אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יוסף בן מתיתיהו, פרטים קטנים


יוסף בן מתיתיהו

דברים רבים נכתבו על ההסטוריון היהודי יוסף בן מתיתיהו ששינה את שמו ליוספוס פלאביוס על שם נותן חסותו. בזמנו ובגם בזמננו הוא עומד במחלוקת בין ההסטוריונים. בזכות ספריו "קדמוניות היהודים" ו"מלחמות היהודים" אנו למדים רבות על תקופת המרד. במאמר קצר זה ברצוני להציג מתוך ספריו מספר פרטים קטנים, פשוטים ולכאורה לא חשובים, דרכם ניתן ללמוד רבות על החיים היום יומיים באותה תקופה.

שעטנז

כידוע שעטנז הוא בד או מלבוש העשוי תערובת של צמר ופשתים. הצמר מן החי ואילו הפשתה היא מן הצומח. התורה אסרה עלינו בתכלית האיסור ללבוש לבוש מן הסוג הזה. התורה אסרה ולא פרשה מדוע ועד היום כל שומרי המצוות נזהרים בתכלית האיסור שלא לערבב צמר ופשתים לצורך הלבשה.

בספר קדמוניות חלק א' (ע' 129) כותב יוסף בן מתתיהו" "אל ילבש איש מכם בגד ארוג צמר ופשתה,והוא ממשיך ואומר "רק לכהנים בלבד שמור הדבר". כלומר, לפי עדותו של מתיתיהו מלפני אלפיים שנה, זמן שבו עדיין הקריבו קרבנות בבית המקדש והיה כהן גדול וצוות כהנים והמצוות קויימו כהלכתן. אנו למדים שהכוהנים כן לבשו מלבושי שעטנז ורק להם היה שמור הדבר! מתיתיהו אינו נותן הסבר מדוע אבל בהנחה שעדותו מהימנה אנו מקבלים הסבר חלקי שמסיבה כל שהיא לא נכתב או אבד בתורה. אולי היה זה לבוש יוקרתי ולא צנוע שאינו תואם את צנעת היהדות? ללא ספק, מעורר מחשבה.

אנטישמיות

משפט אחד בכל ספריו של יוסף בן מתתיהו, משפט אחד בלבד! אומר הכל על האנטשמיות בתקופתו, היינו בתקופת רומי העתיקה. הנה המשפט: "לא יאשם כל העושה תועבה ליהודים" המשפט הזה נאמר ע"י קציניו של טיטוס בבואו לכבוש את העיר טריכי אשר שכנה על שפת הכינרת, כנראה באיזור בית ירח של היום. העיר הייתה מוגנת ממערב ע"י חומה והר וממזרח ע"י האגם. בלהט דיכוי המרד בגליל הגיע תורה של העיר טריכי, אשר חברו אליה לוחמים מן הסביבה כדי להגן עליה ולהדוף את חילות רומי שבראשן עמד טיטוס.

טיטוס ידע כי תושבי העיר שקטים ואוהבי שלום ואילו הלוחמים באו להגן על העיר בלא שהוזמנו ע"י תושביה, הם אשר יביאו חורבן על העיר. לכן התכוון טיטוס לשלוח את אנשי העיר בברית שלום ומין הראוי מצידו של טיטוס כנציג של רומי והוא רם מעלה, שיכבד את דברתו לתושבים ולא יתנפל עליהם במרמה להשמידם. ואז באו קציניו והסיתו אותו למעול בהבטחת השלום שלו ואמרו את המשפט האמור מעלה [מלחמות עמוד 233]:

"לא יאשם כל העושה תועבה ליהודים" תועבה עם כל עם אחר תחשב לתועבה, אבל תועבה עם היהודים אין בה אשמה. צא ולמד על תולדות האנטישמיות!

שטר חוב

מתברר כי בימים ההם לשטר החוב היה משקל כבד. שטר חוב יש לכבד בכל מקרה ובכל מחיר. שטר חוב שלא נפרע בזמן, זכותו של המוטב לעשות הכל כדי לממש את זכותו, בין היתר בתביעה אזרחית או אפילו בכח הזרוע. הנה מקרה ברור ומרשים המוכיח את האמור לעיל:

המלך הורדוס שהיה הררכיסט מטבעו, נתפש ע"י יוליוס קיסר כמפר הסכם והוראה מפורשת שלא לפלוש לאף ארץ שכנה. הוראה זאת ניתנה לכל עמי האיזור וזאת כדי שהשלום באיזור לא יופר. פרטי המקרה:

תושבי טרכון (כנראה איזור דרום סוריה של היום) היו רגילים לשדוד ולגנוב וכך הם חיו ממעשה גזל ומזה הם הקיימו. הם נאלצו להפסיק את מעשה הליסטים שלהם ולהתפרנס מעבודות רגילות כגון עבודות אדמה. תושבים אלה עברו לשלטונו של הורדוס נגד רצונם.

והנה פשטה שמועה שהמלך הורדוס מת ותושבי טרכון מיהרו וחזרו לסורם ושבו להציק ולפגוע בשכניהם. חילות הורדוס מיהרו להשליט סדר באיזור והכניעו אותם.

כ-40 איש מן המנהיגים של תושבי טרכון נמלטו ומצאו מקלט בארץ ערב (כנראה ירדן של היום). המשנה לעבדת הוא מלך ערב איש בשם סילאוס נתן להם להם מקלט.

לימים אותו סילאוס השתלט על ארץ ערב ונטל את הסמכויות מהמלך עבדת. כזכור, סילאוס נתן מחסה לאותם השודדים שבנתיים הלכו והתרבו ועשו שמות בארץ יהודה והפליאו לעשות שפטים בכפרים של ממלכת הורדוס, הרסו ישובים ושחטו את תושביהם.

אותו סילאוס התכחש להימצאות השודדים בארצו וגם התכחש לכתב חוב כספי אשר היה חייב למלך הורדוס.למרות הוראתו של יוליוס קיסר שלא לתקוף את עמי האזור, הורדוס לא התאפק ויצא בחיל אל ארץ ערב כדי למצא את השודדים ולהענישם. ואכן מצאם והחריב את מבצרם. שר צבא ערב יצא לעזור לשודדים בקרב ומצא את מותו יחד עם עוד25 לוחמים.

הורדוס תרץ את מעשיו בכך שלא חרג יותר מכפי הצורך כדי להפרע מתוקפיו ולכן לא עבר על הוראת הקיסר הרומי. סילאוס בהיותו באותה עת ברומי התלונן קשות על הורדוס והציגו כמפר חוק והוראה של הקיסר, הוסיף להאשים כי הורדוס עבר את הגבול וחדר לארצו בחיל כבד וגרם להרג של חייליערב וביניהם את שר צבא שלו ביחד עם 2500 לוחמים.

בהציגו את ההאשמות הוא התרגש עד דמעות וגם הכין עצמו לכך בלובשו בגדי אבל. מדבריו עוד השתמע כי הוא סומך על יושרו של הקיסר וכי הוא נמצא רחוק מארצו רק בגלל חסותו של הקיסר אשר בעיניו הוא שומר שלום בין העמים.

בשומעו את הדברים האלה, יוליוס קיסר נתקף בזעם רב ורצה לדעת רק דבר אחד: האם זה נכון כי הורדוס ניהל אתצבאו אל מחוץ לארצו בניגוד להוראת הקיסר. יוליוס קיסר דרש לדעת אם נכונים הדברים או לא! ולא רצה לשמוע כל תירוץ אחר!

לאחר שקיבל את התשובה כי הורדוס עשה כן, הוא כתב להורדוס מכתב קשה ביותרוסיים במילים: "קודם נהגתי בך כידיד ועכשיו אראה בך נתין". הורדוס בהיותו הררכיסט מובהק, נעצב מאד על אמירה זאת של הקיסר והיה שרוי במצב קודר וראה עצמו כחסר אונים. שיתוף הפעולה שלו עם הקיסר בעיניו זה יסוד מוסד ולא יעשה דבר בלי הסכמת הקיסר. כעסו של הקיסר על הורדוס היה כבד עליו.

מה שהציל את הורדוס ממצוקתו זאת הייתה הטענה כי יש בידו שטר חוב של 60 כיכר וכל הפעולה הצבאית אשר ביצע הייתה פשוט בכדי לממש את זכותו בשטר החוב שלא נפרע בזמן וכל מסע המלחמה היה אך ורק לשם גביה צודקת של הכסף וזאת עשה הורדוס לאחר מספר התראות אשר לא נענו מצד החייב.

הסבר זה הניח את דעתו של יוליוס קיסר. הוא סלח למלך הורדוס והשיב את כבודו כבתחילה. הרי לפנינו התייחסות לשטר חוב, ולחוב בכלל עוד לפני כאלפיים שנה.

לסיפור המלא: קדמוניותג' ספרשישה עשר

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שחר עינת