אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בית הכנסת הגדול של יהודי בוכרה נמצא במרתפי הק.ג.ב


התמונה של בן ציון יהושע

מסע הצלה בשליחות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

"רק מעט ידוע בעולם על הקהילות היהודיות של מרכז אסיה, ואנחנו מחפשים דרכים למלא את החסר, למען חוקרי ההיסטוריה של העם היהודי... כוונת מסע זה היא לימוד מקרוב של ההיסטוריה והתרבות של אותן קהילות, הממשיכות מסורת מפוארת בת אלפי שנים...", כתב מנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי דאז פרופ' ישראל שצמן בכתב השליחות למסע הצלה של אוצרות הרוח היהודיים בקרב הקהילות באוזבקיסטאן, שאותן הכרתי היטב בשנות שרותי בשליחות ממלכתית (1992-1994)[1].נלווה אליי למסע מנהל הקטלוג העברי בבית הספרים הלאומי מר ציון שורר. הוטל עלינו לבדוק את הגניזות והאוספים של הקהילות היהודיות בכל הכרוך בספרים נדירים, כתבי-עת, כתובות, גיטין ומסמכים אחרים המלמדים על אורח חייהם וקורותיהם של היהודים באזור, לרבות התיעוד הנוגע ליהודים בארכיבים הממלכתיים השונים בטשקנט, בסמרקנד, בבוכרה ובערים נוספות. מסלול המסע שלנו כלל את הערים והעיירות: טשקנט, סמרקנד, קאטא-קורגאן, קרמינה-נבואי, בוכרה, קארשי, שאהר-י סאבז והערים: קוקנד, מרגלן, נמנגן, פרגנה ואנדיז'ן בעמק פרגנה, הידוע כאזור של קנאים אסלאמיים. מסע ההצלה התנהל באינטנסיביות בימים ח' באב – ו' באלול תשנ"ז (11 באוגוסט 1997 – 8 בספטמבר 1997).

טשקנט – צחצוח קברים וזרי פרחים

הבירה טשקנט הייתה תחנתנו הראשונה, שבה פעלנו בראשית המסע ובסופו בדירות מסתור, כדי להשיג ולרכז את אוצרות התרבות ולהעלותם ארצה, למרות הקשיים שמערימים השלטונות ומונעים הוצאת חומר בכתב. בזמן ביקורנו התגוררו בטשקנט כ-1,500 בוכרים ועוד כ-6,000 אשכנזים. עד לא מכבר גרו כאן כשבעים אלף יהודים. במתכוון הגענו ביום תשעה באב לבית הקברות היהודי ברובע צ'יגאטיי בעיר העתיקה של טשקנט כדי לפגוש את יהודי טשקנט הבוכרים, המגיעים ביום זה בהמוניהם לבית הקברות, לפי מנהג עתיק שבידם, לצום ולהשתטח ביום זה על קברי אבותיהם, כשהם נושאים כלי ניקוי וזרי פרחים. דומני שבכל העולם היהודי אין הרבה בתי עלמין מטופחים ונקיים, כמו בתי הקברות הבוכרים של מרכז אסיה. הכבוד שרוחשים להורים חיים או מתים הם מיוחדים במינם. לאחר עשרות שנים מאז הפטירה עדיין עולים הצאצאים לדורותיהם על קברי אבות, מצחצחים אותם ומניחים זר פרחים ונוהגים לערוך בביתם "ישיבה" – סעודת מצווה המונית, שבה קוראים פרקי 'זוהר' במנגינה עתיקת יומין וסועדים את לבם כיד המלך – דגים, בשר, פלוב וכל מיני מעדנים וכמובן מרימים גביעי ערק לעילוי נשמת הנפטר.

מהו 'מסגד יהודי'?

הגענו, כאמור, לבית העלמין הבוכרי. בפתחו של בית הקברות עמדו נשים אוזבקיות הבאות ביום זה למכור פרחים. הקהילה הקטנה קנתה לא מכבר חלקה נוספת הצמודה לבית העלמין. לשם כך פינו את התושבים האוזבקים ורכשו למענם דירות במקומות אחרים. בבית העלמין הבוכרי בטשקנט אין קוברים אשכנזים. האשכנזים נקברים בבית הקברות של המפלגה או בבתי קברות יהודיים,שחלקם מוזנח מאוד. בבית העלמין הבוכרי פגשתי את מנהיגי העדה הבוכרית ואת משיח מלייב, מפעילי בית-הכנסת 'צ'קלובה' וחברה קדישא, שהסכים להילוות אלינו לאורך המסע ולדבר על ליבם של היהודים שיאותו למסור לנו את נכסי הרוח שברשותם. משיח, יהודי בוכרי בעל אמונה עמוקה, הנוהג לשלב בהספדיו גם ציטטות מ-פושקין, פתח כל סעודה ומפגש בפסוק 'ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום'. המסובים פרסו ידיהם, כמנהג המוסלמים, ובתום הברכה ליטפו את פניהם בכפותיהם המושטות כדי לספוג את הברכה. משום מה משיח הקפיד לקרוא

בית ספר יהודי בסמרקנד, 1905

לבתי-הכנסת בשם 'מסג'ד יהודי' (כפי שנוהגים לכנות המוסלמים באזור) ולא 'כָּנִיסָה', בתג'יקית יהודית כמנהג הקהילה.

ביקורנו הראשון אמור היה להיות בבית-הכנסת בעיר העתיקה. כאן שכן בית-כנסת העתיק של טשקנט שאותו הכרתי בשנים 1992-1994. לאכזבתנו בית-הכנסת הישן נהרס בשנת 1996 על-ידי עיריית טשקנט למטרות פיתוח ובמקומו ניתן לקהילה מקום חדש לבית הכנסת. מאות הספרים העתיקים שהיו בבית-כנסת זה, הזכור לי בגניזה הגדולה והעתיקה שלו, הועברו למרכז התרבות הבוכרי ב'מחלה'[2] ברחוב צ'קלובה, אולם איש אינו יודע מה עלה בגורלם. עד מהרה נפוצה השמועה בקהילה על מטרת בואנו. נתקבלנו במאור פנים שם ולאורך כל המסלול. היהדות הזאת הייתה חמה ומאירת פנים.

למחרת בבוקר הגענו לבית-הכנסת צ'קלובה. הנחנו תפילין והתפללנו שחרית עם קומץ המתפללים. משם עברנו למרכז התרבות הבוכרי הנמצא בסמוך, שידע ימים יפים. במסגרתו פעלו תיאטרון יהודי, להקות מחול, מוסיקאים, סופרים ומשוררים. שם המתין לנו נשיא הקהילה ואיש העסקים האמיד מר אדוארד דוידוב. ברשות העדה הבוכרית אוסף גדול של תקליטים משל טובי האמנים הבוכרים בדורות האחרונים, פריטי לבוש ססגוניים וכן עדויות מצולמות של אותה פעילות עניפה, שמקומם יכירם במוזיאון ישראל או במוזיאון אתנוגרפי של העדה, שיקדיש מקום לתרבות היהודית של מרכז אסיה. במקום מצאנו כמה אלפי ספרים עבריים, חלקם דחוסים באחד החדרים עד למחנק וחלקם זרוקים בחצר, חשופים תקופה ארוכה לגשמים ולשמש הקופחת. ביקשנו לגאול את האוצרות הללו ובילינו שעות ארוכות בבדיקת הספרים ובבחינתם. גילינו עובדה מעניינת, יהודים נהגו לגנוז מסמכים (כתובות, גיטין, הסמכה לשחיטה ועוד) בין דפי ספרי קודש. החיפוש השיטתי חשף בפנינו עולם מרתק של תעודות.

אהבת אמנון ותמר בבתי הקברות

פרשנו את רשתנו בכיוונים שונים. טשקנט שימשה למן הכיבוש הצארי של אמצע המאה התשע-עשרה כבירת תורכסטן, שכללה בתוכה את המדינות המוסלמיות באזור. הגוברנטור הרוסי ואנשיו ריכזו בארכיב הממשלתי כמאה אלף מסמכים מלפני המהפיכה בלשון הרוסית שעניינם יהודים - אוצר בלום לתולדות היהודים הבוכרים והאשכנזים ולגזרות שנגזרו עליהם חדשים לבקרים. בלילה נפגשנו עם אחד מראשי הארכיב הממלכתי בטשקנט, שגילה נכונות לצלם למעננו מבחר תעודות מן האוסף העצום שבארכיב. הוא מעריך ב-60,000 מסמכים את האוצר הנוגע ליהודים בתורכסטן הצארית. כמות זאת אינה כוללת מסמכים לאחר המהפכה, שמספרם עצום ורב פי כמה.

פגישה בבוקר בבית כנסת 'גורבנובה'[3]. בבית-כנסת זה מצאנו כמה מאות ספרים, חלקם דפוסים ישנים בני מאות שנים מערים שונות בעולם היהודי וחלקם דפוסי ארץ-ישראל בלשון תג'יקית-יהודית. חלקם יצירות ספרות שתורגמו על-ידי שמעון חכם מעברית, כמו ספרו של אברהם מאפו, "אהבת ציון" בתג'יקית-יהודית. ספר זה זכה למעמד של קדושה ורבים הכירוהו בעל-פה. במשך דורות נקראו רבים מילדי היהודים על שמות גיבוריו של מאפו, ובעיקר בשמות - אמנון ותמר. מאות מצבות בבתי הקברות נושאים את שמות גיבוריו של אברהם מאפו. בית-הכנסת אומץ על-ידי חב"ד ובוכרים ואשכנזים מתפללים יחד תפילת שחרית. אני מתכבד בנשיאת ספר-תורה. בתום התפילה הגישו נציגי חב"ד למתפללים ארוחת בוקר צנועה. שוחחתי עם המתפללים על מטרת ביקורנו. מיכאל יגודייב מציג בפניי את אוצרות הספרים הרבים שבמקום. במחסן קטן, בתוך שכבת אבק כבדה, נמצאים ספרים קטנים בעלי-ערך. רובם דפוסי ירושלים מראשית המאה[4]. הקלאנתר[5] מולא אליהו, דורש מאיתנו סיוע לשיפוץ בית-הכנסת בתמורה לספרים, כולל הספרים שכבר הועברו לבית העלמין בצ'יגאטיי. בין הספרים אנו מוצאים גם כתבי-יד של פיוטים ובספרים עצמם מטמוניות של תעודות שהיהודים גנזו בתוכם במשך שנים (כגון כתובות, גיטין, כתבי הסמכה לרבנים, מוהלים ושוחטים).

מכאן נסענו לביתו של ד"ר דויד ניאזוב, מרצה להיסטוריה ולספרות באוניברסיטה, דרמטורג, סופר וחוקר. בתקופה הקומוניסטית כתב בעיתונות דברים לא מחמיאים על הציונות. כיום הוא חוזר לשרשיו היהודיים והוא מתרפק על תולדות הקהילות הבוכריות באזור. בביתו כמה אלפי ספרים מונחים בערימות לצד מספר עצום של תעודות, במקור ובצילום. רכשנו ממנו כתב-יד של מאמר שכתב על שמעון חכם וקבוצה של תעודות מתקופת הצאר הרוסי באזור ומאמרים נוספים שלו, שחלקם עדיין לא ראו אור וספרי מדע ומחקר שנכתבו על-ידי יהודים ומספר רב של תמונות המתארות את חיי הקהילה ואת אישיה בדורות האחרונים.

בערב נפגשנו במוזיאון לנין, המשמש כיום כמוזיאון ממלכתי, לא הרחק מכיכר 'מוסטקיליק' (העצמאות).במוזיאון הציעו לנו לרכוש פירושים, סידורים, הגדה של פסח וברכות ל-ראש השנה וכן חותמות זעירות, דמויות טבעות ששימשו בדורות הקודמיםרבנים. בסיועו נפגשנו עם גדול הסופרים הבוכרים בני זמננו יעקב חיימוב חיימוביץ. יליד 1909. הסופר חיימוב חיבר עד כה 20 ספרים בדרמה, פרוזה, שירה, מחקר ועוד. הוא נתן לבית הספרים הלאומי חלק מספריו הכתובים בלשון התג'יקית-יהודית, אך סירב משום מה לתת ספרים הכתובים אוזבקית[6].ספרו הראשון היה הרומן 'הנשים'. לדבריו, שנת 1937 היתה שנה קשה מאוד. סטלין הכניס סופרים רבים לכלא או שלח אותם לסיביר משם חזרו רק בודדים. מי שנאסר נחשב לאויב העם. בתי-הכנסת נסגרו והרבנים סצ'קוב ואמינוב נשלחו לסיביר לעשר שנים. בשנת 1965 פורסם רומן של חיימוב, שזכה לתפוצה של 60,000 עותקים ולפרסום גדול בכל רחבי ברית המועצות. חיימוב מספר עוד כי בשנת 1973 מלאו 100 שנה למלחין היהודי לויצ'ה בבחנוב, שהיה המוסיקאי והמלחין החשוב ביותר בקרב יהודי בוכרה, ששר ויצר בארמונו של אמיר בוכרה סייד עלים ח'אן. חיימוב כתב את הביוגרפיה המרתקת של המלחין והזמר הדגול לויצ'ה בבחנוב. קודם המהפכה הגיעה מריגה משלחת של מוסיקולוגים שהקליטה ותיעדה את לחניו וקולו של בבחנוב על-גבי 30 תקליטים. חייימוב סבור כי גדול הסופרים הבוכרים של כל הזמנים הוא מרדכי בצ'אייב, שחיבר עשרה ספרי שירה ושני רומנים.

בצהרים, בחום הכבד, חזרנו לבית העלמין בצ'יגאטיי כדי לחפש ספרים. זמן קצר לפני כן נקברו באדמה עשרה קרטונים ממיטב אוצרות התרבות של הקהילה.בחדר הטהרה מצאנו בין תשמישי קבורה לרחצת נפטרים ערימות של ספרים שעדיין לא נקברו. בין הספרים וערימות העפר והאבק מצאנו מתגוללים כמה נוסחים של כתובות וגיטין.

סמרקנד - אמן מארץ ישראל צייר את ארבע ערי הקודש

לאחר טלטולי דרך שנמשכו כשש שעות הגענו ל-סמרקנד, שבה התגוררו אז 150 יהודים בוכרים ועוד 1,000 אשכנזים. ביקור ב"מחלה" - בבתי היהודים הבוכרים ב'מחלה' (השכונה היהודית) מתגוררים עכשיו אוזבקים ותג'יקים. מאחורי שערים וקירות צנועים מסתתרים בתיהם היפים של היהודים. ראש וראשון הוא ביתו המיוחד של פרופסור מ"מ אברהמוב, היסטוריון הקהילה בסמרקנד. במשך כששים-שבעים שנה קירות הבית היו מכוסים בשכבות של נייר. רק לאחר הפרסטרויקה נחשפו הקירות וגילו כתובות עבריות וציורים של ארבע ערי הקודש, שצויירו על-ידי אמן שהובא מארץ-ישראל. אברהמוב ציפה מאיתנו שנממן את ההוצאה לאור לו של מחקריו הנמצאים עדיין בכתובים[7].

עשירי בוכרה תמכו בעניי ארץ ישראל

לדבריו, בימיה הקשים של ירושלים במאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים נרתמו יהודי מרכז אסיה לעזור ליהודי ירושלים[8], הגיעה השעה שירושלים תסייע ליהודי מרכז אסיה. הוא ציין כי הוא נאלץ למכור מאוספיו לתיירים כדי לממן את הדפסת מחקריו. רכשנו חוברת שלו על תולדות היהודים בסמרקנד[9] שעניינה "150 שנה ליהודי סמרקנד בעת החדשה". בספרו מובא סיפור הכיבוש הצארי של אמצע המאה התשע-עשרה שמשך לסמרקנד אלפי יהודים שברחו מבוכרה, לאחר שסבלו מידו הקשה של האמיר. פגשנו בחצרו של פרופ' אברהמוב גם את בנו הרב יצחק אברהמוב, המשמש כמוהל, כשוחט וכקברן. הוא בעל תארים מהאוניברסיטה המקומית אך העדיף לשרת את הקהילה כרב. רכשתי מאברהמוב ארבעה כתבי-יד ישנים בעברית ובתג'יקית-יהודית. בידו כתובה בוכרית נאה הכתובה על-גבי קלף מעור צבי, שהיהודים העשירים בבוכרה נהגו לפני המהפיכה להכין לנישואיי ילדיהם[10]. אברהמוב הציג בפניי צילום של תעודה ששלח אותה ר' ריבלין מטבריה כדי לבקש עזרתם של נדיבים מסמרקנד לטובת עניי טבריה. הוא מגלה בפנינו עיתונים קומוניסטיים יהודיים נדירים, הכתובים בלשון התג'יקית יהודית באותיות עבריות עדיין לפני הגזירות שבאו לנתק את היהודים מן המורשת העברית שלהם ואולצו לעבור קודם לאות הלטינית ואחר-כך לאות הקירילית. לאחר הפרסטרויקה עברו האוזבקים לאות הלטינית ולתעתיק הרווח בתורכיה. אברהמוב מספר על הקשר ההיסטורי שהיה קיים בין יהודי תימן ליהודי בוכרה. הוא מציגגווילים חומים של ספרי תורה עתיקי-יומין, שלדבריו מקורם בתימן (אין תגים על האותיות והאות פ"א היא מסולסלת). יהודים הגיעו לקהילות הבוכריות שנחשבו עשירות ומצליחות מארץ-ישראל ומארצות המזרח השונות: איראן, אפגניסטן, עיראק, ארצות הקווקז ואפילו תימן. מדרש השמות בבתי העלמין יכול לאשש את הקשר ההיסטורי המיוחד הזה. לדבריו, משפחתו מוצאה מאפגניסטן[11].

מסמכים יהודיים במרתפי הקג"ב

בבוקר הוא מציג בפניי את מנהל המוזיאון של סמרקנד נומון ו. מחמודוב. המנהל מציג בפניי את ג'משיד, מנהל הארכיב. אנו יורדים למרתפים של הארכיב המעוררים אצלי אסוציאציות למרתפי קג"ב. במרתפים השחורים והלחים האלה עם מנורה צהבהבה אתה מודה באשמה לפני שחטאת. הארכיבר חושף בפניי כחמישים תיקי קרטון עם שוליים מקופלים המאחסנים קרוב לשלושת אלפיים מסמכים, שהוחרמו מבתי היהודים בעקבות מעצרים וחיפושים שערך הקג"ב והועברו לכאן לגניזה. אני מוצא תעודות מופלאות וכתבי-יד מקוריים בהן יצירות ספרות שלא ראו אור, לרבות שיר תהילה ל-סטלין, מסמכים היסטוריים שנשלחו לקהילה מירושלים בחתימתם של הראשונים לציון, כתובות וגיטין, - אוצר עצום על יהודים בסמרקנד, כולל רישום של שמות בני הקהילה ויום הולדתם - בעברית, רוסית ותג'יקית. מנהל הארכיב צילם למעננו2,177 מסמכים. אני מניח שיש עוד לפחות כאלף מסמכים לצילום.בשל קוצר הזמן, לא הספקנו לקבל את יתרת המסמכים. אינני יכול לאמוד את ערכם ההיסטורי של המסמכים החסרים וחובה עלינו להשלים את המלאכה קודם שיחולו במקום שינויים שיימנעו מאיתנו להגיע לאותם מסמכים. בספרייה אלפי ספרים שאיש לא פתח אותם בעשרות השנים האחרונות. המנהלת צנועאת מבליאנובה יחייבנה פותחת בפניי ארון נעול וחתום ובו עשרות כתבי-יד מקוריים בעברית ובתג'יקית-יהודית. המנהלת מסבירה כי זהו רכוש העם האוזבקי ולא ניתן לקבל את המקור, אולם אם נחפוץ נוכל לצלם את כל כתבי היד האלה.

רישום מסודר של כל יהודי סמרקנד

משרדי מירשם התושבים לנישואין ולגירושין ('זגס'), מראה לי המנהלת רזיה סושייבה, שאותה הכרתי בביקורי הקודמים,את פנקסי רישום היהודים בסמרקנד מסוף המאה התשע-עשרה ואילך. זהו מידע שלא יסולא בפז. הרישום הוא באותיות עבריות מזרחיות ("כתב רש"י"), ובו: שם הילד והוריו, תאריך הלידה ושם המוהל. פה ושם יש תוספת של טקסט באותיות עבריות ליד שמו של היילוד. לפנינו, אפוא, רישום מסודר של השנים 1906-1889 של כל יהודי סמרקנד הבוכרים. החל משנת 1909 יש גם רישום של חתונות. המנהלת הקשוחה מסרבת 'בכל מחיר' שנצלם את החומר, שלדבריה הוא חלק מן ההיסטוריה המתועדת של סמרקנד. יש לחפש דרכים להשגת תיעוד מאלף זה.

ביקרנו בבית-כנסת 'גומבז' (הכיפה). בית-כנסת בעל עיצוב עדין ומיוחד. מבנה עגול ולבן. קירותיו נקיים מקישוטים, לידו אולם של בית-הכנסת העתיק. בביקורי הקודם היו כאן מאות ספרים עתיקים. מסתבר שלמקום זה הובאו ספרים מערים אחרות קאתא-קורגן וקרמינה. מסתבר שסוחרי ספרים ישנים הקדימו אותנו ואספו ספרים בעלי-ערך שיוצאו לאירופה ואמריקה. התמחו בכך שליחי חב"ד שעשו במקום כבשלהם. רב הקהילה עד לא מכבר היה הרב עמנואל שמעונוב, צעיר בוכרי נאה ונמרץ שלמד אצל רבנים בוכרים ואשכנזים, שימש גם כנציג של חב"ד. הוא פתח את הקהילה למדריכים צעירים מטעם חב"ד שהגיעו לכאן ממקומות שונים בעולם, אך שמר בעקשנות למרות לחצים שהופעלו עליו על נוסח התפילה המקורי, על מנהגים קדומים ועל המנגינות הרווחות מימי קדם. מספרים כי מאות ספרי-תורה נלקחו ללא היתר על-ידי מהגרים שעלו לישראל או נסעו לאמריקה. הג'ויינט מימן לא מכבר התקנה של כספות בתוך ארונות הקודש כדי להגן על ספרי-תורה שנותרו. לדאבון הלב, כמו במקומות רבים, הרבה ספרים עתיקי יומין נקברו בבית העלמין של סמרקנד ודי בחורף אחד כדי לגזור עליהם כליה.

קאטא-קורגאן – שומר מוסלמי בבית קברות יהודי

היא התחנה הראשונה בדרך לבוכרה בדרך מסמרקנד. נותרו בה ארבע משפחות יהודיות שהן כ-30 נפש. אין מניין לתפילה. הצלם היהודי אברהם יצחקוב קיבל אותנו בחצר ביתו. כחום היום כולם שרועים על מזרנים. כרגיל באזור מכניס אורחים זה, מוגש תה ירוק ופירות טריים ומיובשים. מיהרנו לבית-הכנסת הנמצא בסביבה אוזבקית. אין עליו שום סימן חיצוני. מעבר לקיר בית הכנסת נשמעות געיות של פרות. מסתבר שהמבנה צמוד לרפת. במקום כמה מאות ספרים ישנים זרוקים בתוך קרטונים בחצר. שלפתי ספרים המכוסים אבק כבד ופסולת ובדקתי אותם ואת המטמוניות שבתוכם. אספתי חלק מן הספרים והתעודות שנמצאו בין הדפים המצהיבים. אין לי ספק שהספרים שלא אספנו יירדו לטמיון. בחצר זרוקים תשמישי קדושה, טליתות, תפילין וגווילי מזוזות. על קירות בית-הכנסת הודעות ישנות על סדרי תפילה למתפללים שכבר אינם. אספתי כמה מהן כדי לשמר עולם שהיה. מכאן נסענו לבית העלמין היהודי, השמור היטב במימון הקהילה בסמרקנד. במקום מתגוררת משפחה מוסלמית השומרת על המקום. הקברים שופצו לפני צאתם של היהודים מן המקום. לאחר כמה שעות של חיפושים ובחינה המשכנו בדרכנו לעבר קרמינה-נבואי.

קרמינה – מוסלמי מנשק מזוזה

עיר עתיקה שאליה צרפו הרוסים עיר מכרות בשם נבואי[12]. בקרמינה נותרו שלוש משפחות בוכריות - אהרונוב, מונה שלוש נפשות; אמינוב, מונה שש נפשות; אברמוב, מונה חמש נפשות. בסך הכול ארבעה-עשר יהודים בוכרים, מתוך למעלה מאלפיים שחיו כאן לפני שנים אחדות. בעיר הכורים הסמוכה נבואי (שרובה רוסית) מתגוררות 30 משפחות אשכנזיות, כמאה נפש, שמנותקות בדרך כלל מעניינים יהודיים. אומרים כי יש להם אולפן ללימוד עברית. מנהל ענייני הקהילה הבוכרית הזעירה הוא מר אהרונוב, גבר נאה כבן 50, שהוא ובנו מנהלים מתפרה גדולה לבגדים. כשתי עשרות אוזבקיות צעירות לומדות אצלם את המלאכה. האב והבן גוזרים והן תופרות. גב' אמינוב מקבלת את פנינו בחצר ביתה ונוהגת בנו מנהג הכנסת אורחים. יש לה כמה בנות שהגיעו לפרקן ואין מי שיגאל אותן. הבית בתהליך פירוק. בחצר ערימה של אביזרים וחפצים. בבית-הכנסת ספרים בני 140-150 שנה. בתוך הספרים נמצאו גיטין, שרידי כתובות ומסמכים אחרים. אהרונוב בודק כל ספר וספר ומסנן מה שבעיניו נראה בעל ערך. כל הנותר יאבד בקרוב. שמש בית-הכנסת הוא אוזבקי זקן שאימץ את מנהגי היהודים, יודע הרבה על מנהגיהם ומנשק את המזוזה בכניסתו ובצאתו.

בוכרה – כתוּבָּה על קלף מעור צבי

סמוך לשעה 15.00 אנו מגיעים לבוכרה. בבוכרה למעלה מ-1,000 יהודים - 700 בוכרים ועוד 300 אשכנזים. העדפתי להתגורר אצל מפריח היונים דניאל באקאייב ולא במלון. ביתו המרווח נמצא בלב ה'מחלה'. החצר ('חַוְלִי') טיפוסית ובה שובך ענק של יונים מיוחדות ומאולפות, עתירות נוצות גם על רגליהן. כמנהג האזור חולצים נעליים בכניסה לבית. רצפת העץ מכוסה שטיחים. חלק ממקומות השינה הם מזרנים הפרוסים על הרצפה באולם הרחב. האירוח לפי כללי המטבח הבוכרי הדשן, הכל כיד המלך. השירותים נמצאים בחצר החשוכה ומזכירים את חצרות שכונת הבוכרים בירושלים.

ביקור בבית-הכנסת ששוקם לאחרונה על-ידי הרב יצחק אברמוב, שהיה גם שוחט ומוהל. הרבהיגר לאמריקה לא מכבר. בשעתו זיכיתי אותו בחלף ואבן משחזת למילה לאחר שראיתי שבבוכרה, שבה עורכים את ברית המילה בשעת בוקר מוקדמת (כדי לקיים את 'וישכם אברהם בבוקר'), המוהל השתמש בתער חלוד למילה וסיכן את חיי הנימול.

האמיר האחרון של בוכרה , 1905

רוב הבוכרים מבקשים להגר לאמריקה שבה יש להם קרובים והם מתקבלים בעין יפה על-ידי שלטונות ההגירה האמריקאים בסיוע אירגונים יהודיים. לאחר המהפיכה, הקומוניסטים החרימו את בית-הכנסת והפכו אותו לבית מגורים. לאחר השיקום מחדש מתנהל במקום שיעור בלימודי קודש לנערים בגיל מצוות, שבבוקר לומדים בבית-הספר הממלכתי הלא-יהודי. בית-כנסת נוסף נמצא באזור אחר של ה'מחלה'. האחראי על בית-הכנסת בזמן ביקורי היה גבריאל גרישה מתתוב. עליתי לעליית הגג של בית-הכנסת ובתוך חריוני יונים ואבק דורות, נתגלו מאות רבות של ספרים עתיקים, ביניהם ספרים בקבלה, במקרא, בתפילה, בפרשנות ובנושאים רבים אחרים. כל מאות הספרים בגניזת בית-הכנסת הוצאו במשך היום לאוויר החופשי ובדקנו אותם אחד לאחד. אנו מתפנים לבקר בביתו של גרישה מתתוב. הוא מציג לנו כתובה משפחתית קדומה, הכתובה על קלף מעור צבי ואת הספר 'אלף לילה ולילה' בתרגום לתג'יקית יהודית באותיות עבריות שנדפס בדפוס העברי בעיר קוקנד שבעמק פרגנה[13] וכן עיתונים יהודיים קומוניסטיים משנות ה-20, חלקן באותיות עבריות וחלקן עדיין באותיות לטיניות וקריליות. לדבריו של גרישה, מעולם לא היה קיים בית-דפוס עברי בעיר בוכרה. בסמוך בית הספר היהודי המוחזק על-ידי גורמים יהודיים וישראליים. המפעל שייך למ"ס - מדרש ספרדי. במקום כ-200 תלמידים מגיל 6 עד גיל 16 (ביניהם עשרה ילדים אשכנזים) הלומדים בשעות הערב. מהארץ נשלחים מורים צעירים באמצעות לשכת הקשר והסוכנות היהודית, כדי לשנות את כיוון הנסיעה של התלמידים ולקרבם לארץ-ישראל. הצעירים מעורים היטב במקורות העבריים. חלקם דוברים עברית נאה.

בית-הכנסת העתיק של בוכרה. מסתבר שבמקום מבקרים סוחרי ספרים מהארץ וממקומות אחרים בעולם. ספרים שלא נדרשו נקברו בבית העלמין. במקום קרטונים מלאי ספרים שנחשפו לגשמים ונרקבו. במחסן שהוא גם שובך יונים פעיל מצאתי מאות ספרים, חלקם מאמצע המאה הי"ט - מסלוניקי, פראג, מ-וינה, מ-וילנה וכמובן דפוסי ירושלים ועוד. נטלתי כמה ספרים נדירים לטובת בית הספרים הלאומי.

ביקרנו במוזיאון של בוכרה הנמצא בתחומי ה'אַרְק'[14]. מנהל המוזיאון רוברט ולביץ, תתרי במוצאו, שחקר וכתב על היהודים הבוכרים. הקהילה בטשקנט עזרה ל-ולביץ להוציא את ספריו. ולביץ חושש לשתף פעולה. הוא מציע לנו להקים באוזבקיסטן מוזיאון לתולדות היהודים וארכיב שיהיו רשומים כחוק ואז אפשר יהיה לרכז שם הרבה מאוד חומר על היהודים מימי האמירות ומימי התקופה הקומוניסטית. נראה שבמקרה זה הוא ישמח לשתף פעולה. קיבלתי ממנו רשימה ביבליוגראפית של המצוי במוזיאון בענייני היהודים. נראה שהרשימה אינה משקפת את היקפו המלא של האוצר התרבותי היהודי.

באקראי פגשתי בשעת ערב את המנהלת הקודמת של מוזיאון ה'ארק' הגב' זוכרה איברגימובה גולמובנה. אישה משכילה מאוד, אך עד היום אוהדת את סטלין. לדבריה, יש חומר עצום על היהודים בבוכרה במרתפי המוזיאון ועלינו לחשוב איך לתעד חומר זה.

בצהרים נפגשתי עם מנהל הארכיב הממלכתי בבוכרה. הוא סיפר כי הוא צאצא של הערבים הקדומים,[15] שכבשו את מרכז אסיה במאה השמינית. לדבריו, יש בארכיב שלו חומר רב על היהודים, אך בניגוד לטשקנט ולסמרקנד ששם המיון הוא לפי 'יהודים', כאן המיון הוא לפי נושאים ויש לעבור על אלפי תיקים ולדלות מתוכם חומר על היהודים. לדבריו, במרתפי הקג"ב יש חומר עצום על היהודים,שהוחרם ב-70 שנות המהפכה. נזכרתי באמירתו של מי שהיה נשיא הקהילה היהודית בסמרקנד ודיקן הפקולטה לרפואה, פרופ' ישראל פרייב, ש"בית הכנסת הגדול בעולם נמצא במרתפי הק.ג.ב".

ה'צֶ'לָה- יהודים בוכרים שאוסלמו בכח

בשיחת ערב בחצר של דניאל באקאייב סופר לי על ה'צ'לה'[16], שפירושו חצי יהודים וחצי מוסלמים. בנות ישראל נישאו בכוח לתג'יקים ולאוזבקים. גברים הוכרחו לקבל את האיסלם ולשאת נשים תג'יקיות או אוזבקיות. אי-אפשר לקרוא להם אוזבקים ואי-אפשר לקרוא להם יהודים, למרות שהם הצהירו על עצמם שהם אוזבקים או תג'יקים. הם סיפרו שנרשמו כתג'יקים ואוזבקים מחשש הרוסים. יהודי שנשא אישה אוזבקית הצהיר שהוא אוזבקי. ביניהם יש שנטשו את הבעל הלא יהודי וחזרו ליהדות. סיפרו שהם מכירים אישה יהודיה, אם לארבעה ילדים, שהפכה לאוזבקית. הם קוברים את מתיהם בבית קברות אוזבקי. מספרים כי אוזבקית אחת שהתגרשה מבעלה סיפרה כי בעלה היה יהודי. לשאלתי, כיצד אילצו את היהודים להמיר את דתם משיבים לי כי אספו 2,000 יהודים במצוות האמיר עלים ח'אן ואילצו אותם להמיר את דתם. אסרו עליהם לקיים את השבת, מילה ומצוות אחרות. יהודים שלא רצו להמיר את דתם הוטבעו למוות או הושלכו מן המינרטים אל מותם. משאת נפשי להשיב בנים אובדים אלה אל חיק אבותם.

שעת בוקר מוקדמת. אנחנו נפרדים מבוכרה. משיח פרס כפות ידיו, בירך ברכת כהנים ונשק ללחם ולמלח וביקש שישרור שלום עולמי בין הממשלות והעמים ושכל המשאלות של הנוכחים יתמלאו. אשתו של בעל הבית שופכת דלי של מים זכים מאחורי המכונית שלנו בקריאות 'רוֹאִ-י סֵפֶד', 'אוֹק יוּל' (דרך לבנה), שהיא ברכת הדרך בין העממים בתג'יקית ובאוזבקית. אנו יוצאים, דרך קרשי לשאהר-י סאבז. בדרכנו אנו עוברים דרך העיר העיר 'כגן', הסמוכה לבוכרה', שבה ישב הגוברנטור הרוסי ששלט על הוָסָל - האמיר הבוכרי.הגוברנטור בנה ארמון מפואר מדהים במימדיו וביופיו האירופי. בהוראת האמיר הרכבת הגיעה עד לכגן, מחשש שהשד השחור הזה יביא קללה על בוכרה. החשש האמיתי היה מפני הזרמת צבא רוסי לבוכרה. כאן בכגן היה המרכז המינהלי הצארי עד המהפכה. הדרך מבוכרה לקרשי שוממה ומדברית ללא צמחיה, רק בארות גז ענקיות ומחצבות גבס. באזור מחסור חמור בדלק. מחשש שניתקע ללא דלק אנו מוותרים על ביקורנו בקרשי. במקום מספר מועט של יהודים. מן הסתם נותרו שם ספרים ותעודות המבקשים הצלה. מקרשי הנוף המדברי מתחלף בשדות ירוקים. בדרך הרבה כפרים חקלאיים אוזבקיים.

שאהר-י סאבז – אליהו הנביא הזקן נשען על מקלו

משמעות שמה: העיר הירוקה. עד לא מכבר היו במקום כ-5,000 יהודים. כיום מתגוררים בה 20 יהודים בלבד, מבני משפחות: פולאת בבג'נוב, בוריס חיימוב, אליהו דוידוב-טילה ("זהב") ורחמין חיימוב. משיח מחפש לשווא את 'מסג'ד יהודי'. הצעתי שנעבור דרך השוק המרכזי. שם אפשר לגלות יהודים לפי תווי פניהם השונים מתווי פניהם של האוזבקים. שליחים מארץ ישראל שהגיעו לאזור במאה ה-19 זיהו יהודים לפי כפות ידיהם הצבועות באינדיגו, שכן היהודים נודעו כאומנים מעולים בצביעת בדי משי. אני מזהה בשולי השוק יהודי בוכרי בשנות הארבעים, המנסה מזה כמה חודשים למכור את מעט המטלטלין שלו כדי שיוכל לעלות לארץ. התמורה המרבית שישיג על כל מטלטליו אינה עולה על כמה דולרים עלובים והוא מתעכב כאן חודשים ארוכים עד שיממש את רכושו. קניתי ממנו את כל התכולה לטובת עניים מוסלמים מאושרים. הוא מסייע לנו להגיע לביתו של ראש הקהילה, שאינו נמצא היום בביתו. בנותיו מלוות אותנו לבית-הכנסת, שאותו ואת ספריו הכרתי בביקורי לפני כמה שנים. אולם בית-הכנסת מרוקן. כמה ארגזים ריקים של ספרי-תורה. הגווילים היגרו מכאן. הדפוסים הישנים הועברו לסמרקנד ומשם הועברו לבית העלמין לקבורה. תיבת החזן עודנה במקומה ואני מגלה עליו פריט מעניין - 'המטה של אליהו'[17]. פריט מעין זה לא מצאתי בקהילות אחרות של הבוכרים. המטה מגולף ומשוח ובראשו המעובה כתובת: "זה המטה של אליהו הנביא זכור לטוב מלאך הברית". אורכו של המטה כ-1.20 מ'.

הדרך לסמרקנד משאהר-י סאבז יפה להפליא. דרך הררית (בגובה של כאלפיים מ') ללא צומח, סלעים בעלי צורות מרתקות המזכירים בעלי-חיים קדומים, תהומות ומעיינות ומִצְפִּים שנשקף מהם מראה מרהיב. מסמרקנד חזרנו לטשקנט. אנו נערכים לנסיעה לעמק פרגנה בראשית השבוע. אני מטיל על משיח לאסוף בזמן העדרי ספרים מבתי-הכנסת השונים בטשקנט. בטשקנט מגיעה אליי ידיעה שבדושנבה שבתג'יקיסטאן עדיין חיים 150 יהודים. כזכור לי מתקופת שליחותי במקום בימי הקרבות הקשים יש במקום אוצרות רבים הן של ספרים והן של כתבי-יד היסטוריים הנוגעים לאזור הזה. עד כה הסתכם המסע שלנו בלמעלה מאלף ק"מ. המסע לעמק פרגנה אורכו 1,250 ק"מ נוספים.

מסע לעמק פרגאנה

קוקנד – הר של סוכר

סמוך לשבע בבוקר יצאנו לעמק פרגאנה בדרך ההררית הצפונית. עד לחציבת המנהרות בהרים על ידי הסינים הדרך הייתה חסומה בחודשי החורף המושלגים והאוזבקים נאלצו להגיע לעמק פרגנה שלהם דרך טריטוריה תג'יקית עוינת. במבואות קוקנד (כאן קוראים לה קוקון) ממתין לנו דויד רפאלוב איש הסוכנות היהודית שמשרדו ממוקם בחצר בית הכנסת 'מקסימוב'. ראש בית הכנסת הוא אפרים שמעונוב. רפאלוב מציע לנו ברוחב לב להתגורר בביתו ולסעוד על שולחנו. הוא מספר כי בקוקנד 80 משפחות יהודיות (מתוכן 20 משפחות אשכנזיות), המונות יחד כ-400-450 נפש, ובהן כ-30 בני נוער בלבד. לפני שנים אחדות היו במקום לימודי עברית, שניהלו צעירים מתנועת 'בני עקיבא'. בעיר 200,000 תושבים ובהם אוזבקים, רוסים טטרים, תג'יקים, צוענים ('לולי') ועוד עממים.

קהילה עשירה בעלת ארמונות, בנקים, סחר כותנה, משי וחיטה

מסיבות לא ידועות עלה בית הכנסת באש לפני שנים אחדות. ספרים רבים נשרפו או נחרכו. הניסיון לעלות לעליית הגג של בית הכנסת ולבדוק את האודים המוצלים אינו עולה יפה מחוסר חמצן. עדיין נותרו מאות ספרים בבית-הכנסת – כעדות לימיו המפוארים, כשקוקנד הייתה מרכז כלכלי יהודי ידוע. גרו בה יהודים אמידים מאוד. הארמונות שהיו פעם בבעלות יהודית הפכו למוסדות ציבור סובייטים: בית הדואר, המכון הפדגוגי, בית העירייה ועוד. יותר מ-20 סניפי בנקים היו בשעתם בבעלות יהודית. אפילו הוצאה לאור ובית דפוס באותיות עבריות היו במקום. מספרים שבארכיב בית הדפוס הנמצא כיום בבעלות של לא יהודים, מצויים ספרים עבריים וספרים בתג'יקית-יהודית שנדפסו כאן. לשם כך יש צורך בזמן ארוך של חיפוש.

אומרים כי אלפי יהודים חיו בעבר במקום ועסקו בסחר כותנה (אוזבקיסטן שלישית בעולם בגידול כותנה) וכל יבולי החיטה של עמק פרגנה היו בידי יהודים, נוסף לתעשיית המשי ומפעלים אחרים. היהודים סחרו עם סין ועם רוסייה והעושר שלהם היה לשם דבר. בדקנו את מאות הספרים שנותרו לפליטה אחרי השריפה ובין הדפים מצאנו תעודות בעלות עניין ובהן כתוּבּוֹת (חלקן נכתבו בדפי מחברת בתקופה הקומוניסטית), גטין, הסמכה לשחיטה והסמכה למילה. כן היו שם ספרי קבלה, ש"ס, תפסיר למקרא וסידורי תפילה. סיפרו לנו שבשעתו החרים הקג"ב מאות ספרי תורה. בהיעדר טיפול ראוי בספרי התורה רובם נמצאו פסולים. צררנו את הספרים בעלי הערך במפת שולחן שקיבלנו בבית הכנסת.

בחצר בית הכנסת גרה משפחת אמין, שבניה הם מאנוסי משהד. הם הגיעו תחילה לעיר הראת שבאפגניסטן, משם עקרו לבירה קאבול ובשנות השלושים של המאה העשרים גנבו את הגבול לברית המועצות. הגירתם לברית המועצות נראית תמוהה מאוד, משום שבאותו זמן ממש הייתה תנועה הפוכה של היהודים הבוכרים: הם גנבו את הגבול לאפגניסטן בשל הגזירות שבאו בעקבות הנא"פ – 'התוכנית הכלכלית החדשה' של לנין'[18].

בבית הכנסת 'מקסימוב' גיליתי מנהגים שלא ראיתי דוגמתם בבתי כנסת אחרים: בתחילת התפילה הם נוהגים להדליק נר הנמצא בפמוט על דוכן החזן ולכבותו בתום התפילה. האם יש בכך רמז לנר התמיד בבית המקדש ואולי מנהג מהימים שבהם עדיין לא הייתה רשת החשמל? מנהג אחר שלהם הוא לומר לפני תפילת 'מנחה' 'זמירות' שנוהגים לומר בתפילת שחרית ולאחר מכן אומרים הם 'קדיש'. שניים מתוך שנים-עשר המתפללים היו צעירים אשכנזים כבני שלושים שאמרו 'קדיש' מתוך דף באותיות קריליות לנשמת אחד מהוריהם שנפטר זמן קצר קודם. בשונה מן המקובל בטשקנט, האשכנזים נקברים לאחר מותם בחלקה מיוחדת בבית העלמין הבוכרי.

פרגנה – התגשמות חזון העצמות היבשות של יחזקאל

בעיר פרגנה כ-800 יהודים, מתוכם כ-300 בוכרים. כאן נקברים אשכנזים בבית העלמין הבוכרי. בשבת מגיעים כ-15 מתפללים לבית הכנסת. לובה ידגרוב הוא המתאם מטעם הסוכנות היהודית והקלאנתר (ראש הקהילה) הוא גבריאל דוידוב. נאמר לנו שכל הספרים שהיו בבית הכנסת נקברו בבית העלמין לפני החורף האחרון. בהסכמת ראשי הקהילה ולאחר התלבטות רגשית קשה התבקש הקברן הלא יהודי לפתוח את קברי הגניזה באדמת בית העלמין ולשטח באוויר החופשי את הספרים המוכים רטיבות ועובש. כמה אלפי ספרים היו קבורים בגניזה, ביניהם ספרים עתיקי יומין, הספרים ספגו כמויות גדולות של מים וספרים יקרי ערך נרקבו. ניסינו להציל, אך דאב הלב לראות שספרים שמקומם יכירם במדינת ישראל יורדים לבור שחת. בתום בדיקתנו נקברו הספרים מחדש. ראינו בספרים שהצלחנו להציל את התגשמות חזון העצמות היבשות של יחזקאל: "בפתחי את-קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם " (יחזקאל לז, יג).

מרגלן – בקיאות בטעמי המקרא

במרגלן מצאנו כמאתיים יהודים, המקפידים על קיום מצוות וחיים יהודיים. הקלאנתר הוא ה' מושייב. בחצר בית הכנסת מקווה טהרה נקי ומשוכלל. נער מבני הקהילה מפליא לקרוא בטעמי המקרא בנוסח יהודי בוכרה. כ-60 יהודים מתפללים במקום מדי שבת. במקום נמצאו מאות ספרים. בדקנו אותם בקפידה, אך המקום טעון בדיקה קפדנית יותר.

נמנגן – ראש הקהילה נתמנה גם לראש השכונה המוסלמית

בנמנגן מצאנו כ-100 יהודים בלבד, רובם אשכנזים. עדיין מתגוררות במקום שתי משפחות בוכריות. איברגימוב היה ראש הקהילה היהודית וכיום הוא גם ראש השכונה המוסלמית. דויד רפאלוב מוביל אותנו למטה המשטרה, שבו אנו פוגשים להפתעתנו את פולקובניק (אלוף משנה) יעקב יצחקובית הקסלמן, יהודי אשכנזי חביב הליכות, שנולד בנמנגן. לדבריו, בעבר שירת במשטרה גם יהודי בוכרי בדרגת מאיור (רב-סרן). גילינו שעניינים יהודיים מדברים אל לבו. הוא עזב את עבודתו במשטרה והצטרף אלינו לסיור. כל הספרים הועברו בצורה מסודרת לאולם ההספדים בבית העלמין הנקי והמסודר. בדקנו מאות ספרים שנמצאו במקום וגילינו גט ותעודות אחרות וספרים בעלי עניין.

אנדיז'ן – מרכז לאומני איסלאמי

העיר אנדיז'ן, היושבת סמוך לגבול הקירגיזי במזרח עמק פרגאנה, לא הרחק מן הגבול הסיני. היא היישוב היהודי היחיד שבו לא הצלחנו במשימתנו וחזרנו בידיים ריקות. בביקוריי הקודמים בעיר זכרתי קהילה גדולה וספרים הרבה. בעיר כ-140 משפחות אשכנזיות (כ-350 נפש) ועוד 37 משפחות בוכריות (כ-150-180 נפש). האיסלאם הקיצוני פעיל כאן מאוד ולא אחת יש היתקלויות בין הממשלה לכוחות חתרניים. חשנו זאת על בשרנו כשניסו להתנכל לנו והסתלקנו בעור שינינו. לפני שנים לא רבות נערכו כאן פוגרומים בבני מיעוטים, אנסו וגזלו והיו הרוגים ופצועים. הקלאנתר הוא יעקב יעקובוב. מספרים כי הגיע רב מהארץ ואסף ספרים בעלי ערך וציווה לקבור את כל השאר, לרבות ספרים עתיקים. בשונה מפרגנה הקהילה סירבה לפתוח את קברי הגניזה ונאלצנו לחזור ריקם.

ילדות יהודיות בבוכרה - ראשית המאה ה20

טשקנט – תיעוד בעל ערך בקהילה האשכנזית

חזרנו לטשקנט לאחר כמעט חודש ימים מפרכים. במרכז התרבות הבוכרי ליד בית הכנסת 'צ'קלובה' נפגשנו מחדש עם משיח. בימי מסענו הוצאו לאוויר החופשי כל הספרים שהיו גנוזים במרתפי מרכז התרבות. הספרים החשופים למים ולשמש היו חלקם במצב של ריקבון מהול באבק כבד. אנו בשלבי האיסוף האחרונים. רכשנו תעודות גם מאנשי הקהילה ומן הארכיב הממשלתי.

נסענו עם משיח לבית הכנסת בסטרי-גורוד (העיר העתיקה). במקום חדר מיוחד לשחיטת צאן ועופות ומכירת בשר כשר. בחדר אחר תשמישי קבורה. נאמר לנו כי במקום נותרו שבעה ספרי תורה, המוגנים בארון דמוי כספת שנעשה על ידי הג'וינט כדי למנוע את גניבתם לאחר שחמישה-עשר ספרי-תורה נלקחו ללא רשות לאמריקה או לארץ. חיפשנו ספרים ישנים, אך כולם נטמנו בבית העלמין.

במרכז הבוכרי ב'צ'קלובה' מתקיימת באותה שעה פעילות סיוע להגירת יהודים מטשקנט לארצות הברית. אומרים כי מחלקת ההגירה האמריקאית מגלה עניין חיובי בעולים הבוכרים המגיעים לארצות הברית עם כסף ועם מוטיבציה לקידום כלכלי. בעבר התקיימו במרכז הזה קונצרטים ומופעים של להקת התיאטרון היהודי. דור האמנים שכלל שחקנים, רקדנים וזמרים היגר או הלך לעולמו. הם מציעים לנו להעביר לארץ את אוסף התלבושות, התקליטים והתמונות של האמנים היהודיים וכן את הכרזות מהמופעים השונים.

מהמרכז הבוכרי פנינו לבית הכנסת האשכנזי 'ספירנויה', שהיה לפני מלחמת העולם השנייה בית כנסת בוכרי. כשהגיעו בשנים 1941-1943 רבבות עקורים אשכנזים לטשקנט מכל רחבי מזרח אירופה, העמידו הבוכרים את בית הכנסת לרשות אחיהם האשכנזים. המתפללים שמצאנו שם היו קשישים בני שמונים ומעלה. במקום גילינו ספרים רבים וחשוב מכל מצאנו שם את הארכיב של התיישבות הקהילה האשכנזית על כל מסמכיו ובהם רישומי נפטרים, מקום קבורתם, רשימות שונות של אנשי הקהילה וחשבונות. ליקטנו חומר רב, אך רישומי בית העלמין לא ניתנו לנו. יש חשיבות היסטורית שהחומר התיעודי הזה יצולם ויועבר לארץ לפני שירד לטמיון.

בית יהודי ברובע העתיק בבוכרה

ירושלים – בין ייאוש לתקווה

החשש הגדול המקנן בנו – האם יעלה בידינו להעלות לארץ כמעט טון של ספרים ותעודות שאגרנו במסענו המפרך. כל הטורח אינו כדאי אם לא יגיע החומר ליעדו בארץ. אנו פועלים להשגת אישור של מיניסטריון התרבות ושלטונות המכס כדי שנוכל להעביר לארץ את האוצרות היקרים הללו שהושגו במאמץ רב.

עד שובנו לארץ עשינו לילות כימים כדי לשמור על החומר שליקטנו אחד לאחד בדי עמל וטורח ולהבטיח שיגיע ליעדו בארץ. היינו בין ייאוש לתקווה. חששנו שמאות הספרים ואלפי התעודות לא יגיעו לארץ. כחודשיים דרוכים עברו עלינו לאחר שובנו לארץ, עד שהתבשרנו שהמשלוח אכן הגיע והוא גנוז בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים.

זהו אפס קצהו של פוטנציאל רוחני-תרבותי-היסטורי של הקהילות במרכז אסיה. עלינו להמשיך במפעל ההצלה ולהעלות לארץ ספרים וכתבי-יד של יצירות מופת שטרם ראו אור וכן צילומים מעשרות אלפי תעודות הנמצאות בארכיבים של טשקנט, סמרקנד, בוכרה ועוד ערים אחרות בטג'יקיסטן, תורכמניסטן, קירגיזסטן וקזחסטן. אנו חייבים זאת לעצמנו ולדורות הבאים וחובה עלינו לטפל בכך ללא דיחוי, שמא נאחר את המועד.

[1] בשנים 1992-1994 יצאתי בשליחות ממלכתית אל הקהילות היהודיות במרכז אסיה הסובייטית לשעבר ואת רשמי מתקופה זאת הבאתי בספרי 'אוֹק-יוּל - דרך לבנה, מסע במרכז אסיה", בהוצאת משרד הביטחון, תל-אביב 1997'[1]. בתקופת שרותי גיליתי קהילה היושבת על מזוודות ואגב כך יורדים לטמיון אוצרות התרבות והרוח שלה - בחפצי אמנות, בתעודות היסטוריות ובתעודות בעלות צביון יהודי מובהק, סמיכות לשחיטה, למילה, כתובות וגיטין. ביטוי לדאגתי נתתי בספרי והדברים נפלו על אוזניים קשובות.[2] כינוי לשכונה היהודית ולשכונות המוסלמיות הישנות.[3] בית-כנסת זה מוכר גם בשם 'טקסטיל' - צביעת בדים הייתה אמנות יהודית. בית-הכנסת של הצבעים ומקום מגוריהם זכו לכינוי 'טקסטיל'. מספרים ששד"רים שהגיעו לכאן בימי קדם זיהו יהודים לפי הצבע שעל כפות ידיהם.[4] ביניהם הספרונים בתג'יקית-יהודית של סבי מולא מתתיה חנוכה שמש, 'אם אפס' לר' אפרים מבונה והפיוט 'ונתנה תוקף' לר' אמנון ממגנצה, שנדפסו בדפוס לונץ בשנים תר"ס-תרס"א. סבי, , יצא כשד"ר לקהילות במרכז אסיה והביא ספרונים אלה כמנחה. סבי הקדים אותי בשליחותו בתשעים שנה. כנר לנשמתו שבתי והוצאתי ספרונים אלה.[5] קלנתר - ראש הקהילה, ראש בית-הכנסת.[6] רבים היהודים הבוכרים ששולטים באוזבקית אף טוב מהאוזבקים עצמם.[7] ספריו הנמצאים בכתב-יד הם: 'היהודים של מרכז אסיה' ו'לקסיקון של אישים שהטביעו את חותמם על חיי היהודים במרכז אסיה (סופרים, משוררים, אמנים ועוד)'.[8] 'ירושלים' הוא כינויה של ארץ-ישראל בפיהם של יהודי בוכרה, אפגניסטן ואיראן.[9] מ.מ. אברמוב, 'בוכרסקי ייבריי ו סמרקנדה' (1917-1843), במלאות 150 שנה לייסודה של הקהילה המודדרנית. הקהילה ציינה את יובל ה150- בשנת 1993.[10] בתקופת המשטר הקומוניסטי חיו היהודים חיי אניסות והכתובות והגיטין וההסמכות לשחיטה ומילה נכתבו בדרך כלל בדפי מחברת מצהיבים. תעודות רבות כאלה העלנו לארץ.[11] בספרי 'מנדחי ישראל באפגניסטן לאנוסי משהד באיראן', עמ' 455, מצאנו שהמו"ל ידידיה בן יוסף הראתי עקר מיזד שבאיראן למשהד, משם הגיע להראת שבאפגניסטן בעקבות אינוס היהודים בשנת 1839, מכאן הגיעו לבוכרה ונטמעו בקהילה הבוכרית.[12] על-שמו של המשורר הלאומי של אוזבקיסטן אלישר נבואי שחי לפני כ-550 שנה. למרבה הפרדוקס נבואי נולד ומת בעיר הראת שבאפגניסטן, אך למד ולימד במדרסה של סמרקנד. האוזבקים סוגדים למשורר ולשירתו ועל-שמו ערים, פארקים ושדרות וכל זוג מניח ביום חופתו זר פרחים על האנדרטה לזכרו של המשורר. [13] קוקנד בעמק פרגנה, אליה נתייחס בהמשך, הייתה עיר יהודית עשירה מאוד ובה בית-דפוס עברי. במסענו הצלחנו למצוא ספר עברי אחד. בית-הדפוס העברי כיום בבעלות אוזבקית. בחיפוש נאות ובאורך רוח ניתן לעלות על עקבות הספרים העבריים האבודים.[14] ארמון החורף של אמיר בוכרה. כשני שלישים ממנו נהרסו על-ידי המהפכנים הקומוניסטים. לאמיר היה גם ארמון קיץ בפרוורי העיר.[15] צאצאי הכובשים הערבים נקראים 'ערב'. הם חיים בריכוזים משלהם ואין איש בא עמם בברית הנישואים. התושבים רוחשים להם טינה.[16] פירוש מילולי: 'חצי - חצי'. הכוונה ליהודים שחיו למראית עין כמוסלמים. נראה שעד היום מתגוררים בבוכרה בני ה'צ'לה', שנטמעו בקרב המוסלמים.[17] יהודי אפגניסטן נהגו להניח על 'כיסא אליהו' בברית מילה גם מטה עם גולת כסף, כדי שאליהו הזקן יוכל להישען עליו. ראה: ב"צ יהושע, מנדחי ישראל באפגניסטן לאנוסי משהד באיראן, מוסד ביאליק, ירושלים תשנ"ב, עמ' 390.[18] על פרשה זאת ראה בספרי 'מנדחי', עמ' 184-213

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת בן ציון יהושע