אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

האם יכול האדם להיות טוב? - ניקולו מקיאבלי


אימגו

כולם מכירים את המקיאבליסט, כשם נרדף לחורש מזימות בסתר, אופורטוניסט ציני המשקר ומחבל תחבולות ללא שום שיקולי מצפון. פחות מכירים את ניקולו מקיאבלי, הוגה הדעות ואיש הרנסנס, ששיבח בספריו את הרפובליקה הרומית כמודל ראוי לחיקוי, כנגד נסיכי איטליה המושחתים של זמנו, וכאדם שהטיף לראשונה לאיחוד איטליה. מאיה קציר מנתחת את אבחנתו המוסרית של מקיאבלי בספרו הידוע ביותר, "הנסיך".

"הרוצה להיות טוב במוצהר, בכל הנסיבות ובכל ההקשרים, הכרח שייהרס בין כל בני האדם הרבים שאינם טובים."

במשפט קצר זה, הלקוח מספרו הידוע ביותר של ניקולו מקיאבלי, "הנסיך" מקופלות שלוש הנחות יסוד:

היכולת להיות טוב תלויה ברצונו החופשי של האדם ובבחירתו הרציונאלית, המחושבת.קיימת הבחנה ברורה בין המוצהר לשאינו מוצהררוב בני האדם אינם טובים

לפני שאדון בעיקרי תורתו של מקיאבלי, כדאי אולי להצביע על כמה עובדות היסטוריות שבדרך כלל נשמטות במהלך הדיון במשנתו.

ראשית, "הנסיך" אינו ספרו היחיד של מקיאבלי ובוודאי שאיננו הגדול מביניהם. מעבר למכתבים רבים, ספר על אמנות הלחימה, קומדיות ומסות למיניהן, במקביל לכתיבת "הנסיך", עמל מקיאבלי על יצירתו הגדולה "עיונים בעשרת הספרים של טיטוס ליוויוס", יצירה המנתחת ומשבחת את הרפובליקה הרומית העתיקה ומציבה אותה כמודל ראוי לחיקוי בפני בני פירנצה בזמנו. במילים אחרות, בו זמנית, מקיאבלי כותב שתי יצירות המנוגדות לחלוטין ברוחן: "העיונים" שמהללים את הרפובליקה החופשית ו"הנסיך" שמעלה על נס את שלטון היחיד. כחמש מאות שנים לאחר הוצאת הספר, עדיין מתווכחים היסטוריונים לגבי משמעותה של סתירה זו ומנסים, ללא הצלחה של ממש, ליישב בין שני החיבורים.

שנית,בזמנו נקרא "הנסיך" רק על ידי קומץ מקורבים של הכותב. למעשה, רק מעט ידוע על תפוצתו של הספר במהלך חייו של הכותב. הוא הודפס שנים לאחר מותו ועד אז הסתובב ככתב יד בין חבריו הקרובים של מקיאבלי ואפילו הנסיך שלמענו הוקדש הספר, ספק אם קרא בו. למען האמת, מדובר בשני נסיכים: הראשון, ג'וליאנו דה מדיצ'י, שבעבורו כתב מקיאבלי את הספר והשני, לורנצו דה מדיצ'י לו מוקדש הספר. כשהחל מקיאבלי לכתוב את הספר ביקש להקדישו לג'וליאנו שהיה גם ידידו, אלא שבמהלך הכתיבה ג'וליאנו נפטר וכך קרה שהספר הוקדש למועמד הבא אחריו, לורנצו. סוגיה ביוגראפית זו מעלה שאלה נוקבת: אם מקיאבלי מבקש לכתוב ספר המותאם למידותיו של הנמען, כך הוא כותב במובלע באחד מפרקי הספר, כיצד ייתכן שהוא מקדישו, ללא שום שינוי, לנמען אחר, שהיה, אגב, בעל אופי שונה בתכלית מזה המקורי?

המחקר ההיסטורי סביב חייו של מקיאבלי קשור, כמובן, לחידות הרבות שמעלה הספר עצמו. מקיאבלי כותב בדרך ערמומית ולעתים קרובות קשה לפענח את כוונתו האמיתית. משום כך פנו ההיסטוריונים ללמוד את הקונטקסט שבו נכתב הספר במטרה להבינו טוב יותר, אך ככל שמתבררים יותר פרטים על הכותב, כך הולכת ומסתבכת משימת הבנת הכתוב. לשם הדגמה, אבחן את המשפט הקצר שבו פתחתי.

"הרוצה להיות טוב במוצהר, בכל הנסיבות ובכל ההקשרים, הכרח שייהרס בין כל בני האדם הרבים שאינם טובים."

ראשית, כאמור, מובלעת ההנחה שהטוב הינו עניין התלוי בבחירתו של האדם. אך האם מקיאבלי עצמו, בכתיבת הספר, בוחר להיות טוב או לא טוב? במילים אחרות, האם על הנסיך לסמוך על עצתו של אדם, שממליץ לפעמים להיות לא טוב?

שנית, הבחנתו של הכותב בין המוצהר לשאינו מוצהר חלה מן הסתם גם עליו, ומכאן שעלינו לשאול כמובן האם מעבר למה שהוא מצהיר מסתתר גם מסר "שאינו מוצהר"? ואם כן, מהו? לכאורה, מדובר ביועץ שמבקש את טובתו של נסיך, אך האם אכן זה כך? או שמא, בהמלצתו של מקיאבלי להבחין בין גלוי ונסתר יש גם משום רמז או אפילו הנחיה הנוגעת לדרך בה יש לקרוא את דבריו שלו?

שלישית, היכן ממוקם הכותב בין כל אותם "בני אדם רבים שאינם טובים"? האם הוא שונה מהם? האם גם הוא אינו טוב? ואם כך, מדוע כדאי לנסיך לאמץ את המלצותיו? ואולי הוא דווקא טוב? טוב במוצהר? טוב לפי "נסיבות והקשרים"? ואם כך, אין הוא חושש שהנמען יגלה את מניעיו? אולי הוא כותב כך רק כדי לזכות במשרה?

במילים אחרות, אם יאמץ קורא הספר את שיטותיו של הכותב ויבקש ליישם אותן על הכתוב, יגלה עד מהרה שמקיאבלי נראה כחותר תחת עצמו. אך האם חתירה זו מכוונת? ומה משמעותה?

קריאה זהירה של המשפט הקצר שאנו בוחנים מעלה כפי שראינו כמה וכמה שאלות. אך השאלה הגדולה מכולן, זו המרמזת לנטיית ליבו של מקיאבלי מתבהרת מתוך צרוף שתי הנחות היסוד שלו- הראשונה והשלישית- והעמדתן זו לצד זו.

היכולת להיות טוב תלויה ברצונו החופשי של האדם ובבחירתו הרציונאלית, המחושבת.רוב בני האדם אינם טובים.

מדוע, רוב בני האדם אינם טובים אם הדבר נתון לבחירתם? מדוע, במילים אחרות רוצים האנשים להיות רעים?

בסופו של הפרק מסביר מקיאבלי:

"אני יודע שהכל יודו שאכן היה ראוי לשבח מאוד נסיך שבו כל התכונות המוחזקות טובות שצוינו לעיל, לוא היה כזה, אולם מאחר שהמצב האנושי אינו מאפשר שלאדם אחד תהיינה כל התכונות הללו, וגם אי אפשר לנהוג רק ולחלוטין על פיהן, הרי שצריך הנסיך שיהיה כה נבון וזהיר שידע לחמוק מחרפת אותן התכונות הרעות היכולות לגזול ממנו את ממלכתו."

אין בחירה, הלוואי שהייתה, אומר מקיאבלי, אבל אין. לא ייתכן אדם שכולו טוב ובמילים אחרות הנחת היסוד הראשונה שלו, שהטוב נתון לבחירה, איננה נכונה. האנשים, אם כן, אינם בוחרים להיות רעים; הם פשוט אינם יכולים להימנע מכך.

וגם עתה, השאלה הגדולה עומדת על תילה: למה התכוון מקיאבלי כשכתב כל זאת לנסיך?

מאיה קציר היא היסטוריונית המתמחה בחקר תקופת הרנסנס

תגיות: איטליה, ספרות איטלקית

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מאיה קציר