אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

60 שנה למשפטי נירנברג - הרמן גרינג


התמונה של אריה קיזל

ללא חרטה, ללא בקשה סליחה

לפני שהועבר לנירנברג, בספטמבר 1945, שהה גרינג[1] חמישה חודשים בכלא מונדורף (mondorf), שם טופל בידיהם של הפסיכיאטרים ד"ר קליי (kelley) וד"ר מילר (miller). הם הצליחו להביא לירידת משקל לא מבוטלת בגופו של הרמן גרינג, מ- 280 פאונד ל- 220 פאונד וכן לגרום לכך שלא ייטול יותר כמויות גדולות למדי של כדורי פאראקודאין [2] וזריקות מורפיום שאליהן התמכר בתקופת המלחמה.[3]

בכלא מונדורף הוא עבר האסיר הנאצי הבכיר, יליד בוואריה, חקירות אינטנסיביות על ידי חוקרים אמריקאים. אחד מחוקריו האמריקאים, שהיה גם המטפל שלו, ד"ר דאגלאס קליי תאר אותו כ"מבריק, אמיץ אבל חסר שורשים".[4]

רופא אחר שטיפל בו תאר אותו כחרוץ בצורה בלתי רגילה בכל הקשור לעבודה אבל כאדם שלא מעריך חיי אדם וחסר מחויבות מוסרית. למרות שעברו 20 שנה מאז שאושפז בבית חולים פסיכיאטרי לנגברו (langbro) בשבדיה, הוא לא נמצא 'לא שפוי', על ידי חוקריו במונדורף. למסקנה דומה הגיעו גם חוקריו בנירנברג, קודם למשפט.[5]

הבאתו של גרינג לכלא נירנברג הייתה בנסיבות טראומתיות למדי עבורו. כשנכנע גרינג והסגיר את עצמו לבריגדיר גנרל רוברט א. גטאק (stack) מהחטיבה ה- 36 האמריקאית, הוא היה עדיין תחת המחשבה ששוביו יסכימו לקבל אותו כנציג מוסמך של הממשלה הפוסט-היטלראית.[6]

היחס החיובי שהפגינו כלפיו לוכדיו האמריקאים הגיעו לידיעת העיתונות וזו החלה בפרסום ידיעות אודות "היחס המיוחד". עקב כך הורה הגנרל אייזנהאוואר (eisenhower) שגרינג יועבר מיד לחקירה ודרש מהכפופים לו שיתחילו להתייחס למפקד הלופטוואפה לשעבר כאל אסיר רגיל. מחשש לביקורת נוספת של בעלי טורים, דחה הגנרל האמריקאי הצעה של גרינג לפגישת פנים מול פנים "מרשל מול מרשל".[7]

המשפט הגדול בנירנברג החל בנובמבר 1945 אך הרמן גרינג נקרא להעיד רק חמישה חודשים מאוחר יותר. בינתיים, בתקופה זו נגזר עליו להאזין להאשמות חמורות מפי סוללת התובעים. תפקיד זה היה, כך מתברר, קשה במיוחד עבור האיש כבד הגוף שהצטופף בתוך תא הנאשמים יחד עם בכירי שלטון אחרים. מפקד חיל האוויר הנאצי שהיה מורגל בניצחונות מזהירים, שעולמו הקודם, המנצח, השתרע משערי מוסקבה ועד צפון נורבגיה, מחופי אפריקה ומעל מדינות מערב אירופה, נאלץ עתה לשהות בתא קטן או במסדרונות הכלא, בדרכו לדיון באולם המשפטים או בחזרה ממנו. ודבר זה הדיר שינה מעיניו ועורר אצלו גילויי עצבנות לא מעטים. עם מיקום הנאשמים בקומה התחתונה של הכלא, זכה גרינג להיות משוכן בתא מספר 5. שכניו היו הס (hess) בתא 4 ויודל (jodl) בתא 6.[8]

פרופ' ג.מ. גילברט, הפסיכולוג של בית הסוהר, החל לרשום את שיחותיו עם גרינג, מיד עם הגעתו לכלא. גילברט התרשם כי גרינג מנסה "לעשות רושם של ריאליסט עליז שמשלים עם המצב כאיש ספורט".[9]

מהרגע הראשון של מעצרו הביע גרינג את דאגתו מכך שמנהיגים נאצים חשובים שנשפטו עמו יתמוטטו וישברו אל מול מוצגי התביעה ובמיוחד הביע את הדעה כי שר החוץ לשעבר, פון ריבנטרופ עלול לגלות סימני חולשה קשים עד התמוטטות "שכן הוא אינו איש צבא". על פי דבריו של גרינג לסובבים אותו, הוא היה מוכן מראש לתוצאות המשפט ולא היה לו ספק כי מדובר במשפט ראווה ציבורי, שהעיתונות משחקת בו תפקיד גדול יותר בהכרעה, גדול אף יותר מהשופטים.[10]

במבחנים הפסיכולוגיים שנערכו לו זכה גרינג לציון גבוה יחסית, השלישי לאחר היאלמאר שאכט (schacht) וסייס אינקווארט (seyss-inquart). עם פתיחת המשפט, ב- 20 בנובמבר 1945, כבר החל גרינג בניסיונות לגייס את עמיתיו לטובת הקו שהנחה מלכתחילה. קו זה דיבר על טיהור טוטאלי לנאשמים. ללא היסוס, הוא פסק כי לא תהיה למשפט זה כל תכלית ולא תצמח ממנו כל תועלת, אלא אם כן הנאשמים ישכילו לנצל אותו כמכשיר ליצירת האגדה החיובית שתציג את המשטר הנאציונל-סוציאליסטי כמופת.

אחד המניעים העיקריים לגישתו זו של גרינג הובע בשיחה עם שפאר (speer): "אמנם יש בכוחם של המנצחים להרוג אותי אבל בטרם ייצאו חמישים שנה יקימו לי אחוזת קבר שכולה שיש והמוני העם הגרמני ינהרו אליה לקדש את שמי כגיבור לאומי וכקדוש מעונה".[11]

שפאר מעיד כי אחרי שעבר גרינג טיפול שיטתי במונדורף וב-נירנברג להפסקת התמכרותו למורפין חלה בו תמורה ניכרת. הוא מעולם לא הכיר אותו ערני כל כך, שופע מרץ ונחרץ במחשבתו. השינוי היה כה קיצוני שהוא הבליט שהמפולת שעבר גרינג, עם כליאתו, לא שינתה את מחשבתו.

מגויס ברוח הקרב הזו הסתער גרינג כבר בישיבה שנייה של בית המשפט על פונק (funk). הוא אמר לו: "אל תדאג, אתה רק קיבלת פקודות ממני. אני אקבל עלי אחריות מלאה לתוכנית ארבע השנים".[12]

תגובותיו של גרינג לכל אורך המשפט היו בלתי יציבות והן נעו ממבוכה קשה ליהירות בוטה וזלזול בולט בסביבתו. כשהחלה מסכת התביעה הרוסית הסיר את האוזנית שלו לאות מחאה על כך שהנאום של התובע הרוסי לא ראוי להישמע, כדבריו. [13] כשהוקרנו סרטים נאצים, בעת פרשת התביעה, העיר שהוא בטוח שהשופט ירצה להצטרף למפלגה הנאצית.[14] כשהושמעה שיחתו הטלפונית של גרינג עם ריבנטרופ (ribbentrop) ביום כניסת הניצחון של היטלר לווינה (שבה תואר כל העניין כטיול של הנאה כשהציפורים מצייצות) חזר גרינג ונשען על מעקה התא, רוב הזמן לא צפה בסרט ונראה "עלוב למראה".[15] הוא הביע זלזול בולט באחד הקצינים האמריקאיים ושאל בעוקצנות כיצד קצינים כושים יוכלו לפקד על חיילים לבנים. הוא ביקש לדעת אם מרשים לקצינים כושים לנסוע בחשמליות עם אזרחים לבנים.[16]

היו לו דעות ברורות על הנעשה בגרמניה בעת המשפט. לדעתו הגרמנים לא יצליחו להתמודד עם דמוקרטיה.[17] בתום יום שבמהלכו הוקרנו סרטים שבהם נראו גוויות במחנה עובדי כפיה היו מרבית הנאשמים מזועזעים. גילברט רשם מפיהם תגובות נוגעות ללב שהעידו כי הסרטים הביאו להתרגשות בקרבם. גרינג העיר בציניות: "היה יום יפה כל כך עד שהראו את הסרט ההוא. זה פשוט קלקל הכל".[18]

השיחות בין גילברט לגרינג חשפו את המשנה הסדורה של המנהיג הנאצי אודות המלחמה שחווה ואת שהתרחש בעקבותיה. בין היתר טען שגרמניה חייבת להיות נאצית שכן ריבוי מפלגות רע לעם הגרמני. הוא טען שהעדיף שרוסיה תתקוף ראשונה ולא לתקוף אותה, קבע כי אסור היה להסכים עם חוזה ורסאי וכי הקמת הלופטוואפה וחיזוקו היה הכרח. בנקודה אחת ביקש לסנגר על עצמו וטען בתוקף כי מעולם לא נתן שום פקודות לביצוע "מעשי הזוועה הללו".[19]

בהמשך, בשיחה ממושכת בת שעתיים וחצי[20] קבע גרינג כי לא ביקש לחזק את יפאן על חשבון בריטניה. לשאלת גילברט מדוע לאחר השמעת העדויות גרינג ממשיך לתמוך בהיטלר, השיב: "ובכן, אינך מבין ללב הבריות כמוני. אם אירתע לאחור עכשיו, אחרי שתמכתי בו כל כך, רק בוז יבוזו לי. מי יודע מה יהיו פני הדברים בעוד חמישים או מאה שנים?".[21

בשיחה נוספת, אף היא ארוכה[22] שטח גרינג את ה"אני מאמין" שלו לגבי עתיד אירופה והעולם. הוא טען כי אנגליה חייבת להמשיך ולשלוט ב"קיסרות שלה בת ה- 500 מיליון איש" וכי "לא ניתן להאכיל את כל אוכלוסיית העולם ולכן יש לצמצמה". הוא קבע שהסכם מינכן היה "עניין מוגמר מראש" משום שצ'מברליין (chamberlain) ודאלאדייה (daladier) לא היו מוכנים להקריב או "לסכן משהו כדי להציל את צ'כוסלובקיה". בשיחה זו השמיע לראשונה ביקורת כלפי היטלר. הוא טען כי ניסה להפציר בהיטלר שלא לפתוח במתקפה על רוסיה ואולם "יכול היית להביא את ההוכחות החותכות ביותר. כל דבר שבעולם – הוא לא זז. משעה שגמר בדעתו להתקיף פשוט אי אפשר היה להזיז אותו מהחלטתו".

הרצאות הלילה הממושכות שהעניק גרינג האסיר לגילברט הפסיכולוג, בתא 5 שבכלא, ואשר היה בהם – פה ושם – צליל קל ביותר של חרטה לא עמדו בקנה אחד עם הנאומים והמאמרים הרבים שנאם וכתב במהלך כל שנותיו כבכיר במשטר הנאצי.[23] באותם נאומים הביע אמון רב במנהיגותו של אדולף היטלר וטרח להלל ולשבח את הפעולות שנקט.

לכל אורך המשפט השלים גרינג עם גזר הדין הצפוי שלו. הוא אמר שכאסיר מספר אחד, יהיה גזר דינו מוות ולכן, לדבריו, החליט לנקוט בגישה גלויה של תמיכה במשטר הנאצי, הצדקת מעשיו וניסיון להיכנס לדפי ההיסטוריה כמי שלא בגד, גם כאשר חבל התליה היה מונף מעל לצווארו. עם זאת, רשימותיו של גילברט וכן חומר משני נוסף מגלה כי גרינג נקט ,כל העת, בגישה שביקשה להביא לזיכויו בבית המשפט. ניגוד זה הביא לעימותים הקשים בינו לבין האסירים הנאצים האחרים שביקש את קרבתם.

את הניסיונות של הכמרים בכלא לקרבו אל הדת הנוצרית דחה בתוקף. בתחילת המשפט זעק כנגד ההאשמות כאילו הנאצים פגעו בכנסיה וקבע כי גרמניה הייתה מדינה ריבונית ולכן הייתה לה זכות לנקוט בפעולות שנקטה כנגד חלק מהממסד הדתי הנוצרי.

מערכת יחסים מורכבת היתה מנת חלקו של גרינג אל מול הנאשמים האחרים. לא אחת זכה מהם לקיתונות של רותחין. היה זה במיוחד כאשר התביעה הציגה בפני השופטים קטעי סרטים אודות זוועות ההשמדה בפולין ובאזורים אחרים. באחד המקרים זעק פראנק (frank): "הוא הכניס אותנו לבוץ הזה וכל מה שנותר הוא לספר את האמת". קייטל (keitel), דניץ (doenitz), פונק (funk) ופון שיראך (von schirach) קמו לפתע ועזבו את שולחנו את גרינג שלא כמנהגם.[24]

אלא שלכל אורך המשפט ניסה גרינג להחזיר לעצמו את מנהיגותו בקרב חבורת הנאשמים. בנוכחותם של עמיתיו השתדל להיראות בלתי פגיע. הוא העיר הערות לאחרים, מתח ביקורת, התערב בדיונים בכל הזדמנות, קבע דרך וניסה להסית את האחרים כנגד שלטונות הכלא ובמיוחד כנגד הקו שהחל להסתמן בקרב האסירים האחרים, אלה ששפאר ערער את ביטחונם העצמי בהחלטתו לקחת על עצמו אחריות.[25]

ריבנטרופ לא היה אחד מיעדיו של גרינג. להיפך, גרינג סלד משר החוץ שלדבריו היה הארכיטקט של מדיניות החוץ הגרמנית הכושלת שהביאה לבידוד גרמניה. ליחס דומה זכה רודולף הס אשר גרינג טען שהיטלר לא שלח אותו כלל לשליחות באנגליה וכי היוזמה הייתה כולה שלו ועל אחריותו. "היטלר התפוצץ ממש כאשר נודע לו. אילו באמת רצה לשאת ולתת עם הבריטים, הרי היו צינורות ספק דיפלומטיים ומהימנים בארצות ניטרליות. המקשרים שלי עצמי באנגליה יכלו לאפשר לי לסדר את העניין תוך 48 שעות", העיר.[26] גם יחסו לנאשמים האחרים לא היה טוב בהרבה. לכל אחד מהם ייחס תכונה רעה כזו או אחרת.

מבחינות רבות ניהל גרינג מערכה משולשת: מול התביעה ובית המשפט, העיתונות והעולם הצופה מבחוץ, מול הנאשמים האחרים ואף מול אשתו וביתו. שלושה בינואר 1946 היווה אחד מנקודות המפנה במשפט מבחינתו של גרינג. באותו יום העיד אחד מראשי הס.ד. שתיאר איך ניתנו ובוצעו פקודות לרצח המוני וכיצד בוצעו הפקודות הללו אל מול 90 אלף יהודים. הוא מסר פרטים איומים על המתות ירייה בהמון לגברים ועל השמדה בקרונות גז לנשים וטף. גרינג העיר בסופה של אותה ישיבה: "הרי לכם עוד אחד שמוכר את נשמתו לאויב".[27]

באותה ישיבה שאל פרקליטו של שפר האם העד יודע ששפר ניסה להתנקש בחיי היטלר. בהפסקה עט גרינג לקצה תא הנאשמים, לעבר שפר וצעק לעברו כיצד הוא מעז למסור הודאה בוגדנית ולפוצץ את "החזית המאוחדת". למחרת זעק: "לעזאזל, לא איכפת לי בכלל מה שהאויב מנסה לעשות לנו אבל גועל מתעורר בי כשאני רואה גרמנים המסדרים זה את זה".[28]

החזית המאוחדת שגרינג ניסה בכל כוחו לשמר החלה להתפרק. באמצע פברואר, בתאו, אמר שאכט (schacht) כי הוא לא מעוניין לדבר עם "פושעים כמו גרינג". הוא אף זעק כנגד "מעשיו של היטלר שהיו פשע נגד התרבות שלנו".[29]

עם פתיחת פרשת ההגנה, ב- 8 בפברואר 1946, היה מצבו של גרינג קשה בהחלט. הוא נראה מדוכדך. "כן, הם רוצים לראות את ההצגה. עוד תראה בעוד 15 שה ייחשב המשפט הזה לחרפה", העיר כשהוא מעיף מבט עוין כלפי צלמי העיתונות.[30]

ב- 18 בפברואר 1946 הגיעה לסיומה הסולידאריות הפנימית המפוקפקת בין הפושעים הנאצים לאחר שקולונל אנדראוס הציע מספר דרכים כיצד לבודד את גרינג. בין היתר חילק את הנאשמים לחמש קבוצות, במיוחד בזמן ארוחת הצהרים. [31]

אנדראוס העניק לכל אחת מהקבוצות שמות: "חדר אוכל נוער" שבו היו שפאר, פריטשה (fritsche), פון שיראך (schirach) ופונק. המטרה הייתה לאפשר לשפאר ופריטשה לגרום לשני האחרים להתרחק מהשפעת גרינג ולתת לפון שיראך הזדמנות להצהיר כי היטלר בגד בנוער הגרמני וכי מדיניות הגזע הייתה אסונה של גרמניה.[32]

הקבוצה השנייה הייתה "חדר אוכל קשישים" ובו פון פאפן (von papen), פון נויראת (v. neurath), שאכט ודוניץ. הקבוצה השלישית הורכבה מפראנק, סייקס אינקווארט, קייטל וזאוקל וזאת מתוך מטרה לנתק את קייטל (keitel) מגרינג. הקבוצה הרביעית כללה את רדר (raeder), שטרייכר (streicher), הס וריבנטרופ. הקבוצה החמישית כללה את יודל, פריק (frick), קלטנברונר (kaltenbrunner) ורוזנברג (rosenberg) והאחרון היה הרמן גרינג עצמו. אלברט שפאר ניצח. גרינג בודד. הסידור הזה הביאו לידי זעם אבל הוא לא השתווה לחמת הזעם שבה נתקף כשהוקרן סרט זוועות רוסי שתיאר רצח המוני, נורא אפילו מזה שהוצג על ידי האמריקאים. אז גיחך למראה הסרט, מעמיד פני קורא בספר, מפהק משעמום ומעיר הערה לגלגנית.[33]

ההתנגדות לגרינג התגברה בחלוף הימים. פון פאפן ופון נויראת האשימו את גרינג בסיפוחה של אוסטריה בכוח הזרוע וכן בעניין צ'כוסלובקיה. "השמן היה אחראי גם לזה – הכל היה באשמתו", אמרו.

גילברט התרשם שלאחר ההשתלטות "התוקפנית" שלו על הסובבים אותו, התרכך. "באמת פרופסור", פנה לגילברט, "אינני מפלצת ערלת לב המתייחס בבוז לחיי אדם".[34]

ב- 8 במארס החלה פרשת ההגנה של גרינג בבית המשפט. הוא עצמו עלה להעיד חמישה ימים מאוחר יותר. עדותו והשמעת גרסתו ארכה עד ה – 22 בחודש. פרקליטו היה ד"ר אוטו שטאמר (stahmer) בן ה- 70. שניהם, הפרקליט והנאשם, ידעו כי אין אפשרות להצליח. הם למדו יחדיו את החומר המשפטי הרב. הפרקליט הכין מסמך ובו 20 אלף מילים להגנת הפקיד הנאצי הבכיר ולסיוע העמיד על הדוכן שורת עדים.[35]

קודם שעלה להעיד הבהיר גרינג לגילברט: "אני מודה שהייתי קשה. אינני מכחיש שלא התביישתי בהמתת אלף איש, בפעולת עונשין או כבני ערובה או מה שתרצה אבל אכזריות, לענות נשים וילדים, זה רחוק כל כך מן הטבע שלי". גם כאן האשים את היטלר והימלר אבל בצד ההאשמה כנגד המנהיגים הנאצים לא העלה בדעתו לבגוד בהיטלר, להנהיג מרד כנגדו או לתכנן את הוצאתו להורג. "בגידה במולדת למען עם זר – אין דבר מביש יותר מזה", אמר.[36]

בעדותו בבית המשפט הפליג גרינג בדברי סנגוריה על עצמו. הוא תאר את עברו, עיטוריו, פגישותיו עם היטלר, תפקידו ומניעיו בסיוע להקמת המפלגה הנאצית, בפיקוד על פלוגות הסער, בפוטש של מרתף הבירה, כציר המפלגה הנאצית ברייכסטאג ב- 1928, כיו"ר הרייכסטאג ב- 1933 ובהקמת מחנות ריכוז למעצר קומוניסטים. לאחר מתן העדות הוא חזר לעצמו והפך מלא ביטחון עצמי. אפילו יריבו הגדול, אלברט שפאר, קבע כי "תחילת עדותו הרשים בהופעתו האמיצה"[37] אך עד מהרה מתברר כי גרינג אינו עומד בהבטחות שנתן לפונק, לזאוקל (sauckel) ולאחרים כי ייטול על עצמו את האחריות העליונה לפעולות שונות שבוצעו על ידם או על ידי הכפופים להם. הוא הגביל את אחריותו שלו, מנסה לנקות את עצמו ככל האפשר.

לגילברט אומר שפאר כי "התרגש בעל כורחו לשמע נאומו של גרינג" למרות שברור לו כי "זו שירת הברבור שלו ובמובן מה סימל הנאום את הטרגדיה של העם הגרמני".[38]

עם סיום חלקו במשפט, התפנה גרינג להקשיב – בקשב ושלא בקשב כהרגלו – לעדויות ולגרסאות חבריו לתא הנאשמים. ב- 5 ביולי נשא ד"ר שטאמר, פרקליטו, את נאום הסנגוריה שלו והכחיש כל אחריות חוקית ומוסרית לפשע כלשהו מפשעי הנאצים..

בסוף אוגוסט, ביקש בית המשפט מכל אחד מהנאשמים לומר את דברו. באקורד הסיום של המשפט, החליט גרינג לנטוש את היטלר ונשא מחאה חריפה כנגד המשפט וטען שהוא חף מפשע. הוא העיד את אלוהים ואת העם הגרמני שעשה את מעשיו מתוך פטריוטיות טהורה. "אתם נוטים לשכוח שגרמניה הייתה מדינה ריבונית והריבונות הזו לא הייתה עניין למדינות זרות. אם אנחנו נאשמים – זה בסדר. אם אתם מאשימים את העם הגרמני זה בלתי אפשרי. העם הגרמני חופשי מכל אשמה", אמר לשופטים.[39] הוא המשיך בהרצאת תורתו ואמר בביטחון כי הוא יצא בלב שקט לדפי ההיסטוריה. לפני רדתו מדוכן העדים הביט גרינג מסביב לראות את התגובות אך איש לא אמר דבר, בוודאי לא מחא כף. נשיא חבר השופטים העיר: "עכשיו אני קורא לנאשם הס". פרק גרינג הסתיים באולם הדיונים.

בספטמבר הורשתה אמי, אשתו, לבקרו בכלא. ב- 1 באוקטובר 1946 הקריא נשיא בית המשפט את גזר הדין. גרינג נידון למוות בתליה. בלילה של ה- 15 באוקטובר, כשעתיים לפני זמן ההוצאה להורג, בלע גרינג כמוסת ציאניד. בתוך חמש דקות מת. גופתו נשרפה והאפר שנותר ממנה פוזר.[40]

כיצד הגיע הרעל לתאו של גרינג? [41] המסתורין שאפף את התעלומה נפתר אולי לפני מספר חודשים: המסתורין שלא נעלם מאז משפטי נירנברג ב-1946 נפתר אולי שלשום; זאת, לאחר שאמריקאי ששימש באותה תקופה כשומר בכלא נירנברג, טען כי הוא האיש שהעביר מבלי דעת את כמוסת הציאניד להרמן גרינג, שבאמצעותה התאבד האיש השני בהיררכיה הנאצית.

הרברט לי סטיוורס סיפר בפברואר 2005 לעיתון "לוס אנג'לס טיימס", כי נערה גרמניה בשם מונה שכנעה אותו להבריח בקבוקון זערורי של נוזל, שהוסתר בתוך עט נובע, לתאו של גרינג. היא אמרה לו שהמדובר בתרופה. סטיוורס, כיום בן 78, אמר שבתו שכנעה אותו לספר את הסיפור לאחר 60 שנות שתיקה, והוא עשה זאת גם מכיוון שחלה התיישנות על העבירה שביצע.

ב-15 באוקטובר, ערב הוצאתו להורג, ראה אותו שומר מניח את ידו על פיו ואז נחנק. עד שהגיע רופא, גרינג כבר היה מת. בפיו נמצאו שברי זכוכית ושרידי ציאניד. הוא השאיר מכתב לשלטונות הכיבוש שבו הכריז: "לא הייתי מתנגד כלל להוצאה להורג בירייה, אבל לא אקל על הוצאה להורג בתלייה של הרייכסמרשל! למען גרמניה איני יכול להרשות זאת. יתר על כן, איני חש שום חובה מוסרית לקבל את העונש שמטילים עלי אויבי. מסיבה זו בחרתי למות כמו חניבעל הגדול".

השאלה כיצד הגיע הרעל לידיו הטרידה היסטוריונים. כמי ששימש כאחד השומרים חבושי הקסדות הלבנות במשפטי נירנברג, היה סטיוורס רשאי לשוחח עם האסירים הנאצים. "גרינג היה טיפוס מאוד נחמד. הוא דיבר אנגלית די טובה. נהגנו לדבר על ספורט, משחקי כדור. הוא היה טייס ודיברנו על לינדברג (האיש הראשון שחצה את האוקיינוס האטלנטי בטיסה אחת)", סיפר סטיוורס ל"לוס אנג'לס טיימס".

יום אחד ניגשה לסטיוורס נערה נאה שחורת שיער שאמרה כי שמה מונה. היא התבדחה כשאמר לה שהוא שומר בכלא ואמרה שאינו נראה כזה. כדי להוכיח לה זאת אמר "מחר אשמור על גרינג ואשיג לך את החתימה שלו". למחרת הלכו שניהם לבית ושם הוצג בפני שני גברים שקראו לעצמם אריך ומתיאס. הם אמרו לו שגרינג "אדם מאוד חולה" שאינו מקבל את התרופות שהוא זקוק להן. סטיוורס סיפר כי פעמיים הביא לגרינג פתקים שהוסתרו בעט לפני שהבריח את האמפולה. כשחיפש את חברתו החדשה כדי להחזיר לה את העט, היא נעלמה. "מעולם לא ראיתי שוב את מונה. אני מניח שהיא השתמשה בי. לא חשבתי על התאבדות כאשר הבאתי את העט לגרינג. הוא מעולם לא נראה במצב רוח רע. הוא לא נראה כאדם בעל נטיות אובדניות".

סטיוורס אמר: "מעולם לא הייתי ביודעין לוקח משהו שהייתי חושב כי יעזור לאדם להתחמק מחבל התלייה. הרגשתי רע מאוד אחרי ההתאבדות. הייתה לי הרגשה מוזרה. לא חשבתי שהוא יכול היה בדרך כלשהי להסתיר את הציאניד על גופו".

לפני 15 שנים סיפר על כך סטיוורס לבתו, ששכנעה אותו לגלות את סודו למען ההיסטוריה. "הסוגיה הייתה חידה שאיש לא פתר", אמר מייקל מארוס, פרופסור באוניברסיטת טורונטו שכתב מחקר היסטורי תיעודי על משפטי נירנברג. "האם הסיפור מתקבל על הדעת? "ובכן, בדוחק כן. האם אי פעם נדע בוודאות? כמעט ודאי שלא".

לצד מכתב ההתאבדות השאיר גרינג מכתב למפקד הכלא, שבו כתב כי אין להאשים איש מהשומרים על שלא הצליחו למצוא את הציאניד. הוא כתב שהגיע לכלא עם הרעל שהוסתר בצנצנת של משחת שיער. כמוסת רעל אחרת, מהסוג שמנהיגים נאצים נשאו איתם בשלבי המלחמה האחרונים, אכן נמצאה מאוחר יותר בצנצנת.

משפטי נירנברג - הנאשמים

רייכסמרשל הרמן גרינג - הממונה על תכנית חמש השנים, מפקד הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני). נדון למוות. התאבד בבליעת רעל בטרם בוצע גזר הדין.

גרוסאדמירל קרל דניץ - מפקד עליון של הצי הגרמני. נשיא גרמניה ומפקד כוחותיה המזוינים לאחר מות היטלר (שימש בתפקידו ימים ספורים). נידון לעשרים שנות מאסר.

רודולף הס (סגנו של היטלר) - נידון למאסר עולם.

פריץ זאוקל - גאולייטר של תורינגיה, "מצביא בעל סמכויות מלאות להקצבת כוח עבודה". האחראי על עבודות הכפייה ברייך השלישי. נדון למוות.

ארתור זייס-אינקווארט - מושל הולנד. נדון למוות.

גנרל אלפרד יודל - ראש האו.ק.וו. (מפקדת הכוחות המזוינים הגרמנים). נדון למוות.

קונסטנטין פון נויראת - שר החוץ, ולאחר מכן "פרוטקטור" של בוהמיה ומורביה. נדון לחמש עשרה שנות מאסר.

פרנץ פון פאפן - קנצלר גרמניה לשעבר. זוכה בדין.

יואכים פון ריבנטרופ - שר החוץ. נדון למוות.

בלדור פון שיראך - מנהיג "נוער היטלר". נדון לעשרים שנות מאסר.

ולטר פונק - נשיא הרייכסבנק (הבנק המרכזי של גרמניה) . נדון למאסר עולם.

הנס פרנק - מושל כללי של הגנרלגוברנמן (שטחי פולין שלא סופחו לרייך). נידון למוות.

הנס פריטשה - מנהל כללי וראש חטיבת הרדיו במשרד התעמולה. זוכה בדין.

וילהלם פריק - שר הפנים. נידון למוות.

גנרל פלדמרשל וילהלם קייטל - ראש המטה הכללי של הכוחות המזוינים - נדון למוות.

ארנסט קלטנברונר - ראש מנגנון הביטחון של הרייך, אשר כלל את הגסטאפו והאס אס. נידון למוות.

אדמירל אריך רדר - מפקד הצי הגרמני. נדון למאסר עולם.

אלפרד רוזנברג - השר האחראי על השטחים הכבושים במזרח. נדון למוות.

יוליוס שטרייכר - עורך העיתון "דר שטירמר". נדון למוות.

אלברט שפאר - שר החימוש והייצור המלחמתי - נדון לעשרים שנות מאסר.

הילמאר שאכט - שר האוצר בתקופה הראשונה לשלטון הנאצים. זוכה בדין.

המשך בחלק ב': אלברט שפאר: נטילת אחריות אישית ומיניסטריאלית

[1] רייכסמרשל הרמן גרינג, מראשי המשטר הנאצי בגרמניה, מפקד חיל האוויר הגרמני – הלופטוואפה, מראשי האחראים הראשיים לשואת יהודי אירופה. רבים רואים בהוראתו להיידריך מה31 ביולי 1941 את ההוראה הראשונה לביצוע "הפתרון הסופי".[2] ג.מ. גילברט, יומן נירנברג, עמ' 20. גילברט מציין שמנהל הכלא אמר: "כשבא גרינג למונדורף היה שבר כלי מייבב הנושא שתי מזוודות מלאות פאראקודאין. חשבתי שהוא סוחר סמים. אבל אנו גמלנו אותו ועשינו אותו לאיש".[3] a. lee, goering – air leader, pp. 214-215 [4] ibid.[5] גילברט, יומן נירנברג, עמ' 20.[6] b. e. swearingen, the mystery of hermann goering’s suicide, p.29 [7] ibid., p. 31[8] b. e. swearingen, the mystery of hermann goering’s suicide, p. 1[9] גילברט, יומן נירנברג, עמ' 20.[10] שם, עמ' 21.[11] א. שפאר, בתוככי הרייך השלישי – זיכרונות, עמ' 514.[12] גילברט, יומן נירנברג, עמ' 41.[13] שם, עמ' 120.[14] שם, עמ' 63.[15] שם, עמ' 47.[16] שם, עמ' 57.[17] שם, עמ' 58.[18] שם, עמ' 51.[19] שם, עמ' 64.[20] ב- 15.12.1945. ראה: גילברט, יומן נירנברג, עמ' 72.[21] עמ' 73.[22] שם, עמ' 78 – 81.[23] ראה: the political testament of hermann goering – a selection of important speeches and articles, london, 1972 [24] גילברט, יומן נירנברג, עמ' 66.[25] w. frischauer, goering, p. 290[26] גילברט, יומן נירנברג, עמ' 20 – 21.[27] שם, עמ' 93.[28] שם, עמ' 95.[29] שם, עמ' 134.[30] שם, עמ' 120.[31] l. mosley, the reich marshal – a biography of hermann goering, pp. 269-270[32] גילברט, יומן נירנברג, עמ' 140[33] שם, עמ' 142.[34] שם, עמ' 150.[35] a. lee, goering, pp. 217-223[36] גילברט, יומן נירנברג, עמ' 160 – 161.[37] א. שפאר, בתוככי הרייך השלישי – זיכרונות, עמ' 517.[38] גילברט, יומן נירנברג, עמ' 167.[39] w. frischauer, goering, pp. 297 - 298[40] a. lee, goering – air leader, pp. 237 - 238[41] הידיעה התפרסמה , בין השאר, באתר במבילי

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אריה קיזל