אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יהודים ונוצרים בהחלטותיה של ועידת לטראן הרביעית


מבוא

עמדתה היסודית של הכנסייה הנוצרית כלפי היהודים לא השתנתה הרבה במשך כאלף השנים הראשונות לקיומה של הנצרות. העמדה נקבעה בקווים כלליים על-ידי הדמויות ששיחקו תפקיד מכריע בתולדות הנצרות, כמו פאולוס השליח במאה הראשונה לאחר הספירה, וחודדה בכתביו של אוגוסטינוס הקדוש (354-430), אחד מאבות הכנסייה הקדומים החשובים ביותר. ניתן לסכם אותה בפשטות: היהודים אשמים במותו של ישו, הם טועים בדחותם את המשיח ולכן יש להשפיל אותם ולהעניש אותם, אך היות שקיומם מוכיח את צדקת כתבי הקודש וכן בשל התקווה כי אי-פעם תיפקחנה עיניהם, הם יתנצרו, ובכך תתגשם הנבואה, יש להקצות להם מקום בעולם הנוצרי ולא להילחם נגדם מלחמת חורמה במטרה להשמיד אותם לחלוטין או לנצר אותם בכפייה.

האפיפיורים, בהיותם מנהיגי העולם הנוצרי, אימצו את העמדה הזאת, וכאשר נקראו לטפל בסוגיות הכרוכות ביחסים בין יהודים לנוצרים לא חרגו ממנה בדרך כלל, אף על פי שקשה לדעת את כל הפרטים בוודאות בשל אובדן התיעוד שנכתב בתקופה עד המאה ה12- בערך מידע ברור . נשמר על כמה אפיפיורים, ביניהם החזקים ובעלי ההשפעה שבהם, כמו גרגוריוס הראשון (590-604), אשר התייחסו ליהודים, ורובם שמרו על העיקרון המתואר לעיל.[1] למעשה, העיקרון היה לקו היסוד במדיניות הכנסייתית והוא זה שעזר ליהודים לשרוד כקבוצה מוגדרת בתוך העולם הנוצרי, הקבוצה הזרה, הכופרת, היחידה שלא חוסלה על-ידי הנוצרים במהלך ניצורה של אירופה.

ההערכה הזאת חלה על יחסם של האפיפיורים עד המאות ה12 - 13, כאשר המבנה החברתי של העולם הנוצרי משתנה בכללותו ותהליכים חדשים פוקדים את אירופה. התפשטות למרחב, קפיצה דמוגרפית, עליית הערים, מעברו ההדרגתי של המשק האירופי מסחר חליפין לשיטה המוניטארית, היווצרות הממלכות השושלתיות באנגליה ובצרפת, הקמתה, אם כי בלתי-מוצלחת בסופו של דבר, של המדינה הנוצרית במזרח התיכון – תופעות אלה ואחרות אפיינו את התקופה. אירופה התרחבה והתחזקה באותם הימים, היא נטלה מידי הציוויליזציה האסלאמית את הבכורה במדע ובפילוסופיה, פיתחה באופן מואץ טכניקות חדשות הן בצבא והן בחקלאות, וניתן לקבוע, כי בפרק הזמן הנדון, היינו במאות ה12- וה13-, עשתה אירופה רבים מאותם הצעדים המכריעים אשר לימים יהפכו אותה – לטוב ולרע – לציוויליזציה הדומיננטית בעולם.

הכנסייה הייתה מוכרחה להשתנות בהתאם לרוח הזמן על מנת לא לאבד את מעמדה, מעמד הגורם בעל סמכויות מסוימות חשובות מאוד בתחום הרוח ואף בתחום החומר ובעל תפקיד מוגדר בחברה. לאיש, אשר תפס את המשרה הבכירה ביותר בכנסייה בשנים 1198 עד 1216, האפיפיור אינוצנטיוס השלישי, הייתה צפויה מלאכה רבה. מתחילת כהונתו עד סופה הוא עסק במשימת טיהור שורות הכנסייה, קביעת החוקים, מאבק בלתי-פוסק על כוחה של הכנסייה, עושרה וכמובן, הגברת חוסנה מול השלטונות החילוניים. לאחד השיאים הגיע המאבק בשנת 1215, כאשר לאחר הכנות ממושכות מאוד התכנסה ביוזמתו של אינוצנטיוס השלישי ב-רומא וועידה אקומנית אשר כונתה וועידת לאטראן הרביעית (על שם מקום התכנסותה, בזיליקת לאטראן).

הוועדה הפכה לאחד הכנסים החשובים ביותר בתולדות ימי הביניים ובה נקבעו קאנונים שהנחו את הכנסייה במאות השנים שלאחר מכן. הסיבה המיידית והחשובה ביותר לוועידה הייתה הכישלונות של הכנסייה הקתולית במזרח, נפילת ממלכת הצלבנים, אך גם ליקויים אחרים בתפקוד הכנסייה שדרשו תיקון. לצורך כך התכנסו ברומא יותר מארבע מאות בישופים ועוד רבים מקרב הכמורה הנוצרית וכן נציגים של השלטון החילוני.[2] להבדיל מכל הוועידות האקומניות הקודמות, התבקשו הפעם משתתפי הוועידה להציע בעצמם נושאים לסדר היום,[3] ולפיכך יש לשער, כי ההחלטות שהתקבלו במהלך הדיונים משקפות היטב את מגוון הנושאים שהיו בראש דאגותיה של הכנסייה באותה התקופה, והן היו מוסכמות על ראשי הדיוקסיות שנמצאו בחלקים שונים של העולם הנוצרי.

היהודים, כאמור, היו חיים באירופה לצד הנוצרים כקבוצה נסבלת, שתנאיי קיומה נקבעו על פי הנוהג הכנסייתי. היהודים באו במגע עם הנוצרים, דיברו עמם והחליפו עמם רעיונות, היו עמם ביחסי מסחר ולעתים ביחסי ידידות, פגשו בנוצרים בירידים או ברחובות, קיצורו של דבר, הם היו חלק מהחברה האירופית. אך היו בחברה זו חלקים אחרים שהסובלנות כלפיהם הייתה פחותה בהרבה מזו שהופגנה כלפי היהודים, למשל המינים אשר אמונותיהם, רעיונותיהם ותורותיהם נאסרו בתכלית האיסור על-ידי הכנסייה, או המוסלמים, שהנוצרים הלכו ודחקו את רגליהם מחצי האי האיברי במאות ה11- עד ה13-. וועידת לאטראן הרביעית לא זנחה דבר מכל אלה, ומשתתפיה הבהירו את עמדתם בנושאי המינות והכפירה כאשר שתיהן היו צפויות להיענש בעונשים הנוראיים ביותר שעמדו לרשות הכנסייה. ואולם כדי להצליח במאבק נגד המינות והאסלאם וכן כדי להסדיר את היחסים בין הרשות החילונית לבין זו הכנסייתית ובכלל להכשיר את הכנסייה הקתולית למשימות התקופה, נדרשה הוועידה האקומנית לייצב בראש ובראשונה את המשמעת המעורערת בתוך הממסד הכנסייתי ולא מחוצה לו. לפיכך ניתן לקבוע, כי הסעיפים החמורים ביותר מבחינת הדרישות, התנאים והעונשים המובטחים לעבריינים מתכוונים לאלה ששירתו את הכנסייה, היינו לאנשי הכמורה הנוצרית ולא לקבוצה אחרת כלשהי. הכמרים היו אלה אשר הוגבלו קשות מבחינת ההתנהגות, ואשר עליהם בעיקר פקחו עין משתתפי הוועידה. היהודים, לעומת זאת, לכשעצמם לא היו חשובים כיוון שהיו בני דת שונה ובעלי הנהגה רוחנית משלהם, ולכן דינם של הנוצרים בכלל ושל הכמרים בפרט על פי ההחלטות של וועידת לאטראן הרביעית חמור בהרבה מדין היהודים. החיבור הזה מבקש להוכיח את הטענה שלעיל.

חלק א'

החלטות וועידת לאטראן הרביעית הנוגעות ל-יהודים הן ההחלטות מספר 67- עד 70, והן האחרונות בפרוטוקולים של הוועידה, למעט התוכנית למסע הצלב החמישי. חשוב להבחין בכך שההחלטות מנסות לנהל את היחסים בין יהודים ל-נוצרים, למנוע נזק שגרמו היהודים, לדעת באי הוועידה, לנוצרים, להבדיל בדרכים שונות בין נציגי שתי הדתות, אך בשום פנים לא להתערב באורחות חייהם הפנימיים של היהודים, לקבוע להם חוקים או להתייחס בצורה כלשהי לקיום פולחנם, שלא לדבר על העדר כל ניסיון להעביר אותם על דתם. היהודים מעסיקים את האפיפיור ואת אורחיו כל עוד באים הם במגע עם הנוצרים וזוכים בהשפעה על חייהם של האחרונים, אם על-ידי יצירת תלות כלכלית, ואם על-ידי תפיסת משרות שונות במנהל הציבורי החילוני. עצם מיעוטן של ההחלטות המוקדשות ליהודים ומוגבלותם של התחומים אשר להם הן מתייחסות, מצביעים על מיעוט העניין שגילו בכירי הכמורה הקתולית בכל הנוגע לבני דת אחרת, הדת היחידה שהותר לה להתקיים במחיצת הדת השלטת.

הנושאים שנראו חשובים בעיניהם של חברי הוועידה בהתייחסם ליהודים היו הנושא הכלכלי, נושא ההבחנה בין יהודים לנוצרים, מעמדם של היהודים בחברה מבחינת התפקידים המאוישים על-ידיהם והנושא של טוהר הדת והפולחן הנוצריים. החלטה מספר 67, כוונה להסדיר את אחד התחומים הכאובים ביותר במשקה של אירופה הקתולית, הוא הריבית. עד שנת 1215 לא התייחסו האפיפיורים ליהודים בהקשר זה, אך התנגדו תמיד לעיסוקם של הנוצרים במתן הלוואות בריבית, וכך הופקד העיסוק הזה בידי יהודים כמעט כולו,[4] אף על פי שלא נכון יהיה לקבוע, כי היה לצורת פרנסתם היחידה.[5] גם היהודים לא נמנעו מלנצל את התנאים הקשים ומכיוון שהתעשרותם של היהודים לעיתים קרובות הלמה את האינטרסים של השליטים הפיאודליים החילוניים, יכלו היהודים להיזקק לעזרתם של אלה האחרונים בניסיון לגבות את החוב.[6] האצולה בעלת האדמות והמלכים היו מעוניינים בקידום פעילותם הכלכלית של היהודים והם אף התנגשו עם עמדת הכנסייה בנושא זה.[7] מאזן הכוחות בכלכלת אירופה הקתולית נטה, אם כן, לטובת היהודים, היות שהיה לצידם לפחות גורם אחד – הגנת השליטים הפיאודליים – וגם העונשים הכנסייתיים הרגילים, כגון חרם, נידוי וצורות אחרות של ההרחקה מקהילת המאמינים לא חלו עליהם בהיותם בני דת לא-נוצרית. ניתן בקלות לדמיין את מידת ההשפעה היהודית על חיי הכלכלה באירופה ואף את התופעות השליליות והאכזריות לפעמים שהיהודים נראו כסיבה להן, אם בתחילת המאה השלוש עשרה המילים "יהודי" ו"מלווה בריבית" הפכו למונחים זהים בעיניי הציבור הנוצרי.[8] האפיפיור, כראשון המחוקקים בעולם הקתולי, חייב היה להגביל את לקיחת הריבית. בשל כך ההחלטה 67 טוענת, כי היהודים מאיימים להשתלט על כל אמצעיהם של הנוצרים בגביית הריבית ומזהירה את היהודים, כי כל העיסוק במתן ההלוואות האסורות ימנע מהם לבוא במגע עם הנוצרים ובנוסף מטילה על היהודים לפצות את הכנסיות על האובדן הכספי שנגרם להן בשל גזילת הנכסים המגיעים להן על-ידי היהודים.[9] אך המעניין ביותר בטקסט של ההחלטה הוא השורות הבאות:

christians too, if need be, shall be compelled by ecclesiastical censure, without the possibility of an appeal, to abstain from commerce with them [with jews]. we enjoin upon princes not to be hostile to christians on this account, but rather to be zealous in restraining jews from so great oppression.[10]

ניכר מן השורות האלה, כי הנוצרים היו מעוניינים בלקיחת ההלוואות בריבית לא פחות משהיו היהודים מעוניינים בנתינתן, אך כאשר מדובר בנוצרים, מתאפשר לו לאפיפיור, בשל היות הנוצרים עדר לרעות אותו, לדבר בשפה חריפה הרבה יותר מאשר כשהנדון הוא היהודים. האפיפיור לא מציין, באילו דרכים הוא יאכוף את איומו להרחיק את היהודים במקרה שעיסוקם במתן ההלוואות יימשך, אך לגבי הנוצרים הוא החלטי וברור: גינוי כנסייתי ללא אפשרות של ערעור הוא העונש על יחסי המסחר הכרוכים בריבית. גם המשפט המופנה אל השליטים הנוצריים והתובע מהם להיות חסרי פשרות בעניין הגבלת הפעילות היהודית, נשמע חריף למדי. כאן מתבטאת העובדה, כי החוקים לגבי היהודים לא היו קיימים כמעט בתודעת האפיפיור בלא קשר לנוצרים, והפיקוח על אלה האחרונים היה חמור יותר, היות שכאמור, הם, ולא היהודים, הטרידו את הכנסייה ואת ראשיה באמת.

ההחלטה הבאה נוגעת בבעיית ההבחנה בין יהודים לנוצרים. את ההבחנה הזאת ניסו לבצע בתקופות שונות של ימי הביניים, והתקנות הראשונות, שייעודן היה להפריד בין יהודים לנוצרים ולסכל את היווצרות יחסי ידידות ביניהם, התקבלו במאה הרביעית.[11] בהמשך הן אושררו לא פעם אחת, והאשרורים הרבים האלה, יש בהם דווקא כדי להוכיח, כי היחסים הלא-רצויים בכל זאת התקיימו. וועידת לאטראן הרביעית לא הייתה הוועידה הראשונה שניסתה לטפל בנושא ההבחנה, אך היה לה חידוש אחד, והוא שוני בלבוש שבאמצעותו יכלו עוברי אורח לזהות יהודי (או יהודיה) ברחוב. על סמך העובדה, שהדרישה לשאת אי-אלו אותות מזהים התחילה להישמע לעיתים תכופות יותר ויותר, ניתן אולי, לקבוע, כי הוועידה הייתה לאחד האירועים המרכזיים בתהליך ההפרדה בין יהודים לנוצרים, אך גם כאן, מתברר, גילו מחברי הטקסט עניין רב במצבה של האמונה הנוצרית וחסידיה והתמקדו מעט מאוד ביהודים. דבר ראשון בחשיבותו היה תופעת מפגשים ואף קיום יחסי מין בין נציגים ונציגות של שתי הדתות, ועל פי גרסתם של חברי הוועידה, היחסים לא נמנעו בשל אי-ידיעת כל צד על דתו (דתה) של צד אחר.[12] הוועידה לא קבעה את צורת השוני בין בגדיהם של אנשי שתי הדתות, אך לקראת סוף המאה ה13- האותות המזהים התעצבו.[13] ההחלטה, כאמור, יכולה הייתה להיחשב כאנטי-יהודית במיוחד, אך חשוב לקרוא את הטקסט כפי שהוא, ותוך כדי כך להיווכח, כי אין להם ליהודים חשיבות ראשונה, אלא שהם עוד פעם מוזכרים לצד קבוצה לא-נוצרית אחרת:

a difference of dress distinguishes jews or saracens from christians in some provinces, but in the others a certain confusion has developed so that they are indistinguishable. whence it sometimes happens that by mistake christians join with jewish or saracen women, and jews or saracens with christian women.[14]

היהודים מופיעים לצד סאראצינים, מוסלמים, כגורם העלול לזהם את תומתם של הנוצרים או הנוצריות ולפתח יחסים אסורים. אכן, היהודים הם זרים, וקצפו של האפיפיור יוצא על העובדה שבכמה מחוזות של העולם הנוצרי מן הנמנע הוא להבחין מי לאיזו דת שייך, אך אזכורם של "סאראצינים" מחסל כל ניסיון להפוך את היהודים לסובלים יותר מן האחרים. לפיכך, ייאמר שוב, מבחינה חברתית לא הוטלה על היהודים כל גזירה שיכלה להשפיל אותם יותר משהושפלה כל קבוצה לא-נוצרית אחרת.

אותה ההחלטה מבקשת למנוע את הימצאותם של היהודים ברחובות הערים בעת החגים הנוצריים. יציאת היהודים מהבית בעת החגים של הנוצרים הוגבלה לראשונה עוד במאה השישית, והעילה לכך הייתה המאבקים האלימים בין יהודים לנוצרים בגלל הבדלי דעות על תאריך תחילת החג, בדרך כלל, חג הפסח.[15] על פי ההחלטה של וועידת לאטראן הרביעית חויבו היהודים לא להיראות ברחוב בימי האבל וביום הראשון לפסח. הסיבות להגבלה הן בנאליות למדי: הופעתם המפוארת של היהודים אשר פוגעת ברגשות של הנוצרים, הלעג שהפגינו היהודים לעבר בני הדת השלטת המתאבלים על גואלם. ההחלטה מצווה על השליטים החילוניים להקפיד על הביצוע ולהשתמש בעונשים, אם וכאשר יהיה צורך.[16] ההחלטה הבאה, החלטה 69, היא, למעשה, מן החוקים החשובים ביותר שנקבעו במהלך ימי הביניים ביחס ליהודים, ואם יש ערך רב במיוחד להחלטות של וועידת לאטראן הרביעית בתולדות היהודים באירופה, הרי חלקו הניכר גלום בהחלטה זו, היות שהיא מראה בבירור את מגמת הוצאתם של היהודים מכלל המבנה החברתי של אירופה. כאן ביטאו ראשי הכנסייה הקתולית את דעתם בדבר מעמדם החברתי של היהודים בחברה הנוצרית, סוגיה שנדונה בתעודות רבות בהיסטוריה של הכנסייה, ואשר האפיפיורים התבטאו לגביה החל מן המאה ה11-.[17] כצפוי, הנימוקים לקבלת ההחלטה הם בעלי אופי דתי: "מכיוון שזה מגוחך שאלה המנאצים את המשיח יהיו בעלי סמכות על נוצרים…"[18], והיריבות בין הדתות מבצבצת בין השורות גם בהמשך, כאשר נטען, כי הנוצרים נפגעים על-ידי היהודים. ואולם ראוי לציין, כי אותה הנטייה לנסות להסדיר את ענייני היהודים תוך התבוננות בהם מזווית ראייה נוצרית בלבד מצויה אף בהחלטה זו, והיא בולטת בעיקר באיום להטיל עונש כנסייתי על השליטים הנוצריים אם וכאשר ימנו פקיד יהודי. כבהחלטה הקודמת כך בזו, ייחודם של היהודים מתבטל גם נוכח המשפט האחרון של ההחלטה: "אנו מחילים הוראה זו גם על הפאגאנים"[19], תוספת חשובה העושה שוויון בין יהודים לפאגאנים והמעידה על כך ששלמות המבנה של החברה הנוצרית הקתולית הייתה למטרתם הראשונה במעלה של חברי הוועידה, ולא רק הפרדה, אפליה והגדרה ברורה של היהודים, אחת הקבוצות ה"אחרות", החורגות, של אירופה. גישת האפיפיור המתגלה בהחלטה האחרונה של הוועידה כלל איננה מפתיעה. האפיפיור מתעקש על טוהר האמונה ועל הדיוק בקיום הפולחן הנוצרי על-ידי אלה שהצטרפו אליו. לבעיית דבקותם של המתנצרים בדתם הקודמת היו מודעים האפיפיורים גם לפני כן, והם, יש לציין, עשו הכל כדי שדרכו של המתנצר בחייו החדשים ובקהילתו הדתית החדשה תהיה ככל שפחות קשה. האפיפיורים ואנשי כמורה אחרים אף ידעו שבקהילה היהודית המסורתית תתפרש ההתנצרות כבגידה ותישללנה מן המתנצר כל זכויותיו, לכן הפצירו באנשי הכמורה במחוזות שונים להגיש את מלוא הסיוע למתנצרים. אך מן ההיגיון שלאחר השקעה שכזאת במלאכת הניצור ידרוש האפיפיור נאמנות מן המתנצר.[20] ההחלטה מביעה את הדרישה הזאת, וכדאי להבליט את הנקודה, כי הפעם מדובר באנשים שהתנצרו, וסוף-סוף ניתן לאפיפיור להפקיד את ה"יהודים לשעבר" בידי רשויות הכנסייה, סמכות שהוא נחפז לנצל אותה: "אנו מצווים לרסן אנשים כאלה [המבלבלים בין סוגי הפולחן] לחלוטין – באמצעות ראשי הכנסייה – מקיום פולחנם הקודם…"[21] העובדה, כי איכות האמונה הנוצרית עדיפה, לפחות במישור התיאורטי, בעיניי האפיפיור על כמות המנוצרים, מתבהרת היטב במשפט האחרון של ההחלטה, הקובע, כי מוטב לא להכיר בישו ותורתו כלל, מאשר ליטול את עול הנצרות ולהשחית את הדת לאחר מכן, כלומר להזיק לה מבפנים. דבר נוסף המזדקר לעין הוא העדר המילה "יהודי" בטקסט של ההחלטה.[22] ייתכן וניתן לראות בכך סימן נוסף לכך שהאפיפיור התכוון בדבריו אלה לכלל הלא-נוצרים, ולא רק לקבוצה היהודית.

סקירתן של ארבע ההחלטות שנעשתה עד עתה, מראה בבירור, כי למרות המגמות האנטי-יהודיות המשתקפות בהחלטות, לא התכוונו מנסחיהן לאמלל את חיי היהודים הרבה מעבר למה שהיה מקובל באותה התקופה, ובוודאי שלא לחדור לסדרי חייהם הפנימיים של היהודים. בתור בני דת אחרת, לא הטרידו היהודים את ראשי הכנסייה מעבר לתחום יחסיהם עם הנוצרים ולא נראית כל סיבה לטעון, כי מאז ומעולם נגרם ליהודים עוול קשה מנשוא על-ידי הכנסייה הנוצרית. נהפוך הוא, לעומת המקבץ העשיר של העונשים, ההגבלות, החובות והדרישות אשר הוטלו על הנוצרים בהחלטות של וועידת לאטראן הרביעית, ההחלטות המכוונות לטפל ביהודים מצטיירות כרחמניות יחסית. את הטענה הזאת אפשר להוכיח אך ורק במהלך ניתוח של ההחלטות הרלוונטיות של הוועידה והשוואת הכתוב בהן עם הכתוב בהחלטות ה"יהודיות". הניתוח וההשוואה ייעשו בחלק הבא.

חלק ב'

קריאה בהחלטות של וועידת לאטראן הרביעית יוצרת רושם חד-משמעי: מנסחי ההחלטות לא התרכזו בסוגיות תיאולוגיות או בוויכוחים הקשורים בטיב האמונה הנוצרית ורזיה, לא עסקו בדרכי הפצת הנצרות ושכנוע המינים והכופרים, וכמעט שלא שמו את ליבם לעניינים שברוח. דברים חומריים, כגון, נאמנות לדת ולכנסייה, מוסר, התנהגות הציבור הנוצרי וביתר ייחוד, התנהגותה של הכמורה, תשלום מסים, הליכי משפט, הם אלה שעליהם העדיפו באי הוועידה לתת את דעתם. המסמך נעדר הצהרות תיאורטיות, למעט ההחלטה הראשונה, ולמעשה, מהווה חקיקה כנסייתית כוללת, אשר אינוצנטיוס השלישי ואלה שמילאו את התפקיד הרם ביותר בכנסייה אחריו ניסו להגשים ולהשליט על כל העולם הנוצרי. דבר נוסף שמאפיין מאוד את החלטות הוועידה, הוא העונשים המופיעים בסופו של כמעט כל סעיף וסעיף. הודות לרשימה מכובדת זו של עונשים, ההחלטות הופכות במידה רבה לא רק לחקיקה, אלא גם לדין פלילי, המכוון בראש ובראשונה נגד אלה האמורים לחיות את חייהם על פי הדגם הנוצרי הנעלה ביותר, נגד הכמרים. ברוב המקרים ההחלטות מפקידות את העבריינים בידי אנשי הרשות הכנסייתית המקומית, כאשר הכתוב בהחלטה עצמה הוא "עונש ראוי", ובכך מפגין האפיפיור נטייה למידה מסוימת של ביזור סמכויות, אך במקרים הנראים לו חמורים במיוחד הוא קשוח וחסר פשרות. העונשים שעמדו לרשות הכנסייה בימי הביניים היו, בין השאר, נידוי וחרם, שלילת רכוש והרחקה מן הכנסייה. המלים האלה באותה התקופה, פירושן היה ביזוי פומבי, אובדן מוחלט, הוצאה מן החברה ואף גוויעה ברעב. על פי חומרת העונשים וכן על פי חומרת ההתבטאויות, אפשר לנחש, אילו נושאים הדאיגו את מנסחי ההחלטות יותר מכל.

אחת ההחלטות החמורות ביותר מכל אלה שהתקבלו בוועידה היא ההחלטה השלישית, המביעה את היחס כלפי המינים. נחוץ לצטט מעט מתוכנה, כדי להבין עד כמה תיעבו ראשי הכנסייה את המינות וכמובן, כמה חששו מפניה:

we excommunicate and anathematize every heresy raising itself up against this holy, orthodox and catholic faith which we have expounded above [constitution no. 1]. we condemn all heretics, whatever names they may go under… let those condemned be handed over to the secular authorities present, or to the bailiffs, for due punishment. clerics are first to be degraded from their orders. the goods of the condemned are to be confiscated, if they are lay persons, and if clerics they are to be applied to the churches from which they received their stipends. those who are only found suspect of heresy are to be struck with the sword of anathema… if they persist in the excommunication for a year, they are to be condemned as heretics.[23]

היחס למינות מובהר כאן היטב ואיננו זקוק לכל פירוש. המינות נראית כמסוכנת באויבי הכנסייה ועל כל הנוטה לעברה מאיימת החרב הנוראה של העונש הכנסייתי, קללה במקרה של חשד בלבד ונידוי מן הקהילה במקרה של התעקשותו של המין. האפיפיור איננו מהסס להטיל על הרשות החילונית חלק מן המלאכה הקדושה של רדיפת המינים בציפייה, כי זו האחרונה תשתף עמו פעולה. לא פחות מן העונשים המוטלים על המינים, מאלפות הגזירות שבהן פונה האפיפיור לעבר אלה שיחטאו במתן תמיכה או הגנה למינים:

if he [heresy's supporter] is a judge, sentences pronounced by him shall have no forces and cases may not be brought before him; if an advocate, he may not be allowed to defend anyone; if a notary, documents drawn up by him shall be worthless and condemned along with their condemned author… if, however he is a cleric, let him be deposed from every office and benefice, so that the greater the fault the greater be the punishment… clerics should not, of course, give the sacraments of the church to such pestilent people nor give them a christian burial nor accept alms or offerings from them; if they do, let them be deprive of their office…[24]

הקטע המצוטט עשוי ללמד על כמה דברים, למשל, על כך שהמינות והתמיכה בה היו נפוצות בקרב שכבות משכילות של החברה בימי הביניים, וזאת לנוכח המקצועות הרשומים בהחלטה, מקצועות הקשורים בעריכת דין והכרוכים, מטבע הדברים, בידיעת קרוא וכתוב. ככל הנראה, השכלתם ויכולתם האינטלקטואלית של האנשים שגלגלו רעיונות מסוכנים הטרידו מאוד את ראשי הכנסייה. הם יכלו במידה רבה של צדק לחשוד במינים משכילים כבאלה שמערערים על הבלעדיות של הכנסייה בתחום הרוחני-אינטלקטואלי וכן בתחום עיצוב הפולחן הנוצרי שכן היו עדיין קבוצה בתוך העולם הנוצרי. לכן הוועידה מבטלת כל נייר שייכתב על-ידי המין או הנוטה למינות, פוסלת מראש כל עדותו בבית דין, ולמעשה, מנתקת אותו מכל צינור כלכלי אפשרי ומוציאה אותו מכלל החברה. וכמובן, הקבוצה שכלפיה מציבים ראשי הכנסייה את הדרישות הגבוהות ביותר היא קבוצת הכמרים. כחומרת החטא כך חומרת העונש, כתוב בהחלטה, וכומר שנשללה ממנו הזכות לערוך קבורה, לשמוע ווידוי ולקבל צדקה, פשוט פוטר ממשרתו ואיבד, בדומה למין, כל בסיס לעצם חייו ותפקודו בקהילה.

רקעה ההיסטורי של וועידת לאטראן מצדיק במידה רבה את דאגותיהם של כותבי ההחלטות. המינות לא הייתה חשש שווא, אלא אתגר קשה מאוד להתמודדות, אתגר שערער את בלעדיות הכניסה על חיי הרוח לאורך כל ימי הביניים. כתות המינים התפשטו באירופה הקתולית במאות ה12- וה13- וצברו לא מעט פופולאריות. היו ביניהן כתות קיצוניות כמו הכת הקאטארית, שכפרה בכל הדת הנוצרית כולה והציעה מערכת רעיונות משלה לגבי האלוהות, ובה הוצגו שני אלים שונים, וישו עצמו הוצג באור שונה לחלוטין מאשר בדוקטרינה הקתולית. הקאטארים הטיפו לחיי סגפנות אמיתיים, הציבו תביעות מוסריות גבוהות ביותר למאמין, והפולחן שלהם ואף כל השקפת עולמם היו שונים מאוד מאלה הנוצריים.[25] היו גם כתות אחרות של מינים, כמו כת הוולדנסים, אשר עיקר חילוקי הדעות בין אנשיה לבין אנשי הכנסייה הרגילה היה לא תיאולוגי, אלא מעשי. הוולדנסים סלדו מן הקלקולים הרבים בקרב הכמורה, מעושרה הרב ומהסתאבויותיה המנוגדות בתכלית הניגוד לרוח הנצרות הטהורה, וכתוצאה מכך יצרו את הכת כקבוצת מבקשי דרך בלבד שאפילו זכתה בתחילת דרכה באישור האפיפיורי לפעילות (1179). אך האפיפיור אלכסנדר השלישי אסר עליהם להטיף, והאיסור וכן המגע עם המינים האחרים, מגע שבמסגרתו נעשו חילופי רעיונות ודעות, הקצינו את עמדותיהם של הוולדנסים עד שנהפכו לכת אנטי-ממסדית מובהקת.[26] גם האזהרה לעבר תומכי המינות נכתבה בלחץ הנסיבות. דעות שליליות על הכנסייה ונציגיה נפוצו עד מאוד בקרב החברה על שכבותיה וחדרו אף לצמרת הכנסייתית. באחד השלבים של מאבקו נגד המינות נאלץ אינוצנטיוס השלישי להשהות את הארכיבישוף של נרבון (narbonne), היות שהכומר הבכיר ביותר בלנגדוק סירב לשתף פעולה במאבק. הבישוף של בזייה (beziers), היה חשוד במינות באופן ישיר, ובהמשך הדיח אינוצנטיוס את כל הבישופים של המחוז בשל המינות. לאור חולשה זו של אמונה קתולית אצל הבישופים לא מפתיע כלל העדרה של אמונה זו אצל האצולה החילונית. רבים מבעלי תואר אצולה החזיקו בדעות קרובות לאלה של המינים וסירבו בתוקף לפעול כנדרש על-ידי האפיפיור ולגרש את המינים מאדמותיהם. ההתנגדות העיקשת ביותר הופגנה על-ידי ריימונד השישי, רוזן טולוז (toulouse), אציל שהתעמת עם הכנסייה הקתולית במשך כשמונה שנים. תוצאות העימות היו איומות במיוחד, היות שדווקא רצח הלגאט האפיפיורי על-ידי אחד המשרתים של הרוזן היה לאחד הגורמים שעוררו את זעמם של אנשי הכנסייה הקתולית בכלל ושל חברי המסדר הציסרטיאני בפרט עד כדי כך שהוחלט לחדול מהטפה בלבד נגד המינים ולארגן מסע צלב נגדם. מסע הצלב נגד המינים (1209) התלווה בטבח זוועתי בתושבי העיר בזייה.[27]עובדות שפורטו עד עתה השפיעו, ללא ספק, על ניסוחן של החלטות הוועידה. מאבקי הכוחות בתוך העולם הנוצרי, ולא מחוצה לו, עמדו לנגד עיניהם של באי הוועידה, והשוואתה של כל רשימת הגזירות הקשות של ההחלטה השלישית עם ההגבלות המוטלות על היהודים מראה, כי אלה שהיו קרובים יותר לראשי הכנסייה הם אלה שספגו את עיקר לחץ העונשים שהוציאה הוועידה. ההנהגה הנוצרית לא העלתה על דעתה לשלול מן הרבנים את הזכות לקיים את הפולחן היהודי על צורותיו, ואפשרה ליהודים להאמין או לשלול את האמונה כראות עיניהם. על היהודים שעלולים היו לפקפק בנכונות הדת היהודית או בתקפות הפולחן היהודי לא נאמרה בהחלטות הוועידה ולו מילה אחת, וכל תחום הדת היהודית, פירושיה ופרשניה, נעלם מעיניי משתתפי הוועידה.

אי-השוויון הזה בין כובד הכללים שהושלטו על הנוצרים לבין אדישות כמעט מוחלטת לגבי היהודים נשמר גם בשאר ההחלטות. לעומת ארבע ההחלטות המתייחסות ליהודים, כל ההחלטות מספר החל מ6- ועד 22 מטפלות בנושא אחד, הוא מערכות הכנסייה ורמתם המוסרית של אנשיה. האפיפיור תובע מן הכמורה הקתולית לשפר את התנהגותה, לכבד את אבות הכנסייה, לא לבזות את הכנסייה בפני הדיוטות. הוא מאיץ בכמרים להימנע מעשיית כל חטא ואם נעשה, הרי שיתוקן בפיקוחם של הנמצאים גבוה יותר בסולם הדרגות הכנסייתי. על פי החלטה 7, באחריות על עוולותיהם של ההדיוטות וחשוב יותר, של הכמרים הנמוכים (clerics), ישאו אלה האמורים להשגיח עליהם, כלומר הכמרים הגבוהים יותר.[28] בהחלטה הבאה מוקמת ומוסדרת מערכת שלמה לאכיפת כללי ההתנהגות החמורים הנקבעים על-ידי הוועידה, וכאן תורם אינוצנטיוס השלישי את חלקו בהיווסדותה של אינקוויזיציה. חשוב להדגיש, כי שעה שהאינקוויזיציה הלכה ונוסדה, כלומר בסוף המאה ה12 - תחילת המאה ה 13, היא נועדה לחקור רק את הנוצרים שנחשדו במינות ולא את היהודים, שלא היה להם כל קשר לנצרות ולמערכת האכיפה שמנהיגיה הפעילו.[29] ההתערבויות הראשונות של המוסד הזה בחיי היהודים תבואנה עשרות שנים לאחר אחרי וועידת לאטראן הרביעית, (לראשונה בשנת 1232, באשמתם הלא-מבוטלת של היהודים עצמם)[30], ומן הדין לקבוע, כי בתקופה שכל המתלבטים הנוצריים יכלו להיתפס ולעבור עינויים גופניים, על היהודים לא רבצה חרב כנסייתית ולא כל גזירה כנסייתית אחרת. לפיכך, חופש אמונתם של היהודים, לפחות מבחינת האפיפיור, היה רחב בהרבה מאשר זה של הנוצרים.

הקביעות האפיפיוריות לא הותירו מקום לספק גם בתחום המוחשי ביותר, בתחום ההנאות הקטנות כגדולות, וכאן גם ראשוני ה"מטופלים" הם הכמרים הנוצריים. החלטות 14 ו15- גוזרות על הכמורה להתנזר מן הצרכים הגופניים כגון יחסי מין ושתיית יין למען חיי נצרות נכונים. החלטה מספר 16 נועדה לסדר את חזותם של הכמרים, ולבושם חייב היה להיות צנוע ביותר אם לשפוט על פי השורות הבאות:

their [clerics] outer garments should be closed and neither too short nor too long. let them not indulge in red or green cloths, long sleeves or shoes with embroidery or pointed toes, or in bridles, saddles, breast-plates and spurs that are gilded or have other superfluous ornamentation. let them not wear cloaks with sleeves at divine services in a church… they are not to wear buckles or belts ornamented with gold or silver, or even rings except for those whose dignity it befits to have them. all bishops should wear outer garments of linen in public and in church… and let them not wear their cloaks loose in public but rather fastened together behind the neck or across the chest.[31]

חומרתן של הנחיות אלה רק משקפת את חשיבותה של החזות החיצונית בחברה המדיאבלית, כאשר על פי השוני בבגדים שייכו האנשים אחד את השני למעמד חברתי, גילדה או מקצוע. לאפיפיור היו, אם כן, כל הסיבות לדרוש מן הכמרים שגם הם יבטאו את השתייכותם לקבוצתם החברתית ולמקצועם ולא יזלזלו בצורת הלבוש, אלא ידגישו את נאמנותם לכנסייה ובמקביל יפגינו את צניעות ההליכות. כזכור, היהודים על פי ההחלטה 68 חויבו אך ורק לשאת את האות המזהה, ואיש לא הכתיב להם להימנע מלהצמיד עיטורים על השמלות ולא אסר עליהם לקשט את חגורותיהם בזהב או כסף. בהשוואה להנחיות שקיבלו אנשי הכמורה על פי ההחלטה 16, היהודים זכו בחופש ניכר בעיצוב חזותם.

בהחלטות 17 ו18- מתחזקת התמונה של התדרדרות מוסרית והתנהגותית של הכמרים, ונטען, כי אפילו כמרים גבוהים (prelates) מעזים לבלות לילות במשתאות וזלילה ובבוקר לעמוד במקהלה כשהם בגילופין, וכמרים נמוכים יותר (clerics) משתתפים בצייד, מעשי דו-קרב ותענוגות אחרים, הכרוכים בשפיכות דמים והאסורים בתכלית האיסור. הכנסיות, על פי החלטות 19 ו20- דומות יותר לבתי החילוניים מאשר לבתי האל, היות שהן מלוכלכות, מוחזקים בהן רהיטים שאינם שייכים לעבודת אלוהים, ואיש איננו דואג לניקיונן, השמן הקדוש וכלי קודש אחרים אינם נעולים, ולכל הדיוט יש גישה אליהם. את התופעות האלה האפיפיור מבקש לעקור מן השורש באמצעות עונשים חמורים. על אי-החזקת כלי הקודש במצב בלתי-הולם, לא מאחורי מנעול, היה על פי הוראה אפיפיורית חייב כומר רשלני להיות מושעה מתפקידו למשך שלושה חודשים.[32]

מתוך העיון בהחלטות אלה שוב נוצרת התרשמות ברורה, כי הנוצרים בכלל ואנשי הכמורה בפרט, לא היו רק בניו האהובים של האפיפיור, אלא גם התלמידים הכנועים שהדרישות כלפיהם היו גבוהות לאין שיעור, מאשר כלפי כל קבוצה אחרת בקרב אוכלוסיית אירופה. עול הקתוליות נראה כבד למדי תוך כדי קריאת ההחלטות של הוועידה, וקשה להאשים את משתתפיה בנטייה להעלים עין מקלקוליהם של כמרים או מכל ליקוי אחר בתפקודה של הכנסייה. האפיפיור והבישופים שהתכנסו ברומא, היו נחושים בדעתם לתקן את העוולות, לקבוע את הכללים, לשפר את הכנסייה ואת הקהילה הנוצרית מכל בחינה. מטרותיהם לא היו קלות להשגה ומימוש, ומרצם כוון במלואו להגשמתן.

היהודים, כפי שכבר נאמר, לא תפסו מעמד גבוה ברשימת הנושאים של הוועידה, ומצבם על פי הכתוב בהחלטות הנדונות לעיל, היה משופר בהרבה לא רק לעומת כלל הנוצרים, אלא במיוחד בהשוואה לאנשי הכנסייה. ראשי הכנסייה הנוצרית לא התיימרו לחוקק דבר וחצי דבר באשר לאחזקת בתי כנסת, הענשת האשמים בהזנחת כלי קודש יהודיים או שתיינים וציידים בקרב הרבנים, וזאת הוכחה נוספת לכך שמעורבותם של נציגי הדת השלטת בענייני המיעוט הדתי היושב בתוכם הייתה מצומצמת למדי באותו השלב של תולדותיהן המשותפות של יהדות ונצרות. הודות למיעוט הלחץ והדיכוי מצד הרשות הכנסייתית (באותו השלב של ההיסטוריה האירופית) יכלו היהודים באירופה להרשות לעצמם חיי רווחה, לעיתים חיי פאר, שהנוצרים ואנשי כמורה במיוחד, לא יכלו אפילו להעלות על הדעת.

סיכום

מן נמנע הוא למנות כאן את כל ההחלטות של וועידת לאטראן הרביעית ולתאר באופן מפורט את כל ההגבלות שהוטלו על פיהן על הנוצרים. ההחלטות הבאות מדברות על נושאים כגון ניהול הנכסים של הכנסייה, מהלכי המשפט הכנסייתי וההפרדה בינו לבין המשפט החילוני, גביית מיסים, סוגי ההכנסות האסורים על אנשי הכמורה, מעשרים. הן חוזרות לתופעות שחיתות למיניהן כמו שמעוניה, ומגנות אותן באופן חד-משמעי. כאן ההחלטות המתייחסות ליהודים הושוו אך ורק עם ההחלטה המתכוונת למינים ועם אלה המבקשות ליצור משמעת בקרב הכמורה. האיומים וההבטחות של עונשים ארציים ושמימיים נמשכים לאורך כל קובץ ההחלטות, והגזירות האפיפיוריות, יש בהן כדי להצביע על מגמה שמשמשת כרעיון מרכזי של כל החיבור הזה: היחס כלפי הנוצרים היה הרבה פחות סלחני, מאשר כלפי היהודים.

וועידת לאטראן הרביעית לא הייתה אלא מרכיב אחד בפסיפס שהייתה אירופה המדיאבלית, וטעות תהייה לסבור, כי המעמד הנוח יחסית לו זכו היהודים על פי החוק הקאנוני התקיים לנצח ותמיד הגן על המיעוט היהודי באופן יעיל מפני כל נזק. באותה התקופה דווקא, כלומר במאה ה13-, הלכו והתגברו שכבות אחרות בחברה האירופית, שכבות שמטעמים שונים, לא תמיד בעלי אופי תיאולוגי, הציבו את המאבק נגד היהודים כיעד חשוב בפעילותן. בין השכבות האלה כדאי לציין את פשוטי העם אשר ערכיה הפשוטים וחסרי הגינונים של הנצרות משכו אותם ודיברו אל ליבם. התעניינותם של פשוטי העם במצב הדת והכנסייה גברה מאוד באותה התקופה, ומשנכשלה הכנסייה הממוסדת בלספק אותה, פנו האנשים האלה למסדרים החדשים, אשר הוקמו בתחילת המאה ה13-, המסדר הדומיניקאני ובמיוחד המסדר הפרנציסקאני. שני המסדרים האלה הוקמו בעשור השני של המאה ה13- בידי נוצרים אדוקים שזעמו למראה עוצמתן של תנועות המינות ולנוכח השחיתות של הכמורה וזכו באישורים האפיפיוריים כדי להתקיים כגופים מאורגנים בתוך העולם הנוצרי. אין כאן המקום לדון בביוגרפיות של מייסדי המסדרים האלה, במניעיהם ובאופן פעילותם, אלא שעצם היווסדותם של המסדרים מצביע על התהליך של משיכת הציבור הנוצרי הרחב, רב יותר ומגוון יותר מאשר קודם, אל שורות הכמורה והנזירים. אלה שנקלטו במסדרים החדשים ויצאו לכיכרות הערים להפיץ את הרוח הנוצרית האמיתית בין ההדיוטות דיברו על היהודים בנימה תוקפנית הרבה יותר מאשר האפיפיור. לדעתם, לא היה אפשר לבנות את העולם הנוצרי הטוב והמסודר ללא להוציא מגבולותיו את מרצחי ישו, הוצאה שהכס הקדוש מעולם לא תבע אותה, לפחות באופן רשמי. אחי המסדרים לקחו חלק פעיל ביותר בהתקפות שנערכו נגד היהודים במאה ה13-, נגד דתם, נגד מנהגיהם וספריהם,[33] ואף פעלו לערב את האינקוויזיציה בענייניהם הפנימיים.[34] ככל שחלף הזמן גברה השפעתם של אנשי המסדרים על חיי העולם הנוצרי ועל חיי היהודים כחלק אינטגראלי של העולם הזה. לפיכך ניתן לומר, כי בשנות ה20- וה30- של המאה ה13- דווקא, כלומר מספר שנים לאחר וועידת לאטראן הרביעית, ביחסים בין יהודים לנוצרים באירופה נפתח דף חדש.

רשימה ביבליוגרפית

סימונסון, שלמה, "הכס הקדוש והיהודים", "דביר", תל-אביב, 1994.cohen, jeremy, “the friars and the jews”, cornell university press, london, 1982. grayzel, solomon, “the church and the jews in the xiiith century”, hermon press, new-york, 1966. hughes, philip, “history of the church”, 3 volumes, sheed and ward, london, 1961. tanner, norman (editor), “decrees of the ecumenical councils”, 2 volumes, ann arbor, michigan, 1990. medieval sourcebook: twelfth ecumenical council: lateran iv 1215 - the canons of the fourth lateran council, 1215

הערות

[1] ש. סימונסון, "הכס הקדוש והיהודים", עמ' עמ' 13-19. p. tanner, “decrees of the ecumenical councils”, vol. 1, p. 228. [2] ibid., p. 227. [3] s. grayzel, “the church and the jews in the xiiith century”, p. 43.[4] ibid., p.p. 41-42.[5] ibid., p. 48.[6] ibid., p.p. 45-48.[7] [8] ש. סימונסון, "הכס הקדוש והיהודים", עמ' 156.p. tanner, “decrees of the ecumenical councils”, vol. 1, p.p. 265-266. [9] ibid., ibid.[10] [11] ש. סימונסון, "הכס הקדוש והיהודים", עמ' 111. p. tanner, “decrees of the ecumenical councils”, vol. 1, p. 266. [12] s. grayzel, “the church and the jews in the xiiith century”, p.p. 67-68.[13] p. tanner, “decrees of the ecumenical councils”, vol. 1, p. 266. [14] [15] ש. סימונסון, "הכס הקדוש והיהודים", עמ' 109. p. tanner, “decrees of the ecumenical councils”, vol. 1, p. 266. [16] [17] ש. סימונסון, "הכס הקדוש והיהודים", עמ' 123.[18] שם, שם. [19] שם, שם.[20] שם. עמ' עמ' 198-200.[21] שם, עמ' 201. [22] שם, שם.p. tanner, “decrees of the ecumenical councils”, vol.1, p. 233. [23] ibid., p.234. [24] p. hughes, “history of the church”, vol. 2, p.p. 340-342. [25] ibid., p.p. 336-337. [26] ibid., p.p. 348-349. [27] p. tanner, “decrees of the ecumenical councils”, vol. 1, p. 237. [28] [29] ש. סימונסון, "הכס הקדוש והיהודים", עמ' עמ' 279-278. [30] שם, עמ' 279.p. tanner, “decrees of the ecumenical councils”, vol. 1, p. 243.[31] ibid., p.p. 243-244. [32] j. cohen, “the friars and the jews”, p.p. 60-77.[33] ibid., p.p. 44-50.[34]

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מיכאל קוגן