אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

משפט וויאט ארפ - הולידיי - סיקור


קטגוריה: 

וויאט ארפ

by courtesy of famous trials

תרגום: זיו מגן

קרב היריות המפורסם ביותר של המערב הפרוע ארך רק כשלושים שניות, אך הותיר שלושה גברים מתים, שלושה אחרים שנורו ושאלות שהספיקו להעסיק היסטוריונים מעל למאה תמימה. קרב היריות הוביל גם להאשמות פליליות שהוגשו כנגד שלושת האחים ארפ, (וויאט, וירג'יל ומורגן – wyatt,virgil andmorgan earp) וכנגד'דוק' הולידיי אשר, בסמוך לאו.קיי קוראל בעשרים ושישה באוקטובר, 1881, החליטו לאכוף את החוק כנגד ארבעה "בוקרים" ידועים לשמצה. השימוע שנערך לאחר קרב היריות בחן את השאלה באם בני המשפחות ארפ והולידיי הרגו מתוך פחד מוצדק לחייהם שלהם או פשוט על מנת לפטור את עצמם מעושי צרות ואויבים אישיים. לאחר שהאזין לשבועות ארוכים של עדויות, נתןהשופט ספייסר (spicer) את תשובתו – אך השאלה באם הייתה תשובתו נכונה נותרה נושא לדיון שהמחלוקת בו הינה בעלת שיעור נרחב, הרבה לאחר שפסו ונגוזו מן העולם מכרות הכסף שהולידו את העיירהטומבסטון, אריזונה, (tombstone - מצבה).

רקע

בשנת 1877, במישורים הצחיחים של עמק סן-פדרו, לרגלירכס הרי הואצ'וקה (huachuca) שבדרום אריזונה, במרחק כחמישים קילומטרים מגבול מקסיקו, גילה מחפש מחצבים מרבץ כסף משובח. מעט לאחר מכן באותו הקיץ עתיד היה מחפש מחצבים נוסף ששמו אד שיפלין (schieffelin) להרהיב עוז ולתור את אותו חבל ארץ חם ויבש של בני שבט האפאצ'י, לאחר שהוזהר בפי חייל - 'האבן היחידה שתמצא שם בחוץ תהיה אבן המצבה שלך עצמך!'. שיפלין מצא יותר מכך – אם כי האזהרה לה זכה עתידה הייתה להעניק את ההשראה לשמה של עיירה שנוסדה במקום פחות משנתיים מאוחר יותר, בסמוך למקום בו מצא את הכסף במהלך חיפושיו.

טומבסטון גדלה מארבעים בקתות ואוכלוסיה בת מאה איש, כאשר אורגנהבמרץ 1879, עד לכדי מעל לשבעת אלפים איש כשנתיים מאוחר יותר. בשלהי 1881, היו בעיירה הפורחת (boomtown– כינוי לערי ספר במערב הפרוע שצצו, פרחו ועלו במהירות עצומה, בהתאם לגילוי מרבצי הזהב והכסף בסביבתן), שהייתה דוגמא מושלמת מסוגה, בתי מרזח והימורים רבים יותר ורבעי בית עלמין (boothill, בעגת אותם הימים) ו"אורות אדומים" גדולים יותר מכל עיר בדרום המערב.

טומבסטון הייתה פרועה אפילו ביחס לאמות המידה של המערב הפרוע. גנבי סוסים ושודדים פקדו את העיירה כמגפה. קרבות ירי היו שכיחים באופן מפחיד. ג'ורג' פארסונס, תושב טומבסטון שהקפיד על רישום יומן מפורט בשנותיה המוקדמות של העיירה, קבל על ה"קהל הקשה". הוא כתב כי "הרג אנשים שכאלה" יהיה דומה להרג "חיות פרא". הוא הביע את דעתו כי " החוק חייב להיות מיושם בידי האזרחים, או שכך על פני הדברים להיות, כאשר זה כושל בתפקודו כפי שעשה לאחרונה".

לתוך סביבת תוהו ובוהו זו הגיעו האחים ארפ. ווייאט ארפ הגיע בשלהי 1879, לאחר ששירת משך ארבע שנים כאיש חוק בדודג'-סיטי, קנזאס. אל העיירה נכנסו עם ווייאט אחיו, ג'יימס וירג’יל. מורגן, הצעיר שבאחים ארפ, הגיע לטומבסטון בקיץ שלאחר מכן. (אדם נוסף ששמו עתיד היה להיות מקושר לבני משפחת ארפ, דוק הולידיי, מצא את דרכו אל העיירה חודשים ספורים אחרי מורגן).

העיירה טומבסטון 1881

בדומה לרבים כל כך מתושביה של טומבסטון, ראו האחים ארפ הזדמנות להרוויח כסף בעיירה הפורחת. הם הגישו בקשה לזכויות כרייה. ווייאט השיג עשרים וחמישה אחוזי ריבית במשחק קלפים "פארו" בבית המרזח המזרחי (אוריינטלי) בתמורה לאספקת אבטחה לבית העסק. ג'יימס החל לעבוד כמחלק קלפים ומוזג משקאות בעוד שוירג'יל ומורגן מצאו תעסוקה כשומרים על משלוחי כרכרות עבור חברת "וולס פארגו". וירג'יל עבד גם כסגן המארשל (מושל השלום המקומי) ועם מלאת חצי שנה להגעתו, החל וויאט משרת כסגן השריף של מחוז פימה(pima).

בשנת 1881, באזור שסביב טומבסטון, היה הכינוי "בוקרים" תואר מזלזל בו נעשה שימוש לתיאור קבוצת פרחחים חסרי בית, רבים מהם מטקסס, שגנבו סוסים ועסקו לעיתים בסוגים נוספים של עבריינות. ג'ורג' פארסון כתב ביומנו "בוקר הוא לעיתים סוחב (rustler), וסוחב הוא שם נרדף ל'דספרדו' – שודד, פורע חוק וגנב סוסים". העיתון "סן-פרנסיסקו אקזמינר" (examiner – בוחן) כתב במאמר עורך, "בוקרים [הינם] נטולי פחד יותר מכל שאר פורעי החוק באותה ארץ פרועה...גרועים עשרות מונים מן השודד הרגיל".

היסטוריונים מתייחסים באופן כללי לגברים שנהרגו בקרב היריות שנערך באו.קיי. קוראל,בילי קלנטון (clanton) וטום ופרנק מקלאורי (mclaury), כאל בוקרים. בקרב הבוקרים, בלטה משפחת קלנטון. הקלנטונים "סחבו" בקר, כשהם מבצעים פשיטות משני צידי הגבול, והבוקרים עשו שימוש בחוותו של אבא קלנטון הזקן כמרכז עסקיהם הבלתי חוקיים. המקלאורים עבדו בצמוד ל"סוחבים", כשהם רוכשים סחורה גנובה או משמשים כ"גדרות גבול הספר" (שומרי סף אזוריים, ככל הנראה).

המאורעות שהובילו לקרב היריות

הארפים והבוקרים החלו במערכת יחסיהם המעומתת בקיץ 1880, כאשר סגן המארשל וירג'יל ארפ ביקש מוויאט ומורגן לצוד את גנבי הסוסים שגנבו שש פרדות מבסיס צבאי סמוך. בהסתמכם על פיסת מידע שהודלפה להם, גילו וויאט ומורגן את הפרדות הגנובות בחוות מקלאורי כשחותם ה"us" שעליהן שונה ל"8d". פרנק מקלאורי הגיב בזעם להתערבות הארפים במקרה, כשהוא מתייחס אליהם כ"אזרחים" ולא כאנשי חוק, ומזהיר אותם להתרחק מחוותו ועיסוקיו.

העיירה טומבסטון. רחוב אלן

בעשרים ושמונה באוקטובר, 1880, התרחש פשע חמור יותר. בעוד המארשל פרנק ווייט מנסה לפרוק את נשקו של קרלי ברושיוס (curly brocius), בוקר נודע לשמצה, מעליו, נורה קליע מאקדחו של ברושיוס (השאלה באם נעשה הדבר בזדון או בשוגג הייתה נושא לוויכוח), כשהוא פוצע את ווייט אנושות. מועצת העיירה טומבסטון מינתה את וירג'יל ארפ למארשל המכהן. משהפסיד בבחירות למשרת מארשל העיר בנובמבר שבשנה לאחר מכן, אייש וירג'יל בשנית את תפקידו הקודם כסגן המארשל.

באותה העת החלה נרקמת יריבות בין וויאט ארפ, ידיד עסקיה המסחריים של העיירה טומבסטון, לג'וני בהאן (behan), אדם שהיה אהוד יותר בקרב יסודותיה המכובדים פחות של העיירה. מה שהוסיף שמן למדורת היריבות היה העובדה ששני הגברים התחרו ביניהם על חסדיה של אותה אישה יפה, ג'וזפין מרקוס. (ג'וזפין, לאחר שחייתה תקופה מסוימת עם בהאן, עתידה הייתה, בסופו של עניין, ליפול לזרועותיו של וויאט ארפ. השניים נישאו בשנת 1888 וחיו יחדיו משך כמעט חמישים שנים). ארפ ובהאן שניהם שאפו למינוי כשריף מטעם מושל אריזונה. ארפ הסיר את מועמדותו לאחר שהובהר כי המושל פרמונט (fremont) העדיף את בהאן ולאחר שבהאן (לטענתו של ארפ) הבטיח כי ימנה את וויאט לתת-שריף – הבטחה, כפי שהסתבר, אותה לא היה בהאן עתיד לקיים.

בחמישה עשר במרץ, 1881, הסתערו פורעי חוק על כרכרת המשלוחים שעל קו טומבסטון-בנסון (benson), כשהם נמלטים עם שלל בן 26,000 דולרים והורגים את נהג הכרכרה ואת אחד הנוסעים. שתי משלחות יצאו בעקבות חבורת פורעי החוק, האחת הונהגה בידי וירג'יל ארפ וכללה את וויאט ומורגן, כמו גם את באט מסטרסון (bat) ואת דוק הולידיי. המשלחת האחרת הונהגה בידי השריף בהאן. משלחת הארפים הצליחה לעקוב ולאתר חבר אחד בכנופיה, שהודה בהחזקת הסוסים בעת התרחשות השוד, והסגירה את האיש למשלחתו של בהאן. האיש לא עתיד היה להיוותר במעצר לאורך זמן, מכיוון וחיש מהר "נמלט" דרך דלת בית האסורים שלא ננעלה. הארפים חשדו כי ייתכן ובהאן תרם לבריחה והפכו מרוגזים עוד יותר משסירב השריף לשלם לארפים עבור עבודת משלחתם.

נחישותו של וויאט ארפ להשיג את משרת השריף שבידיו של בהאן הובילה אותו לכריתת עסקה עםאייק קלנטון (ike). ארפ הבטיח להשיג עבור אייק את ששת אלפים הדולרים שהובטחו כפרס על ידי "וולס פארגו" בעבור מעצר האורבים לכרכרת החברה באם – באופן חשאי – יספק לו הלה מידע שיוביל ללכידת העבריינים. ארפ הסיק כי אם יוכל לספק מעצרים במקרה זה, שעין הציבור עקבה אחריו באופן הדוק, תגאה אהדתו בציבור וסיכוייו להפוך לשריף יגדלו בהרבה. קלנטון הסכים לעסקה, אך זו עתידה הייתה שלא לצאת לפועל לעולם, משום שהבוקרים שהיו אחראים לפשע נהרגו כולם בקרב יריות בניו מקסיקו בטרם עלה בידו של קלנטון להוציא אל הפועל מלכודת בעבור ארפ.

העשרים וחמישה והעשרים ושישה באוקטובר, 1881

אייק קלנטון וטום מקלאורי הגיעו לטומבסטון בערב העשרים וחמישה באוקטובר, 1881, כשהם נושאים עגלה עמוסה בבשר בקר. בחצות בקירוב הופיע קלנטון בבית המרזח "אלהמברה" (alhambra) לארוחה, שם פגש בדוק הולידיי. ייתכן כי קלנטון, שחשש שמא יתגלה בפני חבריו הבוקרים כמלשן, תכנן לפגוש את הולידיי כחלק מתוכניתו של וויאט להשקיט את חששותיו שמא יגלה ארפ את עסקתם החשאית. זו, לכל הפחות, אחת מן ההשערות אותן הציעו היסטוריונים מסוימים. השערה אחרת היא כי פגישת הולידיי-קלנטון תוכננה בידי ארפ על מנת להשגיח על מעשיו של קלנטון, משום שהבטחת פרס הכסף האפשרי לא הייתה עוד בנמצא על מנת לווסת את פעילויותיו. הולידיי היה טיפוס קשוח שהכישורים להוות איום משכנע היו בהחלט בתחום יכולתו.

במהרה התדרדרה הפגישה בין קלנטון להולידיי לכדי סדרה של התגרויות והעלבות. מורגן ארפ, שהיה אחראי על האבטחה באלהמברה, התערב על מנת לגרום לשני הגברים לעזוב את בית המרזח. ברחוב, נקלע קלנטון לדרכו של וויאט ארפ, לו אמר – על פי ארפ – כי הוא רוצה לפגוש בו ל"שיחה בין גברים" עם שחר. קלנטון מצא את דרכו למשחק פוקר שארך כל הלילה בבית המרזח אוקסידנטל (occidental), שם כללה רשימת השחקנים את ג'וני בהאן, וירג'יל ארפ וטום מקלאורי. לאחר המשחק איים קלנטון – שעדיין רתח מזעם – בקרב מול הולידיי.

לאחר מספר שעות שינה, הקיצו הארפים למשמע דיווחים לפיהם המשיך קלנטון לאיים על הארפים ועל הולידיי במהלך הבוקר. וירג'יל ומורגן מצאו אותו בסמוך לרחוב אלן. וירג'יל חטף את רובהו של קלנטון והשתמש באקדחו שלו על מנת להכות בקלנטון עד שנפל לקרקע. שני הארפים סחבו את קלנטון לאולם משפט עירוני והאשימו אותו בעבירה עלתקנה עירונית שאסרה על נשיאת כלי נשק חם באזורים ציבוריים. וויאט ארפ, שהגיע אל אולם המשפט כדי לסייע, החל נטפל לקלנטון, כשהוא מכנה אותו "גנב פרות מלוכלך וארור" ומביע את נכונותו להילחם בו "בכל מקום על פני האדמה". קלנטון ענה באופן דומה, כשהוא מודיע לו ש"קרב הוא המשחק שלי". לאחר ששילם עשרים וחמישה דולר, הורשה קלנטון לעזוב ללא הרובה שלו.

וויאט ארפ נקלע לדרכו של טום מקלאורי ממש כשעזב את אולם המשפט. בעודו נתון בהלך רוח רע, שלף ארפ את אקדחו והכה בראשו ובכתפו של מקלאורי, כשהוא משלח אותו בנפילה אל הרחוב.

דו קרב מכריע הלך והתקרב. בילי קלנטון ופרנק מקלאורי הגיעו לעיר בדיוק בשיא נסיקת רגשותיהם של המעורבים. בגלותם את יחסם הבלתי עדין של הארפים לאחיהם, שמו שני הבאים הטריים את פעמיהם אל חנות רובים מקומית, בה טענו את חגורות הכדורים שלגופם. מן החנות התקדמו השניים אל האו.קיי. קוראל, שם פגשו באחיהם ודנו בצעד הבא שלהם. אזי העתיקו את מקומם למגרש ריק בסמוך לבית האכסניה של פליי (fly) ברחוב פרמונט (fremont).

השריף בהאן, שלאוזניו הגיעו אתראות בדבר הצרה הממשמשת ובאה, איתר את האחים מקלאורי וניסה לשכנע את פרנק למסור את נשקו. מקלאורי סירב, באומרו כי ימסור את נשקו רק אם "אותם אנשים אחרים [הארפים והולידיי] יפורקו מנשקם". בהאן חיפש על גופו של אייק קלנטון, עליו לא מצא כל נשק, בעוד שטום מקלאורי פרם את כפתורי מעילו על מנת להראות שלא היה חמוש. בהאן לא עשה כל ניסיון לפרוק מעל בילי קלנטון את נשקו, משאמר לו כי היה בדרכו אל מחוץ לעיר. לאחר כעשרים דקות בהן ניסה ללא הצלחה לגרום לפרנק מקלאורי לוותר על רובהו, עזב השריף.

שלושת האחים ארפ ודוק הולידיי החלו מהלכים במורד רחוב פרמונט, שם המתינו, להבנתם, יריביהם. ג'וני בהאן פגש בהם בסמוך לחנותו של הקצב וניסה לשכנע אותם שלא להמשיך. "בשם האל, אל תרדו לשם או שתירצחו," הזהיר בהאן. משהתעלמו ממנו, צעק בהאן את המילים הסותרות, "פרקתי את כולם מנשקם". ובכל זאת,המשיכו הארפים והולידיי בצעדתם.

משהגיעה משלחת ארפ-הולידיי למרחק שלושה מטרים בקירוב מן הקלנטונים והמקלאורים עצרו במקומם. וירג'יל ארפ הניף את מקל ההליכה שבידו הימנית וצעק, בגרסא אחת של הסיפור, "חבר'ה, ידיים למעלה, אני רוצה את הרובים שלכם". שניות לאחר מכן החלו נשמעות יריות, כשהראשונות שבהן מגיעות ממשלחת ארפ. לאחר מספר שניות, במילותיו של וויאט, הירי "הפך כללי". בתוך שלושים שניות, הכול נגמר. פרנק מקלאורי שכב כשהוא פצוע אנושות וכדור בראשו ברחוב פרמונט. בילי קלנטון, שנפגע בחזהו, גסס במגרש הריק. טום מקלאורי שכב כשהוא פצוע קשות מפרץ הרסס של דוק הולידיי. אייק קלנטון הצליח להימלט אל בית האכסניה של פליי. הולידיי, וירג'יל ומורגן היו פצועים כולם בפציעות ירך, רגל וכתף בהתאמה. מבין האקדוחנים, נותר רק וויאט ארפ נטול פגיעה.

תביעת הארפים והולידיי

שריף בהאן המזועזע עשה ניסיון שהופסק באיבו לעצור את וויאט ארפ ואת דוק הולידיי, לאחר שמורגן וירג’יל נלקחו בעגלה לטיפול. "וויאט, אני עוצר אותך באשמת רצח," הכריז בהאן. וויאט, שהופתע לרגע, ענה, "לא איעצר," והאשים את בהאן בהטעייתו למחשבה לפיה היו הקלנטונים והמקלאורים בלתי חמושים כולם. אזרחים נוספים הופיעו כדי להגן על ארפ. אחד מהם התעקש, "הוא עשה בדיוק מה שצריך בהרגו אותם, והאנשים יתמכו בהם". בהאן החליט שלא לבצע כל מעצרים – לכל הפחות לא באותה העת.

קרב היריות היה לשיחת העיר. עיתון ה"טומבסטון נאגט" (nugget – פיסת מחצב גולמית) הריץ סיפור בו ציין כי "העשרים ושישה באוקטובר, 1881, יסומן לעד כאחד מימי הארגמן בתולדות טומבסטון, יום בו הדם זרם כמים וחיי האדם נחשבו ככדור משחק". האזרחים נדמו חלוקים בדעתם באשר לשאלה באם נהגו הארפים באופן הולם בפתיחתם באש במהירות רבה כל כך. תושבים רבים תהו מדוע הוסמך דוק הולידיי, חמום מוח שלו היה חשבון לסגור, כסגן שריף בידי ארפ על מנת לסייע בפירוקם של הקלנטונים והמקלאורים מנשקם. טקס לוויה שנערך עבור הגברים שנהרגו המחיש חיבה עמוקה שרחשו כלפיהם הבריות, משהצטרפו כשלוש מאות איש למסע הלוויה שיצא אל בית הקברות וקהל שהוערך במעל לאלפיים איש אחרים הביטו בתהלוכה ממדרכותיה המאובקות של טומבסטון.

יומיים לאחר קרב היריות פתח חוקר מקרי המוות הנרי מת'יוס בבדיקה רשמית. החוקר הציג בפני חבר מושבעיו תשעה עדים, בכללם בהאן ואייק קלנטון, כמו גם מספר עדים שהיו פחות או יותר נטולי משוא פנים. לאחר שהאזין לסיפורים הסותרים ולמספר תיאורי אירועים בעייתיים קודמים שהתרחשו בין הצדדים הניצים, הנפיק חוקר מקרי המוות פסק דין שלא היה בו משום הסיוע – כשהוא אינו מרשיע או מזכה את מעשי הירי – משהותיר את העניינים המשפטיים תלויים בחלל ריק: "וויליאם קלנטון, פרנק ותומאס מקלאורי, באו לכדי מותם בעיירה טומבסטון בעשרים ושישה באוקטובר, 1881, מהשפעות פציעות אקדחים ורובים שנגרמו בידי וירג'יל ארפ, מורגן ארפ, וויאט ארפ ואחד – הולידיי, הידוע בכינויו 'דוק הולידיי'".

יום לאחר הכרזתו של חוקר מקרי המוות מת'יוס על פסק דינו, הגיש אייק קלנטון תביעות באשמת רצח מדרגה ראשונה כנגד הארפים והולידיי. השריף בהאן, שהיה מן הראוי לצפות כי יגיש את כתבי האישום, נדמה היה כמסופק בנותנו לקלנטון ליטול לידיו את היוזמה, כשזה מותיר לו את תפקיד העדות כנגד הארפים. התיק נקבע לשימוע מקדים בפני שופט השלום וולס וו.ספייסר (wells w. spicer). (וולס ספייסר עלה אל המודעות הלאומית בין השנים 1874-86, בהגנו על ג'ון ד.לי (john d.lee) – אשר לטענתו שימש שעיר לעזאזל בעבור בריגהאם יאנג (brigham young) וזקני הכנסייה – במשפט "טבח כרי הדשא ההרריים" (mountain meadows massacre), תיק שצימח מן הטבח אותו ביצעו מורמונים שהוסוו כאינדיאנים בני שבט הפאיוטי (paiute) במעל למאה גברים, נשים וטף במהלך מסעם בעגלות לאורך דרום יוטה).

משימתו של ספייסר הייתה לקבוע באם העדות הצביעה על "סיבה מספקת להאמין באשמתם של הנאשמים" באשמת רצח. השימועים המקדימים הם לעיתים קרובות אירועים רדודים למדי, בהסכן הנאשמים עם חוסר היכולת להימנע ממשפט מלא (וברצותם שלא לחשוף את כל קלפיהם בפני התביעה בשלב מוקדם במשחק) ובהצג התובעים עדות שתספיק אך ורק על מנת לעמוד באמות המידה החוקיות. לא כך היה במקרה זה, לעומת זאת. ההגנה האמינה כי השופט ספייסר, חבר במערכת הממסדית של טומבסטון שסביר היה להניח שיהיה אוהד כלפי הארפים, ייצג תקווה טובה יותר לשחרורם מאשר חבר מושבעים בן שנים עשר גברים שנבחרו באופן אקראי.השימוע המקדים, לפיכך, לבש ארשת משפט פלילי לכל דבר, כשבו שלושים עדים וחקירה נגדית מלאה בידי פרקליטי שני הצדדים. זה היה עתיד להיות השימוע המקדים הארוך ביותר בהיסטוריה של מדינת אריזונה, שנמשך כמעט חודש מלא.

תומאס פיץ'(fitch) ייצג במיומנות את הארפים. לפיץ' היו קורות חיים מרשימים. הוא היה מחוקק מדיני לשעבר בקליפורניה, חבר קונגרס ארה"ב (הגוף המחוקק) לשעבר בנבאדה, יועץ כללי לשעבר בעבור כנסיית "קדושי היום האחרון"(latter day saints) ביוטה וידיד קרוב של מושל אריזונה. כפרקליט משפטי, נהנה פיץ' ממוניטין מוצדק ביותר של רב-אומן אסטרטגי.

צוות התביעה סבל מכוללו חברים שלהם היו מטרות שונות למדי. התובע ליטלטון פרייס,(lyttleton price), שמונה על ידי המושל, היה חשוד בעיני אוהדי קלנטון-מקלאורי בשל קשריו למערכת הממסדית של טומבסטון. בן גודריץ' (goodrich), פרקליטו האישי של אייק קלנטון, לא זכה לאותו החשד באופן ברור, אך יחד עם זאת הבין – כפי שהבין פרייס – את היתרונות שבאי-הצגת טענות התביעה באופן החמור ביותר האפשרי. וויל מקלאורי (אחיהם של טום ופרנק), לעומת זאת, הגיע מטקסס כדי להצטרף אל צוות התביעה כשהוא אינו חולק כל עניין בדבר מלבד התקפה כוללת ומרבית על הנאשמים.

העדות בשימוע החלה בדלתיים סגורות – לבקשת ההגנה – בשלושים ואחד באוקטובר, 1881. חוקר מקרי המוות מת'יוס פתח בעדות מטעם התביעה כשהוא מצהיר כי הגברים המתים נהרגו מ"פצעי יריות אקדח או רובה", וכי פצעיו של טום מקלאורי הצביעו על כך שנהרג ברובה ציד, להבדיל מאקדח.

למחרת היום שלחה התביעה אל הדוכן את העד הראשון שבאמצעותו הציעה להוכיח את טיעונה המרכזי: הנהרגים הומתו בטרם הייתה בידם שהות למסור את נשקם.בילי אלן סיפר לבית המשפט כיצד, בהודיעו לפרנק מקלאורי כי אחיו טום "הוכה על ראשו בידי וויאט ארפ", נראה הלה כנתון בהלם ואמר, "אוציא את הבחורים מן העיר". מאוחר יותר, כעד לקרב היריות, שמע אלן את אחד מן הארפים אומר, "בני זונות שכמותכם, אתם חיפשתם קרב!" ובאותה העת הורה וירג'יל ארפ לקלנטונים ולמקלאורים "תעיפו את הידיים שלכם למעלה!". אלן אמר כי קבוצתו של ארפ החלה יורה באותה העת בה אמר וויליאם קלנטון, "אני אין לי שום נשקים". בחקירה הנגדית הפציץ תומאס פיץ' את אלן בשאלות שנגעו לעברו האפלולי: האם לא הואשם בהצתה בקולורדו? האם לא נמלט לטומבסטון על מנת להימנע מתביעה? האם לא השתמש בשם בדוי? אלן עשה שימוש בזכותו שבחוקה וסירב לענות, אך אמינותו ניזוקה קשות.

ביום השלישי למשפט העידהשריף ג'וני בהאן כי שמע על הצרות המתרחשות במהירות בעיירתו בעודו יושב בכסא במספרה. "ביקשתי מהספר למהר ולסיים", אמר בהאן, "משום שהתכוונתי לצאת, לפרוק את הקבוצות מנשקן ולעצור אותן". בהאן העיד כי דרש לפחות ארבע פעמים מפרנק מקלאורי למסור את רובהו, אך נענה באופן חוזר ונשנה בהתנגדותו של מקלאורי לפיה יעשה כן רק כאשר יפורקו גם הארפים מנשקם שלהם. בהאן אמר כי מאמציו לפרוק את נשקו של מקלאורי מעליו הופרעו משהבחין בארפים ובהולידיי כשהם צועדים במורד רחוב פרמונט. בהאן אמר לארפים כי היה "שם למטה במטרה לעצור ולפרוק את הקלנטונים והמקלאורים מנשקם", והורה לארפים לעצור. "אני שריף המחוז ואיני עומד להרשות שום צרות אם בי תלוי הדבר", טען בהאן כי אמר. הוא העיד כי הארפים המשיכו במורד רחוב פרמונט ללא כל היסוס, בעוד הוא מהלך בעקבותיהם ומפציר בהם לשקול מחדש. משהגיעו הארפים למקום בו התאספו יריביהם, שמע בהאן את וויאט אומר, "אתם, בני זונות שכמותכם, חיפשתם לכם קרב ועכשיו אתם יכולים לקבל אותו" בערך באותה העת בה הורה וירג'יל, "תעיפו את הידיים שלכם למעלה". היריות החלו באופן מיידי, העיד בהאן, כאשר – הוא חשב, אם כי "לא אומר זאת לבטח" – הירייה הראשונה נורתה כלפי בילי קלנטון בידי דוק הולידיי.

בחקירתו הנגדית את שריף בהאן, ניסה תומאס פיץ' לבסס את קיומה של דעה מוטה אפשרית וניסה להצביע על בעיות בתיאורו את קרב היריות. דעה מוטה אפשרית, הציע פיץ', נבעה מתחרותו של בהאן עם וויאט על משרת השריף. (הוא עמד בפיתוי לשאול את בהאן אודות משולש האהבים שכלל אותו, את וויאט ואת ג'וזפין מרקוס). התמקדותו העיקרית של פיץ' בהתייחס לתיאורו של בהאן את הירי נגע לעדותו לפיה הירייה הראשונה הגיעה ככל הנראה מ"אקדח מצופה ניקל" בידו של הולידיי. כיצד ייתכן הדבר, תהה פיץ', כאשר רבים כל כך מבין העדים זיהו את הולידיי כמי שברשותו רובה ציד? האם שמט את האקדח ונטל רובה, כל זאת בפרק זמן בן שניות ספורות? ייתכן כי היעילות המרבית הייתה בחקירתו של פיץ' את בהאן באשר לביקורו את וירג'יל ארפ הפצוע בליל קרב היריות, בו דווח כי הבטיח לארפ, "נהגת כשורה באופן מוחלט".

עדי תביעה אחרים הציגו עדות לפיה היה הירי בבני מקלאורי וקלנטון מתוכנן מראש.מרתה קינג סיפרה לבית המשפט כי, בעמדה בסמוך לקצביה ברחוב פרמונט, שמעה את אחד מן הארפים (היא לא הייתה בטוחה מי מהם) אומר להולידיי, "תן להם את זה". הולידיי, היא העידה, השיב, "בסדר". ווסלי פולר (fuller) העיד כי הירי החל בטרם ניתנה לקלנטונים ולמקלאורים ההזדמנות להגיב לדרישה לפרוק מעליהם את נשקם. פולר אמר כי בילי קלנטון הניף את ידיו מעלה וצעק "אל תירו בי!" משהחלו הכדורים להתעופף. בחקירה הנגדית, לעומת זאת, נפגעה אמינותו של פולר משהודה כי אמר לחבר שבכוונתו "להפיל את הולידיי" בעדותו.

באמצע תיק התביעה ולהפתעתם של הנאשמים, שלל השופט ספייסר את ערבותם של וויאט ארפ ודוק הולידיי ובשביעי בנובמבר ריתק אותם לכלא המחוזי. וויל מקלאורי קרן מאושר למשמע החלטתו של ספייסר לאשר את בקשתו, בהתרברבו כי "כולם רצו לראות אותי וללחוץ את ידי" מששמעו כי "הרוצחים היו בכלא".

משהובאו מבית הכלא לאולם משפטו של ספייסר בבוקר שלמחרת, האזינו ארפ והולידיי בעוד עד התביעהבילי "הנער" קלייבורן (billy “the kid” claiborne) מעיד כי קבוצתם "היו עם האקדחים בידיים" הרבה בטרם הגיעם למגרש בו נאספו הקלנטונים והמקלאורים. העד סיפק תיאור מפורט של קרב היריות, שהצביע על תכנון מראש מצד קבוצתם של הארפים. קלייבורן אמר ששמע את וירג'יל צועק "אתם יכולים לקבל אותו [הקרב אותו חיפשו]" אפילו לפני שהורה להם "להעיף למעלה" את ידיהם. הוא טען "מורגן ארפ תחב את אקדחו צמוד" לביל קלנטון "וירה". חקירתו הנגדית של קלייבורן העלתה ספקות באשר לטענתו לפיה הארפים אחזו באקדחיהם בידיהם בעודם מתקדמים במורד רחוב פרמונט והותירה את קלייבורן מחריש משנשאל באם היה, באותה העת ממש, משוחרר בערבות בשל חלקו ב"תגרה קטלנית" בצ'רלסטון.

יש להניח שאייק קלנטון לא צריך היה להיקרא כעד מטעם התביעה, אך כך היה. בתיאורו החוזר של קלנטון את קרב היריות, נורה אחיו בידי מורגן ארפ בעוד "ידיו היו מונפות מעלה בגובה שווה בערך לגובה ראשו". שניות ספורות לאחר מכן, אחז אייק בידו אוחזת האקדח של וויאט ארפ "בידי השמאלית ואחזתי בו סביב הכתף בידי הימנית...ודחפתי אותו מעבר לפינה", מה שאפשר לאייק להגיח בכפיפה אל המפלט הבטוח של הצלמניה. קלנטון אמר שהצרות החלו בלילה שקודם לכן, כאשר הולידיי הפריע לארוחתו, החל מכנה אותו "בן זונה של בוקר" וקרא עליו תיגר לקרב יריות. מורגן הגיע במהרה, העיד קלנטון, ואמר לו "להיות ב'רגלי' כשהוא יוצא שוב אל הרחוב". מאוחר יותר, הוא אמר, הפיל אותו וירג'יל ארפ בדחיפה מרגליו ואז כיוון אליו וויאט אקדח טעון ודרוך במהלך מעצרו.בקצרה, צייר קלנטון את תמונתם של קבוצת גברים שיצאו מכלל שליטה וששו אלי קרב – ללא שסיפק כל הסבר אמיתי לשטמתם כלפיו.

בחקירתו הנגדית את קלנטון, אילץ פיץ' את אייק להודות כי נשא רובה ווינצ'סטר ברחבי טומבסטון בבוקר קרב היריות והבהיר כי חשק לא פחות – אם לא יותר – מהולידיי או הארפים בקרב יריות. החשוב ביותר, ההגנה התמקדה ולא הרפתה ממניע אפשרי לכעסו של קלנטון: חששו כי העסקה הסודית אותה רקם עם וויאט ארפ להסגרת הגברים שהיו אחראים לשוד הכרכרה תתגלה לחבריו הבוקרים. תשובותיו של קלנטון הזיקו קשות לתיק התביעה, מכיוון שאייק סיפק עדות מדהימה לפיה היו הארפים המושכים בחוטים שמאחורי שוד הכרכרה (דוק הולידיי סיפר לו, כך אמר, שירה בנהג הכרכרה "דרך הלב") ובהציעו השערה לפיה הרג הקלנטונים והמקלאורים היה ניסיון למנוע מהם להעלות האשמות כנגדם. התביעה הציגה ארבעה עדים נוספים לאחר קלנטון, ואז סיימה.

ההגנה

בשישה עשר בנובמבר, 1881, פתחה ההגנה את תיקה בקוראה לוויאט ארפ אל דוכן העדים. בתיקו של ארפ, ניצלה ההגנה חוק שהיה קיים באריזונה והרשה לנאשמים בשימועים מוקדמים להימנע מחקירה נגדית בהציגםהצהרה תיאורית. ארפ בחר לקרוא תיאור של המאורעות אשר כמעט ללא צל של ספק הוכן בעזרת פרקליטו. ארפ סיפר לבית המשפט כי קרב היריות שהתרחש באוקטובר "צימח במקורו" מן היריבות שבין הארפים למקלאורים, שהחלה באותו אביב, כאשר ניסו הארפים להחזיר פרדות גנובות מחוותו של מקלאורי. לפי ארפ, המקלאורים המתינו להזדמנות להתחשבן כבר מאז, והוא תיאר מספר איומים להם זכה ממקלאורי כראיה. וויאט הכחיש בעוצמה כל קשר לשוד הכרכרה ולרצח. האשמתו של קלנטון הייתה "מסכת של שקרים מתחילתה ועד סופה".

ארפ תיאר את קרב היריות שנערך בעשרים ושישה באוקטובר כתוצאה חסרת המזל שנבעה מהונאתו של בהאן, שגרם להם לחשוב שפרק את הקלנטונים והמקלאורים מנשקם. רק משהגיעו הוא ושאר בני קבוצתו לכדי מרחק קצר מן הגברים הבחינו כי מקלאורי וקלנטון נשאו אקדחים "באופן גלוי". הוא העיד שהיריות החלו כאשר, בתגובה לדרישתו של וירג'יל כי יפרקו את נשקם מעליהם, "בילי ופרנק שלחו את ידם אל אקדחיהם". ארפ טען כי ירה, יחד עם בילי קלנטון, את אחת משתי היריות הראשונות בקרב היריות – כששלו פגעה "בבטנו" של פרנק מקלאורי אשר, אמר ארפ, "היה לו מוניטין של קלע טוב". ייתכן כי טום מקלאורי, קורבן נוסף של קרב היריות, לא נשא על גופו נשק, הודה ארפ, אך דבר באותה העת לא "הוביל אותי לחשוד אפילו בהיותו בלתי חמוש". לסיכום, ארפ הציג סיפור משכנע של הגנה עצמית: אנשי חוק האוכפים את החוק (נשיאת נשק חם היוותה עבירה על תקנות טומבסטון) שנאלצו לבצע את ההחלטה הקשה, בת שבריר השנייה, לירות בטרם יהיה מאוחר מדי להציל את עצמם.

שלושה ימים לאחר עדותו של וויאט, עלה אחיו וירג'יל על דוכן העדים – או, ליתר דיוק, אולם המשפט הגיע אל מיטת חוליו בבית החולים "קוסמופוליטן", שם שכב כשהוא מתאושש מפציעתו בירייה. בעדותו שהייתה קטועה במידת מה, תיאר וירג'יל את מאמציו חסרי התועלת להרגיע את אייק קלנטון הרוגז בלילה שקדם לקרב היריות. הוא העיד כי בבוקר לאחר מכן הזהיר אותו אדם כי קלנטון איים "להרוג אותי ברגע בו יראה אותי". אדם אחר ששמו "סילס" סיפר לו כי שמע את הקלנטונים והמקלאורים משוחחים, כשאחד מהם אומר, אודות הארפים: "נהרוג את כולם!". בשומעו כי הקלנטונים והמקלאורים נאספו באו.קיי. קוראל, גמר בדעתו להניח להם לנפשם "כל עוד יישארו בקוראל", אך לפרוק את נשקם מעליהם ולעצור אותם באם "יגיחו אל הרחוב". משנעו החוצה לרחוב פרמונט, אמר וירג'יל, אחיו והולידיי, אותו הסמיך לסגנו, ערכו את צעדתם הגורלית שהובילה לקרב היריות. וירג'יל התעקש כי פרנק ובילי "שלפו את אקדחיהם והחלו דורכים אותם" ברגע בו פקד עליהם לפרוק מעליהם את נשקם. שתי יריות, האחת מבילי קלנטון והשנייה – ככל הנראה – מוויאט, נורו במהירות בזו אחר זו ואז הפך הירי "כללי".

עדים אחרים, ובכללםה.פ.סילס (h.f.sills) שעליו רמז וירג'יל ארפ בעדותו, העידו כי שמעו איומים כנגד הארפים.נד בוילboyle) ) דיווח כי אייק קלנטון אמר לו בבוקר קרב היריות "ברגע בו יראו את עצמם הארפים ודוק הולידיי ברחוב, יחל הנשף".רזין קמבל (rezin campbell) העיד כי שמע את אייק מזהיר את וויאט במילים "קרב הוא המשחק שלי, וכל שאני רוצה הוא מטר של אדמה" (ארבע רגליים – מעט יותר ממטר אחד).

עדים נוספים החלישו אף יותר את תיק התביעה המתפורר ממילא. ווינפילד וויליאמס (winfield) העיד כי שמע את השריף ג'וני בהאן, בביתו של וירג'יל בלילה שלאחר קרב היריות, אומר לארפ, "נהגת כשורה באופן מוחלט". בעל מלון,אלברט ביליק (billicke) סיפר לבית המשפט כי זמן קצר טרם קרב היריות ראה את טום מקלאורי עוזב את חנות הקצב ברחוב פרמונט כשחפץ שלא יכול היה להיות דבר מלבד אקדח מבצבץ מכיס מכנסיו.אני בורלנד (annie bourland) שהייתה עדה לקרב היריות, אמרה כי לא ראתה אף אחד מן הקלנטונים או המקלאורים מניפים את ידיהם במחוות כניעה בטרם החלו היריות.

העדות בשימוע הסתיימה בעשרים ותשעה בנובמבר. לאחר שהאזין לשלושים עדים, הגיע זמנו של השופט ספייסר לקבוע את החלטתו.

ההחלטה ותוצאותיה

החלטתו של השופט ספייסר הייתה ניצחון כמעט מוחלט להגנה: לא ייערך כל משפט פלילי לארפים ולהולידיי. למרות שהחשיב את החלטתו של וירג'יל לבקש את עזרת אחיו ודוק הולידיי בפירוק נשקם של הקלנטונים והמקלאורים מעליהם "פעולה שחרגה מתחום השיפוט והייתה ראויה בצנזור", כשלה זו מלהוות עבירה פלילית בחומרתה. "לא אוכל לשייך כל פליליות למעשה בלתי חכם זה", הכריז השופט. ספייסר אמר כי חלק גדול מן האשמה בקרב היריות חייבת הייתה להיות מונחת בחיקם של אייק קלנטון והנספים, בשל כישלונם מלהיענות לבקשתו של השריף בהאן למסור את נשקם. התעקשותו של מקלאורי כי הארפים יפורקו מנשקם בטרם ימסור אותו הוא עצמו היא, אמר ספייסר, "הצעה מבהילה ומפלצתית כאחד". למפקד המשטרה ארפ ולעוזריו הייתה כל "הזכות והסמכות" להתחמש בהתקרבם אל "גברים שהניחו כי היו חמושים ושוקלים התנגדות". ה"תוצאות העגומות" של מעשי הקלנטונים והמקלאורים היו בחלקן הרב אשמתם שלהם עצמם. "אין אני יכול להתנגד למסקנה לפיה היו הנאשמים מוצדקים באופן מלא בבצעם את ההריגות הללו", סיכם ספייסר. "בהיעדר סיבה מספקת" להאמין כי הנאשמים היו אשמים ברצח, "אני מורה כי ישוחררו".

כפי שניתן היה לצפות בעיירה בה נלחמו מחנה הממסד וקהל בעל אופי קשוח יותר על כל דבר באשר הוא, הייתה התגובה להחלטתו של השופט ספייסר חלוקה. בעוד שהעיתון "הכתובת שעל המצבה" (tombstone epitaph) נשא רק שבחים לספייסר, ה"טומבסטון נאגט" כינה את החלטתו ראויה לבוז. חברים זועמים בסיעת הבוקרים תככו נקמה, ואז בצעו אותה. שבועיים לאחר החלטתו השערורייתית של ספייסר, זינק ראש העיר תומך הארפים ג'ון קלאם (clum) מכרכרה על מנת להימלט משודדים שניסו להתנקש בחייו. שבועיים נוספים לאחר מכן ארבו מספר גברים לוירג'יל ארפ – שבכללם יש להניח שהיה אייק קלנטון – בעודו מהלך אל ביתו מבית מרזח בשעת לילה. שני רססי ירי מרובה ציד הותירו את זרועו השמאלית משותקת באופן כמעט מלא למשך שארית חייו. (קלנטון ניצב בפני האשמה בניסיון לרצח, אך ההאשמות בוטלו עקב החוסר בראיות). במרץ, 1882, נטל מעשה נקמה סופי את חייו של מורגן ארפ. קליע שנורה דרך חלון מועדון ביליארד פגע בבטנו של מורגן ואז חלף וחדר את חוט שדרתו. הוא נותר בחיים עוד שעה נוספת, כשהדבר היחיד שאמר לחבריו טרם מותו היה, "שיחקתי את משחק הביליארד האחרון שלי".

וויאט ארפ הסרט

מותו של מורגן ופציעתו של וירג'יל שלחה את וויאט ארפ למה שעתיד היה להיות מוכר בשם "מסע הנקמה" שלו. וויאט איתר והרג ללא רחמים את פרנק סטילוול, אחד מן החשודים בהרג אחיו. כשהוא מצויד בצו מעצר באשמת רצח על שמו, מצא וויאט במחנה ב"הרי הדראגון" (dragoon – פרש חמוש) חשוד נוסף בירי במורגן, "צ'ארלי האינדיאני", והרג אף אותו. חשוד שלישי, קרלי ביל ברושיוס, מצא גם הוא את מותו בידיו של וויאט, משנמצא בידי ארפ עם קבוצה של בוקרים בקרחת יער בסמוך ל"מעיינות הברזל".

ארפ נמלט לניו מקסיקו כשהוא מלווה בקבוצה קטנה מתומכיו, ומשם נסע לקולורדו עם דוק הולידיי. גורמי ממשל באריזונה ביקשו את הסגרתם של ארפ והולידיי למדינתם לצורך העמדה לדין, אך מושל קולורדו פרדריק פיטקין סרב לבקשה.

מקץ מספר שנים, צנחה באופן חד תנובת הכסף במכרות טומבסטון, והעיירה הפורחת איבדה את פריחתה. נדמה היה כי היא מתקדמת לקראת מעמד של עיירת רפאים, אך עניין מתמשך בקרב היריות הנודע של 1881 הביא די תיירים על מנת לשמור על העיירה בחיים.

וויאט ארפ נישא לג'וזפין מרקוס בשנת 1887. השניים עתידים היו לצאת להרפתקאות נרחבות יחד משך עשורים רבים, מסן פרנסיסקו לאיידהו, לאל פאסו ולאלסקה. ארפ היה שופט קרבות אגרוף במשקל כבד, כרה זהב, גידל סוסי מרוץ וניהל בתי מרזח ואולמות הימורים. ארפ הלך לעולמו בינואר, 1929, במלאת שמונים שנים לחייו.

תרגם: זיו מגן

זכויות היוצרים שייכות לאתר famous trials וזכויות התרגום לאתר אימגו

היסטוריה אמריקאית: קריאה נוספת - אימגו

המהפכה האמריקאית חלק א'

המהפכה האמריקאית חלק ב'

מגלים את אמריקה

חמש פעמים טקסס

דדווד: זהב בגבעות השחורות

ז'אן לאפיט: הפיראט מביצות לואיזיאנה

הביטול של דרום קרוליינה

שובו של הבאפלו

בלדה לחמור: פיירפליי קולורדו

משפט המכשפות מסיילם

המשפט של צ'רלס מנסון

נאום גטיסבורג - אברהם לינקולן

מלחמת העולם השניה באוקיאנוס השקט

מדוע הוטלו פצצות האטום על יפן?

האמריקאים רכשו מידע על לוחמה ביולוגית יפנית

נפט - שמן הסלע

משבר חברת הרכבות האמריקאית

הגברת באדום של וול סטריט

המדיניות הניאו ליברלית בממשל רייגן

הפרטה, הלאמה או החמצה

משבר הטילים בקובה

ג'ון דיר: טרקטורים ושוויון

תומס דייבנפורט

ההגמוניה האמריקאית

ממשל קנדי וג'ונסון

התפתחות ממשל ניקסון

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת