אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אישה בברלין / אלמונית


התמונה של דן לחמן

הספר אישה בברלין נמצא אצלי כבר זמן מה ולא הצלחתי להביא את עצמי לקרוא אותו. ידעתי משהו עליו משמועה. ולמרות שהתקופה מאוד מעניינת אותי ולמרות שלא נתקלתי בעדויות על התקופה הראשונה של אחרי נפילת הנאצים הכיבוש הרוסי הייתה לי תחושה שאן לי רצון לקרוא ספר שבעיקרו יגיד "גם אנחנו היינו מסכנים" גם אם זה נכון וגם אם היו. בסופו של דבר בגלל שזו אילנה המרמן שבחרה לתרגם אותו החלטתי לתת לו הזדמנות.

ספור התגלגלותו של הספר מעניין בפני עצמו. בהוצאה המקורית לא הופיע שם הכותבת, גם אצלנו המרמן בחרה להשיר את "אלמונית" בראש הספר, כמו בהוצאה הראשונה, למרות שהיום כבר יודעים מי כתבה אותו.

הספר הזה פורסם לראשונה באנגלית ב1954 בארה"ב וזכה להצלחה. דווקא ההוצאה בגרמנית בשנת 1959 עברה בלי תשומת לב מיוחדת. באמריקה נתפס הספר כאנטי רוסי בימי המלחמה הקרה. הוכחה להתנהגותם הרעה של הרוסים מול הג'נטלמניות האמריקאית.

בשלב הפרסום מחדש התעוררו שאלות בדבר אמינותו של הטקסט ונשאלה השאלה אם הוא אכן יומן אוטנטי של אישה בברלין או שהטקט המקורי עובד ושוכתב על ידי סופר. חוקרים ראו את המסמכים המקוריים והעידו שהטקסט מקורי. בעקבות המחקר נרמזה זהותה של הכותבת שבקשה להישאר לעולם אלמונית. הסתבר שהייתה עיתונאית זוטרה בנושאים שאינם קשורים לרעיון הנציונאליסטי, והרי כל אחד היה צריך להתפרנס מדבר מה, גם אז. היא נאלצה כמו כולם לשחק את המשחק כדי להתקיים.

אינני יודע אם ספר זה ייהפך לנדבך בניסיון ההוכחה שלא רק " העולם" סבל מ-הנאצים. שגם העם הגרמני עצמו היה חלק מהקורבנות הסובלים. השאלה המוסרית בדבר הפצצת ערי גרמניה הגדולות איננו חדש בספרות. אחד הסופרים הראשונים שהשתמשו בתיאור ההפצצה על דרזדן היהקורט וונגוט האמריקאי. שהיה שבוי מלחמה בגרמניה והיה נוכח בדרזדן בלילות ההפצצה. ספרו בית מטבחיים 5 זכה להצלחה עצומה בזמנו.

תמיד נותרה עומדת השאלה מה ידעו האנשים שהמשיכו לחיות את חיי היום יום שלהם בגרמניה. מה שמעו איך התייחסו. לא רק לשואה. לעצם הניסיון לכבוש את כל אירופה ומעבר לה. מה הם תיארו לעצמם. החיים הקונפורמיים שחיו לא מסבירים. אלו שלא היו לא רשעים ולא צדיקים, אלא קונפורמיסטים שהמשיכו את חיי היום יום הקטנים שלהם.

מה שמעניין בספר הוא שינוי נקודת המבט של אישה די אינטליגנטית הצריכה ללמוד לחיות עם "האויב" שהפך לכובש, לשנות את כל מה שידעה וחשבה על הרוסים מתוך שידורי התעמולה נגדם בכל שנות המלחמה והמפגש אתם פנים אל פנים.

היומן מתחיל ב20 לאפריל 1945. ברלין מופצצת, נלחמים עליה אך עדיין לא נפלה בידי הרוסים. היא מתחילה בתיאור החיים במקלטים שבמרתפים. "כן, המלחמה מתגלגלת ובאה אל ברלין. מה שהיה אתמול רק ריטון רחוק, היום הוא תיפוף תמידי. האנשים נושמים שאון תותחים. האוזניים מתחרשות....פתאום שמים לב שכבר אביב. אדים של ניחוח לילך מגינות נטושות מנשבים בין חורבותיו המפוחמות של הפרבר...כנראה עדרו בגינות בין האזעקות, כי בין סוכות הגן אפשר לראות אדמה שנהפכה לא מזמן, רק הציפורים אין להן אמון באפריל הזה, המרזב שלנו ריק מדרורים"

אז מה, כבר מן המשפטים הראשונים נצטרך להיכבש לסוג הכתיבה הנאה הזה? לא מקומם שאישה המסוגלת להתבטא ברמה כזאת הייתה בעקיפין חלק מהאימים.

בפינות רחוב מלמולים של אנשים – אנחנו מפסידים, מי היה מאמין- המחסור הופך לבולמוס רעב, גם כשהיא כבר משיגה דבר מה משביע היא לא שבעה. מחליפים הכל בכל. סבון צרפתי ישן בכמה תפודים.בקבוק קוניאק שניצל עד כה בזוג גרביים או בקופסת שימורי בשר. מקנאים בחלק המערבי שם הכל כבר נגמר. האמריקאים שם. כאן הרוסים ירעיבו אותנו, ייקחו את כל מה שימצאו.

"הרדיו מת כבר ארבעה ימים. מתברר איזה דברים מפוקפקים העניקה לנו הטכנולוגיה... יש להם ערך כלשהו רק אם אפשר לתקוע אותם לשקע חשמלי. לחם הוא דבר מוחלט. ו-זהב הוא זהב ב-רומא או פרו... אנחנו נסוגים אל המאות הקודמות. שוכני מערות"

והמערות בימים הללו בשבילה ובשביל כל הברלינאים הם המקלטים בהם הם נדחקים כולם. שם יוצא לאור האופי המשותף, אך השונה לכל מקלט. היא עוברת התקפים של חרדת מוות, אך במרתף ישנם עדיין כאלה שחושבים ש"ההוא" יביא את הניצחון והוא יודע מה הוא עושה. על " ההוא- א-ה" אפשר לסמוך כמו על אלוהים בשמים. אם כך, הזהו קול העם? בזה האמינו, שאדולף שלהם הוא תחליף אלוהי?

אין טעם ללכת ללשכת העבודה לחפש יום עבודה בשכר. בירוקרטיה היא עניין למזג אוויר נאה. בצורה כלשהי כן משתרר איזה סדר, משהו הטבוע באדם מימי המערות, ולמרבה הפלא, בימים הללו, במרתפים, לא הגברים הן מנהיגי הסדר, אלא דווקא הנשים. מלבד זה הם הרי גרמנים והאמרה " סדר מוכרח להיות" מוטבעת בהם עמוק. את זמן הערות מעבירים בתורים אין סופיים לקבלת 250 גרם גריסים או שיבולת שועל. היא יודעת שהיא חווה היסטוריה מיד ראשונה, דברים שבעתיד יכתבו וישירו עליהם. כרגע ההיסטוריה היא דבר מכביד מאוד. קול ההיסטוריה מלווה ברעש מתמיד של הפצצות, פגזים ויריות נ"מ. אין רגע של שקט מוכר.

נשים מנסות לדבר על הצפוי להן. אחת אומרת שקשרה את טבעת הנישואין, דבר הערך האחרון, לגומי בתחתונים, אם יגיעו לשם, כבר לא יהיה אכפת לי מהטבעת, אמרה. במרתף מופיע גבר חדש, ברור שהוא עריק צבאי. היא נזכרת בקרב התרמופילי, שלוש מאות היוונים שמתו יחד במצוות החוק. אנחנו, הנשים היא אומרת, סתגלניות נבונות ומעשיות. מעדיפות גברים חיים. "בני העם" המונח שהשתמשו כה הרבה התמסמס כל הקשרים הישנים מבוטלים מעצמם. שבט המערה, הוא היחידי המתקיים. כמו בימי קדם, האופק משתרע לאופק מאה צעדים.

החיילים ברחוב הנלחמים את הקרב האחרון להגנת ברלין הם בני חמש עשרה עכשיו, כשעוד היו בני שמונה עשרה אפשר היה לקבל את חיילותם. הפספוסים הקטנים עם הקולות הגבוהים מבוזבזים כנגד חוק הטבע. זה מנוגד ליצר שימור הגזע. עכשיו גבר הוא מי שיכול להוליד, ולהיהרג במדים.

בעיר מתחילה להשתולל הביזה. כל מי שיכול פורץ לאן שהוא יכול ובוזז מכל הבא ליד. אם לא דברי מאכל אפשר יהיה להחליף את המצרכים באוכל. תמיד יהיה מישהו שירצה משהו אחר ממה שיש לו.

ההיא מאבחנת שינוי בהתייחסות הנשים אל הגברים. העולם הנאצי שהאדיר את הגבר נשלט בידי גברים התמוטט, הנשים מתייחסות לגברים המעטים כאל מסכנים. שברי אדם. הנשים מחזיקות מעמד יותר טוב. השמועה אומרת ש"איוון" כבר מתקרב לשכונה. רואים את האיוונים בדרכם. מלחמת ההגנה על ברלין מתרחשת עכשיו מרחוב לרחוב מבית לבית.

ב27.4.45 הם רואים את הרוסים הראשונים ברחוב שלהם. השמועה הראשונה שהמקום הראשון שפרצו אליו החיילים האיוונים הייתה חנות המשקאות השכונתית.

הרוסים נראים שבעים, כשהם מחפשים משהו הרי זה שנאפס. היא מגלה בתוכה זיכרון של כמה מלים ברוסית שעוזרות לה בשיח הראשון. החיילים הרוסים פלרטטנים. היא מתחילה להבין שבכוח הנשיות שתצליח לגייס בעצמה אולי תוכל להסתדר אתם.

הרוסים מתחילים לרדוף נשים. בהתחלה אחרי השמנות, סוג של אידיאל יופי משלהם. שמנה, סמל האמהות הנשיות. מי שהיה לה במה לסחור זמן המלחמה ושמרה על שומנה משלמת את המחיר עכשיו.

היא חווה את האונס הראשון אך לא האחרון שלה בידי שני חיילים שיכורים. איש לא בא לעזרתה, שוכני המרתף מתחבאים. ומיד אחר כך עוד כמה חיילים ועוד אונס. היא מחליטה שבמקום להיאנס הלוך ושוב היא תמצא לה קצין רוסי למאהב קבוע שיגן עליה. כאן הא מגיעה להבחנה מעניינת, בעוד שהקצינים הגרמניים היו בני אצולה ובעלי מעמד חברתי גבוה, הקצינים הרוסים הם כולם בני איכרים, חסרי מעמד, אין יחסי כבוד מעמדיים בין החייל לקצין בשעות שאינם במחנה הצבאי. אין להם רומנטיקה לרוסים, לא היו להם טרובדורים, לא פאז'ים מלווי גבירות. לא היו גבירות. כולם בני איכרים.

פה ושם מופיע גם גבר שהיא יכולה לדבר אתו, והשיחות פוליטיות, על הדוגמה הקומוניסטית הטובה, ומבלי שהיא נכנסת כלל לשאלה, מעצם העובדה שמתנהל וויכוח השאלה אם ישנה איזו דוגמה מוחלטת שהיא טובה לבני האדם, בעיקר כי אנו יודעים לאן הוליכו שתי הדוגמות הללו בסופן.

אלו מהגרמנים, וזה רובם, לא הבינו רוסית כמובן וראו בכובשים חיות. היא, מתנשאת בתוכה, היא מבינה אותם, לומדת לראות אותם גם כבני אדם, אך ברמת התפתחות נמוכה. עם שעוד לא התפתח. "כך הרגישו הטבטונים כשכבשו את רומא ותפסו רומאיות מנוצחות, מבושמות,בעלות תלתלים וכפות ידיים ורגליים מטופחות."

לאורך הדרך היא עוברת מיד ליד,מקצין לקצין, האונס הפך לסוג הומור שחור שמתבדחים עליו בתור למים. המשפט "החיילים שלנו בוודאי לא התנהגו אחרת כשהיו שם" הולך וחוזר כהצדקה לקבלת האינוס. ההתמסרות לקצינים מביאה אתה שתי הטבות, הגנה מאונס ותוספות מזון.

וכמו בני אדם בכל המקומות, גם הם בעיקר הן, מסתגלים לצורת החיים החדשה.

היא איננה מנסה לקומם את הקורא. היא כותבת מתוך מרחק תיאורי. רק מי שיכול להזדהות יפתח רגשת, אחרת זה אכן תיאור החיים בברלין בימים של קריסת העיר והכיבוש הרוסי.

היא מעלה שאלה מעניינת תוך כדי סיפור " אילו היה האונס בימי שלום, היה מתעורר אחר כך ההו-הה הרגיל של ימות שלום, תלונה במשטרה, גביית עדויות, חקירה, מעצר ואימות, דיווחים בעיתון והתחסדויות של השכנים- האישה הייתה חוטפת שוק, מגיבה אחרת. אבל כאן מדובר בחוויה קולקטיבית שהייתה ידועה מראש" מתוך התיאור עולה שאלת ההתייחסות לחוויה של האונס, וזו שאלה מאוד מעניינת למחקר, למרות שלא לזה התייחסה הכותבת.

הימים עוברים, והמעניין הוא שאין לדיירי הבניין והבניינים הסמוכים שום מידע על ההתרחשויות. אין להם שום עניין, או לפחות לא כזה שהיא מזכירה. הם עסוקים רק בהשגת מזון. ישנן רכילויות, אבל שום מידע מוסמך. כשהרוסים מתחילים לארגן חלוקת מזון הם מתפלאים, גבלס הכין אותם להרעבה המונית במידה ויפלו לידי הרוסים.

חיפושי המזון הם הדבר המרכזי בחייהם. כשמתחילות להגיע שמועות קשה להאמין. לא ייתכן שגרמנים שרפו יהודים והשתמשו באפר כדשן לשדות. זו הרי לא יותר "מפרופגנדה" רוסית. משפט אחד. זה הכול. הייתכן שבאמת לא ידעו כלום?. הרבה שאלות עולות בקריאה, לא שאלות שהיא מעלה אלא שאלות העולות בי כקורא. מה היא כן מזכירה ומה לא.

היומן התחיל כמה ימים לפני נפילת העיר ב 20.4.45 הרישום האחרון הוא ב 16.6.45 חודשיים. היומן מסתיים כשהסדר מתחיל לחזור. הרוסים בשיתוף גרמנים מתחילים להשליט סדר אזרחי.

היא יודעת לכתוב, הגברת. מרגישים בה שהצליחה לספוג תרבות בימים אחרים מוקדמים יותר. היא מלאת אסוציאציות תרבותיות ספרותיות היסטוריות. היא יודעת איך להשוות מצבים. היא מסתכלת על המתרחש ומצליחה לנתח, להבין ולתאר. יש בי סוג של חמלה לעובדה שהיא חווה את מה שהיא חווה כאישה, למעשי האונס הבלתי פוסקים. כלגרמניה אני חש במעורפל סוג תגובה של " מגיע להם" וגם אם אני לא גאה בעצמי על הרגש הזה, אינני יכול להתגבר עליו.

לו זה היה ספר על מקום אחר, לו היה על מצב בדיוני. על תוצאות מלחמה בין גלקטית, אך זו הייתה מלחמה של כאן ונגעה בכולנו. צר לי שלא הצלחתי לגייס בי חמלה. הבנה והערכה לכותבת, כן. רחמים וחמלה, לא.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן