אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מירל´ה מת - נטע אג´י


התמונה של רמי נוידרפר

לכאורה צילום פשוט. כסא ריק, קיר לבן, גרפיטי. את הסיפור נוקב הבטן של הצילום הזה, יוצר המתבונן בתוכו. מיהו מירל'ה? למה הוא מת? האם הכסא הזה קשור אליו? דמותו של הנוכח הנעדר מסקרנת אותנו וגורמת לנו לחשוב על הצילום הזה עוד ועוד.ההרהורים שהצילום הזה עורר בי גרמו לי לבחור בו כצילום השבוע באימגונטע אג'י, הצלמת הצעירה, עוברת בתקופה זו חיים לא קלים. המכללה בה היא לומדת, מכללת ספיר ליד שדרות, מהווה מטרה לרקטות הקסאם. ידיעה זו גורמת למתבונן להסתקרן עוד יותר.נטע אג'י, בת 23, סטודנטית במכללה האקדמית ספיר, שנה שנייה במגמת טלויזיה וקולנוע, מתגוררת בכפר סטודנטים ששייך לעמותת התיישבות הנגב והגליל הנקראת "איילים".נטע מצלמת רק זמן קצר כחצי שנה.מספרת נטע: מאז ומתמיד מעניין אותי התחום האפור שבין המציאות לדמיון, הסיפור שמעבר למה שאנחנו רואים ושומעים. בלימודי הקולנוע למדתי בין השאר לבנות את הסיפור הזה, לביים אותו לתוך פריים אחד שיכיל בתוכו גם את התמונה שרצה לי בראש וגם את הסיפור שבניתי לה בדמיוני. כשהתחלתי לצלם סטילס הבנתי שאנחנו נפגשים במצבים שכאלה בכל יום בכל שעה אבל אנחנו כל כך רגילים למסגרת ראיה הנורמטיבית שאנחנו לא מסוגלים להסתכל על הנק' הזו שמעבר, על הניואנסים הקטנים שמרכיבים את המכלול. על כן החלטתי שאני, עם ההבנה הזו אנסה להביא את התחום האפור לידי כלל האנשים- כך שאם מישהו יראה את התמונה שלי הוא יגיד- "איזה קטע, לא שמתי לב לזה" או "איך לא ראיתי את זה קודם". וזה יכול להגיע מהמישור ההומוריסטי, של רגעים מצחיקים שקורים- מפגשים מקריים כאלה שיוצרים נק' מפגש מעניינת, וזה יכול להגיע מהמישור העצוב של הומלסים ברחוב, זקנים עזובים ועייפים, ילדים קטנים. דבר נוסף, חוץ מבניית פריימים לתחום האפור שציינתי זה הנצחת הנוסטלגיה. זה קשה לתאר איך אפשר "להנציח נוסטלגיה" כאשר נוסטלגיה זה עניין שמתרפקים עליו על רגעים שכבר קרו, אבל יש הרבה דברים שתמיד ישארו בגדר נוסטלגיה, כמו רגע הדלקת נרות של סבתא, כמו בישול אותנטי, כמו מבנים ישנים וכד'.אני חייבת לציין שזה לא מספיק לרצות לתעד דברים או להשיג פריימים מסויימים- כדי להגיע לתוצאה טובה ולרמת סיפוק אישי המתעד לצורך העניין, חייב לאהוב את מה שהוא מצלם שכן כשעושים משהו מאהבה, גם אם אתה לא יכול לכמת את זה מספרית, רואים בתוצאה הסופית את כל מה שהרגשת באותו רגע, את כל המחשבות שעברו לך בראש. שם מגיע הסיפוק האמיתי- כשמישהו מסתכל על פריים שלקחת ואומר בקול רם את מה שעבר לך בראש ובלב בדיוק באותו רגע שצילמת. ולשם אני שואפת.לגבי "מירל'ה מת", זאת התמונה שאני הכי אוהבת מכל הפריימים שאי פעם לקחת, כיוון שהיא מכילה בתוכה את כל האלמנטים שאני רוצה לראות בתמונה. פשטות, פריים נקי, בנוי נכון (כמובן הכל לפי הטעם שלי זה לא חייב להיות קטליזטור לכלל הפריימים שקיימים..)והכי חשוב, יש בו את המעבר. את הסיפור שהצופה יכול לשבת הרבה זמן ולדמיון מליון סיפורים.אני חייבת לציין שהתמונה נלקחה בזמן מפגש של הקבוצה של שלומי בת"א- המפגשים האלה תמיד מעניקים לי השראה אמיתית לצילום..את הכסא והכתובת של על הקיר ראיתי ובאותו רגע ידעתי איך הפריים שלי יראה. ובדיוק ככה גם לקחתי אותו. 5 דק' אחרי כן מאה מטרים ליד צילמתי עוד תמונה עם גרפיטי שגם אותה ראיתי בעיניים לפני שצילמתי.זה מה שכיף- אתה הולך ברחוב- כל כך מודע לסביבה שלך, שלא כמו אנשים אחרים שאטומים למה שקורה סביבם, ובגלל המודעות הגדולה הזו אתה יכול להיות בעל יכולת לשים לב לפרטים הקטנים. וזה מה שאני אוהבת לצלם. וזו המשמעות של "מירל'ה מת" ..

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמי נוידרפר