אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

החבשי – אהבה בלתי אפשרית בין הר ומדבר


התמונה של רמי נוידרפר

החבשי / ז'אן-כריסטוף רופין. הוצאת כינרת, 2005, 476 עמ'
החבשי / ז'אן-כריסטוף רופין. הוצאת כינרת, 2005, 476 עמ'

"פניו של מלך השמש עוּותו. מעין צרעת המשחיתה תמונות שמן בארצות המזרח חדרה אל מתחת ללכה והתפשטה שם מיום ליום. על לחיו השמאלית של לואי הארבעה-עשר, לחי שהצייר גרם לה לנטות לעבר הצופה בהוד מלכות, נוצר כתם גדול שחור ככוכב מתועב אשר שלח עד לאוזן נימים בגוון חום חלודה".במילים אלה מתחיל ספרו המרתק של ז'אן כריסטוף רופין "החבשי" (הוצאת כינרת, 2005, 476 עמ') שמוליך את הקורא, כפי שאני אישית אוהב, למחוזות קסומים ורחוקים, בתרבותם ובמזגם, אך יחד עם זאת אמיתיים וחיים. זהו סיפור מסע, סיפור הרפתקאות קלאסי, שכאילו יצא מתקופתם של רובינזון קרוזו ו-מסעי גוליבר, ויחד עם זאת, סיפורה של אהבה גדולה המנצחת את מכשולי התקופה. החבשי" אינו סיפור היסטורי, מבחינה זו שאינו מתאר אך ורק מאורעות שאכן התרחשו, אולם הוא בהחלט רומן היסטורי מן המשובחים, המאיר בפני הקורא תקופה מרתקת, אולם בניגוד למקובל (ספרי אלכסנדר דימא על המוסקטרים למשל) לא מתאר את ההתרחשויות בארמונות השליטים ובשדות המערכה של אירופה, אלא הרחק הרחק, מעבר לגבולו של "העולם המוכר" בארץ מסתורית וכמעט לא נודעת – חבש.מחבר הספר הוא ז'אן-כריסטוף רופין - jean-christophe rufin הוא רופא (עובדה חשובה, כפי שנראה בהמשך) וסופר צרפתי. רופין הוא נשיא הארגון פעולה נגד הרעב ואחד ממייסדי הארגון רופאים ללא גבולות. בשנת 2003 כתב רופין, על פי בקשת ממשלת צרפת, דו"ח מקיף על האנטישמיות בצרפת, שבו המליץ על צעדים נגד האנטישמיות ועל איסור בחוק של השוואת פעולות ישראל לאפרטהייד או לגרמניה הנאצית. הרקע ההיסטוריהמקום – קהיר, השנה – שנת 1699. מצרים היא חלק, רחוק אך לא בלתי חשוב, מהאימפריה העות'מאנית הגדולה, בה שולט הסולטן העצל מוסטפה השני (1703 – 1664). זה לא מכבר סיים מלחמה נוספת עם האימפריה ההבסבורגית, שעלתה בקרבנות רבים אך לא הוכרעה לכאן או לכאן. האיום המוסלמי מרחף שוב מעל אירופה הנוצרית, הפעם בדמותם של הטורקים השנואים.

שנת 1600 היא תקופת דמדומים, תקופה בה יורדת אט אט חשיבותה של הדת, הפיאודליזם מתפורר ועולה חשיבותה של מדינת הלאום כמנגנון שבאמצעותו נשלחים בני האדם למות במלחמות חסרות שחר למען שליטים עשירים בארמונות מרוחקים.הרחק בפריז, שולט ללא מצרים המלך הגדול ביותר של אירופה – מלך השמש הלא הוא לואי הארבעה עשר (1638-1715). לואי הארבעה עשר שולט בצרפת, פורמאלית, כבר חמישים ושש שנים, אך מעשית שלטונו האישי והאבסולוטי נמשך "רק" שלושים ושמונה שנים, מאז מותו של ראש הממשלה הקרדינל מזרן. שבע מלחמות הוא לואי הארבעה עשר, חיצוניות ופנימיות. לואי הרחיב את גבולותיה של צרפת, הטיל את מרותו על האצילים, שאת מספרם הרבה לאין שיעור על ידי מכירת תארי אצולה בכסף.

המלך נלחם בעוז בפרוטסטנטים, שנודעו בצרפת בכינוי הוגנוטים. הוא ביטל את האדיקט של נאנט שהתיר חופש פולחן לפרוטסטנטים, ואסר באיסור חמור, בכל שטח צרפת ומושבותיה, קיום פולחן פרוטסטנטי מסוג כלשהו. הפרוטסטנטים המעטים שנותרו בצרפת נמלטו למדינות אחרות, אן נסוגו להרים שם שרדו בקושי תוך רדיפה מתמדת מצד השלטונות.אויבו של אויבי הוא ידידי, ולכן מעדיף המלך לקיים יחסי ידידות עם האימפריה העות'מאנית הרחוקה, אויבתו המרה של אויבו הקיסר האוסטרי, למרות היותה מוסלמית.

הרחק הרחק בדרום, מנותקת כמעט מכל מגע עם הציוויליזציה הנוצרית, נמצאת חבש, הלא היא אתיופיה של ימינו. חבש הייתה מדינה נוצרית, דבר שהיה לצנינים בעיני המדינות המוסלמיות שהקיפו אותה, בסומליה, סודן, וערב הסעודית של היום. בתקופה זו הייתה חבש מבודדת. המסע ביבשה דרך המדבר וממלכת סנאר העוינת, או בים דרך מכה וים סוף, היה ארוך, קשה ורצוף סכנות – אקלים עוין, שודדים, שליטים תאבי בצע, חיות טרף ומחלות.בחבש שלט אז הקיסר יזו הראשון (1706 - 1682), מצאצאי שלמה המלך ומלכת שבא. יזו נחשב לשליט ליברלי יחסית (הוא לא השליך לכלא את כל אֶחָיו מייד עם עלייתו לשלטון, כמקובל) הקדיש את זמנו לשיפור המנהל בארצו ולפתרון סוגיות תיאולוגיות.למערב הנוצרי לא הייתה כמעט דריסת רגל באתיופיה באותם ימים. הישועים שהיו פעילים באתיופיה בעבר, סולקו מהמדינה זמן מה קודם לכן מאחר ונחשדו, ובצדק , ברצון להמיר את דתם של האתיופיים לדת הקתולית. השליח הישועי שנשלח על ידי פורטוגל לחבש, הושלך לבית האסורים ונשאר בכלא ארבעים שנה.זהו הרקע ההיסטורי לעלילה הקסומה והנפתלת של סיפור המסע "החבשי", זוכה פרס גונקור שיצא לאור בארץ בתמיכת משרד התרבות הצרפתי."החבשי" מנסה לפתור חידה מסקרנת בדברי ימי האימפריאליזם: איך אתיופיה – או חבש, כפי שנקראה עד העידן המודרני – הצליחה להתחמק מחיבוקה החונק של אירופה הקתולית ושמרה על עצמאותה עד אמצע המאה ה-19.המסע מתחילבמושבה הפרנקית (כינוי לזרים בארצות האיסלם), שהטורקים העניקו לה, בחריקת שיניים, זכויות אוטונומיות מסוימות, הוד מעלתו הקונסול מסייה דה מאיה, נציגו של מלך השמש בפרובינציה המצרית המרוחקת.קשים הם חייו של דה מאייה. בעוד רחוק משם בפאלה ורסיי המפואר, מתהוללים חיי החצר במלוא עוזם, אצילים הדורי לבוש בפאות מפודרות מפזזים עם בנות זוגן עתירות המחשוף בנשפים נוצצים באולם המראות המופלא. החיים יפים, הכלכלה פורחת, הדרכים בטוחות למסע, אולם לא כך הוא המצב בקהיר.מסביב - המון מוסלמיים קנאים, שכל משאלתם אינה אלא לכלות את זעמם הדתי בכופרים הנצרניים השנואים. רק שכירי חרב מקומיים וחיילים יאניצ'ריים עזי נפש מגנים על הקהילה האירופית הזעירה.בחוץ – מדבר לוהט, חסר מים ועתיר סכנות ובפנים – אין זו החברה שאדם אציל כמו הקונסול דה מאיה מייחל לעצמו. נזירים ישועיים צבועים, קפוצ'יניים נוכלים, קופטים חמדניים, וסוחרים ונציאניים תאבי בצע, בך הכל כמה עשרות נפשות מפוקפקות. יותר גרוע מזה, בשולי הקהילה מסתובבים טיפוסים מפוקפקים פרוטסטנטים שיש להיזהר מהם, פליטי חרב שאין איש יודע את פשעיהם בארצות מוצאם – זו לא החברה שהקונסול חפץ זה.אין תרבות, חם, מדכא, אין לגברת הקונסולית מה ללבוש (אופנת החצר מגיעות באיחור של מספר שנים לקהילה הנידחת) כולם רודפי בצע ולוקחי שלמונים, ואף גרוע מזה – הסגל! מזכירו של הקונסול הוא עצל, טיפש, ומלוכלך (לאמיתו של דבר הוא מוכשר וחרוץ יותר מן הקונסול עצמו). יחד עם זאת מנצל הקונסול את מעמדתו ואת הזיכיון שיש לו לייבא יין ללוונט, ממנו הוא מפיק הכנסות נאות. לקונסול יש פטרון חשוב –הרוזן מפונשטריין – מראשי חצרו של לואי הארבעה עשר, והאחראי על מדיניות החוץ של צרפת. לקונסול יש בת, אליקס, יפהפיה ענוגה, תמימה וחסודה פרח חתום שאביה מייעד לה גדולות – כלומר – למצוא עבורה חתן אציל שישדרג את מעמדו של אביה.עיסוקיו של הקונסול הם בדרך כלל שוליים ומשמימים – שיפוץ תמונתו של המלך אותו הוא מטיל בלית ברירה על הרוקח ז'ירמי – רוקח פרוטסטנטי עם עבר מפוקפק., עד שמגיע שליח מיוחד במינו – נזיר ישועי שכמעט טבע בעת מסעו ובפיו מסר סודי: מלך צרפת, מלך השמש הגדול אשר בוורסאיי, מבקש ליצור קשר עם הממלכה החבשית הנידחת, על מנת להוליכה אל האמונה האמיתית –הנצרות בגרסתה הקתולית.

בפי שליחו של המלך בשורת איוב (לפחות מבחינת הקונסול הנהנתן) – הקונסול מתמנה על ידי הוד מלכותו המלך לשגריר בחבש.מה לעשות? איך להימלט מן הצרה הזו שסופה, במקרה הטוב, שהות בקרב פראים נידחים ובסבירות גבוהה יותר, להפוך לטרף לעיטי המדבר? מזכירו הנאמן של הקונסול, מוצא עצה. מפיו של סוחר מוסלמי חאג'י עלי שהשלים מספר מסעים לחבש והתעשר וזה מספר לו – בסודי סודות, כי קיסר חבש חולה וכי אין בארצו רופא המסוגל לרפאו.הקונסול ומזכירו מחברים אחת ועוד אחת ומחליטים לנסות ולאתר רופא ולשגרו אל מלך חבש על מנת לקנות את אמונו, לרפאו ואז להציע לו ליצור קשרים עם מלך השמש המהולל אשר בירכתי צפון. הייתה זו מן הסתם שליחות בסגנון "הפריץ והכלב" (ומי שלא מבין את המונח מוזמן לפנות לחתום מעלה).הקונסול מוצא בפריז צעיר בשם ז'אן באטיסט פּוֹנְסֶה. פונסה – דמות דמיונית שאינו אלא האני האחר של המחבר רופין, המבוססת על דמות אמיתית בשם שרל פונסה – רופא שאכן נשלח למלך חבש בתקופה הנדונה.פונסה הוא אדם מיוחד במינו. למרות שאינו בעל השכלה פורמאלית ברפואה ( ואולי דווקא בגלל זה שכן רופאי התקופה היו בדרך כלל שרלטנים במקרה הרע ובורים המשתמשים בתרופות חסרות כל ערך במקרה הטוב). לפונסה יש נכרה עמוקה של מחלות האדם ושל צמחי מרפא והוא מסוגל לרפא מלחות רבות, וזוכה לתהילה דווקא בקרב המוסלמים ועמי המזרח. הקונסול נוסע במרכבתו אל ביתו של פונסה, שם נגלה לעיניו מחזה בלתי מצוי:"כל החלל היה מלא בעלווה. בתוך חביות עץ גדולות היו נטועים עצים של ממש שעלו ופרחו באור ובחום הלח, עץ גומי ענקי הגיע כמעט עד ראש הגג פיקוס נאה, עצים שגזעיהם שעירים, אחרים מכוסים בקוצים, שילבו את אמיריהם זה בזה. ברווחים שנותרו בין העצים הגדולים הללו התפתלו שפע של צמחים אחרים, קטנים יותר... בגובה בינוני מעל הקיר..שגשגו להם בשובה ונחת עשרות צמחים נוספים מכל הסוגים בשרניים, סוככיים, חזזיות, סחלבים..."פונסה הוא צעיר, נאה, ישיר וחצוף נעדר לחלוטין כל גינוני טקס. הקונסול פונה אליו ומציע לו באופן רשמי את השליחות לחבש. לואי הארבעה עשר מבקש כי בתשובה ישלח הקיסר משלחת לוורסאי, מרשימה ונוצצת, ובראשה איש סודו של הקיסר, שילווה בכמה נציגים של בני המשפחות האצילות מפמלייתו, ותכלול כמה חבשים צעירים שיבואו ללמוד בפריז, בקולז' לואי-לה-גראן – לואי הגדול – כינויו של המלך באותה תקופה.ז'אן באטיסט מתבקש לקחת עמו נזיר ישועי למסעו – למרות שכניסתם לממלכת חבש נאסרה באיסור חמור. מסוכם אפוא כי האב דה ברדוואן, האמור להתלוות למשלחת, יתחזה למשרתו של הרופא. הרופא הצעיר יוצא אל גן הקונסוליה, ושם מתרחש אירוע מפתח בעלילה:"מבטו נעצר בקומה הראשונה של הקונסוליה על מבטה של מדמואזל דה מאיה (הבת) היא הייתה שעונה על אדן החלון, וכלל לא ציפתה שישא אליה את עיניו ועל כן הופתעה ממש כמוהו.... הוא חייך, היא ענדה את הסרטים הכחולים בשערה, והפרט הזה איפשר לז'אן באטיסט לראות דברים אחרים" תווי הפנים העדינים של הנערה, אפה הסימטרי, הקטן והישר מאד, ובייחוד מבטה הבהיר, הצלול, שכל הרצינות נעלמה ממנו כאשר השיבה על חיוכו. אולם מיד לאחר שחשפה את שיניה הלבנות והעלתה ניצוץ במבטה, נסוגה הנערה "ז'אן באטיסט מתאהב. סיפור המסע הופך גם לסיפור אהבה. על המסע המופלא ועל האהבה הבלתי אפשרית – בחלקה השני של כתבתי.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמי נוידרפר