"פה לן יה" חלק ב' - חולמים ולוחמים

מסע אל עולם מופלא שהיה ואיננו – בית העלמין היהודי בוורשה

לחלק הראשון של המאמר

כפי שנשטח בפניכם בחלקו הראשון של המאמר, מהווה בית העלמין היהודי של ורשה מעין "מיקרו-קוסמוס" או  "עדות חיה" המתעדת את קורותיה של יהדות פולין, מצמיחתה, דרך תור הזהב שלה ועד לכלייתה הפתאומית.

מאמר זה הוא מסע אל העבר. זהו לא מסעו של היסטוריון המצויד בכלי מחקר ובגישה לארכיונים, אלא מסעו של אדם שמצא שם, בבית העלמין של ורשה, חלק משורשי משפחתו שאבדה בשואה, מצא שם את העדויות לקיומה של יהדות מופלאה, מרתקת, שחיי הרוח והתרבות שלה, כמו גם קיומה הפיזי, עלו בעשן המשרפות.

רק מצבות נותרו לאותה יהדות – מצבותיהם של אותם יהודים שחיו לפני השואה, ומצבות הרוח בדמות יצירתם. אני הולך כאן בכיוון ההפוך – מסע בעקבות המצבות אל תקופתם, תרבותם, ויצירתם של מי שטמונים תחתיהם. אין זה מסע מסודר מבחינה כרונולוגית, אני פוסע לי בין המצבות ומתבונן, מנסה להבין את רוח הזמן מסיפורן האילם.

בפרק הראשון של סיורנו בבית העלמין היהודי בוורשה, סיפרנו על חלקה היהודי מסורתי של ורשה,  על הרבנים וחסידיהם, על תלמידי חכמים, נשים צדקניות, תלמידי ישיבה, נדבנים ופרנסים. אולם ליהדות פולין, ובמיוחד לתושבי ורשה היו גם פנים אחרות.

ביהדות ורשה צמחו במאה ה19, וביתר שאת  במאה העשרים, זרמים חדשים : משכילים, אנשי מקצועות חופשיים,  בעלי הון ותעשיינים, משוררים וסופרים בעברית, ביידיש ובפולנית, לוחמי חירות ( פולנית) , מהפכנים סוציאליסטיים, אמנים ואנשי רוח, שומרי מסורת ומתבוללים.  לצד שמירת המסורת של רוב יהודי העיר, חתרו רבים לקבלת שוויון זכויות – אמנציפציה, ולשילוב בחיי המדינה, הכלכלה, התרבות והחברה של רוסיה הצארית, ולאחר מכן, של פולין העצמאית. על אלה נספר לכם בכתבה זו, כל זאת דרך עיניהן של מצבות בית העלמין בוורשה.

ההשכלה

היהדות המסורתית ראתה תמיד בלימודי החול, ב"תורות הגויים" סכנה חמורה, ופריצה של אחד ה"סייגים לתורה" העלולה להביא את היהודי שומר המצוות לרפורמה ביהדות, רחמנא ליצלן, ואף לכפירה בעיקר או להתנצרות. 

החסידים התנגדו במיוחד התנגדו לכל צורה של השכלה או מדע. עד כדי כך גדולה הייתה התנגדותם, שחלק מן ה"צדיקים" הטיפו לחסידיהם לא להיזקק לשירותי הרפואה העכשווית. כך, למשל, כאשר פרצה מגפת הכולרה האיומה ב1831, כתב הרבי צבי מז'ידאקז'וב לחסידיו מכתב בו הזהירם מפני ביקור אצל רופא. תרופתו לכולרה הייתה "לומר את כל פרקי התהילים בכל שבוע, להתחייב למתן צדקה, לומר בקול רם את פרקי ה"קטורת" שבתורה, ולבדוק את כשרות המזוזות". על רקע מצב זה, קל להבין את ההתנגדות הגדולה שקמה בהתחלה למפיצי ההשכלה.

לפי המסורת המקובלת צמחה תנועת ה"השכלה", דהיינו, נכונותם של היהודים ללמוד לימודים "חילוניים" כגון את שפת הארץ ומדעים שונים, לסגל לעצמם לבוש עכשווי, בבחינת "היה אדם בצאתך ויהודי באוהלך" בגרמניה ובמערב אירופה, ומשם החלה מתפשטת, תוך התנגדות קשה של היהדות המסורתית, אל פולין ומזרח אירופה. ואמנם, כך כתב, בספר זיכרונותיו המשכיל היהודי הפולני אברהם דוב בער גוטלובר:

גוטלובר בחר להשתמש בלשון הדימויים שהיתה שגורה בכתיבתם של המשכילים: הפצת מסריה של התנועה תוארה במושגים של "הארה", אורה של השכלת גרמניה הקרין אף על פולין, ועורר שם תופעה מעין-משיחית (שימו לב לשימוש הבלתי-מסורתי בעליל שעושה הסופר הנלהב בלשון התפילה": אור חדש על ציון תאיר"). זהו אור ה"נאורות" האירופית, ששמה בלשונות אירופה השונות קשור באורות, או בתהליך של הארה. (Age of Enlightment) עניין נוסף שעליו הסכימו כל אנשי תנועת ההשכלה היהודית, וגוטלובר בתוכם, היה כי עידן חדש נפתח עם הופעתה של תנועתם. ההיסטוריה האנושית, ובתוכה גם תולדות היהודים, נושאת, לשיטתם, מאז ראשית ההשכלה, אופי חדש, ומצב בני המין האנושי שונה לחלוטין מן המצב שנהוג בימי הביניים החשוכים.[1]

ואומנם, כמקובל בספרות המחקר ההיסטורי עד לזמן האחרון, אומר ברטל, צמחה התנועה בגרמניה ומקורה היה בתנאים המיוחדים ששררו בקהילה היהודית בברלין בעשורים האחרונים של המאה השמונה-עשרה. אבל מחקרים בני זמננו ערערו על מוחלטות הדימוי הזה של תנועה שנוצרה באופן בלעדי במערב-אירופה או במרכזה, והתפשטה ממקומות הולדתה אל המזרח. היום ניתן לקבוע כי תנועת ההשכלה היהודית צמחה בעת ובעונה אחת בכמה מרכזים, חלקם במרכז-אירופה, חלקם במזרח-אירופה, ולא זו בלבד, אלא ששורשיה של התנועה היו נעוצים במגעים האינטנסיביים שהתקיימו בין שני חלקי של פזורה האשכנזית: האגף המזרח-אירופי והאגף המרכז-אירופי של יהדות אירופה.

יתכן, ומקורה של ההשקפה הזו במרכזיותה של יהדות גרמניה בתיאור ההיסטוריה היהודית המודרנית, ויתכן שהסיבה נעוצה גם בבוז שחשו היהודים המשכילים לתרבות היהודית המסורתית של יהודי העיירות בפולין. בגרמניה כונו יהודי המזרח, בהתנשאות :"Ostjuden" שפירושו המילולי היה "יהודי המזרח" אולם במשמעותו הנסתרת ציין הכינוי  יהודי המלוכלך, דל, עטור זקן ופאות, לבוש קפוטה ושטריימל, דובר רק יידיש , חסר השכלה ועוסק ברוכלות או במלאכה זעירה. המשפט שהבאנו לעיל "היה אדם בצאתך ויהודי באוהליך" מבטא נאמנה את יחסם זה של המשכילים ליהודי המזרח, כאילו אין אלה האחרונים בבחינת אדם.

ההשכלה היהודית, אף שהייתה חלק  מן הנאורות האירופית הכללית, ינקה גם משורשים  יהודיים פנימיים. שורשים אלה שהיו נעוצים בפילוסופיה היהודית רציונליסטית של ימי הביניים  (הרמב"ם למשל) , הוליכו  אל מגמות תיקון פנימיות שנשענו על מקורות יהודיים מסורתיים כלומר : תיקון החברה היהודית בת הזמן, על-פי עקרונות המחשבה הרציונליסטית, יכול היה להיעשות תוך הסתמכות על המסורת היהודית! אנשי תנועת ההשכלה ראו עצמם, אפוא, כממשיכים מסורת ארוכה, שנזנחה על-ידי בני הדורות האחרונים. הם הציעו קריאה מחודשת של ארון הספרים היהודי , אולם לא ביקשו לזנוח אותו. בכך הקדימו המשכילים הראשונים בכמה עשרות שנים את דרכה התרבותית של התנועה הציונית , שביקשה אף היא להציע קריאה חדשה בטקסט המסורתי, וטענה, בדומה לתנועת ההשכלה, להמשכיות ולא לחיסול הזהות היהודית המיוחדת. תקומתה של ההשכלה היהודית קשורה במידה לא מועטה להופעתה של המדינה המודרנית, עם השליט ה"נאור" ובמידה רבה להופעת המהפכה הצרפתית וכיבושי נפוליאון שבאו בעקבותיו. המשכילים ראו בממלכה הריכוזית המודרנית חידוש היסטורי חסר תקדים בתולדות ישראל ובהיסטוריה האנושית. הופעתם של מי שנהגו לכנות בכתביהם "מלכי חסד", שליטים אשר קיבלו על עצמם את עקרונות השכל, פתחה תקופה היסטורית חדשה, בה אמורים היו גם היהודים הדחויים והבזויים להשתלב כבני אנוש בסדר חברתי מתוקן. כאן נוצר שיתוף אינטרסים בין האימפריה הריכוזית לבין המשכילים היהודיים: " לעשות את היהודי ל"אדם". היינו, להפוך את היהודי לאירופי באורחות חייו, בדרכי התנהגותו ובתרבותו".

מבשריה הראשונים של התופעה החדשה במזרח-אירופה היו בני שתי קבוצות חברתיות, שהיה להן מצע משותף: אנשי השכבה הכלכלית העליונה, שקיימו קשרים קרובים עם אצילים, פקידי שלטון גבוהים ואינטלקטואלים, שהרחיבו את תחומי התעניינותם אל מעבר לגבולות הטקסטים הדתיים המסורתיים. עם הקבוצה השנייה נימנו גם רופאים יהודים שלמדו באוניברסיטאות באיטליה או בגרמניה ושבו אל מחוזות מוצאם.  התופעה החלה  בסוף המאה ה18 , דהיינו, בזמן בו התרחשה המהפכה הצרפתית מחד, נחקקה החוקה הפולנית ובעקבותיה חלוקת פולין בין המעצמות מאידך, אבל, כתנועה של ממש ניתן לדבר על ההשכלה רק כמה עשרות שנים מאוחר יותר, בשנות העשרים והשלושים של המאה התשע-עשרה. בגליציה האוסטרית אירע הדבר בעשור השני של אותה המאה, ובתחומי האימפריה הרוסית - בראשית ימי שלטון הצאר ניקולאי הראשון. אין ספק , כי מה שעשה את ההשכלה לתופעה חברתית חדשה, היה הקשר שביקשו המשכילים ליצור עם השלטון האימפריאלי. זה היה קשר פוליטי מסוג חדש ובלתי מוכר עד אז בחברה המסורתית, שכן, התבסס לא על נאמנות על-פי העיקרון "הווה מתפלל לשלומה של מלכות", אלא על הזדהות רעיונית. סמכות המדינה באה אצלם במקום הזיקה רבת השנים שהיתה בין הקהילה לאנשי האצולה הפולנית. הנאמנות הלוקאלית התחלפה בלויאליות לשליט המרוחק, היושב בבירה האימפריאלית הנסתרת.  דווקא קיומה של ה"מלכות" הרב לאומית , סיפק למשכילים את היכולת לראות ביהדות "קהילה" נוספת בין שאר ה"קהילות" שבממלכה.

קשה הייתה דרכה של ההשכלה בפולין גופא. שלא בדומה לתנועת החסידות, שהפכה במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה לתופעה המונית, והקיפה מאות אלפים של מאמינים בכל רחבי מזרח-אירופה, הייתה תנועת ההשכלה מוגבלת עד לאמצע המאה התשע-עשרה לכמה מאות בודדות של תומכים ומזדהים. זאת בניגוד למשתקף בספרי ההיסטוריה, שלפיהם תנועת ההשכלה הייתה הזרם המרכזי שהביא לשינוי בחברה היהודית. היהדות החרדית של ימינו מחזקת עד עצם היום הזה את הדימוי הזה ו"מאשימה" את ההשכלה כמעט בבל תמורה "שלילית", לתפיסתם,  שהתרחשה בחברה היהודית במאתיים השנים האחרונות. לאמיתו של דבר, ( טוען ברטל)  מה ששינה את החברה היהודית היו תהליכי המודרניזציה עצמם, וההשכלה הייתה לא גורם אלא דווקא תוצאה של תהליך המודרניזציה. משכילי פולין  התלכדו, בדרך כלל, לחבורות קטנות. לעתים היו חבורות אלה מורכבות מאנשים ספורים, אחד מעיר או שניים מעיירה, שאפילו לא נפגשו איש עם רעהו, אלא החליפו ביניהם מכתבים, חתמו על עיתון מסוים שהפיץ את בשורת ההשכלה, שלחו תזכירים לשלטונות,  וכיוצא באלה.

אופייה השמרני של השכלת מזרח-אירופה לא הגן עליה מפני התנגדות חריפה מצד מי שהיו שמרנים יותר ממנה – היהדות המסורתית.  ככל שהלכה התנועה וכבשה לה מקום בקהילות מזרח-אירופה, כך גברה ההתנגדות לפעילותה החברתית והתרבותית בקרב שכבות רחבות בחברה היהודית המסורתית. היו מקרים לא מעטים בהם נראו המשכילים לבני החברה המסורתית, כמשתפי פעולה עם השלטון . כך, למשל, בימים בהם הוטלה על יהודי רוסיה חובת הגיוס לצבא בפקודת הצאר ניקולאי הראשון, עודדו המשכילים, ביצירתם הספרותית, את הגיוס ותמכו בו מסיבות אידיאולוגיות. פעילותו של המשכיל יצחק בר לווינזון (ריב"ל), למען הטלת פיקוח מטעם הממשלה הרוסית על הדפסת ספרים עבריים, או התזכירים החריפים נגד החסידים שמסר המשכיל הגליצאי יוסף פרל לרשויות, לא עוררו חיבה יתירה להשכלה. המשכילים נתפסו כמלשינים ומעשיהם נראו כבגידה בערכים החברתיים המקובלים. נוסף על כך, נראו המשכילים כאיום חמור על העולם הדתי של החברה המסורתית. ההנהגה היהודית המסורתית, הן צדיקי החסידים והן האליטה הלמדנית ה"ליטאית", נטו לייחס  למשכילים חטאים בתחום ההלכתי והמוסרי, ואף הבחינו אצלם בסממנים של תנועת רפורמה דתית רחמנא ליצלן. החשש היה, כאמור  לא כל כך מן הפעילות הפוליטית-חברתית של המשכילים, אלא מן המשמעות הדתית המסוכנת שהסתתרה מאחוריה.

היה הבדל גדול אחד בין ההשכלה במערב אירופה לזו שמזרחה - הלשון . ההשכלה, ככלל, הטיפה לכך שהיהודים ידברו בשפת המדינה, וראתה ביידיש שפה נחותה, המצביעה על העדר ההשכלה של היהודים. באופן זה גרמה ההשכלה, תוך זמן קצר לכך שיהודי גרמניה הפסיקו לדבר בעגת היידיש שלהם והחלו דוברים גרמנית. המשכילים שאפו לחדש דווקא את העברית, ולהחיות את לשון המקרא , ככלי ספרותי ומדעי. כלפי היידיש היו להם למשכילים רגשות מעורבים. מצד אחד, הניב   היהודי, נתפס בעיניהם כלשון סתרים של הפחותים שבבריות, המסתירים את עסקיהם הלא-כשרים, לשון המשמשת גנבים ומבריחי סחורות. אולם מצד שני, כדי לדבר אל האוכלוסייה היהודית הרחבה, לא יכלו המשכילים לעשות שימוש בעברית או בשפות המדינה. היידיש היתה לשון התקשורת האפשרית היחידה עם בני השכבות החברתיות הנמוכות. כמו כן, שימשה היידיש לשון הדיבור והכתיבה של הנשים היהודיות. אי אפשר היה, אפוא, להימנע מן השימוש בשפה זו. וכך חיברו המשכילים קומדיות ביידיש, כתבו שירים סאטיריים בשפה זו ואף הוציאו עיתונים שפורסמו בהם מאמרי מדע פופולארי בלשון העממית. כאילו בעל כורחם, כתבו המשכילים בלשון הבזויה, בעיניהם , על מנת  לשכנע את האוכלוסייה היהודית לשנות את תרבותה ולחדול מן השימוש בה. ההשכלה הייתה אמה הורתה הקדומה של ספרות היידיש המודרנית, דווקא משום שהשתמשה בה על מנת לבטל את השימוש בה.

ההשכלה התפשטה תחילה בערי השדה של פולין כגון לובלין וזאמושץ',  אולם אט אט חדרה גם לוורשה. בראשית המאה ה19 תיאר כך דוד פלינקר[2] את משכילי ורשה:

בוורשה, בניגוד לגליציה וילנה ולערים אחרות, אמצו לעצמם המשכילים  את השפה והתרבות הפולנית, ואף הזדהו  לעיתים עם השאיפות הפולניות הלאומיות נגד השלטון הצארי.  בראשית המאה ה19 נעשו ניסיונות ראשוניים לפתיחת בתי ספר "משכיליים" בוארשה, ניסיונות שלא עלו יפה  ברובם, אולם בשנת 1819 יסדו יעקב טוגנדהולד ואיזידור זיטנפלד בית ספר פרטי לילדים יהודים, ובאותה שנה נפתח גם בית ספר דומה לבנות על ידי פרדריקה אייזנבאום. ב1826 נפתח בוורשה בית המדרש למורים ולרבנים , שהיה בעל מגמות השכלה ונרדף על ידי הממסד הרבני ככר להתבוללות ואפיקורסות. רבים מבין מאתיים  בוגרי המוסד הזה מלאו תפקידים חשובים בכל תחומי החיים של יהדות פולין במחצית השנייה של המאה ה19.

במעט הומור, כך מתאר הסופר העברי והיידישיאי  יהודה לייבוש פרץ  את המשכיל באחת העיירות, תיאור המאפיין את  הקונפליקט בפניו עמדו היהודים המשכילים בפולין:

 ובמקום אחר, מתאר פרץ את החשש מהמשכילים בקרב היהודים המסורתיים. כאן מדובר בבנו של "הרב מטעם"  ( הרב שמונה על ידי השלטון הרוסי והיהודים לא קבלו את סמכותו)

גם המצבות רוכשות תרבות והשכלה

מצבה בסגנון ארט נובו - שימו לב לפנים העגומות המסמלות גם געגועים לציון

כל אותן מגמות של התקרבות לתרבות הכללית , השכלה,  שינויים בהרגלי הלבוש והשפה, , האישים שהוליכו מגמות אלה, הויכוחים העזים, כל אלה נשכחו ברובם,  אולם בבית העלמין של ורשה הן מוצאות ביטוי ציורי מרתק. לאט לאט מאבדים חלק מהקברים את צביונם היהודי המסורתי, והופכים בעלי צביון "קלאסי". המצבות הופכות ליצירות אומנות, השפה עליהן, לפולנית, או שפה אירופית אחרת. פה ושם נחקקת דמות על המצבה, המשקפת את המגמות האמנותיות הרווחות. כך לדוגמה, בעוד בדור הקודם, כללה המצבה חורים להרמת האבן כדי למנוע את "גלגול המחילות" הנורא, הרי בדור הבנים נראית המצבה כמאוזוליאום לטיני, המכוסה בבד קטיפה, עשויה כולה מאבן. בדורות שלאחר מכן אנו רואים אפילו מצבות בסגנון "ארט נובו" "ארט דקו" ושאר תועבות הגויים, שלא לדבר על כך שהכתובות ביידיש או פולנית ולא בלשון הקודש.

פולניות ורוסיפיקציה

ורשה הייתה כאמור תחת שלטון רוסי.  בראשית הייתה זו שליטה "רכה" כאשר לפולין הוענקו זכויות אוטונומיות רבות ("פולין הקונגרסאית"), אולם הרוסים הכבידו את ידם על הפולנים, ואלה הגיבו בסדרת מרידות, שדוכאו אחת לאחת באכזריות, ובסיום כל אחת מהן הוכבד שלטון המעצמות על פולין, והנטייה לרוסיפיקציה ( באזור ורשה) וגרמנזיציה ( באזורים אחרים)  גברה והלכה.

על חלקו של בֶּרֶק יוסלביץ' במרד הגדול של קושצ'יושקו כבר עמדנו בחלקו הראשון של מאמרנו, אולם גם במרידות שלאחר מכן השתתפו  יהודים. כך, בשנת 1863 התרחשו בפולין הקונגרסאית הפגנות פטריוטיות ודרישות לרפורמות. המתיחות התפרצה, בסופו של דבר, במרד גלוי, שבא כתגובה על כוונת הצאר לגייס את הנוער העירוני הפולני לצבא. במרד השתתפו מרבית חלקי העם - אצילים, עירוניים, יהודים וחלק מהאיכרים. במקביל פרצה התקוממות גם בליטא.

היה זה מרד חסר סיכוי מלכתחילה, שכן לפני המרד לא היה קיים  צבא פולני כלל. המורדים היו מתנדבים חסרי הכשרה מתאימה, שלחמו לוחמה פרטיזנית לא מאורגנת. תקוותם של הלוחמים לעזרה מן המערב נכזבה. למרות מצב זה, נמשך דיכוי המרד למעלה משנה, עד אשר נתפסו המעוזים האחרונים של המתנגדים.

במרד 1863 אנו מוצאים יהודי בין מנהיגי המרד. הנריק ווהל, שהיה שר האוצר בממשלת המורדים.  גם את קברו של ווהל, נמצא בבית העלמין אוקופובה.

אוהל פרץ

בפרק הקודם ביקרנו באוהלי צדיקים. שם נהגו כזכור לבוא היהודים יראי השמיים, להשתטח על קברי צדיקים  ולבקש בקשות על בני משפחתם.

כמשקל נגד החליטו היהודים המשכילים בוורשה  להקים את "אוהל פרץ" שבו מונצחים  שלושה מגדולי סופרי היידיש שפעלו גם בוורשה – יצחק לייבוש פרץ, (הידוע כי. ל. פרץ)  שלמה אנ-סקי ( ששמו האמיתי שלמה זיינביל רפופורט) ויעקב דינזון. האנדרטה בעיצוב השיש המפואר, שמשה אכן, בימי פריחתה של ורשה היהודית לפני השואה, כמקום עליה לרגל עבור  המשכילים היהודיים.

נאיר קצת את דמותם הנשכחת של הסופרים הללו , ואחר כך נביא לכם שתי אנקדוטות היסטוריות מרתקות.

יצחק לייבוש פרץ

י.ל פרץ[6]

"לא מספיק לדעת יידיש, צריך גם שיהיה לך מה לומר"

ליצחק לייבוש פרץ היה הרבה מה לומר. פרץ היה האיש שתרם יותר מכל אדם אחר לתקומתה של שפת היידיש, ולהפיכתה משפת דיבור נחותה, ללשון של יצירה תרבותית חשובה ובעלת ערך אמנותי גדול, ולשפת ההשכלה של מיליוני היהודים בפולין.  פרץ היה סופר היידיש הנקרא ביותר והאהוב ביותר בהיסטוריה, אולי בזכות  העובדה, שבניגוד לסופרי השכלה אחרים, לא ראה רק את השלילה והכיעור בחיי היהודים בעיירות. בכתביו[7] בולט המקום שייחד לאורחות חייהם של המוני היהודים בפולין על שמחותיהם ויגונותיהם, על מצוקותיהם הכלכליות וכיסופיהם הטמירים, הוא ידע לעצב ביד אמן דמויות רצוצות ומרדניות תוך הצגת האור שבחסידות ובמיוחד הכוח שיש לניגונים החסידיים. לשיא יכולתו הסיפורית הגיע בסיפורי  העם שכתב, בהם נתגלו כל סגולות סגנונו ועושר לשונו. הסיפורים חשפו גרעיני אגדה עממית והציגו את העיירה היהודית על היופי והסבל שבה.

פרץ שימש כל חייו כפקיד הקהילה היהודית בוורשה, וזכה שם לאהבה ולהערצה אין קץ. במותו הלכו אחרי ארונו 100,000 אבלים. בהובלתו האינטלקטואלית, הפכה היידיש לשפתם של 11 מיליון יהודים, שפת כתיבה ותרבות , שפת מחזאות ופוליטיקה, שפה של עיתונות עשירה ותחיית הלאומיות היהודית. ניתן לומר כי פרץ , כמוהו כמשה מנדלסון לפניו הוכיח כי היהודי יכול להשתחרר מכבלי הגטו,  להיחשב למוביל תרבותי ויחד עם זאת להישאר נאמן לעמו ולדתו. פרץ הוביל את הרנסנס היידי , שנקטע ונשמד שנים מעטות לאחר מותו.

פרץ נולד בעיר זאמושץ' שבה התגוררו יהודים, בברכת הרוזנים לבית זמויסקי, עוד מהמאה ה16.  כך כותב פרץ בזיכרונותיו[8] על עירו:

"...הניצנים נראו בארץ, - ההשכלה מתחילה נובטת בארץ פולין.

ואם עתידים לנבוט ולעלות ציצים חדשים, הרי זאמושץ' (כמובן, חוץ מווארשה) היא העיר בעלת הזכות המלאה לביכורי הציצים!

הביקוש יהיה!!

ההשכלה, לכשתופיע, לא יהיה לה אצלנו צביון של התבוללות. ייתכן שיעלה אצלנו עמוד השחר, ייתכן, שגולדפאדן צודק כשהוא דופק על תריסינו: מכבר האיר היום וצריך, הגיעה השעה, לצאת אל רחוב. אך ברחוב אין אומות העולם ממתינות לנו. על טיול בשליבת הזרוע ועל מעגלי ריקוד משותפים אין אצלנו מה לדבר...

אין עולה כלל על הדעת להתערב במישהו , וגם אין במי להתבולל..."

פרץ היה סוציאליסט, הוא היה חבר נלהב ותומך של תנועת הבונד  עליה עוד נספר בהמשך. מאחר והצנזור הרוסי אסר על הפצת עיתונים ביידיש, חיבר פרץ "עלוני בית כנסת" לחגים (יונטעף בלעטלעך) שנפוצו בין הפועלים היהודיים בפולין וכללו מאמרים פוליטיים והטפה כנגד הניצול ואי הצדק בחיי החברה היהודית בפרט והחברה הפולנית בכלל. סיפורו הידוע בּאָנטשע שווַייג ( ובעברית בונצי שתוק) [9]  (האזינו כאן לסיפור ביידיש) נקרא באלפי בתים של יהודי פולין הנדכאים. "בונצי שתוק" הוא סיפורו של יהודי פשוט, חסר השכלה, עני מרוד , הסובל בשקט את כל העוולות שבחיי הקהילה, החברה והמשפחה, את העושק שעושקים אותו הגבירים, העשירים, אך גם בני משפחתו וקהילתו, ומקבל את הדין בהכנעה.

הנה קטע מהסיפור:

פרץ התנגד לציונות וקיווה לתחיית תרבות לאומית של העם היהודי, בגולה. פרץ אהב את החסידות, ורבים מסיפוריו היו סיפורי חסידים. הוא ראה ברעבע [רבי] החסידי מעין דמות גיבור , הצריכה לשמש מופת לעם, ויחד עם זאת, הסתכל בכל אלה, מנקודת מבט "חילונית" בנסותו למצוא אלטרנטיבה למסורות הרבניות. אביא לכם עוד שני קטעים בהם מפגין פרץ את קסמו, ואומר דברים מרתקים על גורל העם היהודי:

אנ-סקי

שלוימה זנוויל רפופורט, המכונה, אנ-סקי, ידוע בעיקר בזכות המחזה "הדיבוק" אותו כתב, שהעלה אל הבימה את תיאטרון "הבימה", אולם דמותו של אנ-סקי מרתקת ומעניינת בפני עצמה, ומתארת גם היא את התהפוכות שעברו על יהודי פולין בסוף המאה ה19 ובראשית המאה ה20.

אנ-סקי , שהיה סופר, משורר, מחזאי, פעיל סוציאליסטי, אתנוגרף, ומתנדב לעזרת עמו נולד בשנת 1863, בשלהי תקופת ההשכלה , ומעט טרם לפני פרוץ גל האנטישמיות והפרעות שהביא לצמיחת הציונות. בילדותו נחשב ל"תלמיד חכם" בעיר הולדתו ויטבסק, שהייתה מרכז של חסידי חב"ד, אולם כבר בגיל 15 נטש את היהדות והחל להאמין בסוציאליזם.  בשנת 1880 פרסם את סיפורו "היסטוריה של משפחה" שהיווה התקפה חריפה על כל הדת, המסורת היהודית והחיים היהודיים שאינם מסוגלים להתמודד עם מציאות החיים המודרנית.  הוא הקים בשולי עירו קהילה שעזרה ליוצאים בשאלה, ואף הלך להתגורר בעיירה חסידית בשם בדוי כשהוא פועל כדי לשכנע בחורי ישיבה לנטוש את הדת.  שלוימה נתפס על ידי המשטרה הצארית וגורש, ועבר לעבוד ככורה במכרה פחם , שם קיבל את השם הרוסי סמיון אקימוביץ'. הוא הצטרף למפלגה ה"נארודניקית" שדגלה ב"התקרבות אל העם". משם עבר לסיינט פטרבורג, שם היה מעורב בפעילות מהפכנית ובכתיבה, תחת שם העט  ס. א. אנ-סקי. גם מעיר הבירה גרשה אותו משטרת הצאר והוא היגר לפריז שם היה מזכירו של מהפכן רוסי גולה, וניהל אורח חיים בוהמי, כולל פרשיות אהבים רבות שכולן נסתיימו בכי רע. בכל השלב הזה – היה מנותק לחלוטין מיהודים ומהיהדות וכתב ברוסית בלבד. מפריז עבר לשוויץ , שם היה ממייסדי המפלגה הסוציאל רבולוציונרית הרוסית, וב1905 חזר לרוסיה,

שם הצטרף למפלגה הסוציאליסטית היהודית  - הבונד. אנ-סקי היה מי שכתב את המנון הבונד "די שבועה" (השבועה) שמילותיו מושרות, פה ושם, עד עצם היום הזה. גם בשובו לסיינט פטרבורג היה אנ-סקי מרוחק מענייני היהדות, עד שנתקל ביצירתו של פרץ. יצירותיו של פרץ חוללו אצל אנ-סקי שינוי עצום. הוא נוכח לדעת כי ניתן ליצור יצירה יהודית שתהיה בעת ובעונה אחת אירופאית ובעלת איכויות ספרותיות. בפעם הראשונה מזה עשרים שנה החל שלוימה לכתוב ביידיש. הוא כתב מעשי חסידים, אגדות עם , וסיפורים קצרים שעסקו בסוגיות חברתיות. אנ-סקי החל רואה עצמו שוב כיהודי, והתנער בפומבי בטקס לציון עשרים וחמש שנים ליצירתו משש עשרה שנות ה"רוסיות" שלו. וכה אמר אנ-סקי[12]:

ל"חזרתו בתשובה" תרמה ללא ספק האנטישמיות הרוסית האלימה, שבה נתקל שוב  בעיירות גליציה שנכבשו על ידי הרוסים במלחמת העולם הראשונה. בתקופת מלחמת העולם, עסק בהושטת סיוע ליהודי גליציה הנרדפים. הוא החל משוטט בין עיירות תחום המושב , כשהוא מתעד את  החיים בהם ואת הפולקלור היהודי. החומר שאסף שימש בסיס למחזהו הידוע ביותר "בין שני עולמות" הידוע הרבה יותר בכינוייו  "הדיבוק" אותו כתב ברוסית וביידיש. לאחר המלחמה כתב את הספר המונומנטאלי "חורבן  גליציה" ועל כך עוד בהמשך. לאחר המהפכה הרוסית, עבר להתגורר בוורשה, שם נפטר לאחר זמן קצר. אנ-סקי חברו ותלמידו  של פרץ, מונצח גם הוא באוהל פרץ.

יעקב דינזון  -  דינעזאהן (Yankev Dinezon)

הסופר יעקב דינזון (1852-1919), היה גם הוא סופר יידיש ידוע , מחוגו של י.ל פרץ.  לא הכרתי אותו בטרם הגעתי לבית העלמין, ומן המעט ששוחחתי אודותיו עם אנשים, הוא גם די נשכח בציבוריות הישראלית, ודאי שזכרו לא האריך ימים יותר מפרץ או אנ-סקי. מאחר ואינני היסטוריון, או מומחה לספרות יידיש, ומבלי לצאת מהחדר אל הארכיונים והספריות, לא הצלחתי ללקט ביוגרפיה מסודרת שלו, ואני תקווה שמי מן הקוראים יעזור לי לתקן עוולה זו....

דינזון ופרץ - ברקע - מנדלי מוכר ספרים

יחד עם זאת הצלחתי ללקט, מפה ומשם , עובדות מעניינות שכל אחת לחוד , כמעין הבזק בחשיכה, מאירה את דמותו של סופר זה. ראשית נתבונן בתמונות,  באחת מהן,  הוא נראה לצידו של  י.ל פרץ, בגלויה שצולמה בוורשה בשנת 1915 כאשר מעליהם תמונתו של אבי ספרות היידיש – שלום אברמוביץ' הלא הוא מנדלי מוכר ספרים. בתמונה אחרת מתועדת פגישתם של שלושה מגדולי סופרי היידיש של אותה תקופה – פרץ , שלום עליכם ודינזון. בשלישית נראה דינזון עם שחקני התיאטרון היהודי של וילנה – כן, אותו תיאטרון שהעלה לראשונה את הדיבוק לאחר מותו של אנ-סקי.

מן התמונות – לאנציקלופדיה היהודית של 1901-1906. אנציקלופדיה ענקית זו, (שכולה, נמצאת, אגב, ללא זכויות יוצרים, ברשת) מזכירה את דינזון, לצידו עם ספקטור, ושלום עליכם , כסופרים המובילים  ב"רוסיה" באותה שנה – (ושוב להזכירכם , ורשה הייתה אז עיר מחוז רוסית ופולין לא הייתה קיימת כמדינה עצמאית).

בחנויות הספרים המשומשים תוכלו אולי למצוא את ספרו של דינזון "הרשלה" שתורגם לעברית וראה אור ב1937. על רקע מידע דל ( לפחות ברשת)  זה, אירוני הוא לקרוא את הקטע הבא, ממאמרו של יוסף חיים ברנר[13] "נושנות" שנכתב בירושלים ב1912:

על מה מדובר כאן? ברנר קוצף על כך שאספה של "הבראיסטים" בגליציה, החליטה שהעברית היא השפה הלאומית היחידה, ויוצא כאן לתבוע את עלבונה של היידיש. לדעתו של ברנר, היידיש היא שפה לאומית שווה בדרגתה לעברית והיצירה שנוצרה בה היא ממבחר היצירה הלאומית העברית.  "האם תחדל יצירתו של דינזון להיות יצירה לאומית?" שואל ברנר שאלה רטורית,  ואינו יודע איזו אירוניה אכזרית צופנת ליידיש חרבה המונפת  של ההיסטוריה.

על הקשר העמוק שבין פרץ ודינזון אנו למדים משני מכתבים שניתן לקראם בעיתון לחקר היידיש היוצא במשותף על ידי אוניברסיטאות תל אביב, חיפה, ובר-אילן[14]

במכתב הבא, שקטע מצולם ממנו מובא כאן, מתבשר דינזון, ב26 למרץ 1915, על מותו של פרץ. וכה כותב לו זליג קלמנוביץ' – פילולוג, היסטוריון ועורך חשוב[15][16], בתרגום לעברית. (זליג קלמנוביץ' נספה בשואה, ומאמר שכתב אודות פרץ נמצא בהריסות גטו וילנה) [17].

תעדו את חורבנכם!!

עדות מצמררת מנשבת אלינו מנבכי העבר, מעין חזון נבואי מזעזע על חורבנה הצפוי של יהדות פולין. זהו מכתבם המשותף של פרץ, אנ-סקי ודינזון. ב1 בינואר 1915 פרסמו השלושה מאמר בעיתון יידיש וורשאי קריאה ליהודי גליציה לתעד את חורבנם  שלהם:

אנ-סקי עצמו , כאמור, מאמין בנבואתו, עסק בתיעודה של יהדות גליציה,  וכתב לאחר מלחמת העולם הראשונה  את ספרו שעסק בנושא, בשם: "חורבן יהדות גליציה"[18]. נבואה נוראה זו התגשמה במידה רבה.

תיאטרון היידיש

לא הרחק מאוהל פרץ, נמצא קבר קטן, שעד עצם היום הזה מונחים עליו פרחים רעננים . על אבן המצבה נכתב : "מאמע- אסתר רחל קאמינסקא".  אסתר רחל קמינסקה הייתה שחקנית תיאטרון יידיש נודעה, ויש המכנים אותה "אם התיאטרון היידי"

רבים יותר  מכירים  את בתה של אסתר-רחל, אידה קמינסקה. יחד כיכבו האם והבת בסרט "דובר" היידיש "מירהל'ה אפרת" בשנת 1912 (המרכאות הכפולות מופיעות כי היה זה סרט אילם, שבו הכתוביות היו ביידיש...) כך כתב עיתון היידיש הניו יורקי "פארוורטס" בגיליונו מיום 25 בינואר 1927 [19]:

מה היה גורלה של תרבות היידיש לולי השואה?

תרבות היידיש קיבלה מכת מוות בשואת יהודי אירופה. אמנם נותרה יצירה חשובה ביידיש פה ושם, ישנו תיאטרון בוורשה ואף בתל אביב, ונותרו מאות אלפי דוברי יידיש, אך היידיש אינה עוד שפת יצירה תרבותית חשובה. רוב דוברי היידיש בחיי היום יום חזרו להשתמש בה לענייני חולין בלבד, כאשר דוברים אלה (החרדים ברובם) מנותקים נתק מוחלט מן התרבות החילונית כולה, לרבות תרבות היידיש. ביומן מן העיזבון שנמצא בהריסות גטו וילנה כתב המלומד היהודי זליג קלמנוביץ:

האם הייתה היידיש שורדת אלמלא השואה? לא בטוח... כותבת  זוהר שביט[23]:

קברו של הבונדיסט

לא הרחק מקברה של קמינסקה אנו נתקלים בקבר בעל חזות  סוציאליסטית מהפכנית. הכתובת על הקבר היא ביידיש ובפולנית, ויד שרירית מניפה בה את פטישם של העמלים על מנת  לנתץ ולשבר את מוסרות הניצול הקפיטליסטי. זוהי מצבתו של אחד "עמיתנו לקרב היקר שלנו החבר יוסף יענקלביץ' " פעיל בונד וורשאי, שהיה גם חבר הועד המרכזי ויושב ראש איגוד מקצועי כזה או אחר. נזכיר לקוראים מה היה הבונד:

הבּוּנְד ("הברית") הוא כינויה של "מפלגת הפועלים היהודיים של ליטא, פולין ורוסיה" (ביידיש: "אַלגעמײנער ייִדישער אַרבעטסבונד אין רוסלאַנד, ליטע און פּוילן"). המפלגה פעלה בין שנות התשעים של המאה ה-19 לשנות השלושים של המאה ה-20; חבריה נקראו "בּוּנְדִיסְטִים".

הבונד נוסד בווילנה בשנת 1897. מטרתו היתה לאחד את כל הפועלים היהודים באימפריה הרוסית למפלגה סוציאליסטית אחת. האימפריה הרוסית באותה העת כללה גם את ליטא, בלרוס, אוקראינה ומרבית פולין, המדינות בהן חיה מרבית יהדות העולם באותה התקופה. הבונד ניסה לתמוך בתנועה רוסית מהפכנית רחבה, כדי להפוך את רוסיה למדינה סוציאליסטית ודמוקרטית. הם קיוו כי במסגרת מדינה כזו, יזכו היהודים להכרה כאומה שלה מעמד חוקי של מיעוט.

הבונד היתה מפלגה חילונית, והתנגדה למה שנראה לחבריה כאופי הריאקציונרי של החיים היהודיים המסורתיים ברוסיה. המפלגה התנגדה גם לציונות, וטענה כי ההגירה לארץ ישראל היא סוג של אסקפיזם. כמו כן, המפלגה קידמה את השימוש ביידיש כשפה הלאומית של היהודים, והתנגדה להחייאת העברית. למרות כל זאת, בונדיסטים רבים היו גם ציונים, ותנועת הבונד סבלה מאובדן קבוע של חברים פעילים עקב הגירה. בונדיסטים רבים נטלו חלק פעיל בהקמת מפלגות סוציאליסטיות בארץ ישראל, ומאוחר יותר במדינת ישראל.

מרבית תומכי הבונד היו אומנים ופועלים יהודיים, אך היו לו תומכים גם בקרב האינטליגנציה היהודית. הבונד פעל הן כמפלגה פוליטית (עד כמה שהתנאים הפוליטיים אפשרו זאת) והן כאיגוד מקצועי. הם חברו לפועלי ציון ולקבוצות אחרות כדי לארגן קבוצות להגנה עצמית של יהודים מפני פוגרומים ופרעות. במהלך מהפכת 1905 הובילו אנשי הבונד את המהפכה בעיירות היהודיות, בעיקר באזור בלרוס של ימינו.

לאחר מהפכת 1917 נאסרה פעולתו העצמאית של הבונד בברית המועצות, וחלק מחבריו הצטרפו למפלגה הבולשביקית וליבסקציה,  אולם לאחר שפולין וליטא קיבלו עצמאות ב-1918, המשיכה התנועה לפעול במדינות אלו, בעיקר בעיירות מרובות-היהודים של מזרח פולין. הארגון הפך גם פעיל בקרב המהגרים היהודים בניו-יורק. בפולין טענו הבונדיסטים כי על היהודים להישאר במדינה וללחום למען הסוציאליזם, ולא להגר. כשקרא זאב ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית, בפולין ל"אבקואציה" (פינוי)   של יהדות אירופה, האשימו אותו הבונדיסטים בסיוע לאנטישמיות. את עיוורונם של אנשי הבונד באשר לעתיד להתרחש ניתן לחוש מקריאת שורות אלו[24]:

אולם לא כך היה הדבר, גורלם של היהודים והפולנים לא היה זהה.על מה שארע לבונד במלחמת העולם השנייה ולאחריה נספר בחלק השלישי של מאמרנו, בו נצפה במצבת הזיכרון לבונד בבית העלמין.

הר שלום – ספריית האבן

שוב אנו תועים בין שבילי בית העלמין ומגיעים אל מצבה מיוחדת במינה, שצורתה כצורת  ערמה של ספרים. אם נתבונן בה, נראה כי אלה ספריו של המנוח  אברהם שלום פרידברג[25]. המכונה "הר שלום" ( תרגום שמו לעברית)   סופר, היסטוריון, עורך, ו"הבראיסט" .כפי ניתן לראות בתמונה , ערמת הספרים נכבדת למדי, ומצער להיווכח כי במידה מרובה נשכח הסופר החשוב הזה.

אברהם שלום פרידברג נולד בגרודנו ב6 בנובמבר 1838 ונפטר בוורשה ב21 במרץ 1902. ב1883 מונה לעורך "הצפירה"[26] ומאוחר יוצר לעורך "המליץ"[27]. הוא התיישב בוורשה ב1888 והיה עורך האנציקלופדיה היהודית הראשונה – "אשכול". בין היתר כתב את "עמק הארזים", "כנסת ישראל", תרגם תרגומים רבים, וב1893 כתב את "קורות היהודים בספרד" . ספרו האחרון היה "התורה והחיים" אולם הוא נודע בייחוד בזכות הספר "זיכרונות לבית דוד" המוכר אולי לכמה מקוראינו המבוגרים.

"זיכרונות לבית דוד" היווה במשך דורות רבים אבן שואבת להשכלתם הלאומית ולחלומותיהם של צעירים ומבוגרים יהודיים, שכן הציג  את קורות העם היהודי תוך שימת דגש על גבורתם לאורך אלפי שנות גלות, בשפה עברית תנ"כית.  הספר מביא את קורותיה של משפחה אחת, נצר לבית דוד , מגלות בבל ועד לימי שבתי צבי, זמן קצר לפני  עליית החסידות והתחלת עידן ההשכלה, שבה נמסרים קורות העם היהודי על גבי מגילה, מדור לדור. הספר זכה לפופולאריות גדולה כל כך משום שהיווה מעין "המשך" לתנ"ך ואנטי-תזה ליהדות התלמודית בהדגישו את ההיסטוריה של הגבורה והסבל היהודיים , ולאו דווקא את פלפולי ההלכה. קורותיו של הספר מלמדות אותנו הרבה על התפתחות תנועת ההשכלה היהודית במאה ה19.

הספר "זיכרונות לבית דוד " נכתב במקורו על ידי חוקר המזרח הגרמני יהודי הרמן רקנדורף ונקרא במקורו  - Geheimnisse der Juden דהיינו – מסתרי היהודים, על שם ספר צרפתי פופולארי באותה תקופה "מסתרי פריז". רקנדורף , שנודע בהיותו מתרגם הקוראן הראשון לעברית, פרסם את ספרו ב5 כרכים. אברהם שמואל כגן, שנודע בכתיבת הביוגרפיה הראשונה של משכיל "חיי אברהם מאפו" , ניסה לגייס חותמים להוצאת הספר בעברית בוורשה בשנת 1863, אולם לא מצא מספיק אנשים שיתחייבו לרכוש את הכסף, ואת המעט שגייס, גנב ממנו שותפו הנוכל. לבסוף היה זה פרידברג שפרסם את הספר, החל מ1893, בהוצאת "אחיאסף", בארבעה חלקים,  תחת חסותו של "בן אביגדור" (כן אותו אדם שעל שמו קרוי רחוב המוסכים בתל אביב), שמו הספרותי של המו"ל אברהם לייב שלקוביץ'. פרידברג הפך אותו לרב מכר לדורות של ילדים וצעירים יהודיים בכל העולם. פרידברג שהיה בשלב זה ציוני נלהב, שינה במספר מקומות את הספר כדי להתאימו לאידיאולוגיה הציונית הלאומית. בשנת תשי"ב פורסם הספא מחדש בעברית כאשר "הוסרו כמה מליצות קשות לאוזן הקורא החדש. קטעי ההרצאה ההיסטורית צומצמו עד למידת הנחוץ, וכן הושמטו מראי המקומות למאמרי חז"ל ומקורות אחרים שלא יכירם מקומם בסיפור שוטף. אף הושמטו פה ושם דברים שאינם צריכים לגופו של הסיפור. כתיב השמות הזרים וכמה מן המונחים שנתיישנו תוקנו אף הם. נדגים את העברית התנ"כית של הספר ונביא את שורותיו הראשונות:

ב1899 כתב פרידברג את ספרו  "זיכרונות" ובו מופיע סיפור נוגע ללב . סיפור המלמד על תמימותם והאופטימיות הנפלאה של המשכילים וראשוני הציונים.  אספר לכם את תקצירו של סיפור זה,  בתרגום מכלי שני (חזרה לעברית  מאנגלית) , מכיוון שגם ממנו ניתן ללמוד על רוח התקופה:

האל המתבולל

בשדרה הראשית של בית העלמין נמצא קברו הגדול והמפואר, של אדם שהיה רחוק כל ימיו מן היהדות ושעצם קבורתו בבית העלמין של רחוב גנשה התמיהה את בני התקופה.  לא רק שהיה מתבולל , אלא שניסה להתמודד עם פגעי התקופה, עם הלאומנות ושנאת הזרים, בדרך של יצירה חדשה, חובקת כל, שסחפה אחריה מאות אלפי אנשים ברחבי העולם. מדובר באליעזר , שכינה עצמו כל חייו לודוויג – זמנהוף, ממציא האספרנטו.

ד"ר לודביג אליעזר (לייזער) (לודוביק לזרוס) זמנהוף[28], (15 בדצמבר 1859 - 14 באפריל 1917), היה יהודי-פולני, ממציא השפה אספרנטו. מטרתה של אספרנטו - קירוב לבבות בין בני אדם דוברי שפות שונות, באמצעות שפה ניטרלית. אספרנטו היא השפה המתוכננת המדוברת ביותר בעולם.

זמנהוף היה רופא עיניים ובלשן. שפות האם שלו היו רוסית ויידיש, אך הוא דיבר באופן שוטף גם פולנית וגרמנית. מאוחר יותר הוא למד צרפתית, לטינית, יוונית, עברית ואנגלית. הוא גם התעניין באיטלקית, ספרדית וליטאית.

זמנהוף נולד בביאליסטוק שבפולין. אביו היה מורה לשפות. הוריו התכוונו לקרוא לו אליעזר מרקוביץ' זמנהוף, אולם בגלל חוקי השלטון הרוסי, הם נתנו לו גם שם נוצרי, לודוביק, שהופיע בתעודת הזהות שלו.

ביאליסטוק הייתה באותו זמן תחת שלטון רוסי. אוכלוסיית העיר הורכבה משלושה לאומים עיקריים: פולנים, רוסים וקבוצה גדולה של יהודים דוברי יידיש. זמנהוף נעצב והתמלא תסכול עקב המריבות הרבות שהיו בין הקבוצות השונות. הוא העריך שהשנאה והדעות הקדומות מקורן בעיקר באי-הבנות, ובגלל חוסר בשפה משותפת שתגשר בין התרבויות השונות.

בעת שהיה תלמיד גימנסיה בוורשה, הוא ניסה ליצור שפה בינלאומית. שפה זו הייתה בעלת דקדוק עשיר מאד, אך גם מסובך. כשלמד אנגלית (לצד לטינית, צרפתית, גרמנית ויוונית) הגיע למסקנה שהשפה הבינלאומית צריכה להיות בעלת דקדוק פשוט יחסית, ובעלת מערך רחב של סיומות, כדי שיהיה אפשר ליצור בעזרתן צורות שונות ושימושים שונים לאותה מילה.

בשנת 1878 הגיע הפרויקט שנקרא Lingwe uniwersala כמעט לסיומו, אך הוא היה צעיר מדי מכדי להוציאו לאור. אחרי סיום הלימודים הוא החל ללמוד רפואה באוניברסיטה במוסקבה ואחר-כך בוורשה. בתקופה זו היה חובב ציון פעיל, ואף ייסד את סניף חובבי ציון בוורשה. התכתבות שלו עם חברי ביל"ו מאותה תקופה מלמדת אותנו כי הוא נזף בהם על חוסר מעשיותם. חלומו של זמנהוף היה להקים אוטונומיה יהודית באמריקה, ולדעתו לא הייתה סתירה בין יוזמה זו לבין רעיון השיבה לארץ. מאוחר יותר החליף אותה לרעיון אוניברסאלי יותר - הקמת דת ה"הילליזם" שתתבסס על דברי הלל:"מה ששנוא אליך לא תעשה לחברך".

בשנת 1885 סיים זמנהוף את לימודיו, והחל לעבוד כרופא עיניים. אך הוא המשיך במקביל לעבוד על פרויקט השפה הבינלאומית.

במשך שנתיים הוא חיפש מימון לפרסום חוברת הסבר על השפה, עד שקיבל את העזרה הכספית מחותנו לעתיד. ובשנת 1887 יצא לאור לבסוף הספר "Lingvo internacia. Antaŭparolo kaj plena lernolibro" (שפה בינלאומית. הקדמה וספר לימוד מלא), תחת שם העט דוקטורו אספרנטו (הדוקטור המקווה), ומכאן מקור שמה של השפה החדשה.

לגבי זמנהוף, השפה החדשה לא היוותה רק כלי תקשורת, אלא גם כלי להפצת הרעיון של דו קיום בשלום של אנשים מתרבויות שונות. הוא ויתר מראש על כל זכויות יוצרים לגבי השפה, כי ראה בה נחלת האנושות כולה.

זמנהוף תרגם לאספרנטו יצירות מופת רבות מן הספרות העולמית (כולל התנ"ך כולו, ועל משימה זו שקד כל חייו). כן חיבר שירה מקורית, כדי להראות, שהשפה מסוגלת להביע את כל קשת הרגשות האנושיים, ולשמש גם כשפה ספרותית. בעקבותיו קמו סופרים רבים, אשר העשירו את התרבות האספרנטית ביצירות בעלות ערך, שרבות מהן תורגמו לשפות לאומיות.  

ב1905 נאם בקונגרס העולמי הראשון לאספרנטו, שהתקיים בעיר הצרפתית Boulogne sur mer. קונגרס זה הוכיח לראשונה שניתן לתקשר באספרנטו מדוברת. עד אז התקיימו קשרים בין-לאומיים באמצעות אספרנטו בעיקר בכתב. ב-1908 קמה האגודה הבין-לאומית לאספרנטו בשם UEA, אך זמנהוף סרב לקחת חלק פעיל בהנהגת הארגון, באומרו, כי הוא רק "אחד מהאספרנטיסטים".

ד"ר זמנהוף נפטר בוורשה ב14 באפריל 1917. קברו נמצא בבית הקברות היהודי בוורשה, ומאז מותו עולים לקברו כל שנה דוברי אספרנטו. ככל הנראה, זוהי אחת הסיבות שבית הקברות לא נהרס בידי הנאצים -- עקב חשש מדעת קהל בין-לאומית שלילית.

לעניות דעתי, רעיון כל כך נשגב וכל כך תמים, כמו שפה בינלאומית שתביא לאחווה עולמית, יכול היה להיווצר רק במוחו של יהודי ממזרח אירופה.

כותרת הקטע על זמנהוף היתה "האל המתבולל" –  מדוע ולמה? ובכן אציין את הקוריוז המוזר שדת האומוטו היפנית חושבת את זמנהוף לאחד מאליליה.

נסיים בשיר – שירו של זמנהוף – "הדרך" . זהו שיר באספרנטו. התרגום שלי נעשה מאנגלית.  זמנהוף ראה את שירו כאוניברסאלי, אולם אנו נבקש מהקוראים להווכח כמה משקף השיר את הגורל היהודי, את ההיסטוריה היהודית, ואת האירוניה האכזרית בפועלו של זמנהוף.

לאן צעדו היהודים? על זאת בפרק הבא של מאמרנו. 

קברו של חבר מועצת הממלכה

כשאנו חוזרים לכיוון הכניסה לבית הקברות, מושכת את עינינו מצבה מאוירת.  זהו קברו של ר' משה מנחם מנלי ב"ר שמעון הכהן ז"ל פפעפער, חבר "מועצת הממלכה". הנ"ל היה גם נדבן ידוע, אדם אמיד ובונה בית הכנסת המפואר בעיר קילצע, המשורטט על גבי המצבה. על קילצע ויהודיה ועל הפוגרום שנעשה בהם, נספר לכם במאמר אחר. על היהודים חברי מועצת הממלכה (הסיים) נספר לכם כאן על קצה המזלג, [29].

המדינה הפולנית הריבונית שהוקמה מחדש לאחר מלחמת העולם הראשונה קמה כמדינה דמוקרטית, שהבטיחה את זכויותיהם של המיעוטים הרבים שישבו בה, וביניהם היהודים. פורמאלית, עוצב אז המשטר לפי דגם הדמוקרטיות האירופיות.  ליהודים הייתה זו עת של תקווה גדולה – לאחר חיים תחת שלטון הדיכוי הצארי – תקווה לשוויון זכויות ולשגשוג כלכלי ותרבותי, אולם לא כך היה הדבר. מנת חלקם של יהודי פולין לא הייתה סוגה בשושנים, ולמעשה נאבקו, במידה הולכת ופוחתת של הצלחה, על הכרה בעצם קיומם הלגיטימי כאזרחים שווי זכויות בפולין.

הפרלמנט  היה מורכב משני בתים  - סיים וסנאט והבחירות היו אמורות להיות כלליות , שוות, חשאיות , ישירות ויחסיות – שיטת בחירות שהיא אידיאלית לייצוגם של מיעוטים. יחד עם זאת , במציאות הונהגו בחירות אזוריות באופן חלקי  ואזורי הבחירות עוותו באופן שהקטין עד מאד את ייצוגם  של היהודים מתחת לחלקם באוכלוסיה[30]

ואמנם בכל הסיימים של פולין היה ייצוג ליהודים, אלא שייצוג זה הלך ופחת , ופחתו גם מעמדו והשפעתו של הסיים בפולין שהפכה להיות למעשה דיקטטורה צבאית, שבה הפך הסיים לחותמת גומי של השליט, והיהודים למיעוט נסבל, כאשר רבות עד מאד הקריאות לעזיבתם את המדינה.

בסיים הראשון של פולין – "הסיים המחוקק" הצביעו למעלה מ450,000 יהודים עבור מועמדי חמש  רשימות מפלגתיות יהודיות והן : הציונים ( שקיבלו 50% מהקולות) , האורתודוכסים – אגודת ישראל, שקיבלו כ 25%,  הפולקיסטים (14%), פועלי ציון (6%) והבונד שלא עבר את אחוז החסימה.  הציונים, האורתודוקסים והפולקיסטים התארגנו יחדיו ל"גוש יהודי" (Kolo Zydowskie). הסיעה היהודית שאפה לקבל זכויות של מיעוט לאומי ואוטונומיה, אולם זו נתקלה בעוינות ובאנטישמיות מצידם של הצירים הפולניים הלאומיים. דברי הצירים היהודיים זכו בדרך כלל לקריאות בוז מעליבות , שהיו מלוות, במשך עשרים שנות קיומה של פולין גם בפוגרומים אלימים ומשולחי רסן, וגבו קרבנות בנפש וברכוש. בין הבולטים בצירי הסיים היהודיים היה יצחק גרינבוים[31].

בסיים של 1933 זכו היהודים להצלחה גדולה. נבחרו 34 צירים יהודיים  ושנים עשר סנטורים, והסיעה היהודית הייתה השישית בגודלה בבית הנבחרים. היהודים שתפו פעולה עם מיעוטים אחרים והרימו "גוש מיעוטים" בפרלמנט. הדבר הביא למתקפה חריפה עליהם מצד הימין הלאומני. הימין דרש כי בעניינים הגורליים של המדינה יכריע רק "רוב פולני טהור " (נשמע  מוכר?) נשיא המדינה, נרוטוביץ',  שנבחר ברוב קטן בתמיכת היהודים, נרצח על ידי מתנקש קנאי ימני לאומני.

מכאן ואילך, ובמשך כל שנות קיומה של הרפובליקה הפולנית העצמאית, הולך ופוחת מעמדם של צירי הסיים היהודיים ומחמיר מצב הקהילה היהודית. רדיפות כלכליות, ניסיונות לתחיקה אנטי יהודית, למשל חוקי מס הפוגעים בעיקר בפרנסתם שח היהודים, ודה לגיטימציה גוברת והולכת של נוכחות היהודים בפולין.  הדמוקרטיה הפולנית חוסלה ב1926 במהפך שחולל המרשל פילסודסקי, ויחד עם זאת שהוא בלם את המגמות האנטישמיות הקיצונית, הלכו והוצרו צעדי היהודים בפולין. היהודים היו במקרים רבים מגיניו של הפרלמנטריזם הפולני הקורס כי סברו, ובצדק,  כי  רק במשטר דמוקרטי תובטחנה זכויותיהם. גם במאבק זה נכשלו.

בשנים האחרונות לקיומה של פולין העצמאית לפני חלוקתה המחודשת בין גרמניה לברית המועצות, החמיר מצב היהודים עוד יותר. פולין התנערה מחובתה לחבר הלאומים לשמור על זכויות המיעוטים, והקולות הקוראים לחקיקה אנטי יהודית ואף לגרוש היהודים מפולין גברו והלכו. מצבם הכלכלי של היהודים הוחמר, חרם אנטי יהודי היה נפוץ, וממשלת פולין עמדה בפני חקיקה אנטי יהודית פורמלית. כה אמר הסנטור היהודי משה שור ב5.3.1937:

רק פעם אחת זכו דבריו של ציר יהודי  בסיים  למחיאות כפיים סוערות של הצירים – היה זה ב2 לספטמבר, 1939, יום לאחר פלישת גרמניה לפולין.  כה אמר הציר שלמה זיידנמן:

"מחיאות כפיים" כתוב בסטנוגרמה של דברי הסיים. מחיאות כפיים.

המסך יורד