אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

על בתו הטובה של הפושע אלברט שפאר


התמונה של רמי נוידרפר

אימגו הילדה שראם – הבת הטובה של הארכיטקט הרע

זה לא מכבר התבשרנו בעיתונים על הישראלי, ששמו לא צוין, שנישא, שומו שמים, לנכדתו של אחיו של הרוצח היינריך הימלר. אמי, שתחיה, ילידת גרמניה ופליטת רדיפות היטלר, הזדעזעה עמוקות מהידיעה: "איך יתכן שישראלי יבזה כל כך את זיכרון השואה יינשא למשפחת רוצחים?" שאלה, ותמהה מאד שלא יכולתי להסכים עם טענותיה.

מה קורה למשפחותיהם, ובמיוחד לצאצאיהם של המרצחים הנאצים?סביר להניח שהם מתחלקים לשלושהסוגים :

אלה שהמשיכו לתמוך באידיאולוגיות קיצוניות, להצדיק את פשעי הנאצים,ולהכחיש את השואה. כזה היה למשל ניקולאס אייכמן, שגאוותו על פשעי אביו הייתה אחד הרמזים שהוליכו את אנשי המוסד ללכידת הפושע.

הרוב הגדול שניסו להתחמק מעיני הציבור, החליפו את שמם, הגרו מגרמניה, וניסו לחיות הרחק מהעין הציבורית.

אלה שמכירים בפשעי הוריהם ונושאים את נטל היותם נצר למבצעי הפשעים האיומים ביותר בהיסטוריה. כזה הוא למשל ריקרדו אייכמן, שהצהיר על היותו בוש במעשי אביו, על כך שהוא מבין את ישראל על שהוציאה אותו להורג, ועל שמחתו על כך שלא נאלץ לחיות במחיצתו.

מקרה מיוחד ומרתק הוא סיפורה של הילדה שראם, בתו של אלברט שפאר – השת הטובה.

עלאלברט שפאר קראנו לא מכבר במאמרו המרתק שלאריה קיזל.שפאר, שהחל את דרכו כארכיטקט החביב על היטלר והיה שותף למיצגי הארכיטקטורה המגלומניים של המפלגה הנאצית והרייך השלישי, נתמנה ב1943 לשר החימוש בממשלתו של היטלר, תפקיד אותו מילא בהצלחה ובמסירות, תוך הקרבתם של מאות אלפי עובדי כפיה כדי להאריך את גסיסתה של גרמניה, ואת ייסוריהם של מיליוני קרבנותיו של המשטר הנאצי.

שפאר, כמסופר במאמר, הביע חרטה על פשעיו ופשעי המשטר אותו שרת, עוד במשפטו בנירנברג. הדבר עזר לו ללא ספק להינצל מגרדום התליה ( בנוסף לעובדה שהואשם מלכתחילה בפשעים פחות חמורים מאשר עמיתיו), ולימים כאשר השתחרר ממאסר שנת 1965, עשה הון רב מפרסום זיכרונותיו, והמשיך במיצג החרטה וההכאה על חטאיהם של הנאצים.

סידרת ראיונות שביצע שפאר בימי חייו עם ההיסטוריונית היהודיה גיטה סרני הבשילו לכלל ביוגרפיה ביקורתית שיצאה לאור בשנת 1995 הקרוי "אלברט שפאר ומאבקו באמת". סרני טוענת כי שפאר היה אדיש לבעיית היהודים, וכי לאחר המלחמה הייתה השואה ומוראותיה בבחינת נטל מוסרי כבד על שפאר.

הסיפור של שראם העלה מיד בזיכרוני את הראיון המרתק עם בתו של שפאר, הילדה, שהתפרסם בעיתון "הארץ" לפני כחצי שנה. חיפוש מהיר, העלה את הראיון, שהתברר כי הופיע במקור בעיתון "גארדיאן" הבריטי.

הִילדֶה שראם, זכתה ב-2005 בפרס הסובלנות על שם משה מנדלסון. בפרס זה זכו בעבר אישים כמו טדי קולק והכנר יהודי מנוחין. ובכן, שמה של שראם עלה לכותרות, כאשר זכתה בפרס, המוענק על ידי עירית ברלין, דווקא עקב העובדה שהקהילה היהודית של ברלין סירבה נחרצות לפתוח את שערי בית הכנסת לטקס. דובר הקהילה, אלברט מאייר, ביקש להדגיש שאין זה אומר כלל ששראם איננה ראויה לקבל את הפרס, להיפך. ובכל זאת, זה לא ייתכן. לא ייתכן לקיים את הטקס בין כותלי בית כנסת. "לשראם, בתו של אלברט שפר, אחד מפושעי המלחמה הנאצים הנודעים, אין מקום בבית כנסת: זה מרחיק לכת מדי". בסופו של דבר נערך הטקס בכנסייה נוצרית בברלין.

"אני בהחלט מכבדת את החלטתם", אמרה שראם, "נוכחותי בבית כנסת היתה עלולה לעורר סערת רגשות. חייבים להבין שרבים חיים עדיין עם זיכרונות מרים מן העבר. בשביל כמה מהם צריך להיות קשה מאוד רק לחשוב על אבי", אמרה.

הבת הילדֶה, כיום בת 68, היתה בסיום המלחמה, במאי 1945, בת תשע. כעבור קצת יותר משנה, באוקטובר 1946, החל אביה לרצות 20 שנות מאסר בכלא שפנדאו בברלין.

הילדה ספרה בראיון כי אינה חשה אשמה על מעשיו של אביה, אולם קשה היה לה להבין אותם או להשלים עמם. רק בגיל 17 העזה הבת לנסות ולהתמודד עם פשעי האב. במאי 1953, כתבה לאביה לבית הכלא, וביקשה ממנו להבהיר לה כמה נקודות שהוא תמיד נמנע מלדבר עליהן:" איך זה יכול היה לקרות? איך ייתכן שאנשים ברמה אינטלקטואלית ותרבותית כשלו יכלו להירתם ולהיות חלק ממערכת נפשעת כזו?"

במשך 13 השנים הבאות התכתבו האב והבת, והילדה שמרה 400 מכתבים. בתשובה למכתבה הראשון, התחמק האב מתשובה וענה "ורק כדי להרגיע אותך: על הדברים המחרידים הללו לא ידעתי דבר". משפט ידוע שצוטט בביוגרפיה של שפאר שכתבה גיטה סרני.

בביוגרפיה המפורסמת שכתבה עליו, "אלברט שפר: מלחמתו באמת", היא מתארת את חברתה שראם כ"אדם המוסרי ביותר אולי שהכרתי מעודי.

סרני טוענת ששראם חיה במעין הכחשה, המקשה עליה להתמודד עם פרק זה בילדותה. הניתוח הזה נשמע סביר. ואולם העיתונאי הבריטי שראיין את שראם התרשמתי כי העובדה שהיא איננה רוצה לדון בפומבי על ימי ילדותה, איננה מעידה בהכרח על הדחקה אלא אולי על רצון להמשיך הלאה בחייה

ובכן – על מה קיבלה הילדה שראם את הפרס?

אלברט שפאר, בנוסף להיותו ארכיטקט נודע, היה גם חובב אמנות. בשנות ה30 , ובתקופת המלחמה רכש שפאר אוסף אמנות מרשים.לא ברור כיצד הגיעו אליו התמונות הללו. במקרה הטוב, רכש אותן מיהודים, במחירים מגוחכים, שכן, היהודים, שמיהרו להימלט מגרמניה, מכרו את רכושם לכל המרבה במחיר, העיקר שיוכלו לקחת עמם ולו חלק מזערי מכספם. במקרה הרע היו אלה תמונות שהוחרמו מיהודים שנאסרו או נרצחו ונמסרו או נמכרו לאנשי המשטר הנאצי. כך הפך שפאר לבעליו של אוסף אמנות יקר ערך, אוסף שהושג בדרכים לא מוסריות בעליל.

את רווחי השואה חילקו ביניהם מיליוני גרמנים. רכוש יהודי מוחרם חולק לגרמנים נזקקים, לקרבנות ההפצצות, ולסתם אזרחים. "בעיירות הקטנות , ידעו מקבלי הרכוש אפילו למי שייכת כל ספה, תמונה או פריט ריהוט. גרמנים עניים קיבלו אפילו חליפות וטלאי צהוב רקום עדיין עליהם"[ אומר ההיסטוריון פרנק באיוהר. "רק בהמבורג לבדה חולקו 2700 קרונות של רכוש שנגזל מיהודי הולנד הנרצחים".

אלברט שפאר הרוויח כסף רב ממכירת ספריו "בתוככי הרייך השלישי", ו"יומני שפנדאו", ואת רוב הכנסותיו תרם למוסדות יהודיים, במיוחד מוסדות טיפוליים,

לפני עשר שנים קיבלה בירושה שלושה ציורים מקוריים. התברר שאביה קנה אותם במחיר מציאה בתקופת המלחמה. בתוקף תפקידו כשר החימוש, הארכיטקט של היטלר ואחד האנשים הקרובים לו ביותר, לא התקשה שפר לשים יד על רכוש יהודי שהוחרם. תחילה לא רצתה שראם כל קשר לציורים, שהיו, קרוב לוודאי, רכושה של משפחה יהודית שנאלצה למכור אותם בזול, או לתת אותם בלי תמורה, כדי לשרוד. ואולם לבסוף החליטה למכור את הציורים ולהשתמש בכסף - כ-132 אלף דולר - להקמת קרן "zurückgeben"(לתת בחזרה), שנועדה לתמוך בנשים יהודיות העוסקות באמנות ובמדע. הרעיון מאחורי הקרן פשוט, הסבירה שראם. "מדובר בצורך להפנים שהשואה מטילה את צלה הקודר על הזמנים ועל הדורות, עד למשפחה הגרעינית של גרמניה בת ימינו". במשך עשר שנות פעולתה של הקרן חילקה רק כשלושים מענקים, בסכומים שנעו בין 100 ל10,000 אירו כל אחד.

אומרת שראם בראיון: "לכן חשוב כל כך שהגרמנים יציבו היום לעצמם שאלות בנוגע לקרובי משפחותיהם, לרכוש שברשותם, שיחשבו מנין להם בתיהם, דירותיהם, משרותיהם, רהיטיהם, ציוריהם, ודברים נוספים מה מקורם של כל הדברים הללו? האם הם נקנו בשנים שבין 1933 ל-1945? אם כן, מדובר ככל הנראה ברכוש שהממשלה גנבה".

"אנחנו, שבאנו אחרי המלחמה, איננו אשמים. לא ירשנו את האשמה, אלא את ההשלכות של העוולות שנעשו בעבר. ומשום כך עלינו לנסות לנהוג באחריות, ואחת הדרכים לעשות זאת יכולה להיות להחזיר, בדרך זו או אחרת".

שראם מספרת שהשלימה את הנבירה בעברה שלה כבר לפני שנים רבות. "במקום להשתמש במלה 'אשמה' יש מלה אחרת המאפיינת טוב יותר את התחושות שלי, והיא 'בושה'. אני מתביישת בעבר, וכמובן, אני מתביישת שזה קרה כה קרוב אלי, בתוך משפחתי שלי. על כך אני עדיין חשה בושה".

הילדה שראם עוסקת גם בפעילות ציבורית. היא שמשה בעבר כסגן יושב ראש הפרלמנט של ברלין מטעם סיעה המזוהה עם ה"ירוקים" והעבירה שם חוק שהקים קרן סיוע לקרבנות השואה.

בנאומה בטקס קבלת הפרס הביעה שראם את החשש שקיומו של ארגונה הצנוע יגרום לגרמנים להתנער מהשימוש הלא מוסרי שעשו ב"כסף מזוהם".

באופן אירוני , קיבלה שפאר את הפרס באותו זמן בו נפתחה בברלין, במוזיאון המבורגר באהנהוף, תערוכה של אוסף האמנות העצום של נכדו של התעשיין והפושע הנאצי המורשע פרידריך פליק. פליק נדון לשבע שנות מאסר על חלקו בפשעי הנאצים, אך שוחרר לאחר ארבע שנים בלבד. הוא הפך לאיש העשיר ביותר בגרמניה ואחד העשירים בעולם כולו. פליק לא תרם מעולם אגורה ממיליארדי הדולרים שלו לקרבנות המשטר הנאצי. הנכד, פרידריך כריסטיאן, "מיק" פליק. פתח את התערוכה למרות ש המבקרים טענו כי אוסף האמנות העצום נרכש בכספים שהושגו במקורם על ידי רווחי בתי החרושת לנשק של סבו והעסקת עובדי כפיה, וכי פליק הנכד מעולם לא תרם לקרן הגרמנית למען עובדי הכפייה, ולא הפגין כל נטייה לזכור את העבר ואת אחריות סבו לפשעי המלחמה.

הילדה שראם, שהקדישה את עשרות השנים האחרונות לסיוע לקרבנות השואה, כונתה בידי הביוגרפית של שפאר, "האדם המוסרי ביותר שהכרתי מעודי". האומנם?

מחבר: רמי נוידרפר

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמי נוידרפר