אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אניסות והמרות דת בקרב יהודי אפגניסטן ואיראן


התמונה של בן ציון יהושע

במאות התשע-עשרה והעשרים

הקהילות היהודיות הקדומות באפגניסטן, ולצדן כיתות קראיות וכיתות אחרות הלכו והתפצלו והתרחקו מן היהדות הנורמטיבית. הן היו גדולות במניינן בימי הביניים, אך לאורך הדורות ובעיקר לאחר הכיבוש המונגולי מספר היהודים באזור הלך ופחת ורק שרידים נותרו. הסיבות העיקריות להיעלמותן של הקהילות היו השמדה פיזית, מגיפות ועקירה למקומות יישוב אחרים. בצד כל אלה פעל עליהן תהליך מתמשך של התאסלמות וטמיעה בחברה שבה חיו ופעלו. צאצאיהן של הכיתות שפרשו מן היהדות הנורמטיבית ביקשו לשוב אל חיק היהדות לאחר דורות של ניתוק, אך ראשי הקהילות ובראשם גאוני בבל פסלו אותם לבוא בקהל ישראל מחשש לממזרות ואלה נטמעו בחברה המוסלמית, כפי שמעידים מקורות מוסלמיים וקראיים. שבטי הפושטו באפגניסטן, המונים מיליונים, הם מוסלמים סונים אך שומרים עדיין על מסורת שלפיה הם צאצאי עשרת השבטים שגלו ועקבותיהם אבדו. תהיה הסיבה אשר תהיה, האסלאם אימץ אל חיקו יהודים רבים הן בכוח הזרוע והן באמצעות פטור ממסים או ביטול האשמות פליליות במחיר התאסלמות[1].

במאמר זה נעסוק בתופעות של אניסות אלימה ובהמרות דת מרצון בקרב יהודי אפגניסטן במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה ואילך.

בצל האסלאם השיעי

תופעות של המרות דת בקרב יהודי אפגניסטן ידועות לנו החל מן המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה ואילך. האסלאם של איראן נהג בנוקשות רבה לכפיית האסלאם השיעי. על יהודי העיר משהד הקדושה וכן בערים אחרות באיראן נגזר לקבל בכפייה את האסלאם. רע ומר היה גורלו של מי שהתאסלם באמירה 'אין אלוהים מבלעדי אלוהים ומחמד שליח האלוהים' וחזר בו או נתפס כשהוא מקיים את מצוות היהדות. יהודי שהמיר דתו נחשב לאדם חדש וכל חטאיו מן התקופה הקודמת נמחקו. האסלאם הסוני של אפגניסטן היה פחות נוקשה כלפי היהודים. הנוסע אפרים ניימרק, שביקר באפגניסטן בשנת תרמ"ה (1885), מביא עדות של עד ראייה: "את אשר ראיתי בעיני אגיד, כי האפגני [הלא יהודי] ישנא את הפרסי [השיעי] ויאהב את היהודי, יחוס וירחם עליו ויחשבהו לאחיו[2]; היהודי אשר המיר דתו לא יכופר לו כל עוון אשר חטא"[3].

הסונים, בניגוד לשיעים, לא ראו בהמרת הדת דרך למחיקת פשעים. לימים חל שינוי גם בקרב הסונים של אפגניסטן ויהודי שנדון למוות יצא נקי מכל חטא אם קיבל על עליו את עול האסלאם הסוני[4]

הקהילה האפגנית של ימינו ייסודה בעיקר מהגירתם של אנוסים שנאנסו לאסלאם השיעי בפוגרום הדמים של פסח שנערך ביום י"ב בניסן תקצ"ט (26 במארס 1839) בעיר משהד שבצפון-מזרח איראן, לא הרחק מן העיר הראת שבאפגניסטן. ביום זה או בסמוך לו חל באותה שנה יום 'העשורא', יום האבל של השיעים על הירצחו של עלי אבן אבו טאלב, חתנו של מוחמד, בשנת 661 באל-כופא שבעיראק. לפי אמונתם הוא וצאצאיו הם היורשים החוקיים של מוחמד.

אונס היהודים נפתח בעלילת-דם. היהודים הואשמו בביזוי זכרו של ריזא עלי והשוואתו לכלב. בתעודה משנת תקצ"ט שהובאה על ידי האנוס סמאד אקא בן יוסף דילמני[5] מסופר על רציחתם של 36 יהודים ועל ביזה בבתי היהודים. כמה מבנות היהודים נלקחו לביתו של אימאם ג'ומעא וחזרו לבית הוריהן לאחר מותו. 30 ממנהיגי הקהילה נעצרו והובטח להם שישוחררו אם יקבלו את האמונה המוסלמית שיעית יחד עם כל הקהילה. 110 שנים חיו יהודי משהד חיי אניסות תוך שמירה מלאה על זהותם היהודית[6]. שנה לאחר הפוגרום החלו אנוסים רבים לחמוק ממשהד[7] וכעדותו של הנוסע אפרים ניימרק:

"רבים מהם נשמטו אחד אחד להראת הסמוכה שמה דרך שנים-עשר יום... בעיר הראת...ישנם כשלוש מאות בתי יהודים (כ-1,500 נפש), רובם מפליטי משהד, ומהם אשר באו משאר ערי פרס. עת באו שם המשהדים בשנת ת"ר [=1840, שנה לאחר אינוסם במשהד] מצאו שם כעשרים בעלי בתים"[8].

בואם של המשהדים להראת שבאפגניסטן הפיח ביהודי הראת רוח חדשה, הן כלכלית והן רוחנית. עד מהרה היו מנהיגיה הרוחניים של הקהילה הרבנים מולא מתתיה גרג'י, מולא יוסף גול, אגא יהודה כהן ואחרים[9]. בין הבאים היו יהודים אמידים שהשפיעו על אורח חייה של הקהילה והנהיגו אותה.

שמונה-עשרה שנה לאחר בריחתם של אותם אנוסים להראת שבאפגניסטן ושיבתם לחיים יהודיים גלויים, פלשו צבאות השאה הפרסי נאסר א-דין אל אפגניסטן. העיר הראת הובאה במצור ובשנת 1857 נלכדה בידי חילות פרס. עד מהרה הסתבר שהפרסים אינם שוכחים את חטאם של האנוסים שחזרו ליהדות.ביום ט"ו בשבט תרי"ז (1857) פורסם צו המַגלה את האנוסים ששבו ליהדותם בעיר הראתאל משהד שממנה ברחו. ההגליה נעשתה בהתראה קצרה ביותר בעיצומו של החורף הקשה. מולא מתתיה גרג'י מתאר בכרוניקה שלו בעברית צחה שקדמה לאליעזר בן יהודה:

"נפלו [=התנפלו] עלינו נוגשים. מכים מכת הרג ואבדן לאמור, צאו מבתיכם, כי כן נגזר מאת המלך. והוציאו את הכול, אנשים ונשים וטף, ממקומם ולא נשאו פנים לא לזקן ולא לנער ואין חומל ואין מרחם, ותיהום כל העיר מזעקת עניים ויתומים ולא הספיקו לקבוץ ממונם ולהכין צידה. ובמשך ג' ימים הוציאו את כולנו חוץ לעיר, למקום הנקרא מוסלא, ויום י"ט לשבט הסיעו אותנו משם" [על גמלים שאת שכרם שילמו היהודים]. וקרוב לשלושים יום היינו בדרך וסביבנו גייסות גויים וגם משמים היה שלג וברד וקור וכמה נפשות גועו בדרך מרוב הקרירות ומחוסר לחם וכמה צרות אשר לא יסופר"[10].

הסבל הנורא שפקד את הגולים גרם למותם של כמה מהם. גולים אחרים שחששו לחייהם ולחיי משפחתם הודיעו על כוונתם לשוב לחיק האסלאם השיעי. מולא מתתיה גרג'י מספר על כך בכרוניקה שלו:

"וכמה בני אדם המירו את דתם בדרך מרוב הצרות ובעוונותינו נתקיים בנו 'מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה' "(דברים לב, כה)[11].

סאת הסבל לא נסתיימה עם הגיעם לפרברי משהד. הם הוכנסו למחנה ריכוז בשםבאב קודרת "מקום צר ובית כלא, והיינו שם לחרפה ולביזיון"[12].

יהודי איראן ואפגניסטן היו בעלי אוריינטציה בריטית ברורה. הם סייעו לסוכנים בריטים שפעלו באזור, סייעו בשחרור שבויים בריטיים, הפגישו את הסוכנים עם מנהיגי דת ופוליטיקאים מקומיים ופעלו גם כמורי דרך. לאחר הפוגרום במשהד, מביע אחד האנוסים את אהדתו לבריטים ואת תקוותו שהישועה תבוא מהאנגלים על תעודה שנכתבה על גבי כריכת סידור תפילה:

"ראשית ירחם עלינו אלוהים, שנית, במהרה יבוא המלך המשיח; ושלישית יבואו האנגלים ויגאלו אותנו מגלות ישמעאל הזאת"[13].

ביום 19.3.1858 מפרסם ה'ג'ואיש כרוניקל' הלונדוני איגרת מיום 12.5.1857 ששיגרו המגורשים לקהילה היהודית בטהראן, ובה הם מבקשים אותם לפנות לעזרת חצר המלכות הפרסית. הם מספרים באיגרת על הזוהמה במחנה, הקרוי בפיהם 'ראבאט באבא'. הם חיים על לחם צר ומים לחץ. כמה מן הגולים התפרנסו משאיבת מים והיו קרבן להתעללויות. על המגורשים נאסר להיכנס לעיר משהד, שלמרות הסכנות קהילתה תמכה בהם ככל יכולתה. הגולים מעלים חשש שאם לא ישוחררו מכלאם, הם עלולים להימכר לעבדים או להיות מוצאים להורג.

כוחות בריטיים באפגניסטן 1878-1880.

נראה כי בשנתיים הקשות הללו נפטרו 300-400 מהמגורשים מהראת – ממחלות, מרעב, מהקור העז ומידם הקשה של שוביהם. כל אימת שנפתחו שערי המכלאה והוצאה גופה של נפטר נוסף נדרשו המגורשים לשלם כופר נפש בשיעור 15,000 טומאן, שהם 7,500 שטרלינג, לפי שער הימים ההם, סכום עצום שלא היה ברשותם.בעקבות איום פלישה בריטית לבושר שבמפרץ הפרסי, נסוגו הפרסים מהראת שבאפגניסטן. בהסכם הפינוי של הראת נכתב סעיף הדן גם בשחרורם של הגולים היהודים ללא תשלום כופר. קולונל טיילור, הנציב הבריטי בהראת, היה ממונה על הפינוי של הצבא הפרסי ופעל רבות להחזרת היהודים שאותם הכיר היטב. סולטאן אחמד ח'אן, יורש העצר ומושל הראת, סירב לאפשר ליהודים לחזור לעיר הראת בתואנה שהם בוגדים. כדי לסבר את אוזנם של הבריטים הוא טען שאין להחזיר את המגורשים בשל אילוצים כלכליים. כעבור שנתיים קשות ביותר שרבים מתו בהן, הותר ליהודים במחנה הריכוז במשהד לשוב להראת בחסות בריטית[14]. שני שליחים מקרב אנוסי משהד – כרבלאי אסמעיל רחמאני ואבא עבדול רחמן אהרן – יצאו לטהראן בניסיון להשיג את שחרורם של הגולים. בשובם למשהד הביאו עמם איגרת מן השאה נאצר א-דין, הפוקדת על מושל ח'וראסאן במשהד לשחרר את הגולים, אך המושל סולטאן מוראד מירזה סירב להיענות לפקודה המלכותית. המושל הודח ובמקומו נתמנה סולטאן אחמד ח'אן. הבריטים הפעילו לחץ על סולטאן אחמד ח'אן, וכך יכלו הגולים המשוחררים לחזור לבתיהם בעיר הראת לאחר שנתיים קשות מנשוא[15].

כותב על כך רבה של אפגניסטן, מולא מתתיה גרג'י, שהיה בין הגולים:

"עד משך שנתיים רצופות עדת ישראל היינו אסורים... אחרי שנתיים, ה' יתברך ברחמיו הרבים, נתן תשועה טובה... מן באבא קרבת-סדום[16] יצאנו ביום ב' בשבת [יום שני בשבוע], י"ג בטבת שנת תרי"ט [1859] וביום כ"ה בשבט הגענו לתוככי הראת בבריאות ושלום"[17]. בהראת חידשו המגורשים את פולחנם כמימים ימימה ושבו ליהדות שלימה[18].

מיסיונרים נוצריים במאה התשע-עשרה

ארמיניוס ומברי

פינותיה הנידחות של אסיה היו כספר חתום לנוסע האירופי במאה התשע-עשרה. מעטים העזו לחדור למרכז אסיה, בשל סכנת חיים שהייתה כרוכה במסע לאזור פראי זה. לאזור הגיעו בעיקר מיסיונרים, שדבקותם הדתית גברה על הסכנות. המומר (ממוצא יהודי) יוסף וולף, שימש בצד פעילותו המיסיונרית, גם כסוכן בריטי, שנשלח למשימות בעלות אופי מדיני-מודיעיני. המזרחן המומר ממוצא יהודי ארמיניוס ומברי, ששמו המקורי היה הרמן במברגר, התחזה לדרוויש וניצל את ידיעותיו בשפות הפרסיות והשפות הטורקיות גם לצורך התחזות אך בעיקר לצורך מחקריו הבלשניים והאנתרופולוגיים. בין השאר היה לו רקע נרחב בלימוד התלמוד ידיעה של לשון הקודש והיכרות מקיפה של כתבי הקודש העבריים. הרקע היהודי של וולף ושל ומברי העניק להם את חסותן של הקהילות היהודיות באזור[19]. למיטב ידיעתנו, אף לא יהודי אחד התנצר בשל פעילות מיסיונרית. בספרים שכתבו ומברי ו-וולף תיעדו את רשמי המסע שלהם ודיווחו על חייהן של הקהילות היהודיות בזמן ביקורם. יוסף וולף מצא בשנת 1832 – 50 משפחות יהודיות (כ-250 נפש) בעיר קאבול. היהודים עסקו בייצור אלכוהול. משנמנע מהם לייצר אלכוהול הם חזרו למשהד, ללמדך שמדובר באנוסים שחזרו ליהדותם בקבול ושבו למשהד כדי לחיות מחדש חיי אנוסים. שנים אחדות לאחר אינוסם של יהודי משהד מבקר שם המיסיונר יוסף וולף וממליץ לאנוסי משהד לפנות לסֵר משה מונטיפיורי ולבקש את עזרתו. הוא מציין כי בשנת 1831, 8 שנים קודם גזירת השמד, היו יהודי משהד פעילים בחייה הרוחניים של סביבתם המוסלמית ואף התקיימה ביניהם גם תנועה צוּפית[20].

וולף מספר כי ראש המסגד הראשי במשהד התיר לאנוסים לצאת את העיר רק לאחר שקיבל מהם סכום גדול כשוחד. ומברי שנדד במרכז אסיה פגש בהראת בין השאר סוחרים ה'ג'דידים' – המוסלמים החדשים המשהדים – שנדדו לצורך מסחרם בין משהד להראת. במשהד התנהגו כמוסלמים ובהראת כיהודים וכך חוזר חלילה. הוא מתאר פגישה מעניינת בהראת:

בדרך שובי מסמרקנד פגשתי בהראת [שבאפגניסטן] יהודי, ששיער כי אני חוקר עתיקות ועל כן הציע לפני חפצים שונים. אחר כך נוכח כמובן כי טעה, אף על פי כן ביקרני תכופות במלוני ומפיו שמעתי דברים מעניינים על בני אמונתו בח'וראסאן [=צפון מזרח איראן, מערב אפגניסטן והמדינות המוסלמיות שבדרום מרכז אסיה] ובאסיה התיכונה. לימים פגשתיו במשהד. וכשראיתיו קראתי לו: "יהודי מה שלומך?" האיש נדהם ואמר: "למען השם, כאן אסור לך לקרוא לי יהודי, כי כאן מוחמדי אני. ואם לא אשחק תפקיד כזה אבדתי"[21] .

פרשת המרתו של יצחק נעמת (1897)

מולא מתתיה גרג'י מביא בכרוניקה שלו פרשה טראגית של יהודי שהמיר דתו ולבסוף שילם בחייו. גרג'י אינו מביא את הרקע להמרה. כך כותב גרג'י: "הלך יצחק נעמת והמיר דתו ורצו ישמעלים[22] להוליך [גם] אשתו ובניו לדתיהם [=להמיר דתם לאסלאם השיעי] והוציאו הקהל הוצאות ושוחד והיצילום"[23].

גרג'י מוסיף ומציין כי בסוף חודש תמוז של אותה שנה הותקף המומר[24] על-ידי שודדים ובמשך חמישה ימים היה שרוי ללא הכרה. היו אלה ימי חרדה לקהילה מחשש שמותו של יצחק נעמת יביא לפוגרום ביהודים שיתלו בהם את סיבת מותו. לאחר חמישה ימים מת יצחק' נעמת. מספר גרג'י: "ביום ד', כ"ח לחודש תמוז התרנ"ז (1897) והגויים בעצמם באו ורחצוהו ויקברוהו ולא עזבוהו ביד היהודים לפי שהיה מומר"[25].

גרג'י מביא את סיפור מותו של המומר רק משום שלדעתו אירע נס והמוסלמים לא האשימו את היהודים במותו של המומר.

כנגד גירסתו הלא מפורטת של גרג'י, המייצגת את השקפת המימסד היהודי, עומדת גירסת המשפחה, שאותה שמעתי מבן המשפחה מר פנחס נעמד, כיום תושב חולון:

"יצחק נעמת עסק בסחר עתיקות בעיר הראת. באחד הימים מכר למוסלמי כלי כסף. לאחר שהמוסלמי בדק את הכלי, חזר למוכר והאשים אותו שהכלי אינו עשוי כסף אלא הוא מצופה כסף בלבד. התפתחה תגרה בין המוסלמי ליהודי. במהלכה מת המוסלמי ויצחק נעמת נעצר באשמת הריגתו. הברירות שעמדו אז בפניו של יצחק נעמת היו:

1. להיתלות בפומבי; 2. לשלם כופר נפש בסכום עתק; 3.להמיר דתו, להיות בכך איש חדש ובכך להציל את חייו ממוות ואת קופת העדה מחסרון כיס.

הנהגת העדה שידעה בעבר חיי אניסות, דגלה בתפיסה 'ישראל אף-על-פי שחטא ישראל הוא' (סנהדרין, מד: א), כלומר הצהרת ההמרה היא בגדר חטא אך אינה מוחקת את המומר ממצבת העם היהודי. קהילה שעמדה במבחן של אניסות חייתה בתקווה שהמומר ישמור בסתר על מצוות היהדות וכשיתאפשר לו ישוב ליהדות שלימה". מוסיף ומספר פנחס נעמד:

"חודש לאחר המרתו חל יום הכיפורים[26]. יצחק נעמת שביקש להתפלל עם כל עדת ישראל הגיע בחשאי לבית הכנסת. מוסלמים שראו אותו הלשינו עליו ובאו קנאי דת מוסלמים והרגו אותו בזמן התפילה. המוסלמים ביקשו לקבור אותו כמוסלמי והקהילה היהודית ביקשה להביאו לקבר ישראל. לאחר משא ומתן בין הקהילה היהודית לבין הנהגת המוסלמים נקבע שייקבר בקבר מבודד, שאינו בחזקתם של היהודים ואינו בחזקתם של מוסלמים. לאחר שנים עלה אחד מבניו של יצחק נעמת לארץ ישראל והעלה עמו את עצמות אביו והביאן לקבורה על הר הזיתים בירושלים"[27].

מומרים מתים במגיפת דבר (1892)

בשנת תרנ"ב (1892) פקדה את אפגניסטן מכת דבר, שהביאה למותם של אלפי מוסלמים ופגיעתה הייתה קטנה יותר בקרב היהודים, שהקפידו על רחצה, טהרה ונטילת ידיים. כותב על כך גרג'י בכרוניקה שלו:

"סוף חודש שבט [תרנ"ב-1892] מתו ג' [=שלוש] נשים ושני אנשים מומרים"[28].

במקום אחר בכרוניקה הוא מציין:

"ומתו כמה אלפים מן הגויים אבל ת"ל [=תודה לאל] בתוך היהודים לא היה [הדבר] כ"כ [=כל כך] חזק, אבל מתו כמו ה' נשים".בשתי ההודעות מדובר בחמישה נספים. יש להניח כי 'שני אנשים מומרים' היו כנראה נשים מומרות, שמן הסתם נישאו למוסלמים והמירו דתן[29]. השאלה שראויה להישאל: האם היו מומרים או מומרות נוספים שלא מתו במגיפה?

המרות-דת במאה העשרים

אבא נעמד מבית שמש מפעילי העדה האפגנית בהראת, שהלך בינתיים לעולמו, סיפר לנו על שלושה מקרים של המרת דת הזכורים לו משנות השלושים של המאה העשרים:

(1) יוכבד משהדי, רווקה שהגיעה לפרקה ולא נמצא לה גואל בקרב בני הקהילה, נעתרה לחיזוריו של מוסלמי, התאסלמה ונישאה לו.

(2) שוליית קצבים יהודי שיחק משחק מסוכן עם שוליית קצבים מוסלמי שעבד בחנות סמוכה בשוק כשסכין קצבים בידו. אגב משחק כרת הנער היהודי את אפו של הנער המוסלמי. קמה מהומה בשוק והנער היהודי הובא למעצר. הוריו של הנער שחששו לגורלו פנו לקאדי וביקשו שיאסלם אותו ובכך יציל את חייו של הנער. הקאדי איסלם את הנער ואימץ אותו לבן. לאחר שנרגעו הרוחות וחלף זמן, שיחדו הוריו של הנער את הקאדי, חילצו את בנם והעלו אותו לארץ ישראל, שבה חזר ליהדותו.

(3) צעיר יהודי שהסתבך בפלילים (תופעה נדירה בקהילה), ביקש להתאסלם לפני שיושלך לכלא וזאת מחשש שידם של אסירים מוסלמים בכלא תהיה בו. לפי גרסה אחרת חשש הצעיר ממאסר כדי לא לפגוע בתדמיתה של הקהילה היהודית שהקפידה על שמירת החוק. לימים עלה הצעיר לארץ וחזר ליהדותו[30].סיפר לנו רבה האחרון של הראת, הרב משה נעמד, על המרת דת מרצון בשנות השבעים של המאה העשרים: נערה יהודיה התאהבה בצעיר שיעי, שסחר עם אביה בעיר הראת. הזוג נסע בחשאי לקאבול ונישא שם בפני בית-דין מוסלמי, לא לפני שהנערה חתמה על הצהרה כי התאסלמה מרצונה החופשי. הניסיונות להחזירה למשפחתה עלו בתוהו. לבני הזוג נולדו שלושה ילדים. כאשר פלשו הרוסים לאפגניסטן בשנת 1979 הוצא הבעל המוסלמי להורג באשמת ריגול והאישה נישאה לאחי בעלה[31].

סיפר לי הפתאני עות'מאן עבד אל רחים ח'אן בביקורו בירושלים ביום 13.7.95, כי בשנת 1995 פגש בקאבול יהודי בשם בצלאל שבתו היפהפייה נישאה למוסלמי ובצלאל סירב לעזוב את קאבול כל עוד בתו חיה שם.

התמונה העולה מן המאמר מצביעה על כך שכמעט כל המקרים של המרת הדת נעשו מתוך איום וכפייה ורק במקרים הספורים של קשרי נישואין של בת ישראל למוסלמי הם נעשו מתוך שיקול אישי. יהודי אפגניסטן היו קשורים בטבורם לתורת ישראל ולדת ישראל והרבנים שלטו על קהילתם ביד רמה[32]

ביבליוגרפיה

[1] ראה בן-ציון יהושע-רז, מנדחי ישראל באפגניסתאן לאנוסי משהד באיראן, ירושלים מוסדביאליק תשנ"ב [להלן: יהושע-מנדחי], עמ' 17-23; 88-95; ,neamet ullah, history of the afghans,london 1829-1836, pp. 5-25 ;[2] הוא רומז למסורות השבטים האפגנים לגבי מוצאם מ'בני ישראיל', ראה בן-ציון יהושע-רז, מנדחיישראל באפגניסתאן לאנוסי משהד באיראן, ירושלים מוסד ביאליק תשנ"ב [להלן: יהושע-מנדחי], , עמ' 17-25.[3]אפרים ניימרק, מסע בארץ הקדם, הביאו מחדש לדפוס והוסיף מבוא והערות אברהם יערי,ירושלים תש"ז [להלן: ניימרק], עמ' צט. [4] ראה על כך להלן.[5] יהושע-מנדחי, עמ' 105 ואילך.[6] פירוט נרחב על פרשה זאת והשלכותיה ראה יהושע-מנדחי, עמ' 96-152.[7] מולא מתתיה גרג'י גרג'י (יהושע, עמ' 110), מבקר בביקורת סמויה את הנותרים שבחרוחיי אניסות במשהד לעומת הפליטים שנטשו את האסלאם: "היראים את דבר ה' נסעוממדינת [עיר] משהד ובאו להראת...". גם הוא עצמו היה בין הפליטים שהגיעו ממשהדלהראת. בתעודה אחרת שנכתבה על ידי הנשארים במשהד נאמר, לעומת זאת, "חלקאחר מהיהודים שקיוו לעזרת ה' נשארו במשהד" (יהושע, עמ' 110).[8] על פרשה זו של בריחה להראת ראה ניימרק, עמ' פח-צג; יצחק בן-צבי, מחקרים ומקורות,ירושלים תשכ"ו [להלן:בן-צבי], עמ' 333-334; מתתיה גרג'י, 'קורות זמנים', הביא לדפוסראובן קשאני, שבט ועם, כרך א(ו), תשל"א [להלן: גרג'י], עמ' 143.[9] ראה יהושע, עמ' 109-110.[10] הגולה הוא בנימין בצל שהעלה על הכתב את החוויות הקשות. ראה בן-צבי, עמ' 332.[11] ראה גרג'י, עמ' 144. גרג'י אינו מזכיר את חלקם של הבריטים בשחרור היהודים.[12] ראה גרג'י, עמ' 144.[13] הדגשה שלי – בצ"י. ראה בן-צבי, עמ' 325.[14] ראה: w.j. fischel, mulla ibraim nathan (1816-1868), jewish agent of the british during the first anglo-afghan war, huca, xxix (1958), pp. 331-375. ו"י פישל, "היהודים בהודו", ירושלים תש"כ, עמ' 176-201; ע' לוי, 'גירוש הראת' (1856-1859), "פעמים" 14 (תשמ"ג), עמ' 77-91 (עם ביבליוגראפיה נרחבת). [להלן: לוי, גירוש].[15] לוי:גירוש, עמ' 87-89.[16] במסורת של יהודי אפגניסתאן ושל אנוסי משהד זכתה העיר משהד לכינוי גנאי 'סדום'(ראה גם בן-צבי, עמ' 332-333, באיגרת מאת הגולה בנימין בצל) [17]ראה נוסח מקוצר של "קורות זמנים" (הכרוניקה של מולא מתתיה גרג'י) בתוך: מתתיהגרג'י, "עונג לשבת" (הכרך כולל גם את ספריו "תהלות דוד" ו"בית המקדש"), ירושליםתרע"ג (1913), דף אחרון. [18] ראה דיון מקיף על תולדותיה ואורח חייה של הקהילה בספרי: יהושע, 3-579. [19] ראה: j. wolff, labours among the jews, london 1835, xii+523 p.; j. wolff, missionary to the jews, 1839, vi+402. [20] ראה יהושע, עמ' 26, 48, 100, 104, 123.[21] ראה: a. vambery, travels in central asia, new york 1865, p. 256 ואצל יהושע, עמ'123.[22] כינוי זה ייוחד למוסלמים. הנוצרים, לעומת זאת, נקראו 'ערלים' (כלומר לא נימולים).[23] גרג'י, עמ' 151.[24] אין לדעת אם רוצחיו של נעמת היו יהודים קנאים, מוסלמים קנאים או נקמת דם. [25] גרג'י, עמ' 151. [26] גרג'י מציין תאריך אחר – חודש תמוז. [27] ריאיון עם פנחס נעמד בביתו בחולון באוגוסט 1980.[28] גרג'י, עמ' 156.[29] היו בנמצא תופעות של רווקות מתבגרות, שלא מצאו את זיווגן בגיל רך [12-13] ונחשבו לח'אנֶה מוֹנדֶה[נשארות בית – בתולות מזדקנות], שייעדו אותן כאישה שנייה או שלישית, או ייעדו אותן לאלמן זקן אולבעל מום (ראה יהושע, עמ' 394). [30] סידרת ריאיונות של המחבר עם אבא נעמת בשנים 1974-1975. ראה תעתיק ההקלטה במכון ליהדותזמננו, המדור לתיעוד בעל פה מס' ק/9-886; 733-745. בשנות השלושים והארבעים של המאההעשרים הושלכו יהודים לכלא בהשפעת הסוכנים הנאצים שפעלו באפגניסתאן. היו יהודים שמתו בכלאמחמת עינויים. יהושע, עמ' 208 מובא סיפור עלילת דם; בעמ' 232 , שם, 46 יהודים הואשמו באחזקתיין; בעמ' 246-250, שם, מובא סיפורו של אסיר ציון שמואל שבתאי דדש, שהושלך לכלא במשך 15שנים בעוון סיוע לא חוקי ליהודים. [31] ריאיון עם הרב משה נעמד, שעלה ארצה לאחר הפלישה הסובייטית. הריאיון נערך בביתו בתל-אביב ביום 5בספטמבר 1984.[32] ראה בהרחבה אצל יהושע.

תגובות

מוראד המשהדי

סבא רבא שלי שכונה מוראד המשהדי בן יוסף חזקיא הסתבך במריבה עם שיעי כנראה במשהד ואולץ להתאסלם באיומי סכין על צווארו המסגד שלהם.אח"כ לקחו את כספו ושחרו אותו.
בהמשך הוא ברח ממשהד להראת והתחתן שם עם יהודייה מהראת סבתא מרים בת תמר בת נאזין
כל זה קרה לדעתי בשנת 1920 לערך.
בשנות החמישים עלה מוראד המשהדי(מרדכי חזקיה) עם בני משפחתו לארץ ישראל ובניו ורוב צאצאיו חיים בבני ברק ביתו הפך לבית כנסת.
ידוע לי שבארץ הלך לכמה רבנים גדולים לשאול אם לא חטא כהסכים להמיר את דתו למראית עין
אם למישהו ידוע עוד פרטים אשמח לשמוע 0522596457 eranshriki1@gmail.com

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת בן ציון יהושע