אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

משפט הדינגו


קטגוריה: 

אימגו

by courtesy of famous trials

תרגום: זיו מגן

משפטם של לינדי ומייקל צ'מברליין ("משפט הדינגו") – הארות למשפט, 2005

"אל לו למדען להפוך הרפתקן מידי, תחרותי מידי. הבעיה היא שכולנו אנושיים כל כך. מעולם לא ראיתי תיק שנוהל במידה רבה מזו, בידי חולשות האנוש." ד"ר טוני ג'ונס, חוקר מקרי המוות הממשלתי במשפט צ'מברליין.

בשבעה עשר באוגוסט, 1980, באתר מחנאות בסמוך לסלע איירס (ayer’s rock) הידוע שבאוסטרליה, נשמעה זעקתה של אם מתוך החשכה: "אלוהים שלי, אלוהים שלי, הדינגו לקח את התינוקת שלי!" בקרוב עתידים היו תושבי יבשת שלמה לבחור צדדים בדיון בדבר היות אותה הקריאה שנשמעה באותו הלילה סימן לאבדה אנושית מדהימה ונדירה שנגרמה בידי הכלבים הפראיים של אוסטרליה או, שמא, במילותיו של האדם שבסופו של עניין ייתבע אותה לדין בגין רצח, "שקר מחושב ומפואר". חבר מושבעים בן תשעה וגברים ושלוש נשים האמין בסיפור האחרון והרשיע את לינדי צ'מברליין ברצח ביתה בת עשרת השבועות, עזריה.

שלוש שנים מאוחר יותר, בעוד לינדי מתמודדת עם החיים היומיומיים בכלא בדרווין (darwin), גילתה המשטרה, שחקרה את מותו של מטפס הרים שנפל אל מותו, את חליפת הצהריים של עזריה בסמוך למאורת כלבי פרא, והציבור האוסטרלי התמודד עם מציאות לפיה מערכת המשפט שלו נכשלה. "זעקה באפלה", סרט בכיכובה של מריל סטריפ, נשא את סיפור הרשעתה השגויה של לינדי אל מעבר לאוקיינוסים. היכן היה הכשל? הרשעותיהם של החפים מפשע נגרמות בדרך כלל בשל עדות בלתי מדויקת של עדי ראייה (באופן כללי הראיה האמינה פחות מכולן במשפט בשל קיום דעות מוטות ובשל תעתועי הזיכרון), אבל לינדי צ'מברליין הורשעה בשל ראיה רפואית פגומה ובשל חוקרים ותובעים שלא רצו לשקול מחדש את הנחותיהם בפני ראיה סותרת. משפטה של לינדי צ'מברליין, ושל בעלה מייקל, הוא סיפור אזהרה שעל כל העוסקים במדע הרפואה המשפטית לשקול אותו בכובד ראש.

עזריה נעלמת

סלע איירס, בעל קווי המתאר הבלתי סבירים, מתנשא לגובה 348 מטרים מתוך ליבה האבוריג'יני והיבש של אוסטרליה. המונולית, המכונה אולורו (uluru) בלשון ילידי היבשת המקוריים, מפתה אל המקום את התיירים, הנמשכים אל צורתו מטילת היראה ואל הצבעים הנודדים מזהב לאדום באור השמש המשתנה. בשלושה עשר באוגוסט, 1980, עזבה משפחת צ'מברליין את ביתה שבעיר המכרות שבצפון מדינת קווינסלנד, מאונט אייזה (mount isa), כשהם מתקדמים מערבה ואז דרומה על מנת לחזות בתוואי הטבע המפורסם ביותר של אוסטרליה המרכזית. בעת טיולם שירת מייקל צ'מברליין ככומר ב"כנסיית היום השביעי המקדמת" (seventh day adventist church – תנועת בת של התנועה הפרוטסטנטית בנצרות, המאמינה בקימתו השנייה לתחייה של ישו בתאריך לא ידוע בעתיד הקרוב) של מאונט אייזה, תת-סמכות בלתי מובנת ברובה באוסטרליה. הוא ורעייתו מזה עשר שנים, לינדי, ציפו בכיליון עיניים למספר ימי לינה באוהלים ולסיורים בטבע עם שלושת ילדיהם, איידן (aidan) בן השש, רייגן (reagan) בן הארבע ועזריה (azaria) בת עשרת השבועות.

הצ'מברליינים הגיעו לשטח המחנאות שבסמוך לסלע איירס מאוחר בליל השישה עשר באוגוסט. בבוקר שלאחר מכן, טיפסו מייקל ושני הבנים על חלקים מן הסלע. לינדי, שערסלה את עזריה בזרועותיה, סיירה בתצורת סלע שכונתה "מערת הפוריות". ממש מחוץ למערה, הביטה מעלה בחוסר שקט וגילתה דינגו בוהה בה. מאוחר יותר היא תספר לבלש משטרתי שהייתה לה הרגשה שכלב הפרא "סימן את התינוקת".

לאחר שקיעת השמש, נאספה משפחת צ'מברליין יחד עם חונים אחרים באתר סביב מתקני הברביקיו שבסמוך לאתר האוהלים שלהם. לינדי החזיקה את עזריה בזרועותיה בעוד היא ומייקל מפטפטים עם גרג וסאלי לאוו (lowe), זוג צעיר נוסף שנפש גם הוא עם תינוק. בסביבות השעה 8:00 בערב, בעוד סאלי לאוו הלכה אל פח אשפה סמוך כדי להיפטר מפריטים שנותרו מארוחת הערב, סבה על עקביה וראתה דינגו עוקב אחריה ממרחק ארבעה או חמישה צעדים. דקות מאוחר יותר, שעשע מייקל את בנו איידן בהשליכו קרום לחם לדינגו שהופיע בסמוך לספסל הברביקיו שלהם. לינדי מחתה, "אתה לא צריך לעודד אותם" בערך באותה העת בה זינק הדינגו על עכבר שאחריו רדף איידן הקטן.

לינדי הכריזה "הגיע הזמן שאלך להשכיב את באבי" ופרשה לאוהל המשפחה כדי להכין יצוע הולם לעזריה. עשר דקות מאוחר יותר, משהותירה את עזריה עם אחיה הישן, רייגן, באוהל, חזרה לינדי והצטרפה לשאר החונים על ספסל הברביקיו. צעקת תינוק מכיוון האוהל שלחה במהרה לאחר מכן את לינדי במרוצה לחקור את פשר העניין. אז בקעה זעקתה: "אלוהים שלי, אלוהים שלי, הדינגו לקח את התינוקת שלי!"

פרנק מוריס, החוקר הראשון שהגיע למקום, האיר את רצפת אוהל משפחת צ'מברליין, שם הבחין בדם על אחד השטיחים. עקבות כפות הובילו מפתח האוהל והלאה, אך היטשטשו ונעלמו עם הגיען אל שביל. בינתיים, יילל איידן בן השש באוזניה של סאלי לאוו, בעוד הוא מראה לה את העריסה הריקה, "באבי שלנו בבטן של הדינגו."

במהרה היו החונים מאתרים את פנסיהם ("לפידים", באוסטרלית) ויצאו אל השממה החשוכה. כמעט שלוש מאות גברים, נשים ובני נוער יצרו שרשרת אנושית וחיפשו עקבות או פריטי לבוש. מייקל, שלא הצטרף לשרשרת, הניח כבר את הגרוע מכל, באומרו לחונה אחר, "היא וודאי כבר מתה כעת." אזי הוסיף, באופן לא הולם, "אני כומר הבשורה."

החיפוש המרכזי גילה עקבות דינגו ותו לא. הרחק מן השרשרת, לתייר מורי האבי (murray haby) האיר המזל פנים יותר. בעוקבו אחר עקבות דינגו גדול מתחת לצוק חול, שם לב האבי לשקערורית בחול במקום בו נראה היה כי כלב הפרא הניח ארצה דבר מה אותו נשא. משהזעיק אותם האבי לחקור את הנושא, בחנו הסייר דרק הוף (derek hoff) והגשש בן היבשת נווה מיניינטירי (nuwe minyintiri) את השקערורית. הדפוס שבחול רמז על דוגמא סרוגה מסוג כלשהו. הגברים חיפשו עקבות דינגו שיובילו הלאה מהשקערורית, אך המשימה התגלתה כחסרת סיכוי.

ספקות ראשונים

ארבעת אנשי החוק שמונו לראשונה לתיק צ'מברליין שוחחו ביניהם בעודם שותים במלון הדרכים "החולות האדומים". המפקח מייקל גילרוי קיבל את סיפורם של הצ'מברליינים, בעוד שפרנק מוריס שמר את דעתו לעצמו. ג'ון לינקולן, על פי דיווחו של ג'ון ברייסון (bryson) ב"מלאכים רשעים", לא קנה את סיפור הדינגו: "אין סיכוי. מעולם לא קרה בעבר. הנה לך עובדה שאי אפשר לנצח אותה. אף פעם לא קרה." גילרוי ציין כי, למרות שאף אחת מהן לא הייתה קטלנית עד כה, הייתה אמנם סדרת התקפות כלבי דינגו על ילדים באתר לאחרונה. לינקולן מעקם את פניו לנוכח האפשרות כי כלב יוכל לסחוב תינוק במשקל כחמישה קילוגרמים לאורך מאות מטרים. כדי להוכיח את הנקודה שלו, הוא עוזב את החדר וחוזר עם דלי המלא בחמישה קילוגרמים של חול, אותם הוא מצליח לאחוז בפיו משך פחות מדקה. הוא קורא תיגר על הקצינים האחרים, להיווכח באם יוכלו לעמוד במשימה באופן מוצלח יותר.

שבוע לאחר היעלמותה של עזריה, שם וואלי גודווין (wally goodwin) את פעמיו אל עבר נקיק בבסיס סלע איירס, כשבכוונתו לצלם פרחי פרא לאורך הדרך. בעודו מהלך לאורכו של שביל בעלי חיים ובו צמחיה סבוכה, איתר גודווין בגדים קרועים שנחו בסמוך לסלע גדול. בבחינה קרובה יותר, התגלו אלה כחיתול בד קרוע וחליפת גוף. גודווין דיווח על גילויו ושוטר המקוף מוריס הגיע לגבות את העדות.

בעשרים ושמונה באוגוסט לקח לידיו בלש-סמל גריים צ'רלווד (graeme charlwood) את חקירת צ'מברליין. בעוד כפופיו בודקים את מספרי הרישוי של רכבי המבקרים באתר המחנאות בשבעה עשר באוגוסט, יכול היה צ'רלווד להגות בדיווחו הראשוני של המפקח גילרוי אודות המקרה, שכלל פירורי מידע חשודים. גילרוי דיווח כי כאשר הביאה לינדי את עזריה לבדיקה רפואית, הייתה התינוקת לבושה כולה בשחור. נאמר כי הרופא הבודק היה סקרן מספיק בנוגע לשם "עזריה" בכדי לטרוח ולחפש אותו במילון שמות, ולגלות כי משמעותו "הקרבה בשממה". (למעשה, משמעותו "אשר האל בעזרו" – במקור). גילרוי העיר גם כי בגדיה של עזריה נמצאו בסמוך למקום בו טיילה המשפחה ברגל מוקדם יותר באותו היום. הוא שם לב כי האנשים שצפו בה באותו הערב "הניחו כי החזיקה תינוקת משראו אותה אוחזת בחבילה לבנה סמוך לחזה".

במקומות שונים מסביב לאוסטרליה, ממעבדות ועד אתרי גידולן של חיות פרא, ערכו חוקרים ניסויים על מנת לבחון את אמיתות דיווחה של לינדי בדבר היעלמותה של עזריה. דם, צמחיה ודגימות שיער שנמצאו על בגדיה של עזריה נבחנו. כלבי דינגו מתים שנורו במחוז סלע איירס לאחר ההיעלמות נותחו בידי ווטרינרים שחיפשו שרידי עצמות אנוש או חלבון אנושי. קרעים בבד בגדיה של עזריה נבחנו – האם נראה היה כי הקרעים נגרמו בשיני דינגו או בידי מכשיר אנושי כלשהו? בשמורת חיות הבר קלילנד פארק (cleland) שבאדלייד השליכו לכלבי דינגו בשר שנעטף בחיתול בד לתינוקות, על מנת שניתן יהיה לבחון את החיתול ולהשוותו לזה של עזריה. ממאמצים שונים אלה, החלו חוקרים בונים תיק רצח.

עיתונים ליבו את החשדות לפיהם הרגו הצ'מברליינים את התינוקת שלהם, אפשרי כי העלו אותה לקורבן דתי. סיפורים דיווחו על שמועות לפיהן היו הצ'מברליינים קשורים באופן כלשהו להתאבדות ההמונית בג'ונסטאון (jonestown) שנתיים קודם לכן, או שייתכן ועזריה נהרגה כדי לכפר על חטאי כנסיית היום השביעי. עיתונים העירו לעיתים קרובות כי אוסטרלים רבים הסיקו מראיונות טלוויזיוניים עם הצ'מברליינים, הסופניים בגישתם, כי התנהגותם של בני הזוג לא תאמה את אשר ציפו לו מזוג שזה עתה איבד באופן טראגי ילד.

בראשון באוקטובר, 1980, במאונט אייזה, ערך צ'רלווד ראיונות נפרדים, שארכו מספר שעות כל אחד, עם לינדי ומייקל צ'מברליין. שאלותיו לקחו אותה לאורך פרק הזמן שבין עזיבתם לסלע איירס ועד הימים שלאחר היעלמותה של עזריה. הראיון נערך על מי מנוחות יחסיים, אך לינדי הביעה תסכול חוזר ונשנה על הדלפות לעיתונות בדבר מבדקי מעבדה רפואית שנדמה היה כי הטילו ספק בתיאורה את האירועים. צ'רלווד גילה עניין מיוחד בתגובתה הבלתי רגילה של לינדי להצעתו כי תהופנט במאמץ לדלות פרטים נוספים, הנוגעים לצפייתה בדינגו בסביבת האוהל. לינדי דחתה מייד את הרעיון באומרה:

"הכנסייה לא תרשה את זה ואני לא אעשה את זה. אלוהים קטל את שאול בעבור זה. אתה מכיר את שאול ואת בעלת האוב מעין דור?"

תחילה בדיקתו של חוקר מקרי מוות אחד, ואז עוד אחד

בחלקו של שופט השלום וחוקר מקרי המוות של אליס ספרינגס, דניס באריט (barritt) נפל לערוך את מה שבסופו של דבר תתברר כראשונה מתוך שלוש בדיקות שיערכו חוקרי מקרי מוות באשר למותה של עזריה צ'מברליין. עיתונאים נדחקו אל אולם משפט מס' 2 של בארי, שניחן בתקרות גבוהות, רהיטים הממורקים וציורי נוף. החקירה נפתחה בשישה עשר בדצמבר, 1980, כשאשלי מק'ניי (ashley macknay), מטעם מדינת השטחים הצפוניים (northern territories – nt), שוטח את תיק ההתערבות האנושית במותה. הראיות הצביעו על כך שהבגדים הונחו במקומם, לא נגררו בידי דינגו, וכי הראו סימנים לפיהם הוסרו מן התינוקת בידי אדם, טען מק'ניי. יתרה מזאת, הוא הוסיף, הנזק שנגרם לבגדים לא תאם את הסברה לפיה נגרם בידי דינגו. מק'ניי חקר את לינדי צ'מברליין, אך באופן כללי כשל מלהציג אותה כאם שלה הרצון או המניע להרוג את ביתה שלה.

מצלמות הטלוויזיה היו בשידור חי כשהכריז באריט על ממצאיו. באריט סיכם את דיונו בראיות הרבות בהגיעו למסקנה כי "עזריה מצאה את מותה בעת שהותקפה בידי דינגו פראי בעודה ישנה באוהל משפחתה." אף אחד מהוריה לא היו, מצא באריט, "בכל רמה שהיא ובאופן כלשהו אחראיים למותה." ועדיין, מספר המוזרויות שנגעו לבגדיה של עזריה שכנעו את באריט כי "גופתה של עזריה נלקחה מרשותו של הדינגו וסולקה באופן בלתי ידוע, בידי אדם או אנשים ששמם אינו ידוע."

צפוי היה כי ממצאיו של חוקר מקרי המוות באריט ירפו את ידיהם של חוקרים שהיו נחושים בדעתם להוכיח כי לינדי צ'מברליין הייתה רוצחת, אך לא כך היה. בתשעה עשר בספטמבר, 1981, ערכו חוקרים ממשטרת השטחים הצפוניים חיפוש בן ארבע וחצי שעות בבית צ'מברליין, כשהם מחרימים מעל לשלוש מאות פריטים, החל בפרטי ביגוד, מספריים וכלה במכונית ה-"טוראנה" הצהובה בה נסעו לסלע איירס. הבלש צ'רלווד גילה ללינדי כי החיפוש מקורו בחלקו בממצאיו של מומחה הרפואה המשפטית הבריטי, ג'יימס קמרון (cameron), שהסיק מבחינת בגדי התינוקת כי לא היה כל דינגו מעורב בהיעלמותה. לינדי הגיבה בקרירות: "לא ידעתי שיש מומחים לכלבי דינגו בלונדון."

בנובמבר 1981 מילא השר הראשי אוורינגהאם (everingham), בתוקף תפקידו כתובע הכללי של השטחים הצפוניים, בקשה לדחיית ממצאי החקירה הראשונה בהתבסס על ראיות חדשות שהתגלו. מה ששכנע, בסופו של עניין, את הרשויות לדחוף לכיוון חקירה שנייה הייתה נוכחות כמויות גדולות של דם במכוניתם המפורקת של הצ'מברליינים.

החקירה השנייה בדבר מותה של עזריה נפתחה באליס ספרינגס בארבעה עשר בדצמבר, 1981, בפני חוקר מקרי המוות ג'רי פ.גלווין (gerry p.galvin). דס סטורג'ס (des sturgess), הפרקליט המסייע לחוקר, הבהיר במהלך חקירתו את הצ'מברליינים את אמונתו, לפיה לקחה לינדי צ'מברליין את עזריה מאתר המחנה בערב השבעה עשר באוגוסט, 1980, ורצחה אותה בטוראנה הצהובה שלהם במכשיר חד, ככל הנראה מספריים. רבות מן השאלות שהופנו לצ'מברליינים נגעו לנוכחות דם ברכב המשפחתי: "האם שמתם לב לכתמי דם בתוך או מחוץ למכונית כשניקיתם אותה?", "האם אתם זוכרים כי ניקיתם דם מן המושבים?" סטורג'ס קרא לביולוגית ג'וי קוהל (joy kuhl), שהעידה כי גילתה דם עוברי מתחת למושב הנוסע שבטוראנה. ג'יימס קמרון טען בעדותו כי בלתי סביר בעליל היה כי הקרע שנמצא על חליפת הגוף של עזריה נגרם בידי דינגו – "הוא תואם יותר מספריים."

עיתונאי מסידני, מלקולם בראון, סיפק השוואה תמציתית בין שתי בדיקות חוקרי מקרי המוות. "החקירה הראשונה נגעה לכלבי דינגו," אמר בראון, בעוד "זאת נוגעת לדם." עדות חוקר מקרי המוות שכנעה את גלווין. הוא האשים את לינדי צ'מברליין ברצח ואת מייקל בסיוע לאחר דבר עבירה.

המשפט

למרות החוסר בגופה, החוסר במניע והחוסר בכל עדות ראייה, פתחה מדינת השטחים הצפוניים בתביעתה את לינדי (ההרה כעת) ואת מייקל צ'מברליין בבית משפט עכשווי ולו שתי קומות, בעיר דארווין, בשלושה עשר בספטמבר, 1982. השופט ג'יימס מיורהד (muirhead), בגלימות ארגמן ופיאה אפורה, ישב על ספסל המשפט באולם הצפוף, בעוד פרקליטי שני הצדדים עמלו בבחירת שנים עשר חברי מושבעים מתוך מאגר ובו 123 תושבי השטחים, לבנים כולם. משנשלם הליך הבחירה, נטלו תשעה גברים ושלוש נשים את מקומם בתיבת המושבעים. פרקליט ההגנה ג'ון פיליפס היה שבע רצון מן הקבוצה, באומרו לעמיתו אנדרו קירקהאם (kirkham), "דומני כי יפה עשינו."

איאן בארקר (ian barker) פתח את התיק מטעם הביעה, בספרו למושבעים כי עזריה "מתה במהירות רבה משום שמישהו שיסף את גרונה." בארקר הוסיף, "הכתר אינו מתיימר להציע כל סיבה או מניע להרג. הטענה לפיה הגב' צ'מברליין הדגימה בעבר רצון רע כלשהו כלפי הילדה אינה חלק מתיקנו." בארקר כינה את סיפורם של הצ'מברליינים אודות התקפת הדינגו "שקר מפואר, שחושב על מנת להסתיר את האמת."

העד הראשון מטעם הכתר, התיירת מסלע איירס, סאלי לאוו, היוותה תמיכה להגנה באותה המידה שהיוותה תמיכה לתביעה. לאוו תיארה את לינדי כמי שנעדרה מן הברביקיו רק "שש עד עשר דקות," פרק זמן קצר ביותר על מנת לבצע בו את הרצח ולהיפטר באופן זמני מן הגופה, כפי שטען הכתר. לאוו הזיקה גם לתיק הכתר משהתעקשה, "שמעתי את התינוקת בוכה – צעקה רצינית למדי," כהרף עין בטרם הלכה לינדי אל האוהל ודיווחה כי ראתה את הדינגו חומק אל האפלה. בחקירה הנגדית, אישרה לאוו כי הייתה "משוכנעת" ששמעה צעקת תינוקת – צעקה שנקטעה בחטף – וכי הצעקה "בהחלט הגיעה מן האוהל." היא גם תיארה את לינדי טרם המקרה כמי שהיה לה "זוהר אמא-טרייה סביבה."

עדותם של אחרים ששהו באתר המחנאות באותו ליל אוגוסט הציגה באופן כללי גרסת אירועים שדומה היה כי סייעה גם היא בידי ההגנה יותר מאשר בידי התביעה, שהיו אלה עדיה. גרג לאוו, בעלה של סאלי, נשאל בנגדית באם ראה את מי מהצ'מברליינים מנקים דם מן הטוראנה שלהם באותה העת בה, בהתאם ללוחות הזמנים של התביעה, היו חייבים לעשות כן. "לא, לא ראיתי," ענה לאוו. "היו די הרבה אנשים בסביבה באותו הזמן באתר האוהלים, ואני בטוח שאם משהו כזה היה קורה היו מבחינים בכך." ג'ודי ווסט דיווחה כי שמעה את לינדי קוראת "הדינגו לקח את התינוקת שלי!" רק "חמש עד עשר דקות" לאחר ששמעה נהמת דינגו – "נמוכה" ו-"עמוקה" – מחוץ לאוהל. היא העידה גם כי מוקדם יותר נאלצה לגרש דינגו שאחז בביתה בת השתים עשרה בידה ומשכה.

העדה אמי וויטאקר (amy whittaker), לעומת זאת, סיפקה למושבעים עדות בדבר ההתנהגות המוזרה לכאורה שהפנתה את דעת הציבור כנגד הצ'מברליינים מוקדם יותר במהלך החקירה. וויטאקר העידה כי דקות לאחר התקפת הדינגו המשוערת, הופיע מייקל צ'מברליין בדלת ביתה הנגרר והכריז, "דינגו לקח את התינוקת שלנו, והיא ככל הנראה כבר מתה כעת." וויטאקר דיווחה גם כי לינדי אמרה, בעוד שעמלה לנחמה, "יהא אשר יהא, זהו רצון האל." היא תיארה גם את לינדי ואת מייקל כמי שהלכו לבדם יחד אל תוך הסבך למשך "חמש עשרה עד עשרים דקות": זמן שבמהלכו טענה מאוחר יותר התביעה כי ייתכן והצ'מברליינים קברו את התינוקת שלהם.

משום שתיק התביעה נשען בכבדות על שכנוע חבר המושבעים כי הדם שהתגלה במכוניתם של הצ'מברליינים היה שייך לעזריה, קרא הכתר אל הדוכן לקית' לנהאן (keyth lenehan), טרמפיסט מדמם שנאסף בידי הצ'מברליינים, שההגנה טענה כי עשוי היה להיות מקור הדם. בארקר רצה להוכיח כי לנהאן לא נשא רמות גבוהות באופן חריג של חלבון עוברי בזרם הדם הבוגר שבגופו. ובכל זאת, קריאת התביעה ללנהאן גרמה לאחד העיתונאים לומר לאחד מעוזרי התביעה, "עד כה כל שעשיתם הוא לשכנע את כולם שלינדי חפה מפשע."

העיתונאים חזו בכיוון הרוח מתחיל להשתנות במעט לכיוון הכתר, כאשר מצעד של מומחי מעבדה רפואית הועלה אל הדוכן. ד"ר אנדרו סקוט, ביולוג מן העיר אדלייד, העיד כי מחקרו הצביע על כך שהדם שעל גופייתה של עזריה זרם כלפי מטה ממה שנראה היה, לפי החתך, ככלי חד, באזור הצוואר. בארי קוקס (cocks) העיד כי חליפת הגוף נראתה חתוכה, לא קרועה בידי דינגו. פרופסור מלקולם חייקין, מומחה הבד המוביל של אוסטרליה, הדגים לחבר המושבעים כיצד חיתוך חליפת הגוף יצר לולאות קטנות של בד מגבת, שדמו מאד לאלה שנתגלו בידי החוקרים בתיק המצלמה של מייקל צ'מברליין, בו חשדה המשטרה כי ייתכן ולינדי החביאה באופן זמני את התינוקת המתה שלה. בנגדית, גרמה ההגנה לחייקין להודות כי ייתכן והלולאות הגיעו גם מחליפה חדשה, שטרם כובסה. (הצ'מברליינים טענו כי לעיתים השתמשו בתיק המצלמה כמקום לתחוב אליו את בגדיה של עזריה).

הביולוגית ג'וי קוהל, עדה מס' שלושים וחמש מטעם התביעה, הציגה את מה שהכתר ראה כאחת מפיסות הראיה המרשיעות ביותר שברשותו. קוהל סיפרה לחבר המושבעים כי בדיקותיה הוכיחו שהדם שנמצא בטבעת התמיכה בלוח השעונים שבטוראנה של הצ'מברליינים היה שייך לעולל. בנגדית, גרם פרקליט ההגנה פיליפס לקוהל להודות כי כל הצלוחיות בהן השתמשה במהלך בדיקות הדם הממשיות שערכה "הושמדו" – מנהג אותו כינתה "הליך שגור במעבדה שלנו." פיליפס העלה גם שאלות בדבר הדיוק שבתוצאות מבדקיה, כשהוא מציע כי הדם – אם אכן היה זה דם – יכול בהחלט היה להגיע מהטרמפיסט המדמם אותו אספו הצ'מברליינים בשנת 1979.

עד הכתר ברנרד סימס חקר כשני תריסר מקרי תקיפת אנשים בידי כלבים במסגרת תפקידו כחוקר מקרי נשיכה לונדוני. סימס לא ראה דבר שתאם תקיפת דינגו בבגדיה של עזריה, טען כי תקיפת דינגו תגרום לדימום "פורה" והצביע על כך שראשו של תינוק לא יכול היה להיכנס אל מלתעותיו של דינגו. בנגדית, חזר ואישש סימס כי מוטת פעירת לועו של דינגו "לא תרשה לו להתגבר על גולגולתו של תינוק." קירקהאם הפתיע אז את סימס, בתצלום של דינגו הנוטל את ראשה של בובה בגודל תינוק, כשהפדחת מופנית כלפיו, ושיניו של היצור הכלבי מגיעות עד לאוזניה של התינוקת. סימס, בבהותו בתצלום, יכול היה רק להסיק כי ייתכן והשערתו הקודמת הייתה שגויה.

ג'יימס קמרון היה העד האחרון מטעם התביעה. קמרון, פרופסור לרפואה משפטית, העיד כי עזריה נהרגה בידי "מכשיר חיתוך לאורך צווארה, או סביב צווארה" שנאחז בידי אדם. הוא הציג לחבר המושבעים שקפים בהם נראו בגדיה של עזריה שצולמו במעבדתו תחת אור אולטרה-סגול, אשר לאמונתו הראו את טביעתן של אצבעות מוכתמות בדם. החקירה הנגדית ריכזה את תשומת הלב במקרים בהם עדותו של קמרון מטעם התביעה עזרה להרשיע את מי שהתבררו להיות חשודים חפים מפשע.

בשלושה עשר באוקטובר, פתחה ההגנה את תיקה. ג'ון פיליפס סיים את נאום הפתיחה שלו בהצבעתו אל דוכן העדים ובאומרו, "אני מזמין את הגב' צ'מברליין."

דמעות זלגו במורד פניה של לינדי בעוד תיארה את הבגדים אותם לבשה ביתה בלילה האחרון בו השכיבה אותה על יצועה: "היה לה מעיל מרקיז סרוג לבן , עם שולי לימון חיוורים." פיליפס ביקש מלינדי להניח את האצבע המורה של ידה בסמוך למיצגו של קמרון אשר, לטענת הפרופסור, הראה אצבעות מוכתמות בדם. הנקודה הפכה ברורה, משהבינו הצופים כי הטביעה שנעשתה בידי אצבעות מוכתמות כביכול בדם הראתה ארבעה פרקים, בעוד שללינדי צ'מברליין, ולמעשה כמעט לכל אדם אחר על פני כדור הארץ, היו רק שלושה.

חלקים גדולים מחקירתו הנגדית של איאן בארקר את לינדי הוקדשו ליצירת חורים בסיפורה לפיו ראתה דינגו בסמוך לאוהל המשפחה. הוא ביקש ממנה להסביר כיצד דינגו, המנער תינוקת מדממת, יכול היה שלא להותיר כמויות גדולות של דם בתוך ומסביב לאוהל. הוא גם אתגר את הנאשמת להסביר את פשר הדם העוברי, שאותו טענו חוקריו כי מצאו במכונית המשפחתית. לינדי התנגדה באומרה, "איני עומדת לשער כיצד הגיע לשם." בסמוך לסיום חקירתו הנגדית הממושכת החל בארקר שואל "שאלות" שהיו למעשה רק הצהרות עבור חבר המושבעים. "גב' צ'מברליין," אמר פרקליט ההגנה בשלב מסוים, "האם אוכל, בכבודך, להציע בפנייך כי כל סיפור [הדינגו] כולו אינו אלא פרי דמיון?"

יותר משני תריסר עדי הגנה עלו לדוכן בעקבות לינדי. כמה מהם העידו באשר לאופיים המשובח של הצ'מברליינים ובאשר לאבלם על אובדן ביתם. עדים אחרים סיפרו אודות המפגשים המבהילים שלהם עצמם עם כלבי הדינגו של סלע איירס, או העידו באופן כללי אודות תוקפנותם של הכלבים הפראיים של האזור. בנוסף, עתידים היו שמונה מומחי רפואה משפטית מטעם ההגנה לתקוף את מבדקיהם או את מסקנותיהם המפוקפקות של מומחי התביעה, במגוון נושאים שנעו מבד ועד ראיות דם.

ההגנה ראתה בפרופסור בארי באווטצ'ר (boettcher) את אחד ממומחי הרפואה המשפטית החשובים ביותר שלה. באווטצ'ר תקף את מסקנותיה של ג'וי קוהל, לפיהן הכילה מכוניתם של הצ'מברליינים כמויות בעלות חשיבות של דם עוברי. בעדות מורכבת, אשר ייתכן ועופפה ישירות מעל לראשם של נציגי חבר המושבעים, ניסה באווטצ'ר להסביר מדוע עשויה הייתה שיטת הבדיקה של קובל להפיק תוצאות חיוביות שגויות באשר לקיום דם עוברי. מאוחר יותר, מומחה נוסף, ריצ'רד ניירן (nairn), עתיד היה גם הוא להיטפל לתוצאותיה של קוהל, בטענו כי מספר הבדיקות אותן ערכה קוהל לבדן היה חסר כל הקשר: "מאתיים בדיקות גרועות נופלות בערכן מבדיקה אחת טובה."

כמה מן החלקים המרתקים ביותר בעדות ההגנה הגיעו ממומחה כלבי הדינגו מטעם ההגנה, לס האריס, ששטח את דעתו, לפיה דינגו הצד טרף בגודלה של עזריה עתיד היה "ליצור לכידה, שתהיה סביב הראש כולו, ויסגור את מלתעותיו במידה מספקת, בכדי לשתק את היונק." יהיה זה בלתי סביר בעליל כי החיה "תישאר בסביבה" עם טרפה, טען האריס. האריס אמר כי מעשי הרג של דינגו בשטח מותירים "מעט מאד" דם וכי באופן אופייני הם מנענעים את ראשם לאחר שנטלו טרף "על מנת לשבור את הצוואר."

למעט מומחה אחד, שנקרא שוב להעיד, היה העד האחרון מטעם ההגנה מייקל צ'מברליין. איאן בארקר, בחקירתו הנגדית את מייקל, התמקד בכבדות בפעולותיו בשעות הראשונות שלאחר היעלמותה של עזריה. לפי בארקר, כישלונו של מייקל לשאול את לינדי שאלות מסוימות או לצאת במרוצה אל הסבך בחיפוש אחר ביתו נבע מכך שידע כבר כי לינדי הרגה את ביתה: "האם ייתכן כי היה זה משום שידעת שהדינגו לא לקח אותה, ושהיא הומתה בידי אשתך?" מייקל ענה, בקול נמוך, "לא." בארקר לחץ בחוזקה: "הסיפור כולו הוא שטויות, ואתה יודע את זה." "לא, מר בארקר," התעקש מייקל שוב. צופים בבית המשפט סיכמו כי עדותו של צ'מברליין חסרה ברוחה; היא נדמתה כלוקה בעייפות ואדישה באופן בלתי הולם. משתמו שעותיו הארוכות על הדוכן בסופו של עניין, התיישב מייקל באולם המשפט, בסמוך לרעייתו, ואחז בידיה.

פיליפס, בסיכומו, הדגיש כי התביעה נכשלה מלספק הסבר, ויהא סביר אפילו באופן קלוש, באשר לסיבה שבעטייה עשויה הייתה לינדי צ'מברליין לרצות להרוג את ביתה שלה. "לתביעה היו שנתיים ושלושה חודשים לחשוב על סיבה," הוא אמר, ו"הם אינם מסוגלים."

בארקר, בסיכומו עבור הכתר, הודה כי לא הוכח כל מניע, אך התעקש כי לא הייתה זו כוונת התביעה ואף לא תפקידה. "כל אשר הכתר אומר הוא, שעליכם למצוא כי הרצח התרחש," אמר בארקר לחבר המושבעים. הוא הפך את השולחנות בבקשו מחבר המושבעים לבחון את החוסר בראיה שעשויה הייתה לרמוז כי האשם הוא בדינגו. "כיצד תוכלו באופן כלשהו להרשיע [את הדינגו] על סמך ראיות אלו?" שאל, בהצביעו על היעדר פרוות דינגו או סימני גרירה בסמוך לאוהל, על העובדה כי איש לא ראה אותו נושא תינוקת ועל מצבה הבלתי ניזוק, יחסית, של חליפת הגוף של עזריה. "התיק כנגד הדינגו ייזרק בבת שחוק אל מחוץ לבית המשפט," סיכם בארקר.

בעשרים ושמונה באוקטובר, 1982, הנחה השופט מיורהד את חבר המושבעים – באופן שהיה לשביעות רצונה הכללית של ההגנה. הוא הזכיר להם כי סאלי לאוו זכרה באופן מפורש ששמעה זעקת תינוק בוקעת מאוהלם של הצ'מברליינים, וכי אם צדקה בנוגע לכך, הרי שהנחתה של התביעה לפיה עזריה שכבה מתה באותה העת במכוניתם של הצ'מברליינים כשגרונה משוסף, לא יכולה הייתה להיות נכונה. רוב העיתונאים נטשו את אולם המשפט שבדארווין כשהם מצפים לזיכוי.

בעשרים ותשעה באוקטובר, בשעה 8:37 בבוקר, הכריז נציג חבר המושבעים על פסק דינם. חבר המושבעים מצא את לינדי אשמה ברצח, ואת מייקל אשם בסיוע לאחר דבר העבירה. לאורך אוסטרליה, התקבל פסק דינם של חבר המושבעים באהדה ברוב המקרים ובמקומות שונים, החל בכביש המהיר בעיר פרת', דרך מסבאה בדארווין, ועד וועידת רופאי שיניים בניו-קאסל, אף בתשואות ממושכות. דיווחים מאוחרים יותר הצביעו על כך שחבר המושבעים היה בתחילה מפולג יותר באופן מופגן בדעותיו מכפי שהשתמע מפסק דינם, משהתחלקו בתחילה ארבעה בעד זיכוי, ארבעה בעד הרשעה, וארבעה ללא החלטה. (אחד מחברי חבר המושבעים סיפר מאוחר יותר לעיתונות, "השורה התחתונה הייתה, אם האמנת שזה היה דינגו, או לא.")

השופט מיורהד גזר על לינדי מאסר עולם בבית הסוהר, אך השעה את עונשו של מייקל. "אני מוצא זאת לא רק הולם, אלא אף בטובתו של הצדק, לעשות כן," הסביר.

תוצאות המשפט

חודש אחד לאחר שהחלה מרצה את עונשה בכלא ברימה (berrimah) שמחוץ לדארווין, ילדה לינדי צ'מברליין את ביתה השנייה, לה קראה כאליה (kahlia). "שינסו לעשות מזה משהו," היא אמרה.

לינדי זכתה במעט חופש, זמנית, כאשר שוחררה בערבות בהמתנה לתוצאות ערעורה. ערעורה לבית המשפט הפדרלי נדחה, בשלושה קולות לאפס, באפריל 1983. עשרה חודשים מאוחר יותר, סירב גם בית הדין העליון של אוסטרליה לבטל את הרשעתה, בהצבעה של שלושה קולות לשניים, ולינדי מצאה את עצמה שוב באגף j שבכלא ברימה.

בעוד לינדי מעבירה את ימיה במבצר שעל הצוק בסמוך לדארווין, סייעו דיווחים חדשים שהטילו ספק בראיות המדעיות של התביעה להנץ תנועת "שחררו את לינדי" שהלכה וגדלה. המרשיע שבין הדיווחים החדשים היה כזה שהראה כי מה שהתביעה טענה שהיה דמה של ילדה שנרצחה ברכבם של בני משפחת צ'מברליין לא היה למעשה אפילו דם בכלל – היה זה תחליב צבע. הרבה מעל למאה אלף אוסטרלים חתמו על עצומות שקראו לשחרורה. המדינה נותרה, יחד עם זאת, חלוקה עמוקות בנושא, כשסקר אחד גילה כי 52% מתושבי האומה האמינו כי הייתה אשמה ברצח.

מטייל אנגלי ששמו דייויד ברט (brett) עתיד היה, באופן בלתי מכוון למדי, להצליח בהשגת שחרורה של לינדי, לאחר שרבים כל כך לפניו נכשלו בכך. הוא עשה כן בינואר 1986, בנפלו מעל סלע איירס במהלך טיפוס ערב, ובהורגו את עצמו. שמונה ימים לאחר התאונה שאירעה לו, התגלתה גופתו של ברט מתחת לנקיק בו איבדו כפות רגליו את אחיזתן, באזור שהיה מלא במאורות כלבי דינגו. בעוד המשטרה סורקת את האזור, מחפשת אחר עצמות חסרות שייתכן ונישאו מן המקום בידי כלבי דינגו, גילו מעיל של תינוק שצבעו היה פעם לבן: מעיל היום הנעדר של עזריה.

בהתחשב בספקנות שהביעו התובעים כלפי סיפורה של לינדי אודות מעיל היום הנעדר, נדמה כי הייתה ברירה מועטה כעת. השר הראשי הורה על שחרורה של לינדי מבית הכלא. כשהיא עוטה לגופה שמלה דקה וורודה ומשקפי שמש, טיפסה לינדי אל לימוזינה בשערי כלא ברימה בשביעי בפברואר, 1986, וניסתה להחל בחיים נוספים.

חקירה שיפוטית באה לאחר שחרורה של לינדי מבית הכלא, ובזו היה על עדי התביעה הקודמים לספק הסברים רבים. במאי 1987, הנפיק השופט טרוור מורלינג (trevor morling) דו"ח בן 379 עמודים שביקר את שיטות החקירה של ג'וי קוהל, ג'יימס קמרון ועדי מפתח אחרים במשפט. הוא הניח משקל רב על דיווחי האמינות שסופקו בידי שותפיהם למחנה של הצ'מברליינים, כשהוא מעיר: "יוצא מגדר הרגיל הוא שהאנשים באזור הברביקיו בעת ומיד לאחר היעלמותה של עזריה קיבלו את סיפורה של גב' צ'מברליין ולא ציינו דבר בדבר הופעתה והתנהגותה שיכול היה לרמוז על כך שלפתע הרגה את ביתה." מורלינג סיכם, "אני רחוק ממשוכנע שתיאורה של הגב' צ'מברליין בדבר ראותה דינגו בסמוך לאוהל היה שקרי" וכי "אם היו הראיות המונחות בפני הוועדה נמסרות במשפט, היה השופט מחויב להנחות את חבר המושבעים לזכות את הצ'מברליינים."

בחמישה עשר בספטמבר, 1988, ביטל בית המשפט לערעורים פליליים שבשטחים הצפוניים פה אחד את כל ההרשעות כנגד לינדי ומייקל צ'מברליין. חודש מאוחר יותר, ערכו בני המשפחה משתה ניצחון לאורחים שהוזמנו לקפיטריה שבמכללת אבונדייל (avondale). בין אותם שהוזמנו בידי הצ'מברליינים היו עדי ההגנה והפרקליטים, זוג שביתם נלקחה ממכוניתם בידי דינגו, ועיתונאים ופוליטיקאים שעמדו לצידם במהלך מסע ייסוריהם הממושך. עורך הדין קן קריספין, בנאום, שיבח את הצ'מברליינים על היותם חופשיים, באופן ראוי לציון, ממרירות או רחמים עצמיים.

הצ'מברליינים נסעו לסידני בכדי לצפות בהקרנה מוקדמת של הסרט שהתבסס על התנסותם, "זעקה באפילה." לינדי, בספרה "דרך עיניי שלי", כינתה את הסרט, שבוסס על תיאורו המצוין של ג'ון ברייסון את המקרה, מדויק ב-95% ואמרה כי "שום שחקנית אחרת לא הייתה מסוגלת" לגלם אותה טוב יותר ממריל סטריפ.

לינדי צ'מברליין כתבה בעמודים הראשונים של ספרה משנת 1990, "וכעת אנו ממתינים, אנו ממתינים למדינת השטחים הצפוניים שתשלם לנו את אשר הם חבים." אותו יום הגיע לבסוף, שנתיים מאוחר יותר, כאשר זכתה ב-1.3 מיליון דולר, כפיצוי מטעם ממשלת השטחים הצפוניים, בעבור כליאתה שלא בצדק.

תרגם: זיו מגן

זכויות היוצרים שייכות לאתר famous trials וזכויות התרגום לאתר אימגו

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת