אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הממסד התורני פסל יהודים מלבוא בכלל ישראל


התמונה של בן ציון יהושע

אימגו

שתי סוגיות היסטוריות בימי הביניים ובעת החדשה

נוקשותו של הממסד התורני ונעילת שערי היהדות בפני צאצאיהם של אנוסים או צאצאיהם של יהודים שאבותיהם לא קיבלו את מרותם של גאוני בבל (אמצע המאה ה-9), היו אחד הגורמים שהביאו לאובדנם של יהודים רבים בחבל ח'וראסאן שבמרכז אסיה וטמיעתם בחברה המוסלמית, וזאת למרות רצונם העז של הצאצאים להיות בשר מבשרה של היהדות. הלקח לא נלמד גם בימינו – כשאנוסי משהד ביקשו (1949) לחזור ליהדות גלויה ולעלות לארץ, הדרך נחסמה בפניהם על-ידי הרב הראשי הרצוג וזאת משום "חשש ממזרות". יהודים שנדחו על-ידי ההנהגה הדתית בבבל ובח'וראסאן, פנו לאסלאם, שקיבל אותם בחום ובמאור פנים.כמוסלמים הם היו פטורים מתשלום מסים, שנתחייבו בהם המיעוטים השונים. גם שערי המסחר נפתחו בפניהם בדומה לכל סוחר מוסלמי. נקדים ונספר על ההתיישבות היהודית בח'וראסאן [מרכז אסיה].

א. היישוב היהודי בח'וראסאן בימי הביניים

ח'וראסאן ((khorasan, khurasan שבמרכז אסיה מאוזכרת הרבה הן במקורות מוסלמיים והן במקורות עבריים של ימי הביניים. החבל מחולק כיום בין איראן, אפגאניסטן, טג'יקיסטאן, אוזבקיסטאן וטורקמניסטאן. גבולותיה מעולם לא היו קבועים והשתנו במרוצת השנים. 'ח'וראסאן' - משמעה 'ארץ השמש' והיא מזכירה לנו את הפסוק "האֹמֵר לחֶרֶס ולא יזרח, ובעד כוכבים יחתֹם" (איוב ט, ז). שם זה שימש לציון החלק המזרחי של קדמת האימפריה הפרסית ואת השוליים המזרחיים של הח'ליפות הבגדדית. כמה מן הערים המרכזיות באזור זה הן: מֶרְו[merv, mari, marv], באלך, גאזני, הראת, נישאפור, משהד, בוכארה וסמרקנד. בימי הביניים המוקדמים ישבו כאן שבטים תורכיים ופרסיים, שקיימו פולחן בודהיסטי, אמגושי ונוצרי-מזרחי, נסטוריאני.

src=image2/khorsan%20golden%20minaret.jpg

המינארט המוזהב - ח'וראסאן

הכיבוש הערבי במאה השמינית הביא בעקבותיו לגלי הגירה מבבל של ערבים ויהודים כאחד, שהקימו מושבות סחר על דרכי המשי, כדי כך שהאזור נקרא גם 'ערב השנייה' ו'המושבה של בצרה'. הקשר ההדוק בין יהודי ח'וראסאן ליהודי בבל מצביע, כנראה, על מוצאם המשותף של חלק מן היהודים[1].

בח'וראסאן צמחו ופעלו גדולי המדענים והיוצרים המוסלמיים, כמו איבן סינא, עומר ח'יאם, רודקי, בירוני, פירדוסי והמתמטיקאי והאסטרונום אל-חוריזמי, שמיוחסת לו המצאת האלגברה. כאן צמחו כיתות השיעה, שקמו כתנועות אופוזיציה למוסלמים ממוצא ערבי. כאן חיו ופעלו כיתות מוסלמיות שסירבו לקבל את הקוראן כתורה משמים והיו מושפעות מתורות בודהיסטיות וזורואסטריות בצד תפיסות שכלתניות מבית מדרשו של אריסטו ותלמידיו. בקרב היהודים חיו ופעלו מבקר המקרא חיוי הבלכי, שמוצאו מבלך, כיתות של קראים וכיתות יהודיות שחרגו מן היהדות הנורמטיבית כפי שהתגבשה על-ידי ר' סעדיה גאון.

src=image2/ibn%20sina.jpg

דף מספרו של איבן סינא

במקורות רבניים וקראיים, ובעיקר בפרשנות ימי הביניים, מוזכרת ח'וראסאן הן כמרכז יהודי גדול והן כמקום גלותם של 'עשרת השבטים האובדים'[2]. המחבר הקראי דניאל בן משה אלקומיסי, שנולד בקומיס שבח'וראסאן במאה התשיעית, משתמש בפירושיו לדניאל ולזכריה בכינוי "כל מדינות [ערי] כוראסן" (דניאל יא, לו, לט; זכריה ו, ח). יהודה בן בלעם מציין בפירושו לספר ישעיה את ח'וראסאן כמקום שבתם של עשרת השבטים. כך אצל רס"ג, ר' משה אבן עזרא ורבים אחרים[3].

בספרו של הסופר הקראי אלקרקסאני נשתמרו פרטים על ההבדלים בין נוסח ארץ-ישראל לבין נוסח בבל, שהיה מקובל מגבול רקה ועד גבול סין, ונוהגים בו גם אנשי אלג'זירה שבצפון עיראק וכן היהודים בח'וראסאן ובערים שונות בפרס, בבחריין, בתימן ועוד. עיקר ההבדלים בין נוסח בבל לנוסח ארץ-ישראל הוא בדיני אישות. בידינו עדות על תיקונים דתיים ששלח בסוף המאה התשיעית רב האי גאון מבבל לח'וראסאן. ר' יהודה הברצלוני (המאה השתים-עשרה) מספר:

וכתב רב האי ז"ל: הוו יודעים כי הפסד גדול אצלכם בזה שיש לכם מנהג לקדש אישה שלא בשעת הכתובה או שטר אירוסין ואע"פ כי האישה מתקדשת אפילו בשוק בפני שנים אלא שיש במנהג זה הפסד ומק'[מאה] שנה לא נשמע בבבל כזאת ואין יודעין כל עיקר קדושי אישה אלא בשעת כתובה. ובכורסאן היה מכמה שנים, יותר מק' שנה, מנהג לקדש בטבעת במושב משתה וכיוצא בזה ורבו הטענות, טענות וכפירת קידושין, ויצא הדבר להפסד ותיקן להן זקנינו מרנא ורבנא יהודה גאון [נפטר בשנת 917] שלא יקדשו אלא כסדר בבל, בכתובה וחתם ידי עדים, וברכת אירוסין ...[4]

לפנינו לא רק עדות על הבדלי מנהגים בין בבל לח'וראסאן אלא עדות ממשית לקיום חיים יהודיים במרחב הזה. זיקה דתית וכלכלית גדולה הייתה בין קהילות ח'וראסאן לבין ההנהגה היהודית בבבל. בהיותן קהילות אמידות של סוחרים, שפעלו על דרכי המשי בין סין והודו לבין אירופה, הם תמכו בישיבות בבל. בתמורה החזיקה בבל בח'וראסאן ישיבות ומרכזי תורה, שלחה אליה 'כלי קודש' ופתרה סוגיות הלכתיות שהתעוררו מזמן לזמן.[5]

גאוני בבל מדברים באופן כללי על ''מנהג ח'וראסאן'. אפילו ההיסטוריון הערבי מאקריזי (מאה ארבע-עשרה) יודע לספר שמנהגיהם של יהודי עיראק אינם תואמים את מנהגיהם של יהודי ח'וראסאן בכל הכרוך לחישובי לוח השנה וקביעת המועדים.

כיתות סוטות מהזרם המרכזי של היהדות

מרכז אסיה היה משופע בכיתות שסטו מן הזרם המרכזי באיסלאם וביהדות. רוחות הבודהיסטים והזוראסטרים השפיעו על סביבתם ועוררו ויכוחים דתיים, אך החשיבה הרציונאלית האריסטוטלית הייתה בעלת השפעה אדירה. כאן פעלה ה'מועתזלה'[6], תנועה אסלאמית, שדגלה בהסברת עיקרי הדת על דרך העיון השכלי, השפיעה על ספרות המחשבה היהודית, הרבנית ובייחוד הקראית, אותותיה מצויים ב'תנא דבי אליהו רבה', בחיבוריו של הקראי דניאל אלקומסי ובמיוחד בחיבורי רב סעדיה גאון, ומהם עברה להוגי דעות אחרים בימי הביניים. המושפע מתורות אלו והמשפיע הגדול ביותר במאה התשיעית היה מבקר המקרא הראשון חיווי הבלכי, הכופר מחורסאן, שהטיף להן. איבן באטוטה, הגיאוגרף הערבי הצפון אפריקאי (1377-1304) מספר בספר המסעות שלו 'תחפת אל-אנזר' כי הנביא יחזקאל קבור בעיר באלך ומזכיר גם את 'באב אל יהוד' (שער היהודים) שם. לדבריו בבאלך היו יהודים בני כיתות שונות. רב סעדיה גאון מכנה כיתות אלה בשמות גנאי כמו 'מינים', 'מובדלי בני-ישראל' או 'אנשים שנקראים יהודים'.[7] שישים שנה לאחר מותו של חיוי הבלכי מתייחס אליו רס"ג ב'ספר הגלוי' ומתריע על השפעתו השלילית המתמשכת על דורות אחדים. ר' אברהם בן דוד (הראב"ד) כותב על כך ב'ספר הקבלה':

נפטר רב סעדיה בשנת ד' תש"ב והוא כבן נ' [חמישים] שנה.....והשיב תשובות על המינים ועל הכופרים בתורה ואחד מהם חיוי אלבלכי, אשר בדה מלבו תורה והעיר רב סעדיה שהוא ראה מלמדי תינוקות מלמדים אותם בספרים ובלוחות [שחיבר חיוי הבאלכי] עד שבא רב סעדיה ונצחם[8].

נראה שגם הקבוצות הקראיות של ח'וראסאן לא היו אחידות. בכרוניקה קראית של דוד אבן אל היתי נאמר:

וכן הזכיר קירקסאני קבוצה והם אסמאעיל והעוכבריים, והתוסתריים, הבגדאדיים, הבצריים, הפרסיים, הח'וראסאניים, אנשי אל ג'בל [עילם ומדי ממזרח פרס] והסוריים. ולא הזכיר את שמותיהם [של מנהיגיהם] אלא ציין את ההבדלים בהשקפותיהם[9].

ואכן קרקסאני מפרט את ההבדלים בין קראי ח'וראסאן לשאר מקומות:

וחלק מן הקראים הח'וראסאניים שוללים את הכתיב וקרי [שבמקרא], ואינם קוראים אלא את אשר כתוב. ויש מאלה העושים כן [אפילו] לגבי השם [המפורש] אשר הוא [כתוב] ב'יוד הא', והם טוענים, שמי שקורא אותו בא' ד', הרי הוא כופר. ומן הקראים של ח'וראסאן ואל ג'באל [יש] מי שסוברים, כי המשיח שבואו הובטח, כבר בא, ושבית המקדש הוא [רק זה] שבנה אותו זרובבל ולא נשאר זולתו. ומאלה יש גם מי שאינם מודים בתחיית המתים, והאומרים, כי הידיעות על כך שבמקרא אין הכוונה בהן אלא לתחיית האומה מן הגלות והשפלות. ומקצת [הקראים] הבגדאדיים היו אומרים שחנוך ואליהו מתו, כי לא ייתכן שיעלו השמימה כשהם גופים[10].

לבד מן הקראים חיו באזור כיתות יהודיות שזכו לכינויי גנאי מצידם של רס"ג ורב נטרונאי גאון 'מינים', 'מובדלי בני ישראל' או 'אנשים שנקראים יהודים'. המרחב הזה היה מאוכלס בכיתות של אפיקורסים, פורשים ומתבדלים שקיבלו את היהדות לשליש ולרביע שעה שהיהדות עדיין לא גיבשה עד אז את דפוסיה ועיקריה הסופיים. לוחם ללא חת בקבוצות אלו היה רס"ג, שסלד מכיתות אלו והעביר את תחושותיו ודעותיו גם לבאים אחריו בקרב גאוני בבל.

המועתזילה המוסלמית שפרחה בח'וראסאן, הייתה מושפעת מכתביהם של אריסטו, של אפלטון ושל תלמידיהם. היא ייצגה את המדע והסתמכה עליו. בתור שכזאת העדיפה את הספקנות על פני יראת אלוהים. הם שללו את רעיון היות הקוראן תורה משמים וטענו שאינו אלא יצירה שנכתבה על-ידי בני-אדם. הוויכוח הוסב מן הקוראן לעבר המקרא, וחיווי, שנחשב מבקר המקרא הראשון, ניסח את השגותיו על המקרא במאתיים שאלות מחורזות שעוררו עליו שישים שנה לאחר מותו את רוגזו של רס"ג.

המקורות המוסלמיים, מאזכרים גם כופר אחר ממוצא יהודי, הנושא את השם אבן אר-ראונדי, מן העיר ראונד שבסמוך לנישאפור שבח'וראסאן. בני זמנו ראו בו יהודי 'מובדל' שאביו היה יהודי והתאסלם. מקורות מוסלמיים מספרים שחברו הטוב היה היהודי אבו עיסא בן לוי אל-אהוואזי, שבביתו מצא אבן אר-ראונדי מקלט ולו הקדיש את עבודתו המדעית העיקרית: 'כתאב אל דאמיג'.

סלומון בן ירוחם בפירושו ל'ואל תתחכם יותר' (קהלת ז, טז), תוקף את אלו המסתובבים בערים ובשווקים ומבקשים לרכוש ספרים חיצוניים, כמו ספרי פילוסופיה, ואף את ספריהם של שני הכופרים: אבן אל-ראונדי, המוכר בשמו המוסלמי אבו אל חסון אחמד בן יחיא בן אסחאק ראונדי, שכתב על הסתירות בקראן ונגד הרעיון שהתורה ניתנה משמים; אבן סויד (או: אבו סויד). דינור סבור שהוא אבו סעיד האמגושי בן המאה התשיעית, מחסידי מאני והמניכאים. מוסיף על דבריו סלומון בן ירוחם: "הם המפתים לכפירה באל ובנביאיו ובתורתו".[11]

סוגיה ראשונה - לגורלן של כיתות הפורשים

הקראים וכיתות הפורשים חיו דורות אחדים במרחב הגדול הזה בבידוד מתמשך, מרוחקים מן הקהילות היהודיות הסמוכות ומנותקים מישיבות סורא ופומבדיתא. ככל שחלף זמן מצבם ההלכתי הלך והחמיר, משום שלא יכלו להקים בתי-דין שיתנו גט כהלכה, המוכר על-ידי גאוני בבל. אישה שהתגרשה ונישאה ליהודי אחר, היו ילדיה שנולדו מן הזיווג החדש בחזקת 'ממזרים'. קהילה שתווית של ממזרות דבוק בה פסולה מלבוא בכלל ישראל. גם פיצולם לתת-קבוצות תרם לחיסולן הדמוגראפי של הכיתות הזעירות ואפילו הקראים, שהיו רבים, הלכו ונעלמו במרוצת השנים. משנדחו על-ידי הקהילות היהודיות בח'וראסאן, הם פנו לאסלאם, שקיבל אותם בחום ובמאור פנים. כמוסלמים הם היו פטורים מתשלום מיסים, שנתחייבו בהם המיעוטים השונים, ושערי המסחר נפתחו בפניהם בדומה לכל סוחר מוסלמי. מספר שמואל בן יחיא:

ואשר לקראים, הרי רובם עברו לאט לאט אל דת האיסלם עד שלא נשארו אלא מתי מספר, כי יש להם הכשרה מתאימה ביותר לקבלת האיסלם, מאחר שנשתחררו מדברי ההבאי של חכמי הרבנים[12].

אם רובם של הקראים התאסלמו, על אחת כמה וכמה חמור היה מצבם של בני הדור השני והשלישי של ה'נבדלים מבני ישראל', שידעו על שורשיהם היהודיים וביקשו לשוב ולחיות חיים יהודיים שלמים, במסגרת יהודית נורמטיבית הקשורה לתורתה של בבל, אך הם מצאו את שערי היהדות נעולים בפניהם. הם פונים לרבנים בח'וראסאן בבקשת הצטרפות, כחוזרים בתשובה, והרבנים פונים לגאון בבל, רב נטרונאי בר הילאי גאון (גאון ישיבת סורא בשנים 858-853), בשאילתה בסוגיה זו. ה'מינים' מוצגים באורח שלילי וכוללני, שהזמין למעשה תשובה חד משמעית מצד גאון בבל. אנו לומדים על השאלה מתוך תשובתו המבוססת על השאילתה של רבני ח'וראסאן.

שאלתה של הקהילה שבה חיו בניהם של מינים:

יש בינינו מקום של מינים מישראל ופרשו מדרכי ישראל; ואין משמרים לא מצוות ולא שבת, ואין שחיטתן כשחיטתנו, ואוכלין חלב ודם ושמונה-עשר טרפות, ופרוצין בעריות, ואין כותבין כתובות ולא גיטין, ולא חולצין ולא מיבמין; ויש מבניהם שמבקשים לחזור לישראלות ולהיות נהנין כדיני ישראל - יש תקנה להחזרתן? וכשהן חוזרין צריכים טבילה או לא?

תשובתו של רב נטרונאי גאון:

- - - הללו כולן כיון שעיקרן מישראל, ויש שם ישראל עליהם, ומצוות נוהגות בהן והיו מחויבין בשש מאות ושלוש-עשרה מצוות, וכיון שהיו פרוצין בעריות ולא כתבו גיטי נשים - בניהם ממזרים, ואי-אפשר לקבלן ולהכניסן בקהל [ישראל], שמא יתערבו בישראל וישאו נשים ויש[י]או בנותיהם לבני ישראל ומרבים ממזרים בישראל, לפיכך אי אפשר לקבלן כל עיקר[13].

פסק ההלכה של גאוני בבל היו לו השלכות דמוגרפיות קשות ליהודים במרכז אסיה. הטענה מבוססת על כך שבהיעדר בית דין למתן גיטין, אישה שלא גורשה עם גט בידה והלכה ונישאה לגבר אחר, הרי היא עודנה קשורה בקשר נישואין לגבר הקודם והילד שיבוא לעולם מהזיווג החדש הוא ממזר. פסק ההלכה הזה השפיע גם על הדורות הבאים, כפי שעוד נראה בהמשך.

הקביעה ההלכתית של רב נטרונאי גאון הייתה גורפת ולא בחנה כל מקרה לגופו, והטילה דופי כוללני והאשימה קבוצות שלימות בחשש של ממזרות גם כשרובם או חלקם היו יהודים כשרים כהלכה. למרות שלא הקפידו על תרי"ג. מצוות [שלא כולן רלוונטיות לפולחן היהודי היומיומי]. מנהג יהודי מרכז אסיה, לפחות בדורות האחרונים, שאין מגרשים אישה גם אם מואסים בה ונושאים אישה אחרת על פניה. יוצא אפוא שהיו בקרבם נשים שלא התגרשו ולא נישאו מחדש ולא ילדו ילדים לגבר אחר, וממילא לא היו בקרבן ילדים ממזרים.

תווית הממזרות הכוללנית והגורפת, שאינה מבוססת על בדיקה של כל מקרה לגופו, מעוררת את החשש שהפסילה הטוטלית של אותם 'מינים' נבעה יותר מכעס על הפרישה מהקהילה הנורמטיבית מאשר צורך הילכתי. שיקול הדעת שלפיו "ישראל אף על-פי שחטא ישראל הוא" (סנהדרין מד, א) לא הופעל במקרה זה. אילו נתקבלו צאצאי אותם 'מינים' אפילו לשולי החברה היהודית, הרי שפרט לאיסור חיתון עם יהודים אחרים אין משתנה דבר במעמדם של ה'ממזרים': "הוא יורש כרגיל" (יבמות, כב, ע"ב) ו"ראוי אף ליטול שררת מלך", שהוא בבחינת "מקרב אחיך" (יבמות מה, ע"ב) ונקבע ש"ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם-הארץ" (הוריות יג, ע"א). דחייתם הכוללת של בנים אלו, שביקשו לכפר על עוון אבותיהם ולהצטרף ליהדות הנורמטיבית, הביא לטמיעתם המיידית בחברה המוסלמית שקיבלה אותם במאור פנים ובכך הביאה לצמצום מניינו של העם היהודי.

למן המאה השמינית ועד למחצית הראשונה של המאה השלוש-עשרה (הכיבוש המונגולי), אנו מוצאים עדויות בכתב לחיים יהודיים תוססים של הלכה ומסחר בח'וראסאן[14]. מדובר בקהילות שמספר היהודים שחיו בהן, בהשוואה לאוכלוסיות הלא יהודיות של ימי-הביניים, היה גדול יחסית ומנה אלפים רבים. לאחר ההרג שביצעו המונגולים ויורשיהם באוכלוסיות גדולות, נתן את אותותיו גם תהליך ההתאסלמות שעבר על האזור הזה, שהיה ברובו בודהיסטי וזראטוסטרי, ונמשך על-פני מאות שנים מרצון או בכוח. יהודים שביקשו לשמור על מעמדם הכלכלי והחברתי נאלצו לחיות כלפי חוץ חיי אנוסים, אך כעבור דורות אחדים נטמעו בתוך סביבתם המוסלמית. התוצאה הבלתי נמנעת הייתה שהסביבה היהודית נתרוקנה בשל הגירה והמרת דת.

סוגיה שנייה - חשש ממזרות במאה העשרים

הכלל "סדנא דארעא חד הוא" (קידושין, כז, ע"ב), נתקיים ביהודים של ח'וראסאן גם לאחר הקמתה של מדינת ישראל, מבלי שהופקו הלקחים ההיסטוריים המתבקשים. ניסיון 'הצלת' היהדות מחשש לממזרות, תוך פסילה גורפת של קהילות שלימות, לא פסחה על קהילות אלו שבח'וראסאן גם בשנים הראשונות להקמתה של מדינת ישראל.

src=image2/abbas.htm

השאה עבאס ה i

היהודים בחבל ארץ זה היו נתונים לאורך כל ההיסטוריה העקובה מדם שלהם ברדיפות דת. תהליך זה התעצם מהמאה השש-עשרה ואילך לאחר שפרס אימצה את השיעה כדת הרשמית שלה, בעקבות עלייתה של השושלת הצפאווית (1501-1736). הפליית היהודים לרעה התחילה בימיו של עבאס הראשון (1587-1629), שבהם נחקקו שנים-עשר חוקים הקרויים בשם 'ג'אם עבאסי', שכוונתם להשפיל את היהודים עד כדי הבאתם בברית האיסלאם. במחזוריות מתמשכת היו היהודים קורבנות של המרות דת המוניות. יהודי איספהן, למשל, הועברו על דתם ואוסלמו בשנת 1617. המשורר והכרוניקן היהודי בבאי אבו-לוטף, המכונה גרשוני, שחי בעיר כונסאר, הותיר אחריו תעודה מחורזת בפרסית על מצבם של יהודי עירו בספרו 'כתאב אנוסי' (1656).

בשנת 1839, בעקבות פוגרום אכזרי שבו נרצחו בדם קר 37 יהודים, נאלצו כל יהודי העיר משהד, בירתה של ח'וראסאן, להתאסלם. העיר משהד נמצאת במקום השביעי בשורת הערים הקדושות לאסלאם, אך במקום הראשון בתחומי איראן וזאת משום שקבור שם, לפי המסורת השיעית, האימאם השמיני עלי אבו ריזא בן מוסא בן ג'עפר. הכובש נאדיר שאה (1747-1688), סוני ממוצא טורקמני, שנודע בקשיחותו ובאכזריותו כלפי השיעים, הגלה למשהד יהודים מקזווין, דילמאן, יזד וקשאן והגלה למשהד קבוצות אוכלוסין לא יהודיות ממחוזות אחרים, לרבות כורדים, טורקמנים וארמנים, כדי לנטרל את הכוח השיעי. נאדיר העדיף דת כוללת, אוניברסאלית, שתקיף את היהדות, את הנצרות ואת האסלאם. הוא ערך ויכוחי דת פומביים וציווה לתרגם חלקים מן התנ"ך והברית החדשה לפרסית. לאחר מותו, שתים-עשרה שנים לאחר שהפעיל את מדיניות האכלוס, נרדפו קבוצות אלו על-ידי השיעים. היהודים נחשבו לטמאים ונאסר עליהם לדרוך במקומות קדושים ולבקר במרחצאות מוסלמיים ונגזר עליהם להצמיד טלאי מיוחד על בגדיהם ונאסר עליהם להתגונן בפני הכאת מוסלמים, למרות שפרחחים רגמו יהודים באבנים ובצואה[15].

היהודים היו קורבנות של עלילות דם גם לאחר שקיבלו למראית עין את האיסלאם השיעי. בסיוען של הנשים, ששמרו על חיים יהודיים מבית, המשיכו האנוסים לשמור בסתר ובדרכים מתוחכמות על דיני מילה, שחיטה והלכות כשרות. הם הקפידו לשמור על חגי ישראל ועל השבת ולקיים במסתרים את הפולחן הדתי היהודי. הם לא התבוללו בחברה הסובבת ולא נישאו למוסלמים, למרות שמחוץ לביתם הם שמרו על ארשת מוסלמית וביקרו במסגדים ואף למכה הגיעו. בסתר נישאו עם כתובה כמנהג ישראל, ובגלוי נישאו, לאחר מכן, לפי מנהגי האסלאם עם כתובה מוסלמית.

בהיעדר בתי-דין רבניים וכדי להימנע מתופעת ממזרות, שיכולה לדבוק בקהילת האנוסים, הם נמנעו לחלוטין מגיטין, גם אם השאירו את נשיהם עגונות. מי שבכל זאת ביקש לתת גט לאשתו, נסע לקהילה אחרת ושם נתן לה גט כהלכה.

זיקתם לירושלים הייתה חזקה ביותר ובדרכם חזרה ממכה עברו בירושלים. בין העולים הבולטים בתקופה זו אנו מוצאים את מוחמד איסמעיל, המוכר בשמו היהודי חאג'י יחזקאל בן יעקב הלוי, אנוס ממשהד, שהקים בשנת תרס"ה (1905) בקרבת שכונת הבוכרים בירושלים בית-כנסת מפואר ובתי הקדש לשימושם של עניי עירו שעלו לארץ. בעקבותיו עלו חמשת בניו של האנוס מולא אהרן כהן, שבראשם עמד אחיהם הבכור חאג'י אדוניהו הכהן, שהקים אף הוא בית-כנסת. למן שנת 1906, בעקבות התחייה הציונית, עולים אנוסים לארץ ומתיישבים בעיקר בירושלים ומקיימים חיים יהודיים קפדניים. לאחר הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל עלו מאות אנוסים לירושלים וחזרו ליהדות שְלֵמָה.[16]

לאחר הקמתה של מדינת ישראל חיו בעיר משהד כ-8,000 יהודים אנוסים, שביקשו לנטוש את הגולה, לעלות לארץ ולזקוף קומה. הם ידעו על המצב הקשה בארץ כשעולים נאלצו לגור בבדונים ופחונים במעברות, תחת גשם זלעפות וללא מזון מספיק. מוסדות העלייה הטילו ספקות לגבי יהדותם של אותם אנוסים וביקשו לברר ולקבל פסק הלכה שתאפשר את העלאתם לארץ.

ביום ח' בתמוז תש"י (23.6.1950) האנוסים מביעים זעקתם באיגרת לאליהו אלישר, נשיא ועד העדה הספרדית בירושלים:

אנו יהודי משהד....לרוע מזלנו, היינו תמיד הקרבן לפוגרומים ולשחיטות; וכתוצאה מפוגרומים ושחיטות אלה נאלצו אבותינו הראשונים לפני 111 שנה בערך להמיר מתוך אונס את דתם היהודית במוסלמית. למרות הכל נשארנו עד היום יהודים בכל מאת האחוזים ואף כי זה נעשה בסתר התפללנו תמיד לגאולה... [רבים מן האנוסים נטשו] את עבודתם, מכרו את בתיהם ומיטלטליהם ונסעו ממשהד לטהראן, מקום בו חיכו להעברתם לישראל, בחשבם לתומם שזה ייעשה מיד. לרוע מזלם, לא הגיעה כל עזרה מהשלטונות בישראל... אשר נוסף לסבל, רעב וחוסר גג לראשם צפויה גם סכנה לחייהם [משום שהם נוטשים את האסלאם וחוזרים ליהדותם][17]

ועד יהודי משהד בארה"ב פנה אל נשיא המדינה חיים וייצמן, שנה לאחר הקמת המדינה, ושטח בפניו את מצבה של קהילת אנוסי משהד. הם מספרים בין השאר על זיקתם העמוקה לדת ומציינים כי הליברליזציה של השאה האחרון אפשרה להם לשוב בגלוי ליהדותם.

בסוף שנת תש"ט פנה ראש מחלקת העלייה יצחק רפאל לרבנים הראשיים ר' יצחק הלוי הרצוג והראשון לציון בן-ציון מאיר חי עוזיאל וביקש חוות דעתם ההלכתית על האנוסים. תשובותיהם של שני הרבנים הראשיים היו קוטביות. הרב הרצוג סבר שחלקם נשאו מן הסתם נשים מוסלמיות וילדיהן משום כך אינם יהודים וטעונים גיור. גרוע מכך הוא סבר שחלק מן הנשים הנשואות התגרשו ללא בית-דין שיתן להן גט כהלכה ושָבו ונישאו ליהודי אחר ומשום כך ילדיהן הם בבחינת 'ממזרים'. הוא פוסק:

א. אפילו מומר ברצון ר"ל [רחמנא ליצלן] אין שערי תשובה נעולים לפניו ומכל שכן אלה שהם בני בניהם של אנוסים וכלתה נפשם לשוב למקור מחצבתם לארץ קדשנו ת"ו [תיבנה ותיכונן].

ב. מה שנותן מקום לעיון בקשר אליהם הוא זה: שמא יש ביניהם צאצאי נשואי תערובת, היינו של אנוס שהתחתן עם גויה והבנים הנולדים מחיתון כזה צריכים גיור בבית דין כתורה וכמצווה.

ג. כמו כן יש חשש שמא נתהוו ביניהם ממזרים או ספק ממזרים, היינו בני זוג שהתחתן כדת משה וישראל (בסתר כמובן) אלא כיון שלא היו ביניהם רבנים לסדר גיטין, נפרד זוג זה בגירושין של הקאדי, שלפי דין תוה"ק [תורתנו הקדושה] אין בהם ממש, ונישאה האישה ליהודי [אנוס] על יסוד אותם הגירושין. אפשר כמובן, שלא קרה מקרה כזה כלל, כיון שהם מיעוט.

ד. דעתי שצריך לשלוח אליהם רב והוא יברר את כל הפרטים. אם יש ביניהם צאצאי נשואי-תערובת מהסוג המפורש לעיל הצריכים גיור - אם יכול לגיירם בפרס מה טוב; ואם לאו - יקבל מהם הבטחה בשבועה על אמונתם באלוקים, שיתגיירו תיכף כשיבואו לארץ. אם ימצא שיש ביניהם כאלה שיש עליהם חשש ממזרות, ימציא לנו רשימה מדויקת, מפורטת של העובדות, בקשר אליהם ונעיין בדינם.

פסק ההלכה של הרב הרצוג שונה בגישתו מפסק ההלכה של נטרונאי גאון, בכך שאינו פוסל אותם טוטלית ואינו נוטה להכללה, אלא מבקש בדיקה יסודית של כל אחד ממרכיבי הקהילה. פסק ההלכה של הרב הרצוג צמוד לגישת ההלכה ומנותק לחלוטין מקורותיהם ומדרך חייהם של האנוסים במשך 110 שנות אניסותם. מאות מיהודי משהד חיו בירושלים באותו זמן ואילו נדבַּר איתם הרב הרצוג היה שומע על מנהגם להעדיף נשואי קרובים ועל הקפדתם שלא להתחתן עם מוסלמים, ובוודאי לא מוסלמיות על המשתמע מכך. הוא גם היה שומע על איסור גירושין בקהילה ועל כך שאיש מהם לא נזקק לערכאות של גויים בסוגיה חמורה זו, העלולה להדביק בקהילה תווית של ממזרות.

הרב עוזיאל, שהיה מעורה בחייהן של הקהילות היהודיות מן המזרח והכיר אותן היכרות אישית, פסק בקצרה וכדלקמן:

לפי ידיעות מהימנות, אנוסי משהד אלה שמרו את יהדותם בביתם בחירוף נפש ממש, ובייחוד בענייני המשפחה: שמרו על נישואיהם רק בחופה וקידושין, כתורת משה וישראל, ואם הוצרכו לגט הלכו אל קהילות ישראל ושם סידרו גט כריתות כדין וכהלכה.

ובכן הרי הם ישראל קדושים לכל דבריהם[18].

src=image2/uziel.jpg

הרב הראשי הספרדי - הרב בן ציון חי עוזיאל

פסק ההלכה של הרב בצמ"ח עוזיאל נתקבל ושערי ארץ ישראל, שאליה ערגו כל השנים, נפתחו בפני אנוסי משהד והם שבו לקיים חיים יהודיים בגלוי על אדמת ארץ-ישראל.

ביבליוגראפיה ורשימת קיצורים:

אסף: תשובות הגאונים - ש' אסף, 'תשובות הגאונים' וליקוטי ספר הדין להרב ר' יהודה ברצלוני ז"ל (מדעי היהדות, ספר ב), ירושלים תרפ"ז.

ארליך: אנוסים - י' ארליך, אנוסי משהד עולים, 'שלוחות' (סיון-תמוז תש"י).

גוטמן:יהדות - י' גוטמן, הפילוסופיה של היהדות, ירושלים תשט"ו.

גולדציהר: איסלאם - י"י גולדציהר, 'הרצאות על האיסלאם', תירגם י"י ריבלין, ירושלים תשכ"ט.

גיל:חיוי - מ' גיל, 'חיוי הבלכי - הכופר מח'וראסאן, מרחביה תשכ"ו.

דופרי: אפגאניסתאן (1980) - l. dupree, afghanistan, princeton 1980

דינור: ישראל בגולה - ב"צ דינור, ישראל בגולה מימי כיבוש ארץ-ישראל על ידי הערבים עד מסעי הצלב, הוצאה שניה, תל-אביב תשי"ח.

וולף (1835) - j. wolf, researches and missionary labours among the jews..., london 1835

יהושע: דרך לבנה - ב"צ יהושע, 'אוק-יול - דרך לבנה' (מסע במרכז אסיה), תל-אביב תשנ"ו.

יהושע: מנידחי ישראל - ב"צ יהושע-רז, 'מנידחי ישראל באפגאניסתאן לאנוסי משהד באיראן, ירושלים תשנ"ב. טו+579+64 לוחות.[1]

לוי: אנוסים - ע' לוי, "עדויות ותעודות לתולדות יהודי משהד", 'פעמים' 6 (תשמ"א), עמ' 73-57.

מטודלה: מסעות - 'ספר מסעות של ר' בנימן ז"ל', מהדורת מרדכי בן נתן אדלר הכהן, לונדון 1907.

נצר: קורות - א' נצר, "קורות אנוסי משהד לפי יעקב דילמניאן", 'פעמים' 42 (תש"ן).

פישל: ח'וראסאן - w.j. fischel,, the jews of central asia (khorasn) in medieval hebrew and islamic literature, historia judaica, volume vii, 1(april 1945).

פישל: פירוז-קו - w.j. fischel, the rediscovery of the medieval jewish community at firuzkuh in central afghanistan, jaos, volume lxxxv (1965).

פריימן:קידושין - א"ח פריימן, 'סדר קידושין ונישואין מאחרי התלמוד ועד ימינו', ירושלים תשכ"ה.

מקורות אינטרנט

אנוסי משהד בישראל, א.ח.אלחנני , באתר "דעת"

אנוסי משהד – רקע היסטורי, מאתר קהילת אנוסי משהד

[1] ראה יהושע: מנדחי ישראל, עמ' 75-33; דופרי:אפגאניסתאן (1980), עמ' 26, 70, 77, 313, 330, 335-336, 340; פישל: ח'וראסאן, עמ' 50-29; פישל: פירוז-קו, עמ' 153-148; גיל: חיוי, עמ' 32-29

[2] ר' משה אבן עזרא (1135-1055) מספר בהקשר לפירוש לפסוק 'ויביאם לחלח וחבור, נהר גוזן וערי מדי' (דה"א, ה,כו):

ואין כל ספק שאלו הם הפלכים של כוראסאן ואפשר שגוזן היא מדינת [עיר] גזנה, שהיא עיר הבירה של כוראסאן. ואיש אחד [כנראה סוחר מח'וראסאן שהגיע לספרד], אף על פי שאיני מאמין לדבריו, סיפר לי על דבר יושבי המדינות הללו וזולתם, שיש בעיר הבירה ההיא, כלומר בגזנה הנזכרת למעלה, משבטינו - כארבעים אלף יהודים משלמי מס המושם עליהם, וכערך הזה יש גם בשאר ערי כוראסאן.

הנוסע בנימין מטודלה (1170) מספר על גזנה כעיר מסחר וכי יושבים בה כשמונים אלף יהודים (לפי גירסה אחרת: שמונת אלפים). ובהמשך הוא מציין ש"סמרכנת (סמרקנד), היא העיר הגדולה בקצה ארץ פרס ובה חמישים אלף מישראל ור' עובדיה הנשיא ממונה עליהם וביניהם חכמים ועשירים גדולים". גם אם מספרים אלה נראים מוגזמים, יש להניח שמדובר בקהילות גדולות ומבוססות, שמנו אלפי יהודים, ראה: מטודלה: מסעות, עמ' נד.

[3] ראה מקורות אצל דינור: ישראל בגולה, א(2), עמ' 34, 267, 317, 323; פישל: ח'וראסאן, עמ' 34-31.

[4] אסף: תשובות הגאונים, סי' קיג; פריימן: קידושין, עמ' יט. גם מנהגי הקראים שחיו בח'וראסאן נבדלו ממנהגי קראים בקהילות אחרות.

[5] עדויות על כך הבאנו מבית העלמין הקדום בגֹֹור (1246-1012), יהושע: מנדחי ישראל, עמ' 73-54; ו'סחר יהודי חובק עולם', שם, עמ' 87-76

[6] המועתזלה, שמשמעה: פורשים, נפרדים ונבדלים - הייתה אסכולה דתית מוסלמית במאות השמינית והתשיעית, שהושפעה ממשנתו של אריסטו בפרט והפילוסופיה היוונית בכלל וביקשה למזג את האמונה הדתית עם תפיסה שכלתנית. הם האמינו ברצונו החופשי של האדם ובצדקת אלוהים המוחלטת. באמצע המאה השמינית המועתזלה קיבלה מעמד רשמי בממלכה העבאסית וירדה מגדולתה מפני התיאולוגיה הסונית שייסד אל-אשערי. ראה גולדציהר: איסלאם, עמ' 99-59; גוטמן: יהדות, חלק ב.

[7] העיר באלך ממוקמת על דרכי המשי לסין ולהודו. בתעודות מן הגניזה הקהירית נמצא שהיה קיים קשר בין יהודי האזור הזה לבין הכוזרים. בתקופה שקדמה לאסלאם חלק מאזור זה נקרא 'אל יהודיה' או 'אל יהודאן אל כוברה' (היהדות הגדולה). לאחר הכיבוש המוסלמי השם שונה ל'מאימנה', דהיינו עיר הצדק והאמת. יאקות, כרך 2, עמ' 168, אומר על מאימנה: ''ג'הודאן, וקוראים לה גם בשם ג'הודאן רבתי...ופירוש ג'הודאן בפרסית 'אל יהודיה' בערבית. ראה דינור, ישראל בגולה, א(1), עמ' 292..

[8] ספר הקבלה לראב"ד, מהדורת א' נויבאואר, אוקספורד 1895, עמ' 66. ביתר הבהרה מוסיף על כך גם ר' סעדיה בר' מימון אבן דנאן, חמדה גנוזה, כח, ע"ב. אבן דנאן מציג את חיוי גם כמכשף, אולי בא לרמוז בכך על קשריו לאמגושים. פרופ' עזרא פליישר מצא קטע שירי מהגניזה הקהירית, שבו ביקורת על המקרא, שנכתב על-ידי חיוי בעברית (ע' פליישר, "שריד מהשגותיו של חיוי הבלכי על סיפורי המקרא", 'תרביץ' נא (תשמ"ב), עמ' 57-49.

[9] דינור: ישראל בגולה, א (2), עמ' 317.

[10] דינור: ישראל בגולה, א (2), עמ' 267.

[11] ראה: פישל: ח'וראסאן, עמ' 47-43. על הכיתות שפרשו מן הממסד האסלמי ופעלו באזור, ראה גיל:חיוי, עמ' 22 ואילך.

[12] שמואל בן יחיא, שחי במחצית השנייה של המאה השתים-עשרה, היה בנו של ר' יהודה בן אבון עבאס מפאס שבמרוקו, שהתאסלם וכתב כתבי פולמוס נגד היהדות. ראה דינור: ישראל בגולה, א(2), עמ' 326.

[13] ראה: רב נטרונאי גאון, 'שערי צדק', כד, ע"א, סימן ז. מובא אצל דינור: ישראל בגולה, א(2), עמ' 362.

[14] ראה יהושע: מנדחי ישראל ויהושע: דרך לבנה.

[15] לפי עדותו של וולף (1835), עמ' 128, וראה: יהושע: נדחי ישראל, עמ' 144-99; לוי: אנוסים, עמ' 57-62. נצר: קורות, עמ' 156-127.

[16] דרכוניהם נשאו שמות מוסלמיים ומחלקת ההגירה המנדטורית לא ידעה לתת הסבר מדוע מוסלמים ממרכז אסיה בוחרים להתיישב בירושלים.

[17] ארכיון ציוני מרכזי s25/5291. על מצוקתם ושוועתם לעלייה, ראה גם 'הד המזרח' (14.7.1950), עמ' 10.

[18] 'דפי עליה', מרחשון תש"י, עמ' 65-59 וכן ארליך: אנוסים, עמ' 7-6.

תגיות: 

תגובות

פשוט נפלא ואבא אליהו בא כדי

פשוט נפלא ואבא אליהו בא כדי לקרב המרוחקים בזרןוע ולרחק המקורבים בזרוע..אמן אינשאללה עכשיו

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת בן ציון יהושע