוא מבטא חיצוניות?

יחסי ציבור חשובים מאד לפוליטיקאי, ולכאורה גם למי שאינו פוליטיקאי; כל אחד רוצה למצוא חן בעיני הזולת, בעיני הסביבה בה הוא חי, וזה בסדר. השאלה היא, באילו אמצעים נוקטים כדי למצוא חן, מה העלות ומה התועלת (או הנזק)?

ככלל, בהשקפת היהדות, החצנה זה דבר לא כל כך חיובי; בחסידות, הכינוי 'חיצון' אפילו נחשב לכינוי גנאי קיצוני. החיצון מציג כלפי חוץ מה שנראה לו כחזות המבוקשת ממנו, בעוד לאמתו של דבר, בפנימיותו הוא שונה לחלוטין ממה שהוא מציג כלפי חוץ.

בין הטענות שהעלו המתנגדים כלפי אדמו"ר הזקן, מיסד חסידות חב"ד, היתה אחת כבדה ביותר לדעתם: איך הוא מעז לטעון שמעלת נשמות ישראל גבוהה ממעלת המלאכים, שהנשמות הן במדרגת 'פנימי' בעוד המלאכים הם במדרגת 'חיצון'?

זהו חז"ל מפורש, השיב אדמו"ר הזקן; כאשר המלאכים ביקרו אצל אברהם אבינו, כתוב (בראשית י"ח) שהם אכלו. היתכן, מלאכים אוכלים? אלא עשו עצמם כאילו הם אוכלים, אומרים חז"ל. התחזו לאנשים.

לעמתם, כאשר עלה משה להר סיני לקבל את התורה (שמות ל"ד), וַיְהִי-שָׁם עִם-ה', אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה--לֶחֶם לֹא אָכַל, וּמַיִם לֹא שָׁתָה; וַיִּכְתֹּב עַל-הַלֻּחֹת, אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית--עֲשֶׂרֶת, הַדְּבָרִים.

משה לא העמיד פנים שאינו אוכל, אלא ממש לא אכל; זו הנהגה של 'פנימי'; מה שרואים זה מה שיש. לעומת זאת, המלאכים רק נראו כמי שאוכלים; כלומר העמידו פנים, וזו הנהגה של 'חיצון'.

לאחרונה התמקדנו בפערים שבים דבורים למעשים ובין הרצוי למצוי; ההחצנה היא השורש של פערים אלו. אדם מציג כלפי חוץ חזות השונה מהותית מזו שמאפיינת אותו באמת, וזהו הפער האמור.

כל כך עסוקים בתדמית, בחיצוניות, עד שלא נותר זמן להשקיע בחיזוק הפנימיות, בטיפוח האני האמתי. הפער הזה גם יוצר מתח פנימי, אישי וחברתי, שקשה לעמוד בו, ומכאן התחלה של הסבר לתופעות הקשות שאנו עדים להן בתחום החברה, הרווחה, הזהירות בדרכים; בקיצור, כל אותן תופעות שהפוליטיקאים ששים להכריז עליהן מלחמה.

וגם אם ברור שהמלחמות האלה אבודות מראש, לפחות את הפרסום בעקבות הכרזת המלחמה הם קיבלו, וגם זה משהו בעולם המושגים המעוות שלנו.

בשבת הקרובה, למחרת חג השבועות, נקרא בתורה את פרשת נשא; בפרשה זו מפורטים גם הקרבנות שהקריבו נשיאי השבטים לחנוכת המזבח. לפני כשנתיים דיברנו על כך; שנים עשר נשיאי השבטים הקריבו, כל אחד ביומו; הקרבנות היו זהים ואיש לא ניסה להתבלט על פני חבריו. יותר מזה, הם אפילו שיתפו פעולה והביאו בשותפות את העגלות ששימשו למשא קרשי המשכן. הם היו 'פנימיים'; לא עניין אותם הרייטינג.

בערב שבת, כאמור, חל חג השבועות. ביום זה קבלנו את התורה במעמד נורא הוד:

(שמות יט) יח וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה', בָּאֵשׁ; וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד. יט וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד; מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹקִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל.

כמובן, תופעה כזאת עלולה להיות מאד מפחידה:

(שמות כ) יד וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק.

הצניעות היא התרופה

אם הפנימיות כל כך חשובה, מדוע ניתנה התורה במופע כל כך מרשים, שבשורה התחתונה הוא מבטא חיצוניות?

(ליקוטי תורה, יתרו) וע"כ נתנה התורה ברעש וקולות וברקים וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. כי הנה נודע שלהיות התהוות חדשה א"א (אי אפשר) להיות יש מיש; וכמו עד"מ (על דרך משל) הגרעין הנזרע בארץ, א"א לו שיצמח ויתחדש בהתהוות אחרת, עד שירקב מתחלה וישוב אל העפר; שע"י בטול היש לאַיִן, מוליד התחדשות ההתהוות. וכך בשעת מתן תורה, ע"י הרעש קולות וברקים עד שוַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה,באו לבחי' בטול במציאות ממש לאור א"ס ב"ה, ועל כל דבור ודבור פרחה נשמתן. וע"י בטול היש לאין, נמשך להם אור חדש מבחי אור א"ס ב"ה ממש, להיות גילוי א"ס ב"ה ממש בנפשותם. וזהו מאמר משה רבינו ע"ה כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם, בָּא הָאֱלֹקִים. פירוש נַסּוֹת, הוא מלשון הרמת נס שבא האלקים בקולות וברקים עד שוַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם כדי להיות להם בטול במציאות כנ"ל:

אז זהו הרעיון; הצופה מתבטל אל מול המופע המרהיב של היחצן. הוא מאבד את כושר השיפוט שלו ומקבל כנתון כל מה שאומרים לו. השאלה היא אם זו הדרך הנכונה כשיטה. מסתבר שלא כל כך; מעמד הר סיני היה חד פעמי, ואין זה מקרי.

(ליקוטי תורה, האזינו) והנה לוחות הראשונות נתנו בשבועות בקולות וברקים, ולכן לא נתקיימו; כי ענין הרעש בקולות וברקים, הוא מבחי' עלמא דאתגליא ויש משם יניקה לחיצונים, ע"י ירידת המדרגות והשתלשלות העולמות וההיכלות. וכמ"ש (משלי ה): רַגְלֶיהָ, יֹרְדוֹת מָוֶת; (תהלים קג) וּמַלְכוּתוֹ, בַּכֹּל מָשָׁלָה. משא"כ (מה שאין כן) לוחות אחרונות נתנו בחשאי, כדכתיב (שמות לד) ג וְאִישׁ לֹא-יַעֲלֶה עִמָּךְ וגו' לפי שהם בחי' פנימית הלב, בחי' עלמא דאתכסיא, בחי' רעותא דליבא שאין שם אחיזה ויניקה לסט"א כלל... וזהו שארז"ל 'עיקר הצעקה בלב'.

רעש וצילצולים, אומרת לנו תורת החסידות, יכולים להיות טובים רק להתנעת תהליך; לא מעבר לזה. לטווח ארוך, אין להם ולהשפעתם קיום, וזה אומר שאינם אמיתיים.

במרבית השנים, פרשת נָשֹׂא נקראת בסמוך לאחר חג השבועות; מכאן שהמסר הכללי של הפרשה אמור להשלים את המסר של חג השבועות ולסייע לנו להפנים אותו טוב יותר. על ההכנה הדרושה לקבלת התורה, עמדנו בשבוע שעבר, בפרשת במדבר; באה פרשת נָשֹׂא ומציעה לנו להפנים את המסר, את חוויית המדבר בנפש, ולהפכו למצב של קבע.

והמסר הוא משהו, שדומה כי אבדנו מזמן, צניעות. זה ברור שאין לחפש צניעות אצל אלה המתיימרים לשמש מופת עבורנו, עבור האנשים הפשוטים. אם מתגלה שם אחד כזה, צנוע, בדרך כלל הוא כבר בדרך הביתה; אינו יכול לשרוד באוירת ההחצנה השוררת שם.

הבעיה היא שהעדר הצניעות, ההחצנה השתלטה על כל האווירה בארץ; זה כבר לא רק חוגים מסויימים או שכבה חברתית מוגדרת; העדר הצניעות בולט בכל מקום, ואין לנו עניין להאריך בדברים שלילייים.

הנושא הוא פרשת השבוע וחג מתן תורה הסמוך לה; מה עושים כזה עניין מהחג הזה? יש הרבה חכמות בעולם ויש גם הרבה חכמים; רק אצלנו יש חג 'מתן תורה'. ולא רק זה, אלא שעלינו להכשיר את עצמנו כך שנזכה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות.

זהו העניין, שמחה ופנימיות. אלה יכולות להתקיים באמת רק במקום בו שולטת הצניעות; במקום בו נעדר המתח הנובע מן ההחצנה והחשש שמא תתגלה האמת שמאחורי המעטפת החיצונית. והצניעות כאמור, היא תנאי לקבלת התורה. התנאי הזה לא קיים בחכמות אחרות, ולכן אין כל כך מה לחגוג שם.

הצנועים רגועים בדרך כלל כי איש אינו מתחרה בהם; ואיש אינו מתחרה בהם כי הם צנועים ולכן אינם מתחרים באיש.

הצנועים לא חושבים שהם יודעים הכל יותר טוב מאחרים, ולא קיים אצלם המתח שמא יתגלה כי אינם בקיאים בנושא כלשהו. הם חיים בשלום עם העולם ולכן העולם חי בשלום עמם.

אבל דומני כי בנקודה זו יש חריג אחד, מדינת ישראל. דומה כי אצלנו מתייחסים אל הצניעות כאל פגם קשה, והגיע הזמן לשנות זאת. ההחצנה מובילה אותנו לתהום; נשוב להיות צנועים כי חפצי חיים אנחנו, ונזכה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

כך יהיה רק טוב באמת, ליהודים וגם לכל האחרים.

תגיות: 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו