אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ארמניה, ארמנים והשואה


מדי שנה ב-24 באפריל נוהג העם הארמני לציין את יום השואה שלו. הטבח של 1915, אחד האירועים השנויים במחלוקת של המאה ה-20 לא היה רצח העם היחיד במאה השנים האחרונות. רק לפני שנים בודדות טבחו בני שבט הההוטו בבני שבט הטוטסי, לפני כן נהרגו למעלה מרבע מיליון בני אדם בטיהורים האתניים בבוסניה, היו גם רציחות המוניות במהלך מלחמות הודו - פקיסטן, בעת פלישת היפנים לסין ועוד.

אולם לטבח בארמנים קיים בעיני הציבור הרחב בעולם המערבי מעמד מיוחד ובדרך כלל רק אותו משווים לשואת העם היהודי. אחת הסיבות לכך היא כמובן העובדה שהג'נוסייד מעולם לא הוכר בידי מבצעיו התורכים. אולם ,ככל הנראה יש סיבות נוספות ,עמוקות יותר הקשורות לעבר הרחוק ולדמיון הרב בגורל שני העמים, היהודים והארמנים.

רבים בארץ לא אוהבים לדבר על "שואת" הארמנים. ולא רק בגלל היחסים הטובים שלנו עם תורכיה. השואה הארמנית פוגעת בבלעדיות שלנו לסבל ,פוגעת בייחודיות של השואה שלנו. כנראה סכנה כזו לא נשקפת מהטבח במוסלמים הבוסניים. הסיבה לכך היא לא במספר ההרוגים ולא במידת האכזריות של הטובחים. במאמר זה ננסה לסקור את קורות העם הארמני ולהבין את הסיבות לאותו הדמיון המדובר.

אבות הארמנים הגיעו לאזור אנטוליה ועבר הקווקז, ככל הנראה, במאות ה- 11- 12 לפנה"ס מאיזור הבלקן או ממערב אסיה הקטנה במסגרת אותה נדידת עמים גדולה, שהחריבה את ממלכת החיתים והביאה את הפלשתים ושאר גויי הים לחופי מצרים וארץ ישראל.

הארמנים הם עם הודו-אירופי אולם שפתם לא שייכת לאף תת-משפחה קיימת בתוך משפחת השפות ההודו-אירופיות בדומה ליוונית ואלבנית. לפי המסורת העממית של הארמנים מוצאם ממסופוטמיה, שם השתתפו באופן פעיל בבניית מגדלבבל ושימשו מתווכים ומתורגמנים לאחר ערבוב הלשונות.

לפי אותה מסורת מנהיגם האגדי, האייק (hayk), הוביל את בני עמו צפונה אל מרגלות הר אררט, שם ייסד את הממלכה הארמנית הקדומה. על שמו של האייק הארמנים קוראים לעצמם hayer (בני האייק) ולארצם hayastan.

עד המאה ה-6 לפנה"ס נכללו הארמנים בין השבטים שהרכיבו את ממלכת אררט (urartu) המוזכרת בתנ"ך, שנשלטה בידי עם קווקזי קדום. לאחר חורבנה של זו בידי אשור זכו הארמנים למידה של עצמאות תחת חסות אשור ולאחר נפילתה של זו גם בעצמאות מלאה. האזכור ההיסטורי הראשון נמצא בכתבי קסנופונטוס ומדבר על השתתפותו של טיגראן ה-i ,מלך ארמניה במסעות הכיבוש של כורש.

המקור העיקרי לידיעות אודות הארמנים מאותו זמן ואילך הוא ספר "דברי ימי ארמניה" מאתמשה מחורן (בארמנית movses chorenatsi) בן המאההשישית, שהתבסס בעיקר על מקורות יווניים וסוריים קדומים יותר.

על פי מקור זה המגע הראשון בין היהודים לארמנים התרחש עוד במאה ה-6 לפנה"ס מיד לאחר גלות בבל. על פי הסיפור שמובא בספרו של משה מחורן המלך גרצ'יה (gracia) ביקש מהמלך נבוכדנצררשות ליישב יהודים בארצו. קבוצה של יהודים בראשות המנהיג בעל השם הבבלי-פרסי שמבת בגראת אכן נענתה להזמנה והתיישבה בעמק אררט. צאצאיהם שמרו על יהדותם עד התנצרותה של ארמניה ב-301 לסה"נ . בעתיד צאצאי שמבת בגראת ישחקו תפקיד חשוב בהיסטוריה של ארמניה ואף ייסדו שושלת מלכי ארמניה וגרוזיה – הבגרטידים.

בתקופת אלכסנדר הגדול נכללה ארמניה בממלכתו להלכה בלבד והשפעת ההלניזם בה לא הייתה חזקה. עם היחלשות הממלכה הסלווקית החלה תקופת הזוהר של ממלכת ארמניה. תקופה זו הגיעה לשיאה בימי טיגראן ה-ii הגדול (95-55 לפנה"ס) שבימיו השתרעו גבולות הממלכה מחוף הים הכספי ועד מפרץ אלכסנדרון.

בימי מלכות שלומציון החשמונאית (76-67 לפנה"ס) פלש טיגראן ליהודה ועזב לאחר ששולם לו כופר ואתו כ-6000 שבויים יהודים. הוא סירב להכיר במרותה של רומא וניהל איתה רצף מלחמות. ב-53 לפנה"ס הביס הצבא הארמני את הקונסול מרקוס ליציניוס קראסוס, שנפל בקרב. יורשיו של טיגראן נאלצו, אמנם, להכיר בהגמוניה הרומית. בתקופת מרד בר-כוכבא, כאשר פרס וסוריה שנפעמו מהצלחתו הראשונית של המרד הפסיקו את תשלום המיסים לרומא, ארמניה נשארה נאמנה לקיסר אדריאנוס.

הנצרות התפשטה בארמניה במהירות וללא כל התנגדות. ב-301 התנצר המלך טירידאטס וארמניה הפכה למדינה הנוצרית הראשונה בעולם. הנצרות בצורתה המונופיזיטית הפכה בהמשך לדתם הלאומית של הארמנים ובודדה אותם לא רק משכניהם עובדי האלילים ובני דת זרטוסטרה, אלא גם מביזנטיון האורתודוכסית. ימי הביניים המוקדמים עברו בארמניה בצל מלחמות בלתי פוסקות הן עם היוונים והן עם הפרסים שלא פעם גם שיתפו פעולה למרות השוני הדתי על מנת להרחיב את שטחם על חשבון ארמניה.

לאחר חורבן פרס בידי המוסלמים ניצבו הארמנים בפני סכנה קיומית. הערבים הצליחו להשתלט על הארץ שהייתה מפולגת אז בין נסיכויות פיאודאליות והציבו בה מושלים. אולם הניסיונות להביא להתאסלמות הארמנים עלו בתוהו.

ב-859 לסה"נ הנסיך אשוט בגרטוני (ashot bagratouni), מצאצאי שמבת בגראת היהודי מרד בערבים, גירשם מהארץ וייסד את שושלת הבגרטידים ששלטה בארמניה עד המאה ה-11, ולאחר מכן בגרוזיה עד המאה ה-18. לאחר מספר תבוסות הכירו הערבים ואחריהם גם הביזנטים בעצמאות ארמניה.

במאה ה-11 החלו פשיטות הסלג'וקים, שבטים תורכיים שהיגרו ממערב סיביר, התבססו בערבות מרכז אסיה משם השתלטו על פרס. לאחר תבוסת הצבא המשותף של הארמנים והיוונים בידי שליטה הסלג'וקי של פרס אלפ-ארסלאן בקרב מנזיקרט ב-1071, נכבשה ארמניה כולה ואילו היוונים איבדו את כל אדמותיהם באסיה הקטנה והקיסר רומנוס דיוגנס נפל בשבי. אחרון הבגרטידים הארמניים גאגיק ה-ii, בן ה-16 נמלט לקונסטנטינופול שם נרצח ב-1079.

ההרס ומספר ההרוגים נוכח ההתנגדות העזה של הארמנים היו עצומים. בעיר ארטסנה לבד טבחו התורכים בכל 150 אלף התושבים. בתקופה זו עזבו ארמנים רבים את מולדתם והקימו קהילות בגרוזיה, צפון הקווקז, חצי האי קרים, הבלקן ואף בפולין. זו הייתה ההתחלה של התפוצה הארמנית.

קבוצה גדולה של ארמנים בהנהגת הנסיך ראובן (ruben), עברה לקיליקיה בדרום חצי האי אסיה הקטנה והקימה שם את "ארמניה הקטנה", שהתקיימה למעלה מ-300 שנה. שליטיה קשרו קשרים עם מערב אירופה וסייעו רבות לצלבנים שעברו בשטחם בדרכם לארץ ישראל. אחרון מלכי קיליקיה, לאון ה –vi (1366-1393), נוצח על ידי הממלוכים, הובל באזיקים לקהיר ולאחר שחרורו בסיוע מלכי צרפת וספרד עבר לפריז, שם נפטר ונקבר. עם חורבן ממלכת קיליקיה היה כל העם הארמני תחת כיבוש ושלטון זר למעשה עד סוף המאה ה-20.

מהמאה ה-14 ועד הזמן החדש עברו הארמנים תהליכים דומים לאלה שעבר העם היהודי מראשית ימי הביניים. מעם של לוחמים ואיכרים הפכו הארמנים לסוחרים, בעלי מלאכה ופקידים שחיו בקהילות מסוגרות תחת שלטון מוסלמי.

יחס השלטונות העות'מאניים למיעוט הנוצרי היה סביר והארמנים השתלבו היטב בחיי הקיסרות הצעירה. כמעט כל תעשיית הנשק ועיבוד המתכות, הצורפות והבינוי היו בידי הארמנים. מאימאר סינן,מגדולי אדריכלי המזרח, שחי בתקופת סולימאן המפואר היה ככל הנראה ממוצא ארמני.

עם הנהגת שיטת ה"אמיראת" ,כלומר כאשר בכל מחוז הוצב בנוסף למושל צבאי - פחה, גם מושל אזרחי - האמיר, שתפקידו היה לייצג את אוכלוסיית המחוז בפני הסולטאן ארמנים רבים מונו לתפקיד זה.ב-1492, לאחר גירוש ספרדהחלה זרימה של יהודים רבים לתחומי הקיסרות העות'מאנית. היהודים נהנו מעידוד ופריבילגיות מצד השלטונות, אולם מבחינת הארמנים היו היהודים מתחרים על אותם ענפי עיסוק ועם זאת גם עדיפים על פני הנוצרים לשלטון המוסלמי.

עד מהרה התפתחה בין היהודים והארמנים בקיסרות שנאה הדדית. ברישומי הקהילות היהודיות בבולגריה ויוון מכונים הארמנים בני עמלק. אז נוצרה כנראה גם הדעה בדבר האנטישמיות הקיצונית של הארמנים. אולם יש לציין שיחס זה לא היה אופייני לארמנים שנותרו בשטח ארמניה ההיסטורית והמשיכו לעסוק בחקלאות ומרעה.

בתחילת המאה ה-19 חל שינוי ביחס הסובלני של התורכים למיעוטים הנוצריים. הסיבות לכך היו הצלחת התנועה הלאומית ביוון שהביאה לעצמאותה ב-1832 והאיום הרוסי על הגבול הצפוני של האימפריה. הארמנים מצידם תלו ברוסיה את התקוות לגאולת מולדתם הכבושה. במהלך מלחמת רוסיה-פרס (1826-1828) מצורף חלק קטן מארמניה ההיסטורית לרוסיה. שטח זה עתיד להפוך עם הזמן לרפובליקה הארמנית בבריה"מ ולארמניה של היום.

אירוע זה הגביר את תקוות הארמנים לעצמאות. רבים מהם התנדבו לצבא הרוסי והגיעו לדרגות גבוהות. רוב מפקדי הצבא הרוסי במלחמות קווקז היו ארמנים. ב-1878 כאשר פרצה מלחמה נוספת בין רוסיה לתורכיה הארמנים שבצד השני של הגבול סייעו להתקדמות הצבא הרוסי בחבל קארס וארזורום באנטוליה.

בתקשורת התורכית של שנות ה-80 של המאה ה-19 גברה מאד ההתרסה נגד הארמנים. הארמנים הואשמו לא רק בסיוע לאויבי הקיסרות, אלא גם בפגיעה מכוונת בכלכלת האימפריה וקשירת קשר במטרה להפיל את הסולטאן מכיסאו.

ב-1896 השתלטה קבוצה של מורדים ארמנים על מבנה בנק באיסטנבול. בתגובה הרג ההמון 50,000 ארמנים בעיר ועוד כ- 200,000 נטבחו ברחבי הקיסרות. לא ברור מה הייתה מידת מעורבות השלטונות והסולטאן אבדול-חמיד ה-ii ,אולם לא ניתן לשלול פרובוקציה מכוונת.

ב-1908 מפלגת ה"תורכים הצעירים" הליבראלית עלתה לשלטון והסולטאן הפך לדמות סמלית והודח סופית ב-1909. ארמנים רבים תמכו תחילה בתורכים הצעירים שדיברו על מדינה חילונית ושוויון זכויות מלא לכל המיעוטים. מלחמות הבלקן הראשונה והשנייה (1912-1913) שמו קץ לתקוות הארמנים נוכח הלאומנות הקיצונית ואידיאולוגיית הפן-תורכיזם שהונהגה על ידי הממשלה החדשה. ב-1913 השלטון כולו התרכז בידי וועד ה"איחוד והקידום" ה"יתיהאד וטראקי"(ittihad ve terakki) שבראשו עמדו טלעת פחה, איסמאיל אנוור וג'מאל פחה, שנחשבים גם נושאי האחריות העיקריים לג'נוסייד.

לא ברור אם הייתה תוכנית לטבוח בארמנים עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה ,אולם ללא ספק נעשו הכנות מסוימות לפחות מספר חודשים מראש. מיד לאחר פרוץ המלחמה החל האידיאולוג הראשי של הלאומנים התורכיים, ד"ר מחמד נזים בנסיעותיו ברחבי המדינה בהן קרא לחרם על עסקי הארמנים. לאחר מכן נאסף חלק גדול מהנשק בכפרים ארמניים "לטובת הצבא הלוחם", כאשר למעשה חלקו חולק בכפרים התורכיים והכורדיים הסמוכים. בשלב הבא ארמנים שגויסו לצבא פורקו מנשקם והועברו ליחידות עבודה ובינוי.

ב-24 באפריל 1915 נעצרו כ-200 ממנהיגי הקהילה הארמנית באיסטנבול ונורו עוד באותו היום. באותו זמן החלו הפשיטות על כפרים ארמניים בפרובינציות המזרחיות. בנובמבר 1915 רוסיה הכריזה מלחמה על תורכיה וזו מצידה הכריזה על ג'יהאד. באותו זמן בוצע רצח המוני של החיילים הארמנים בצבא התורכי שפורקו מנשקם עוד בתחילת המלחמה.

במרץ יצאה הפקודה "לבצע טרנספר של אלמנטים עוינים מגבולות האימפריה לפנים הארץ". על הפקודה חתומים כל חברי היתיהאד. באותו זמן נאם אנוור פחה מול שגרירי מדינות המערב באיסטנבול והזכיר בנאומו את ה"חיילים הארמניים האמיצים שנלחמים למען ארצנו".

חלק מהארמנים הספיק להתארגן ולהתנגד לגירוש. בעיר וואן התבצרו כ-55 אלף ארמנים במשך 36 ימים ונלחמו בצבא הסדיר. כמעט כולם נהרגו. במהלך המצור הרגו התורכים גם את תושבי כל הכפרים הארמניים הסמוכים. בטרבזון שלחוף הים השחור כ-20 אלף ארמנים הוטבעו בים. מוקד התנגדות נוסף היה מוסא דאג בקיליקיה שהתפרסם הודות לספרו של הסופר האוסטרי פרנץ וורפל "ארבעים הימים של מוסא דאג".

במקביל יצאו שיירות של מאות אלפי המגורשים מאנטוליה לכיוון המדבר הסורי.אלפים נרצחו מדי יום בידי יחידות הצבא המלוות וכנופיות חמושות שתקפו את השיירות בסיוע הצבא. הטבח נמשך באינטנסיביות עד סתיו 1916. באוקטובר אותה שנה דיווח השגריר הגרמני בתורכיה ווילהלם ראדוביץ שמתוך כ- 2.5 מיליון ארמנים נותרו בתורכיה רק 300 אלף כאשר כל שטח ארמניה ההיסטורית באנטוליה התרוקן לחלוטין.

חברי היטיהאד התפטרו ב-1918 עוד לפני כניעתה של תורכיה ועזבו את הארץ. הממשלה הזמנית שהוקמה על ידי מעצמות המערב הקימה בית דין שדן בפשעי המלחמה בשנים 1915-1918. שלושת מנהיגיה"תורכים הצעירים" נשפטו בהיעדרם ונידונו למוות. קמאל ביי, האחראי לרציחות ביוזגד נתלה, וראשיד ביי, מושל דיירבאקיר התאבד.

אולם רצח העם הארמני לא הוכר ועם עליית מוסטפה כמאל לשלטון הופסקה גם רדיפת ה"תורכים הצעירים". אנוור פחה נהרג בקרב עם הצבא האדום בטג'יקיסטן ב-1922. ג'מאל זוהה ונרצח בידי ארמני ברחוב בטביליסי שבגרוזיה באותה שנה.

טלעת פחה, שנמלט לברלין וחי שם תחת שם בדוי נורה למוות בידי סוגומון טהריליאן ב-1921.משפטו של טהריליאן חשף לראשונה לציבור הרחב באירופה את ממדי הטבח בארמנים, וממנו הושפע מאוחר יותר גם הרשל גרינשפאן .

השפעת הג'נוסייד על העם הארמני הייתה הרסנית לא פחות מהשואה שלנו. למעלה ממיליון ארמנים נהרגו. 80% משטח ארמניה ההיסטורית התרוקן מארמנים. בעקבות הג'נוסייד קמו קהילות ארמניות גדולות במערב אירופה (כ-400 אלף בצרפת) ובארה"ב (כ-1 מיליון). חלום הארמנים להשבת מולדתם הקדומה נמוג לעולם.

כבר בסוף שנות ה-20 איבד העולם את העניין בג'נוסייד. על הפרק עמדו נושאים חשובים יותר:המשבר הכלכלי העולמי, האיום הסובייטי, עליית הפשיזם באיטליה והנאציזם בגרמניה. ב-1939 בשיחתו עם אנשי אס.אס. היטלר העיר " מי זוכר היום את מה שעשו לארמנים".

אמנם הפיהרר בעצמו לא שכח, ואף ניסה לנצל את הקלף הארמני. הארמנים לפי האידיאולוגיה הנאצית היו עם ארי קדום והועבר להם מספר פעמים מסר על האפשרות להקים את "ארמניה הגדולה" לאחר ניצחון גרמניה.בוורמאכט הוקם ה"גדוד ה-812 הארמני" שפעל בצפון הקווקז והכיל כ-8,000 מתנדבים. אולם ההיענות של הארמנים לפיתוי הנאצי הייתה נמוכה יחסית. בארמניה הסובייטית התגייסו כ-300 אלף איש לצבא האדום. 62 גנרלים בצבא האדום היו ארמנים, המפורסם שבהם מפקד החזית הבלטית, המרשל איוואן בגרמיאן. בצרפת ,תנועת ה"רזיסטאנס" המפורסמת הכילה בעיקר יהודים וארמנים. הבולט מהם היה מיסאק מנוסיאן שעמד בראש תא משולב של יהודים וארמנים.

עניין מחודש בג'נוסייד החל בשנת 1965 עם ציון 50 שנה לטבח. בשנה זו נפתח בירוואן בארמניה הסובייטית מוזיאון ואנדרטה מרשימה לזכר הנרצחים. החל מאותו זמן גם גברו הלחצים על תורכיה להכיר ברצח העם. בישראל עד היום לא הייתה שום הצהרה רשמית בעניין הטבח בארמנים להוציא הנאום של יוסי שריד בירושלים לרגל ציון 80 שנה לג'נוסייד ב-1995. ביום העצמאות 2003 נבחרה נעמי נלבנדיאן בת הקהילה הארמנית בישראל להדליק אחת מהמשואות המסורתיות של החג. היא נתבקשה לא להזכיר בנאומה את קורבנות הטבח בארמנים.

בשנים האחרונות גם חלק מהאינטלקטואלים בתורכיה מדברים על הצורך בשינוי הגישה הרשמית של ארצם לג'נוסייד. יהיה עצובאם תורכיה תכיר ברצח העם הארמני לפני ישראל.

תגובות

שורת העם הארמני

סבתא שלי ברחה בזמן הטבח והגיעה
לכורדיסטן והתחתנה עם סבא שלי ונפטרה
בגיל צעיר ואין לנו שום מידע עליה ועל משפחת

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דוד פיינשטין