אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מסע הקסם אל עולם שהיה ואיננו – בית העלמין היהודי בוורשה- חלק שלישי – שואה


התמונה של רמי נוידרפר

זהו חלקו השלישי והאחרון של מאמרנו על בית העלמין היהודי בוורשה. בית עלמין ענק זה , שבו למעלה מ200,000 מצבות , משקף באבני המצבה האילמות את סיפורם הנורא של יהודי ורשה. בחלקים הראשון והשני של המאמר סקרנו, דרך עיני המצבות, את חייה של יהדות פולין. פגשנו את הרבנים ותלמידי החכמים, את הנשים הצדקניות, את המשכילים ולוחמי החרות, את הציונים והמתבוללים, את הפועלים והלוחמים הסוציאליסטיים, את העומדים על משמר זכויות היהודים ואת הלוחמים למען עולם חדש וטוב יותר עבור כל בני האדם.

חלקו השני של מאמרנו הסתיים ב1 לספטמבר 1939. מזה שנים שעננים שחורים התקדרו בשמיה של יהדות פולין. עלית הנאצים לשלטון בגרמניה מחד, התגברות האנטישמיות הפולנית ונפילת הדמוקרטיה בפולין מאידך, ומנגד – נעילת שערי אמריקה וארץ ישראל בפני המבקשים להימלט, כל אלה היו בבחינת אות מבשר רעות שאיים על גורלם של יהודי פולין. יחד עם זאת, מעטים קראו באמת את הכתובת על הקיר. היהודים, למודי אסונות, ציפו אולי לעוד גזרות, פוגרומים, חרם כלכלי, דלות ועוני, אך איש לא שיער את הנורא מכל, שעתיד היה להתרחש. על השואה, החורבן, ועל חיסולה הסופי של יהדות פולין, נספר בחלקו השלישי של מאמרנו.

ב30 לינואר 1939 נאם אדולף היטלר ברייכסטאג והשמיע את הנבואה הבאה:

"ודבר אחד הייתי רוצה לומר ביום זה, הראוי לזכירה לא רק לנו הגרמנים: במרוצת חיי הייתי לעתים קרובות נביא ולרב לעגו לי. בימי מאבקי לשלטון היה זה, בראש ובראשונה, העם היהודי שקיבל נבואותיי בהתפרצויות צחוק, כאשר אמרתי, שיום אחד אקבל על עצמי את הנהגת המדינה והעם הגרמני, ואז אפתור, בין היתר, גם את הבעיה היהודית.סבורני שגלי צחוק אלה של היהדות כבר נחנקו בינתיים בגרונם. היום ארצה שוב להתנבא: אם יעלה בידי יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה לדרדר את העמים, פעם נוספת, למלחמה עולמית- אזי לא תהיה התוצאה בולשביזציה של העולם ועמה ניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה."

מעטים מאד היו אלה שהבינו אז את הדברים נוראים אלה, כפשוטם.

קברי האחים

כל מבקר בבית העלמין מגיע לשטח זה. כאן אין מצבות. כאן יש שטחים חשופים, בלב בית הקברות, ומסביבם אבנים. אין איש יודע את שמותיהם ותאריכי פטירתם של הטמונים כאן. היו ביניהם צעירים, אך בעיקר זקנים, ילדים וחולים. אלו הם קברי האחים בהם נטמנו שרידיהם של עשרות אלפי יהודי גטו ורשה שמתו מרעב , מקור וממגפות בתקופת קיומו של הגטו. כיצד קם ונהיה הדבר הנורא הזה? את הסיפור הזה שסופר כבר אלפי פעמים, נביא בקצרה גם אנו כאן.

קברי האחים בבית העלמין של ורשה

יהודי ורשה ערב המלחמה

ערב מלחמת העולם השנייה היו בוורשה 368,000 יהודים, שהיוו %29.1 מאוכלוסיית העיר בצפון העיר הייתה שכונה נרחבת, המיושבת ברובה יהודים. ורשה הייתה אותם שנים בירתה של יהדות פולין, ומרכז חשוב של היהדות העולמית בכלל.

יהודי ורשה ככל יהודי פולין, נחלקו ביניהם במגוון גדול של זרמים, אידיאולוגיות, תנועות ומפלגות שעל חלקן עמדנו במאמרנו הקודם. כ200,000 תלמידים למדו בוורשה:

· רובם הגדול ( כ80%) בבתי הספר החרדיים של "אגודת ישראל" – "חורב" לבנים ו"בית יעקב" לבנות.

· 6 בתי ספר של "תרבות" – לימודים בעברית ואוריינטציה ציונית

· 4 בתי ספר של הבונד ( לימודים ביידיש ואוריינטציה סוציאליסטית)

· 2 בתי ספר של "המזרחי" (אוריינטציה דתית ציונית)

· בתי ספר תיכוניים פרטיים – באוריינטציה פולנית חילונית.

הפלישה[1]

האחד בספטמבר 1939. ימים ספורים לאחר חתימתו המפתיעה של הסכם מולוטוב ריבנטרופ גרמניה פולשת לפולין בכוחות עצומים, ביבשה ובאוויר. היטלר שהיה נחוש להשמיד את פולין ולהתחיל סוף סוף במלחמות להרחבת גבולה של גרמניה, שלהן התכונן שנים כה רבות. הארמיות הגרמניות הסתערו על גבולות פולין כאשר הן נהנות מיתרון אדיר בכוח אדם, בציוד, במיומנות החיילים ובמורל. מכונת המלחמה הגרמנית רומסת את פולין כמעט ללא התנגדות.

כבר ביום הראשון לקרבות ניגף הצבא הפולני לאורך כל החזית. ורשה הופצצה מספר פעמים כבר באחד בספטמבר. חיל האוויר הפולני הושמד, ומפציצי הצלילה הגרמניים תוקפים ללא התנגדות מטרות אזרחיות בעיר. בחוגי השלטון הפולני השתרר תוהו ובוהו נורא. האוכלוסייה ובייחוד היהודית, הייתה אחוזת פחד ואימה נוכח התקדמותם המהירה של הגרמנים.

בימים הראשונים של המלחמה, נדמה היה שחלה התקרבות בין הפולנים והיהודים. הפולנים, בצבא ומחוצה לו, גילו בימים אלה יחס ידידותי כלפי היהודים, לנוכח שותפות הגורל בניסיון הנואש לבלום את התקדמות הנאצים.

6 בספטמבר 1939

בלילה, מ12 עד 5 בבוקר, לא ישנתי

7 בספטמבר 1939

בצקלון על גבם הפליגו שונים אל הבלתי ידוע*

* צ'רניאקוב לועג למנהיגים שנמלטו מן העיר בשעת האסון (אדם צ'רניאקוב , יומן גיטו וארשא)

פה ושם ניסו גנרלים פולנים נועזים להוביל את יחידותיהם להתקפת נגד. התיאור של קציני פרשים פולנים מסתערים מנופפי חרבות על סוסיהם על השריון הגרמני הוא אולי מוגזם משהו, אולם משקף נאמנה את חד צדדיותה של המלחמה ההיא.

סכנת כיבושה של ורשה מוחשית ביותר. הממשלה הפולנית עזבה את עיר הבירה, הודיעה על כך ברדיו וקראה לכל הגברים יוצאי הצבא לעזוב את העיר ולהגיע לגדה המזרחית של הנהר בוג, שם יתארגן הצבא הפולני מחדש, רק כדי להיות מובס תוך זמן קצר.

הדרכים מלאות זרמי אדם. מאות אלפי בני אדם הפכו למחוסרי בית ומחוסרי כל. רבבות נמלטים מוארשה למצוא מחסה בכפרים ובערי השדה, ומאידך נמלטים רבות מהאזורים

15 בספטמבר 1939

כל הלילה יריית תותחים כבדים, בעיקר בסביבה בה אני גר*. להבת דליקה הדליקה את העיר.

הוועד האזרחי אושר חוקית ע"י ראש העיר סטאז'ינסקי ונקבעו כחברי ההנהלה שמות האנשים האלה: גפנר, קרנר, שרשווסקי, צ'רניאקוב, ליכטנבאום.

*הפגזה מאסיבית של האזורים היהודיים (אדם צ'רניאקוב , יומן גיטו וארשא)

שנכבשו כבר בידי הגרמנים. המטוסים הגרמניים משתדלים לנתק את דרכי הגישה לוורשה וממנה, ותוקפים את קווי הרכבות, הכבישים, הגשרים, אך גם את זרמי הפליטים, כדי להרבות את התוהו ובוהו.

ב7 לספטמבר הגיעו יחידות גרמניות ראשונות לוורשה , ועד מהרה החל המצור. ורשה מחליטה להתגונן. מוקמת ועדה אזרחית להגנת העיר בראשות ראש העיר סטאז'ינסקי. תושבי ורשה היהודיים מתגייסים להגנת העיר. יחד עם הפולנים הם עוסקים בהקמת ביצורים, חפירות מגן, כיבוי שרפות ושמירה. שכם אל שכם עם הפולנים הם נלחמים ונופלים בהגנת הייאוש על עיר מולדתם.

מצעד

מצעד הניצחון של הנאצים בוורשה

מאות אלפי יהודים נמלטו למזרח פולין שחיש מהר נכבשה על ידי ברית המועצות. ביניהם היו רבים שהצהירו על נכונותם לחזור לפולין שתחת הכיבוש הגרמני וסרבו לקבל אזרחות סובייטית, ולכן גורשו על ידי הסובייטים לארץ גזֵרה בעומק ברית המועצות, שם חיו בתנאים קשים. ובאופן פרדוקסאלי נמנה חלק גדול ממגורשים אלה עם הניצולים מיהודי פולין משום שהם לא נלכדו על ידי הגרמנים במהלך התקדמותם המהירה בשלבים הראשונים של 'מבצע ברברוסה' במחצית השנייה של 1941

עד מהרה מתברר כי גורלה של ורשה אינו שונה מגורלה של פולין כולה. העיר אינה מוכנה להגנה. לאחר הפלת מספר רב של מטוסים גרמניים ב6 לספטמבר, הוכחד כמעט לחלוטין כוח המגן האווירי , ויחידות הנ"מ הוסגו לאחור. אין כל דרך להתמודד עם מטוסי האויב, המפציצים ללא הפוגה את העיר ומעלים באש רבעים שלמים. החל מה8 לספטמבר הופצצה העיר גם על ידי תותחים , שהפציצו במיוחד את הרחובות היהודיים – נאלבקי, טווארדה, גז'יבובסקה, נובוליפיה, נובוליפקי, פראניצקאנסקה, דז'יקה, זמנהוף, ביאלאנסקה ואחרים. כמעט כל העיר עולה בלהבות, ואף על פי כן נלחמת ורשה ובולמת את התקדמות הגרמנים במשך שלושה שבועות. אולם, הרעב והצמא מציקים, כוחות המגינים כלים, כולם תשושים ועייפים עד מוות, ופולין כולה נמצאת כמעט כבר בידי הגרמנים. כוחות ההגנה בראשות הגנרל ולריאן שצ'ומה ווועדת ההגנה מחליטים ב27 לספטמבר להיכנע ולהסגיר את העיר. ב28 בספטמבר נכנס הוורמאכט לוורשה במצעד ניצחון. היטלר עצמו מגיע לעיר וחוזה במצעד המנצחים.

27 בספטמבר 1939

בלילה ירייה רבה. המון הרוגים ופצועים, בשעות היום רפתה המתיחות. האוכלוסייה זרמה החוצה במצב אופטימי, משהו התרחש*. שמועות לרוב. סטאז'ינסקי הוציא כרוז בדבר מים וכו'. הירייה נפסקה אחה"צ. אנו ישנים בבית. הלילה שקט.

*המו"מ לכניעת העיר (אדם צ'רניאקוב , יומן גיטן וארשא)

ההכנות לפיתרון הסופי – איגרת הבזק

תחילת איגרת הבזק

הגרמנים הנהיגו בפולין משטר נוקשה. מערב פולין סופח לרייך, ואילו בשאר השטח הפולני שהיה בידי גרמניה הוקם ה"ממשל הכללי" ("הגנרל-גוברנמן"), שמרכזו בקרקוב. עוד ב21 בספטמבר הוציא ראש מטרת הביטחון, בכיר האס אס ריינהרד היידריך את "איגרת הבזק"“schnellbrief”הידועה לשמצה שהתוותה את הדרך לטיפול ביהודי פולין ופקדה על ביצוע ההכנות ל"פיתרון הסופי". האיגרת נשלחה מהיידריך אל מפקדי ה"איינזצגרופן" של משטרת הביטחון – יחידות מיוחדות שהוקמו כדי לטפל באויבי הרייך ובראשם ב"בעיה היהודית". באיגרת כתב היידריך את ההוראות הראשונות בנושא יהודי פולין. צוין בה כי:

יש לשמור על האמצעים המתוכננים כסוד כמוס; יש להבדיל בין המטרה הסופית (שלא פורטה) שמחייבת זמן רב ובין שלבים בביצועה שיוצאו לפועל בזמן קצר; התוכניות מצריכות הכנה יסודית, טכנית וכלכלית.

סעיפי האיגרת

יש לפנות במידת האפשר את היהודים מן המחוזות שסופחו לרייך ( דאנציג, פרוסיה המזרחית , פוזן, שלזיה המזרחית עילית) יש להעביר את כל יהודי השטחים מן הכפרים לערי ריכוז, מעטות ככל האפשר, (גטאות לעתיד) ליד צמתי רכבות. צריך להקים מועצת נכבדים (יודנראט), אשר תרכז בתוכה את מנהיגי היישובים. המועצה תרכז בתוכה עד 27 מנהיגים, בהתאם לגודל הגטו. על המועצה לשאת באחריות לביצוע הפקודות. יש להודיע למועצה על נקיטה באמצעים החריפים ביותר במקרה של אי ביצוע הפקודות. מועצות היהודים חייבות לבצע מפקד של היהודים בהתאם למין, קבוצת הגיל והמקצוע. על המועצות היהודיות מוטלת האחריות להובלת היהודים לגטאות ולכלכלתם ניתן להשאיר בשלב ראשון בלית ברירה סוחרים יהודיים אשר יספקו מזון לצבא הגרמני. ניתן להשאיר מפעלים יהודיים אשר יפעלו למען הצבא הגרמני. היודנראט צריכים למיין את כל היהודים לקבוצות של גיל ומין. שטחים חקלאיים של יהודים יועברו לידי איכרים פולנים וגרמנים שימשיכו את עיבודם. מפקדי האיינזצגרופן ידווחו באופן שוטף להיידריך. למען השגת המטרה יופעלו כל כוחות הביטחון. מפקדי גדודי האיינזצגרופן המוצבים בסמיכות יקפידו על תיאום ביניהם.

בסוף ספטמבר מגיעים לוורשה פליטים ראשונים – יהודים שגורשו מעיירותיהם, כורעים תחת משא חלק זעיר מרכושם, שהצליחו להציל ולשאת על כתפיהם, או בעגלות יד. היהודים מספרים שבעיירותיהם הוקמו גטאות, והיהודים מסיקים מזה שזכויות היהודים יוגבלו רק בחלקי פולין שסופחו לרייך.

29 בספטמבר 1939

בבוקר שוד מחסן ברחוב בארבארא. מראה זוועה. שוד המחסן ושדידת השודדים. הצעתי את עצמי כבן ערובה לגרמנים*… מנהל מחלקת הקבורה נהרג כשנפלה עליו מפולת.

קברתי גוויות ברחבה שעל יד רחוב וֶנגֶרקֶוויץ'.

בדרך הביתה – פליטה שהעבירה חפצים על גבי סוס עץ. י' – אלונקה – המת ברח מעל פני האלונקה.

30 בספטמבר 1939

...לא קיבלוני כבן ערובה. סברה שפולין תהיה אתנוגראפית* ( 15 מיליון נפש, בתוכם 2 מיליון יהודים)

* רק פולנים, יוצאו מפולין האזורים בהם התגוררו פולקסדויטשה ואחרים. מזרח פולין הייתה כבשה בידי הסובייטים ואזוריה סופחו לאוקראינה ולביילורוסיה (אדם צ'רניאקוב , יומן גיטו וארשא)

כבר בתחילת השלטון הגרמני החלו מעשי דיכוי והתעללות ביהודים. אחד הראשונים שנאסר היה רופא העיניים ד"ר אדם זמנהוף, שכל חטאו היה היותו בנו של ממציא שפת האספרנטו ד"ר לודוויג זמנהוף. אדם זמנהוף, שנאסר עוד בספטמבר 1939, הומת כעבור מספר חודשים בידי הגרמנים.

30 ביולי 1940

…באס.אס הודיעו שהגיסים ד"ר זמנהוף ומינץ אינם חיים.(אדם צ'רניאקוב , יומן גיטו וארשא)

1 באוקטובר 1939

חלוקת התפקידים בקהילה. sind sie ein jud? ( האם אתה יהודון?)*

4 באוקטובר 1939

...לפני בית הקהילה הודיע לי בנו של פרופסור דיקשטיין שאביו מת, מבקש קבורה. לצערי נעצרתי אחרי היכנסי אל הקהילה, וע"ע אינני יכול לעשות דבר. הוּבלתי אל שדרות שוּך (מטה הגסטאפו) ושם הודיעו לי שעלי לצרף 24 אנשים למועצת הקהילה ולעמוד בראשה. עיבדתי שאלון סטטיסטי

*חיילים גרמניים שעמדו לפגוע ביהודים, לא היו תמיד בטוחים בזהותם ולכן היו שואלים. זה היה טרם חובת הסימון.. (אדם צ'רניאקוב , יומן גיטו וארשא)

הקמת היודנראט

ב4 לאוקטובר 1939 מוקמת בוורשה מועצת היהודים ה"יודנראט". כיושב ראש המועצה נתמנה על ידי הגסטאפו המהנדס אדם צ'רניאקוב, (שאל דמותו הטראגית נשוב בהמשך) אשר עד לפני פרוץ המלחמה היה סגן יושב ראש הקהילה היהודית בוורשה. המועצה היהודית כללה 24 חברים ו24 ממלאי מקום. נציגי הגסטאפו הודיעו ליודנראט כי תפקידו הוא למלא אחר פקודות השלטון, אולם נציגיו ויהודי העיר האמינו לתעמולה הגרמנית כי ניתנה ליהודים אוטונומיה ולכן שתפו פעולה עם היודנראט ולא התנגדו להוראות הגרמניות , שנעשו אכזריות יותר ויותר..

השלט בפתח משרדו של צ'רניאקוב

ב 4 לנובמבר 1939 נאסף היודנראט, חברי המועצה וסגניהם, בפקודת הגסטאפו כדי לשמוע הודעה חשובה: הקצינים הקריאו פקודה על "הקמת אזור מיוחד ליהודים וליהודיות – כאמצעי זהירות נגד מגפת הטיפוס" ליהודים ניתנה ארכה של 3 ימים למלא את הפקודה שהייתה כרוכה בהעברת 150 אלף יהודים לתוך תחומי הגטו. אולם בפעם הזו, היחידה בתולדות היודנראט, הצליחו היהודים לבטל את רוע הגזרה. ראש היודנראט צ'רניאקוב פנה למפקד הגרמני והוא נעתר לבקשת היהודים וביטל את פקודת הגסטאפו. 'ניצחון' זה היה בעוכרי יהודי ורשה. הם החלו להאמין כי ברייך שורר סוג של 'חוק' וכי ההתנכלות ליהודים היא פרי יוזמתם של יחידים ולא מדיניות. האמונה ב'חוק וסדר' הייתה כה חזקה, עד , שכאשר הגיעה הפקודה הרשמית להקים גטו, היא התקבלה בתדהמה על ידי היהודים.

4 בנובמבר 1939

חייל מאס.אס בא עם תביעה לכנס את המועצה ל3 אחה"צ. ב11.30 דרש חייל מאס.אס בשם השלטונות ישיבת מועצת הזקנים והסגנים. חלק מחברי המועצה והסגנים לא הופיעו בישיבה. כיתת אס.אס דרשה את השלמת הרשימה. לקחנו סגנים מקריים.

הודיעו לנו על תחום מושב. הסגנים הורחקו מן האולם

*הישיבה היתה בשבת. לא כל חברי המועצה התייצבו, בגלל מחלה. הנאצים זעמו וצ'רניאקוב אסף מן הרחוב יהודים מקריים כחברי מועצה. בתום הישיבה בה הודיעו על הקמת הגטו, נאסרו הסגנים והוכו מכות רצח. (אדם צ'רניאקוב , יומן גיטו וארשא)

הגזרות מתגברות

אט אט הלכה והתהדקה טבעת החנק סביב יהודי ורשה.

ביום 17.10.39 פורסם צו האוסר על לא-יהודים לרכוש או לחכור עסקים של יהודים ( זאת כדי למנוע 'עסקות פיקטיביות' ולהבטיח כי ניתן יהיה להחרים ביעילות את רכוש היהודים. ביום 26.10.39 נתפרסם חוק, שנדפס בעיתונות הגרמנית, ב"קוריער וורשבסקי" ובמודעות ברחובות, שהשחיטה היהודית נאסרה, באיום של עונש חמור. בסוף נובמבר 1939 נמצא שוטר פולני מת בחזית הבית ברחוב נאלבקי 9, בשכונה היהודית של העיר. כתגובה, הוציאו הגרמנים את כל הגברים מהבית, 53 במספר , והוציאום להורג. באותו חודש , פורסם צו לפיו חייב כל יהודי, מגיל 12, לענוד על זרועו הימנית סרט לבן ברוחב 10 ס"מ ועליו מגן דוד כחול: "לפי פקודה זו, ייחשב כיהודי

(1) כל המשתייך או שהשתייך לקהילה היהודית

(2) כל אשר אביו או אמו משתייכים או השתייכו לקהילה היהודית[2]

30 בנובמבר 1939

בבוקר אס.אס. היום מלאו לי 59 שנים... בסוף השיבה הובא העיתון 'נובי קורייר וארשווסקי עם המודעה על סרטים יהודיים, סימון חנויות יהודיות וגם על יריית החמישים ושלושה מנאלבקי 9. הסרטים מחייבים ממחר...(אדם צ'רניאקוב , יומן גיטו וארשא)

"על היהודים נאסר להחזיק יותר מ2000 זלוטי. כל היתר, כולל תכשיטים, כסף , זהב וחפצי ערך, חייבים היהודים למסור לדויטשה בנק" חובה לסמן כל חנות או עסק של יהודי.. נאסר על יהודי לקבל לידיו במזומן סכום העולה על 500 זלוטי (כ-20 דולר) את השאר יש להפקיד בחשבון בנק חסום. בינואר נדרשו היהודים לרשום את רכושם, כולל רשימה מפורטת של כל הנמצא בבית. במקביל החל מסע של החרמת העסקים של היהודים. נתמנו להם אפוטרופוסים לא יהודים, שנישלו את היהודים וסילקו אותם מרכושם. בסוף ינואר 1940 נאסר על יהודים לנסוע ברכבת, והדבר שיתק את תנועתם. עבודת כפייה עוד בשבועות הראשונים נחטפו יהודים והובלו לעבודות כפייה. הדבר שיתק לחלוטין את החיים,בשל הפחד לצאת לרחובות. היודנראט פנה לגרמנים והציע שהוא יספק את מכסת העובדים במקום שאנשים ייחטפו ברחובות. הדבר שחרר חולים וקשישים שבמהלך עבודות הכפייה סיכנו חייהם, והחזיר את החיים למסלול אפשרי.

9 בפברואר 1940

בבוקר הקהילה, על היהודים נאסרה הנסיעה ברכבת…התפשטות טיפוס הבהרות גוברת

10 בפברואר 1940

שוב קרה – מינוס 22 צלסיוס. …עד לבוקר יום אתמול נרשמו לעבודות כפיה 105,000 איש – השלטונות דורשים יחס שווה למומרים כליהודים (אדם צ'רניאקוב , יומן גיטו וארשא)

הקמת הגטו

יהודים

יהודים בונים את חומת גטו ורשה

בתחילת 1940 הופיעו ליד הכניסה לרחובות היהודיים שלטים גדולים עם כתובות בגרמנית ובפולנית "תחום סגור מחמת סכנה של מחלות מידבקות. באפריל החלו לבנות חומות סביב הרחובות ההם. יהודי ורשה לא הבינו, או שלא רצו להבין, מה יעודן של החומות והם סברו כי נועדו לצרכים צבאיים כדי להקשות על מרידות של האוכלוסייה האזרחית. את האמצעים הכספיים והחומרים לבניית החומה היה צריך לספק היודנראט. ישנה עדות על שיחה של צ'רניאקוב עם המפקד הגרמני: "מדוע" , שאל ראש היודנראט, "צריכים היהודים לממן את הקמת החומה , אם היא נועדה להגן על הגרמנים בפני מחלות"? "את הטיעון הזה תוכל להעלות ביום מן הימים בוועידה בינלאומית" ענה לו הגרמני...

14 בינואר 1940

שמועות על גטו ועל גירוש. עזרה ליהודי מאת נוצרי.

18 במרץ 1940

תביעה שהקהילה תגדור "גיטו" בתייל, שתתקע בקרקע כלונסאות וכו', ושתשמור על כל זה אחר כך.

30 במרץ 1940.

למן הבוקר שמועות על גיטו. מסרתי את מכתבנו על אי יכולתנו להקים חומות...

1 באפריל 1940

אני ניגש לטיפול בכל דבר באותה התאמצות כאל יציאה למסע... לפי צו ה"אורדנונגס פוליציי"* החילונו הבוקר בשעה 7 לבצע חפירות לחומות..

* משטרת הסדר

(אדם צ'רניאקוב , יומן גיטו וארשא)

ביום7 באוגוסט 1940 פורסם צו לפיו כל יהודי המעתיק את מקום מגוריו בתחומי ורשה וכל יהודי המגורש לתחום העיר חייבים להעתיק מגוריהםאך ורק אל ,תוך תחום הגטו העתידי

1 בספטמבר 1940

8 מעלות צלסיוס... סיפרו לי על אחד רפפורט, ביולוג, שפרץ בצחוק רגע לפני מותו. בקהילה בכי אימהות, נתתי הוראה שהמגבית* תתחיל מחר – כ70 אנשים יוצאים העירה לאסוף . 500 שמיכות ו500 כותנות אני נותן מבית הבידוד. אקנה צלחות, ספלים וכפות… האריים נחלקים למאונכים ולמאוזנים. את המאוזנים נושאים אל הטבילה, המאונכים הולכים בעצמם.**

*למען הפליטים המגיעים לעיר מהערים מהן גורשו

** צ'רניאקוב בז ליהודים הממירים את דתם בניסיון להציל עצמם (אדם צ'רניאקוב , יומן גיטו וארשא)

ביום הכיפורים תש"א, 12 באוקטובר 1940, שידר הרדיו הגרמני פקודה מאת מנהל מחוז ורשה להקים אזור מגורים יהודי. על כל יהודי ורשה להתגורר רק באזור זה. על היהודים לעזוב את שאר חלקי העיר, ובה בשעה נאסר על לא-יהודים להישאר בדירותיהם באזור המגורים היהודי. עד ל-31 לאוקטובר היו חייבים הכל להימצא בשטחים שנועדו להם. ב 31 לאוקטובר קיבלו היהודים ארכה, שהאריכה את מועד המעבר לגטו עד ל 15 לנובמבר 1940. 100 אלף פולנים היו צריכים לעקור מדירותיהם בשטח הגטו, וכ180 אלף יהודים יושבו במקומם. הגטו הוקף חומה. החומה נבנתה, במימון היהודים כמתואר לעיל, על ידי בנית קטעי חומת לבנים שחיברו בין בנינים קיימים. שטח הגטו בתחילתו היה כ26 דונם, פרט לשטח בית העלמין ברחוב אוקופובה, שנכלל תחילה בשטח הגטו. שטח הגטו היה כ 8% משטח מרכז ורשה, אך כלל 39% מאוכלוסייתה, אך רק כ 18% מכלל בתי המגורים בעיר. חלק גדול מאותם בתי מגורים היה הרוס כתוצאה מההפצצות.

12 באוקטובר 1940

יכול אני לצאת קצת מאוחר, וזאת מפני שהופעתי בקהילה ביום כיפור עלולה להיראות כהפגנת אפיקורסות… אולם פתאום הודיעו שעלי להתייצב …בשעה 10 בבוקר… הודיעו (שן) שבשם אנושיות, לפי פקודת המושל, המושל הכללי, לפי צו מלמעלה, מקימים גיטו. נמסרה לי תוכנית הרובע הגרמני* ותוכנית הגיטו לחוד.

הגרמנים קבעו רובע גרמני בוורשה שכלל את השכונות הטובות ביותר, הכיכרות, הגנים ומוסדות השלטון – התושבים הפולניים גורשו מהאזור בברוטאליות (אדם צ'רניאקוב , יומן גיטו וארשא)

גטו חולק לשנים, כאשר כמחיצה בין שני החלקים שימש רחוב חלודנה, שבו התאפשרה תנועת "ארים" בלבד. ( הפולנים שנחשבו לסלאבים נחותים, נחשבו ל"ארים" לצורך אפליית היהודים) החלק שמצפון לחלודנה נקרא "הגטו הגדול" ואילו החלק שמדרום לו נקרא "הגטו הקטן". המעבר בין שני חלקי הגטו התאפשר דרך שערים שהיו נפתחים ובה בעת היה נסגר רחוב חלודנה לעוברי האורח ה"ארים". לימים נבנה גשר של עץ שגישר בין שני חלקי הגטו. הצפיפות על הגשר הייתה כה גדולה עד שצריך היה להמתין שעות בטרם ניתן היה לחצות אותו.

חשמלית

חשמלית נוסעת מתחת לגשר ברחוב חלודנה המחבר את שני חלקי הגטו

שטח הגטו הוקטן מפעם לפעם, עד שלפעמים היו תושבים אנוסים לעקור פעם אחרי פעם מדירותיהם. שטח הגטו בותר בצורה כזו , כך שכמעט כל גן או שטח פנוי הופקע ממנו.

חובת הישיבה בגטו חלה גם מומרים ואף על נוצרים מלידה ממוצא יהודי. באחד בינואר 1941, ישבו בגטו 380 אלף יהודים, ו 1,540 בעלי דת קתולית, שלהם נועדו שתי כנסיות, בכיכר גז'יבוב וברחוב לשנו. היה להם אף כומר, יהודי מומר אף הוא. מלבד הקתולים היו בגטו עוד כמה מאות נוצרים, בני כנסיות אחרות. "היהודים הנוצרים" קיוו כל העת שהעולם הנוצרי יתערב למענם ויגאלם מן הגורל שהיה צפוי ליהודים, אך תקוותם נכזבה

על יהודי ורשה החלו ניתכות גזרות קשות יותר ויותר. ב16 בנובמבר 1940 נסגרו שערי הגטו ועל היהודים נאסר לצאת ממנו אלא ברישיון מיוחד שקשה מאד היה להשיגו. עסקי היהודים בצד האיר נסגרו ונחתמו והם הועברו , אפילו ללא תמורה סמלית לידי "ארים" טהורים.

החומות הלכו וגבהו עד שהקיפו את כל הגטו, על החומות ננעצו שברי זכוכית ונפרשו גדרי תיל, כדי להקשות מעבר אל מחוץ לגטו.

17 בנובמבר 1940

יכול אני לצאת קצת מאוחר, וזאת מפני שהופעתי בקהילה ביום כיפור עלולה להיראות כהפגנת אפיקורסות… אולם פתאום הודיעו שעלי להתייצב …בשעה 10 בבוקר… הודיעו (שן) שבשם אנושיות, לפי פקודת המושל, המושל הכללי, לפי צו מלמעלה, מקימים גיטו. נמסרה לי תוכנית הרובע הגרמני* ותוכנית הגיטו לחוד.

* הגרמנים קבעו רובע גרמני בוורשה שכלל את השכונות הטובות ביותר, הכיכרות, הגנים ומוסדות השלטון – התושבים הפולניים גורשו מהאזור בברוטאליות(אדם צ'רניאקוב , יומן גיטו וארשא)

בתחילה היה צפוי למי עזב את הגטו ללא רישיון עונש של קנס כספי או עונש מאסר. לאחר מכן הוטלו עונשים נוספים של עבודות כפיה קשות, אולם החל מ23 לנובמבר 1941 הופיעה פקודה חדשה , לפיה ניתן על היציאה מן הגטו עונש אחד בלבד: עונש מוות. ואמנם בנובמבר 1941 בוצעו גזרי דין המוות הראשונים נגד יהודים שנמצאו בצד הארי ללא רישיון.

12 בנובמבר 1941

הגיעה ידיעה בלתי רשמית שמחר יומתו בירייה בבית הסוהר היהודי האנשים שעברו את גבול הגיטו. יש ביניהם נשים. לא ידוע מי יבצע את ההריגה, המשטרה הפולנית או שרות הסדר היהודי… יום קשה כרגיל.(אדם צ'רניאקוב , יומן גיטו וארשא)

ההוצאה להורג בוצעה באופן "חגיגי" בנוכחות הקומיסר של הרובע היהודי עורך הדין אאוארסוואלד, ואישים אחרים, בחצר בית הסוהר המרכזי היהודי, בפינת הרחובות גנשה וזמנהוף. בין המוצאים להורג ביו 6 נשים, וגזר הדין הותיר בתושבי הגטו המפוחדים רושם מזעזע.

הצפיפות בגטו הייתה נוראה. שלוש עשרה נפשות בכל חדר בממוצע. במיוחד היה קשה מצבם של אלה שהגיעו לתחומי הגטו בזמן האחרון ואלה שגורשו אליו מחוץ לוורשה. אלה היו חסרי כל ולא פעם נאלצו להניח ברחוב את מעט הרהיטים והרכוש שעלה בידם להביא עמם.

בריחת המנהיגים

רוב רובם של מנהיגיה העיקריים של יהדות פולין הצליחו למלט את נפשם בתקופת המלחמה. חלק נמלטו או שהו באזור פולין המזרחית הסובייטי. בין העוזבים היו אישים בולטים מכל הזרמים הפוליטיים והדתיים:

חברי הסיים והסנאט – יצחק (איגנצי) שוורצבארט ממנהיגיה הבולטים של יהדות פולין, ושולח המברק הידוע על מרד גטו ורשה, משה שור, שהיה גם מראשי המכון למדעי היהדות בוורשה ציונים כלליים: אפולינארי הרטגלס ( יושב ראש התאחדות ציוני פולין, לימים מנכ"ל משרד הפנים) ומשה קליינבוים ( לימים משה סנה), ומשה קרנר מהבונד: הנריק ארליך, ויקטור אלתר, ושמואל זיגלבוים[3] מפועלי ציון צ"ס – אנשל רייס ואברהם זילברשיין[4] מהמזרחי – אברהם ווייס[5] וזרח ורהפטיג ( לימים מראשי המפד"ל ושר בממשלת ישראל) מאגודת ישראל – ר' יעקב טרוקנהיים[6]ור' יצחק מאיר לוין ) לימים חבר כנסת) מפועלי ציון שמאל - יצחק לב נציב בית"ר בפולין – מנחם בגין ראשי קהילות – מאוריצי מייזל מוורשה ור' לייב מינצברג מלובלין רבנים חשובים – האדמו"ר מלובביץ' יוסף יצחק שניאורסון, והרבי מגור הרב אברהם מרדכי אלתר

כך נטשה אפוא ההנהגה של יהדות פולין, על כל זרמיה, את שטח הכיבוש הגרמני. לא כאן הוא המקום להיכנס לדיון אם טוב עשו המנהיגים שנטשו את קהילתם, אם לא היו נרצחים ממילא ברגע בו היו הגרמנים מניחים את ידיהם עליהם, אולם העובדה היא שציבור יהודי פולין נותר במידה רבה כצאן ללא רועה.

12 בפברואר 1940

...הוצע לי רישיון עליה לא"י. לא הסכמתי שיכניסוני ברשימה.(אדם צ'רניאקוב , יומן גיטן וארשא)

השלטון בגטו

הנאצים שלטו בגטו באמצעות היודנראט. באמצעי הפחדה , שללא שיתוף פעולה יהיה המצב הרבה יותר גרוע, הצליחו הגרמנים להשיג שיתוף פעולה של השלטונות היהודיים בביצוע מדיניותם האכזרית. היודנראט קיבל, בתוך תחומי הגטו, סמכויות גדולות יותר מאשר ראש עיר כלשהו. בנוסף לכל התפקידים המוניציפאליים, קיבל היודנראט סמכויות בתחום המשפטי, שירותי הדואר, הבריאות, גבית המיסים, והשיטור. היהודים קיבלו כביכול מעין 'אוטונומיה' והיו שראו באוטונומיה שטנית זו כעין מסר מרגיע לגבי כוונות הנאצים לעתיד. מאחר והיודנראט נאלץ לעסוק בנושאים רבים שלא היו באחריות הקהילה קודם לכן, הלך היודנראט והתרחב, ובשיאו עבדו למענו כ6000 איש. על מנת שיוכל לשלוט בהמונים הצפופים הוצרך היודנראט להקים מיליציה מתאימה שנקראה בגרמניתjüdischer ordnungsdienst. (שירות הסדר היהודי) . המשטרה היהודית הייתה כפופה למרות היודנראט מחד, והמשטרה הפולנית מאידך, אולם אט אט הוצאו מתחומי הגטו תחנות המשטרה הפולנית והמשטרה היהודית ה'עצמאית' שלטה בגטו. הגטו ( הגרמנים כינו אותו 'רובע המגורים היהודי') חולק לששה אזורים שבכל אחד מהם הוצבה פלוגת משטרה. פלוגת שוטרים נוספת הוצבה בתוך אזור ה'קהילה' ובנוסף לכך היו גדודי מילואים. השוטרים קיבלו סימני מעמד ודרגה וצוידו באלות ובפרגולי גומי. מפקד המשטרה ה'יהודית' היה המומר יוזף שרינסקי, שנודע לשמצה בשל שיתוף הפעולה הכנוע שלו עם הגרמנים.

אדם

אדם צ'רניאקוב ומפקד המשטרה הפולנית סוקרים מסדר של המשטרה היהודית בוורשה

היודנראט עסק גם ובעיקר, במילוי משאלותיהם השטניות של הגרמנים לשלם להם סכומי כסף עצומים, פרוות, חפצי ערך ומכסות של יהודים לעבודת כפיה. בהמשך, נדרש היודנראט לספק את המועמדים ל'פיתרון הסופי'

היו אף גרועים מן המשטרה היהודית. בדצמבר 1940 הוקם "המשרד למאבק בנֶשֶך ובספסרות ברובע היהודי' בראשות אברהם גנצווייך. ועדה זו מוקמה ברחוב לשנו 13 ולכן נודעה בשם ה'13'. ה'13' היה גוף מתחרה ליודנראט, ואנשיו היו גרועים בהרבה – משתפי פעולה עם הנאצים , מושחתים ואלימים. היודנראט בהנהגת צ'רניאקוב, חתר לנטרל את ה'13' והצליח בכך

החיים והמוות בגטוכוונת הגרמנים הייתה, מצד אחד , להמית את היהודים ברעב ובמגפות, אולם מצד שני, למצל את כוח עבודתם בבתי מלאכה ובתי חרושת שהקימו בגטו.

הקצבת המזון של הגרמנים ליהודי ורשה הייתה 181 קלוריות ליום - כ25 % מזו של הפולנים הלא יהודים, וכ8% מזו שניתנה לגרמנים עצמם. כמות זו הייתה כ15% מזו שהייתה נחוצה כדי לקיים אדם בחיים וכושר עבודה, אפילו בצורה הבסיסית ביותר. גם את הכמות הזו היה צריך לקנות, ולא לכל אחד היה את הכסף לקנותה.

בדצמבר 1941 העריך צ'רניאקוב כי יש בגטו כ 10,000 יהודים בעלי אמצעים, 250,000 היכולים לקיים את עצמם בדוחק, וכ150,000 חסרי כל.

קשה במיוחד ביניהם היה מצבם של אלה שהגיעו מבחוץ, חסרי כסף ורכוש. ובמיוחד של מצבם של הזקנים והילדים. העניים ביותר שוכנו ב'נקודות' – אולמות ציבוריים, בתי כנסת ( שפעולתם נאסרה), בתי ספר (שהלימוד בהם נאסר) מועדונים וכדומה. מוסדות לעזרה , ובמיוחד ה'ג'וינט' של יהודי אמריקה וה 'צנטוס' שסייע לילדים, הושיטו עזרה ליהודי הגטו הנזקקים. ארגוני הסעד ניסו לעזור לרעבים ובלטו במיוחד מטבחי המרק שהגישו לרעבים מעין מרק דלוח, ובו תפוחי אדמה רקובים, אך במקרים רבים היה זה המזון היחידי אותו קבלו הנזקקים שערכו התזונתי היה כ600 – 800 קלוריות. . בשיאם היו בוורשה למעלה מ100 מטבחי מרק , וכ250,000 יהודים נזקקו לשרותיהם. בנוסף לארגונים , הוקמו ועדי בית שעסקו בגבית מיסים ותרומות שנאספו עבור הרעבים והנזקקים.

למרות זאת היה מצב בגטו קשה ביותר. שלדי אדם , פשוטו כמשמעו, הסתובבו ברחובות , ביניהם קבצנים, חולים, גוססים מתגוללים בחוצות. הצפיפות והכינים החישו התפרצות של מחלות. מגפות טיפוס וכולרה השתוללו בגטו ומספר המתים גדל מיום ליום. במיוחד היו שעורי התמותה ממגפות ומרעב, גבוהים ב'נקודות' של העניים והפליטים מספר המתים נע בין 4000 ל5000 כל חודש, מתוך אוכלוסיה של כ350,000 איש.

יהודים

יהודים מתי רעב ומחלות מולכים לקבורתם בגטו ורשה

מספר המתים הגדול לא אפשר לווויה מסודרת, קרובי הנפטרים היו בעצמם עניים, חולים ורעבים, ומלבד זאת, שאפו קרובי הנפטרים להמשיך וליהנות מקצבת המזון שלהם. לכן הונחו המתים, כשהם מכוסים בנייר עיתון ועליו לבנים, שלא יתעופף, ( בגדים היו מצרך יקר) בפתחי הבתים, ובבוקר היו עגלות אוספות את הגוויות , ומוסעות אל בית העלמין הסמוך, שם היו המתים מוטלים לתוך קברי אחים, ללא מצבה או סימון.

19 בנובמבר 1940

…בבתי המחסה מסתירות אימהות עד ל-8 ימים תחת המיטות גוויות של ילדים מתים, כדי לקבל יותר מזון.(אדם צ'רניאקוב , יומן גיטן וארשא)

קבר צ'רניאקוב

במרכז בית העלמין, ליד קברו של זמנהוף, אותו ביקרנו במאמרנו הקודם, ניצבת מצבה גדולה ועליה כתוב "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" זוהי מצבת קברו של המהנדס אדם צ'רניאקוב(1880 – 1942) – ראש היודנראט, דמות טרגית שסימל בחייו ובמותו את הדילמה הטרגית בפניה ניצבו יהודי אירופה בשנים המרות ההן.

קברו של צ'רניאקוב

צ'רניאקוב היה איש משכיל, ונולד למשפחה יהודית פולנית מתבוללת. הוא סיים בשנת 1908 לימודי הנדסה כימית בפוליטכניון בוורשה ואחר כך השתלם בדרזדן שבגרמניה. צ'רניאקוב עבד בשרות הממשלה וכן היה עסקן בקרב יהודי ורשה. היה פעיל בארגון בעלי המלאכה היהודים ( שהיוו 40% מיהודי פולין) , גילה עניין בפעילות ציבורית ונמשך למלא תפקידים בזירה הציבורית , צ'רניאקוב כיהן במועצה העירונית של ורשה ואף נבחר בשנת 1931 לסנאט הפולני אך לא כיהן בו בשל פיזורו על ידי המרשל פילסודסקי וזמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם ה2- היה חבר הועד הפועל של הקהילה היהודית. בתקופה שלפני המלחמה לא הגיע צ'רניאקוב למעמד בכיר בהנהגה היהודית שכן לא השתייך לתנועה פוליטית והתקשה לדבר יידיש , לשונם של רוב יהודי פולין.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החל צ'רניאקוב מנהל יומן, בו תיעד בפירוט את כל פעולותיו, פגישותיו, ואת המתרחש בקהילה היהודית בוורשה. ביומנו מתגלים פרטים ומידע מפורט אודות הסיפור הטרגי של החיים בגטו וארשה, וכן מספרים וכמויות מדויקות. ליומן צרף מסמכים שונים שהיו אבני דרך מרכזיות במהלך ההיסטורי שהוביל את יהודי פולין אל הכיליון. יומנו[7] של צ'רניאקוב שרד כמעט כולו , והגיע לארכיון יד ושם בשנת 1964, ומאז מהווה את אחד המקורות המרכזיים לתיעוד חיי היהודים בוורשה בתקופת השואה. צ'רניאקוב הוסיף לכתוב ביומנו עד יומו האחרון.

צ'רניאקוב

צ'רניאקוב בחברת ילדה שהצליח לשחרר מן המאסר הגרמני

אדם צ'רניאקוב היה אדם בעל כוונות טובות ואף איש הגון, אך היה גם איש בודד ולא היה מעורב בין הבריות, בתאריך - 4.10.1939 מינוהו הנאצים לראש היודנראט, לאחר שראש הקהילה היהודית , מאוריצי מייזל, נמלט. ברשימת חברי היודנראט הראשונה היו כמה ממנהיגיה הבולטים של יהדות פולין שנזכרו לעיל: הארטגלס, זיגלבוים, איצ'ה מאיר לוין ווייס, אולם כל אלה נמלטו מוורשה , כשעוד ניתן היה לצאת. גם לצ'רניאקוב הוצע סרטיפיקט לארץ ישראל, אולם הוא סרב וראה את ייעודו להישאר בוורשה ולתמוך בקהילה בשעותיה הקשות. והוא נצטווה , מאוחר יותר להעביר את היהודים לגטו. צ'רניאקוב נאבק באומץ נגד הקמת הגטו וצמצום גבולותיו אך היה זה מאבק חד צדדי שנדון מראש לכישלון. במגעיו עם הגרמנים ניסה צ'רניאקוב לעורר אצלם חמלה ורגשות אנושיים, ואף לשכנעם בתועלת הכלכלית שתבוא להם מיהודי ורשה. בדרך כלל נכשל צ'רניאקוב במאמציו, ואף הוזהר על 'חוצפתו' באמירת האמת. פעמים מספר נאסר צ'רניאקוב , ואף הוכה ועונה על ידי הגרמנים. צ'רניאקוב לא האמין שכוונת הנאצים הינה השמדה והמשיך לעודד את היהודים להחזיק מעמד , 3 שנים התמודד צ'רניאקוב בחוסר תקציב, בדרישות הסותרות של רשויות השלטון הגרמני ובין תפקידו כמפשר ומגשר בין הקבוצות השונות בגטו וארשה. על אף הקשיים עבד צ'רניאקוב ללא לאות ובמסירות אין קץ, קיים קשרים גלויים וחשאיים עם מנהיגים פולניים ועודד פעילות חינוכיות ותרבותיות במחתרת. צ'רניאקוב סייע בתחבולות ובערמה להשיג מזון, חומרי גלם וכלים נחוצים לאנשים שהוצבו בפלוגות עבודה מחוץ לגטו ולמשפחותיהם בתוך הגטו. בתזכיריו נהג למתוח ביקורת גלויה ונוקבת על פעולת הנאצים, ועל הקשיים שנערמים עליו, איתן נאלץ לחיות.

'הישגו' הגדול ביותר של צ'רניאקוב הייתה הצלחתו במרץ 1942 , להביא לשחרורם של 151 אסירים . בדיעבד התברר שהיה זה עוד מעשה מרמה של הגרמנים

17 במרץ 1942

קיבלתי תצלומים משחרור האסירים מבית הסוהר היהודי . בתצלומים אף נראית שמחת ההמון שנתקהל. זאת היא הפעם הראשונה שאני רואה בת צחוק של הגיטו.(אדם צ'רניאקוב , יומן גיטן וארשא)

ב23 ליולי 1942, כשנדרש ע"י הגרמנים לחתום על משלוח של ילדים למחנה השמדה , סירב וניסה למנוע את הפקודה- אך ללא הועיל. משנכשל החליט להתאבד בבליעת כמוסת ציאניד. משפטו האחרון בפתק שכתב לפני התאבדותו להנהלת היודנראט הינו: "הנני חסר אונים, ליבי רועד בצער ובחמלה, אינני יכול לשאת כל זאת. המשעה שלי יוכיח לכולם את הדרך הנכונה לפעולה" יהודי ורשה שהוקירו את פועלו ומעשהו האמיץ, קברו אותו בתוך בית העלמין היהודי, במקום מרכזי. על קברו ניצבת מצבה גדולה ומרשימה המנציחה את סופו הטראגי. על מצבתו נכתב השיר הבא ( תרגום מפולנית בנימין טנא):

אדם, משיעור קומתך, מן העולם נבצר

למנוחת עולמים לקבלו לאלתר.

ואכן, לא קיבל מעולם ומאז.

על כן לא אכפת אי תמצא מנוח,

כי ישובו גולל קברך עוד לפתוח,

ועל זכויותיך אחרת יָכְרָז

על מה שארע בוורשה לאחר מכן , כפי שהוא משתקף במצבות בית העלמין, בחלק הבא של מאמרנו.

[1]תיאור מתוך "מצדה של וארשה" – מאת חיים לזר ליטאי , הוצאת מוזיאון הלוחמים והפרטיזאנים, 1983, תשמ"ג.

[2]באופן זה נחשבו כיהודים גם מומרים לנצרות ואף נוצרים מלידה שאחד מהוריהם היה יהודי והמיר דתו.

[3]לימים התאבד זיגלבוים כמחאה על אדישות העולם ביחס לשואה

[4]החל במבצע משלוח חבילות ליהדות פולין במסגרת הג'וינט.

[5]גם הוא מראשי המכון למדעי היהדות בוורשה

[6]סנטור בסנאט הפולני

[7] אדם צ'רניאקוב, יומן גטו וארשא יד ושם, ירושלים תשכ"ט.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמי נוידרפר