אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קווי רוחב כחולים / טוני הורביץ


התמונה של דן לחמן

קווי רוחב כחולים / טוני הורביץ. הוצאת אריה ניר

אם ישאלו אתכם על מגלי עולם חשובים כולכם תדעו מי זה קולומבוס, הרבה ידעו להגיד מרקו פולו, מגלן לא נשכח וחלק ימלמל ואסקו דה גאמה. אך אם נשאל מי זה קפיטן קוק יתחיל בלבול.

חלק יגיד שהיה לוחם ימי אנגלי, אחר ים יגידו שהיה פירט אנגלי או לוחם בספנים פירטים. מעטים יותר ידעו שהוא מגלה הארצות הדגול האחרון שבין גילויו הגדולים היבשת אוסטרליה ואיי הוואי.

כל מי שרוצה לנוח קצת מקריאת רומנים או נובלות מוזמן לקרוא את הספר המקסים הזה העוסק בתגליותיו של קפטן קוק החצי נשכח.

מעטים ממעריצי הסדרה "מסע בין כוכבים" מזהה את הדמיון בין מסעות האנטרפרייז ל'האנדוור' ספינתו של ג'יימס קוק. בסדרה קפטן קירק מגיע למקום הרחוק ביותר ביקום אליו יכול אדם להגיע. מסביבו רופאים וטכנאים לבושים אדום, כצבע המדים של המלחים על ספינתו של קוק ושני הקפיטנים יוצאים עקרונית לגלות עולמות חדשים יותר מאשר להילחם ולכבוש. הבדל גדול בין האמבטיה הצפה לספינת חלל דמיונית, אך הומאז' יפה לקפטן קוק, אחרון מגלה העולמות.

הספר עובד על שתי רמות מקבילות, מצד אחד עיון ביומניו של הקפיטן ומעקב מדויק אחרי מסעותיו ומצד שני איך הרס הגילוי את האותנטיות של חיי התושבים.

מכיוון שקפיטן קוק לא יצא לחפש זהב כמו הספרדים, הוא לקח אתו מדענים כמו זואולוגים ובוטניקאים ומה שהיה נקרא בימינו חוקרי תרבות או אנתרופולוגים. כולם ניהלו יומנים וכל היומנים המקוריים אפשריים לקריאה. אי לכך הספר בודק מה מצאו ומה קרה למקומות מאתיים שנה אחר כך.

קוק יצא למסעו הראשון בשנת 1768, כמאתיים שנה אחרי הספרדים מחפשי הזהב. בימיו האמינו שבאיזה מקום צריכה להיות יבשת גדולה כמו אירופה המשמשת שיווי משקל לאדמה לבל תתהפך על פיה. וקוק יצא לחפש את "טרה אוסטראליס אינקוגניטה", ארץ הדרום הלא נודעת. הוא הגיע במסעותיו הרבים לקוטב הצפוני, אנטארטיקה, טסמניה וטרה דל פואגו, ארץ האש. מפות ששרטט אז נתגלו כנכונות מספיק כדי להשתמש בהן עד ימינו. הוא היה המערבי הראשון שנתקל בקנגורו אותו הוא מתאר "צבעו אפור כשל עכבר והוא גדול ככלב ציד ודומה לו מכל הבחינות הייתי חושב שזה כלב אלמלא ניתר בהליכתו וריצתו כמו ארנבת או צבי" המזכרות שהביא ממסעותיו השפיעו רבות על התרבות של אותם ימים. הוא הביא מהוואי את המלה "טאבו", רקדניות אקזוטיות מטהיטי, קניבלים מאוריים, קישוטי גוף פולינזיים, קעקועים ועוד. איי הדרום הפכו לסמל תרבות הפוכה מזאת האירופית. תרבות חופשית ומשוחררת מעקבות. הוא חשף בפני התרבות המערבית את התערובת המסעירה, שנשכחה עם הדורות באירופה - הקשר בין מין ופולחן דתי.

האבורג'ינים הילכו עירומים ולא היה להם עניין במתנות שקפיטן קוק ניסה לתת להם. הם לא אספו רכוש. "שלוות חייהם אינה מופרת בשל תנאי חייהם הקשים" כתב עליהם ביומנו.

את הספר כתב טוני הורביץ עיתונאי אמריקאי, חתן פרס פוליצר. הוא מערב בספר הווה, עניינו שלו וחייו הפרטיים שהביאו אותו להתעניין בקוק וכן את תוצאות מחקרו, אחרי שמצא את יומנו המקורי של הקפיטן.

הספר כתוב בשפה "מתרוננת" באהבה גדולה לאיש, למקומות, לממצאים ולאמונות התפלות של ימים עברו. קשה לחשוב על ספר כזה כספר מבדר אך הוא בהחלט כזה. מעמיק ומבדר, אך גם שובר לב ומנפץ את כל אשליית הרומנטיקה של איי הים הדרומי. הם רחוקים מלהיות גן עדן לפי התיאורים בספר, אלא אם כן גן עדן הוא מקום מנוון ומשעמם עד מוות נוסף. מה שנשמע כעשוי להיות ספר הרפתקאות לילדים הוא ספר מחכים למבוגרים. בכל משפט שני לומדים משהו חדש, אולי לא ממש חשוב משהו שעשוי להדהים, משהו שלא חשבנו עליו אף פעם, נשכח. ובכל זאת הספר מתגלגל לו מעדנות. 400 עמודים של טיול בעולם חדש ועתיק בעת ובעונה אחת. עולם שהוא עדיין רחוק לרובנו, אוסטרליה , טאהיטי, בורה בורה והוואי הם בעיקר משאת נפש לרבים מאתנו וספר מסע זה מקרב אותנו אל החלום ואולי מוחק אותו במקצת.

קרן מחקר אוסטרלית בנתה העתק מדויק של "האנדוור", אנייתו של קפיטן קוק ונעשה ניסיון לשחזר את דרכה בים. האנדוור תוארה כתערובת של כפכף עץ הולנדי מעורב בארון מתים. לא צורה לה ולא הדר. טוני הורוביץ הצטרף כמלח לאותה נסיעה ומכאן יתחילו פרקי סיפור האנדוור החדשה באימות עם האנדוור המקורית. לדוגמא, על הספינה היו 32 קילומטר של חבלים חבלי המפרשים, והתרנים שצריך היה לדעת לטפל בהם במהירות ובזהירות. או לטפס על תורן בגובה 39 מטר כשאינך נמצא על קרקע יציבה וכל גופך נמשך על ידי זרועותיך על אותם חבלים. לא מסוג הדברים שעיתונאי הרגיל לשבת מול מכונת כתיבה עושה בחיי היום יום.

כותרות העיתון ביום הפלגתה של האנדוור המקורית 26.8.1768 דיווחו בעמוד הראשון על "נבל שנשלח לפגוש את בוראו" כלומר תליה פומבית של גנב וגם הלקאה פומבית של גנב אחר. ובאותיות קטנות למטה בתחתית העמוד, גאון צעיר בן 12, מוצארט שמו מונה לתפקיד מאסטרו.

על הים מתחילים המלחים בני ימינו להבין מה עבר על מלחים במאה השמונה עשרה. ללא הרגלי היגיינה. אנשים חלו ומתו ממחלות זיהומיות מדיזנטריה מפציעות וזיהומים. קפיטן ג'יימס קוק ניסה לחנך אותם לשמור על בריאותם אך כנראה שלא ממש הצליח למרות כל תרגולי הבריאות שהנהיג, כמובן שהמלחים בני ימינו עבדו קשה אך נמנעו מהם המיתות המשונות.

ביומניו של קוק מוצאים רשימת מתים ולא תמיד עם גורם המוות. בכלל כל הספר עוסק בניסיון להבין לא רק את מסע הגילויים אלא את קוק עצמו. מי היה אותו קפיטן מה היו הדברים שהרשימו אותו, למה התייחס ביומנו ומה השאיר אותו אדיש. הוא מצר על היסחפותן לים של תרנגולות שטיילו על הסיפון אך מזכיר במלה אחת את הנווט הראשי שמת ואין לדעת ממה.

מה שמפעים במיוחד הוא שקוק יצא אל הלא נודע, למקום הרחוק ביותר ביקום שהיה ידוע עד אז. לכיוון שאיש לא שט אליו לפניו, בלי שום מכשור ניווט שהיה יכול לעזור לו לנווט באמת. כל אותם מכשירים של הימים ההם היו מאוד לא מדויקים. למלחים בהאנדוור החדשה נמאס אחרי כמה ימים, המלחים בישנה היו עליה שנים, אם חיו ולא מתו מצפדינה. אותה מחלה רצחנית המתפתחת מחוסר ויטמין c והורגת את הספנים. קוק המשכיל יותר הכריח את מלחיו לאכול מזון טרי ועשבים בכל פעם שירדו לחוף ובזה הציל את חיי רבים מהם.

גילוי האי טהיטי היווה פורקן מיני לכל המלחים. נשות האי, חסרות המעצורים הציעו את עצמן ולימדו את האנגלים של אז תרגיל מיני או שניים שלא הכירו. התשלום התבצע במסמרים מהם עשו הגברים באי קרסים לדיג. מרוב מתנות מתכת לנשים האנייה כמעט והתפרקה.

זה גם היה המפגש הראשון של בני האי עם מוות כתוצאה מירי. יש לנו כמובן רק את התיאור מהצד האנגלי. מה הבינו בני האי ומה הרגישו נשאר בלתי מתועד. עד לביקור האירופאים לא היו מחלות מין בקרב בני האיים. אחת הצרות שהביאו אתם "מגלי העולם" הוא הדבקה מסיבית במחלות מין, כשאיש לא ידע לטפל בהן או איך להיזהר. אם כי בספרים אחרים נטען שהמלחים נדבקו במחלות והביאו אותן לאירופה. קצת אחרי ביקורו של קוק הביאה אנייה ספרדית את מחלת השפעת לאיים ומכיוון שזאת הייתה מחלה חדשה מתו רבים מהחולים. בתוך פחות ממאה שנים הדלדלו תושבי האי ממאתיים אלף לשבעת אלפים.

למרות ההרס המנטלי שהביא גילוי איי פולינזיה הם משמרים עדיין חלק ממורשתם העתיקה, ולפי כל האנשים הלבנים החיים שם בימינו זה המקום המשעמם ביותר עלי אדמות. ממש הרס הרומנטיקה של המקום כששומעים מה יש לתושבים לספר על ריקנותם של התושבים המקוריים. איי פולינזיה הם הונאה אחת גדולה, וכנראה היו כאלה מאז ומעולם, מסכם אחד הלבנים שגר שם כבר שנים.

בניו זילנד פגש את המאורים. הוא הביא להם נצרות ותרבות חדשה. היום הם מנסים לחזור ולמצוא את שורשי תרבותם העתיקה, הכל מלבד לחזור להיות קניבלים. מהעניין הוא שקפיטן קוק עצמו לא ראה בקניבליות מעשה ברברי אלה סוג של מסורת תרבותית. לאכול את האויב שלך מעביר אליך חלק מכוחו, הסבירו לו. המאורים שונאים אותו עד היום.

ב16.2.1779 מול חופיהוואי מגיע כהן דת בסירה אל "רזולושין" אנייה השלישית שקוק תר בה אחרי ארצות חדשות. כהן הדת עלה על האנייה ופתח חבילה בתוכה היו נתח גדול של בשר שהקצין האנגלי זיהה מיד כבשר אדם . הוא זיהה שזה חלק מירך, אך בלי העצם.

יומיים קודם הרגו תושבי האי חמישה אנגלים על החוף. וכשהקצין שאל אם הגופות נאכלו נעלב הכהן, האם האנגלים נוהגים לאכול את האויבים שלהם , שאל?

תושבי הוואי אינם קניבלים. הם מבתרים את גופותיהם של אנשים חשובים, מבשלים אותם כדי להוציא מהם את העצמות שהן בעלות כוחות אלוהיים. הירך שהובאה לאנייה הייתה ירכו של קפיטן קוק. מה קרה שם על החוף נתון בסימן שאלה.

ג'יימס קוק ערך שלושה מסעות לפי מספר הקילומטרים שערך הקיף את העולם כשמונה פעמים, או היה יכול לטוס לירח. מלבד הביקור בטהיטי יש בספר ביקור בעוד כתריסר איים שבדרך עד ניו זילנד, גם היא תגלית של קוק.

מי שאוהב ספרי מסעות ימצא כאן מסע משולש. תיאור המסע ההיסטורי המקורי, תיאור המסע בן ימינו בעקבות המסע המקורי ומסע לגילוי אישיותו של קפטן קוק.

לא חייבים לקרוא את הספר בנשימה אחת. אפשר בהחלט ליהנות ממנו לאורך זמן בין רומן אחד למשנהו או סתם בשעות שהגעגוע לנסיעה בלתי אפשרית באותו רגע עולה בנו.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן