אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המתנדבים לעזרת העם - על הבריגדות הבינלאומיות בספרד


ספרד, המדינה שהייתה במאה ה - 16 המעצמה החזקה בעולם, איבדה מן הדינאמיות שלה במרוצת השנים והמהפכה התעשייתית הותירה אותה מאחור. מאז כיבושה ע"י נפוליאון בתחילת המאה ה - 19 סבלה גם מחוסר יציבות פוליטי מתמיד. בשנות השלושים המוקדמות של המאה העשרים חוותה ספרד ניסיון דמוקרטי קצר ולא-מוצלח, במצב של כמעט שוויון בין השמאל-מרכז, לימין, שכלל את הכנסייה, בעלי האחוזות והמלוכנים.

בפברואר 1936 עלה ברוב דחוק השמאל-מרכז לשלטון. ביולי 1936 התקומם הימין בתמיכת הכנסייה, רובו של הצבא ויחידותיו האיכותיות יותר. גרמניה ואיטליה מיהרו להגיש עזרה תכליתית למתקוממים. בראש המרד התייצב הגנרל פרנסיסקו פרנקו (franco). כך פרצה ההתקוממות שכונתה לימים "מלחמת האזרחים" בספרד.

מספר מאפיינים הפכו את מלחמת האזרחים בספרד לאחת הקשות והאכזריות במאה ה - 20. ראשית, התנהגות שני הצדדים הותירה את אמנת האג כשמועה רחוקה. בייחוד על צבא המורדים נאמר שהוא "מתנהג כצבא כובש, שבמקרה הוא והנכבשים בני אותו עם". מעשי טבח, אונס וחיסול שבויים אפיינו את המלחמה (וגם כנראה האריכו אותה, כאשר הכניעה אינה אפשרות אטרקטיבית). נוסיף לכך את הציוד הדל, את הפיקוד הלקוי לעיתים קרובות, שגרם לאבדות כבדות מיותרות, ואת מזג האוויר הנורא, לעיתים. מבחינה צבאית, דמתה במקרים רבים מלחמת האזרחים למלחמת העולם הראשונה, כאשר אמצעי ההגנה עלו ביכולתם על אלו של ההתקפה. כך, אבדות רבות נגרמו מהסתערויות חסרות סיכוי מול אש מקלעים. באשר לאמצעים שפותחו כדי להתגבר על כך, כמו טנקים ומטוסים, הרי סבלו תומכי הממשלה (הרפובליקנים) מנחיתות בולטת בהם. למעשה, המלחמה מנקודת ראות הרפובליקנים הייתה סדרה של תבוסות ונסיגות. אלא שעליונות ההגנה על ההתקפה, והכורח של המורדים להתקדם ולכבוש, כלומר לתקוף, אפשרו לרפובליקנים להחזיק מעמד כמעט שלוש שנים. למרות זאת, מפקדים ו"יועצים" של הרפובליקנים דחפו מדי פעם לצאת למתקפות חסרות סיכוי מטעמים "מוראליים" - תעמולתיים וכך הרבו את אבדותיהם-הם.

בימים שלאחר פרוץ הקרבות, הגיעו ביזמתם כמה מאות מתנדבים זרים לעזרת הממשלה, רובם ככולם אנשי שמאל. כמה מהם שהו במקרה בברצלונה בעת פרוץ הקרבות, שם אורגנה אולימפיאדה אלטרנטיבית כמחאה על אירוח המשחקים האולימפיים בברלין. בסופו של דבר הגיעו, שלא במסגרת הבריגאדות, כמה אלפים בודדים של מתנדבים.

הרעיון לגייס במאורגן מתנדבים מבחוץ למאבקם של הרפובליקנים בספרד עלה זמן קצר אחרי פרוץ המלחמה, על ידי מנהיגים קומוניסטים בולטים. משנתקבל הרעיון ע"י סטאלין ומשהוסרה התנגדותו של ראש הממשלה הספרדי פרנסיסקו לארגו קביירו (largo caballero), ניתן בסוף 1936 האות לקומינטרן (comintern), הארגון ששלט ממוסקבה על המפלגות הקומוניסטיות ברחבי העולם, לארגון "הבריגאדות הבינלאומיות". הפעילים הקומוניסטים, שברוב ארצות מוצאם לא היו המפלגות הקומוניסטיות אהודות, רכשו תוך כדי פעילותם ניסיון בארגון ובפעולה חשאית, מה שאפשר להם לנהל את פעולות הגיוס על כל הקשור בהן, ולהשתלט על הבריגאדות למרות שאלה כללו מספר ניכר של לא-קומוניסטים (ומה שאפשר לקומוניסטים מאוחר יותר להשתלט במידה רבה על פעולות הצד הרפובליקני בספרד). מרכז הגיוס ישב בפריס ונראה שכגרעין לארגון זה שמשו כמה מאות קומוניסטים גולים שישבו עד אז בברה"מ.

מספר המתנדבים היה כ - 35,000, אם כי נראה שבכל רגע נתון, עקב זמני הגעה וחזרה שונים ועקב אבדות גדולות, שרתו לא הרבה יותר ממחצית ממספר זה, ולקראת סוף המלחמה – עוד פחות. כ - 7,000 מתנדבים היו צרפתים. כ - 1,600 מבלגיה והולנד. כ - 5,000 פולנים. כ - 3,000 אמריקנים. כ - 2,000 בריטים. כ - 1,600 מיוגוסלביה. כ - 5000 מגרמניה ואוסטריה. כמה מאות מא"י (כמעט כולם יהודים), מקנדה, בולגריה, איטליה, הונגריה, צ'כוסלובקיה, שוויץ. היו נציגויות לכ - 50 ארצות, ביניהן אתיופיה, שנכבשה ע"י איטליה הפשיסטית ואפילו רוסים "לבנים" גולים (מתנגדי הקומוניזם), שקיוו שכך יורשה להם לחזור לארצם.

המתנדבים היו ברובם קומוניסטים, או חברי ארגונים קשורים, שנענו לקריאת המפלגה. כן התנדבו גם אנשי שמאל שאינם קומוניסטים. חלק מהמתנדבים היו "בוגרי" שביתות, הפגנות ו"מצעדי רעב" במולדתם, וטענו שהמאבק בספרד הוא המשך מאבקם זה כנגד המעסיקים המנצלים (כך, למשל, הצטרפה קבוצה של כורים מיליטנטים מוויילס). אחרים, ביניהם יהודים רבים, קשרו בין המורדים בספרד לבין הנאצים והפשיסטים שתמכו בהם. אם כי למורדים, שלמשטרם היו מספר מאפיינים פשיסטיים, חסרו מאפיינים רבים אחרים, אותם מתנדבים זיהו בכל זאת את המורדים כפשיסטים, והתנדבו כדי לעצור את הנאצים והפשיסטים בטרם יהיה מאוחר ("הפשיזם לא יעבור"). מעטים התנדבו מתוך הרפתקנות.

נראה שבשנות השלושים השתלבו זה בזה כמה תהליכים שעשויים להסביר כיצד הגיעו מרחבי העולם עשרות אלפי מתנדבים, שרובם לא הכירו כמעט את ספרד. ראשית, במחצית הראשונה של המאה העשרים תהליך החילון של המונים רבים החל. רבים נותרו בלא מצפן, אותו ספקה עד אז הדת, בעולם שהיה מורכב ומסובך יותר מאי-פעם. חלקם, אולי בלא מודע, החליפו דת אחת במעין דת אחרת. כך הם נשמעו למפלגה הקומוניסטית, שכמה ממאפייניה מזכירים מסדר דתי, כולל התמיכה החברתית שהוא מספק והמשמעת שהוא דורש. למפלגה היו, בנוסף, "כתבי קודש" חילוניים משלה, המתיימרים להסביר את העולם ולספק מעין מצפן לאנשים אלה. לא במקרה, כפי שכמה סופרים מבני הזמן כתבו, היו לתנועת ההתנדבות כמה מאפיינים המזכירים מסע צלב.

שנית, היה באווירת התקופה, כשלוש שנים לפני שאריק איינשטיין נולד, משהו מתחושת "אני ואתה נשנה את העולם". כלומר, שיחידים, או קבוצה קטנה, יכולים לשנות את ההיסטוריה. אם נזכור שממילא מדובר באנשים שחלקם הגדול פעילים בקבוצות מיעוט פוליטיות, הרי שגדלה ההסתברות שייתפסו להלך רוח כזה.

שלישית, וזה נכון יותר עבור הפועלים שבין המתנדבים, נראה שאפרוריות החיים והאופק העגום שציפו להם בארצותיהם הקלו עליהם, שוב, אולי בלא מודע, לחפש, לפחות לזמן מה, עתיד זוהר יותר לאנושות בספרד. כך, כשצ'רצ'יל ציין את מלחמת העולם השנייה כ"שעתם היפה ביותר" של הבריטים, ייתכן והייתה כאן אמת עמוקה יותר משמקובל לחשוב.

רביעית, עקב התהפוכות הפוליטיות, וגם האנטישמיות המשגשגת, ש"הצטיינה" בהן התקופה, מלאה אירופה אלפי אנשים עקורים, לעיתים מארצם, לעיתים אף ממשפחתם, חלקם אידיאליסטים, שבהכוונה מתאימה ניתן להפנותם למטרה עבורה נתונה אהדת רבים מהם מלכתחילה. קשה מאד לשחזר אווירה של תקופה. עם זאת ייתכן ששני גורמים נוספים תרמו אף הם במשהו.

ראשית, נראה שבעשורים הראשונים של המאה העשרים הפוליטיקה "זרמה" יותר בדמם של ההמונים באירופה, ממנה באו רובם המכריע של המתנדבים, מאשר כיום. היא שמשה, למשל, כנראה יותר מאשר כיום, כנושא שיחה בבתי הקפה ובספסלי הרחוב. ניתן להשוותה אולי, מבחינה זאת, לכדורגל בימינו, במדינות בהן הדבר רלוונטי.

שנית, נראה שקל היה אז יותר מאשר היום לגייס, או לרגש, את ההמונים. לשם המחשה, ניתן לצפות בתצלומים מן המחצית הראשונה של המאה העשרים בהמוני אדם גודשים את הכיכרות והרחובות בכמויות גדולות בהרבה מאשר כיום באירועים בעלי חשיבות דומה. בין אם הם מקבלים גיבור לאומי זה או אחר החוזר למולדתו, בין אם הם מקשיבים לנאום של אישיות פוליטית, משתתפים בעצרת זו או אחרת, או משתתפים בלוויות.

תחילה, עד שנחסם הגבול, מתנדבים שהגיעו לפריס, ושכבר עברו בדיקה רפואית ותהליך תשאול כלשהו, שניהם לא רציניים מדי, נשלחו בד"כ ברכבת או באנייה מצרפת לספרד. מספר חודשים לאחר תחילת המלחמה הוחלט על מדיניות אי-התערבות ע"י רוב המעצמות, וצרפת סגרה את גבולה עם ספרד. כדי לחצות את הגבול, המתנדבים נאלצו כעת להתגנב במסע רגלי לילי דרך הרי הפירנאים שבגבול צרפת – ספרד. דרך קשה ומסוכנת זו דרשה קורבנות רבים. גם דרך הים תבעה קורבנות בשל נוכחות צוללות איטלקיות.

אלה שהגיעו לבסוף לספרד הוסעו לאלבאסטה (albacete), שבין מדריד לאליקנטה שבחוף הים התיכון. באלבאסטה ובסביבתה המתנדבים נקלטו, שמעו נאום ממפקד המחנה, וקבלו אימון ראשוני, שהיה מוגבל עקב מחסור בתחמושת לאימונים. קרה, עקב אילוצים שבמהלך המלחמה, שמתנדבים הגיעו לחזית ללא אימון, או עם אימון לקוי. על אלבאסטה פיקד אנדרה מארטי (marty), קומוניסט צרפתי שחשדנותו הכפייתית הובילה לטיהורי דמים, שקורבנותיהם הסתכמו בכמה מאות מהמתנדבים. הוא שימש גם כקומיסר הראשי של הבריגאדות.

רוב המתנדבים שרתו בבריגאדות שמוספרו 11 עד 15. בכל בריגאדה היו 3 - 4 גדודים, כשבכ"א מהם היו כ - 500 חיילים. לכל גדוד הייתה שפת דיבור ואופי משלו. לרוב הגדודים אף ניתן או נבחר שם, המנסה "לדבר" אל חייליו, בהתאם למוצאם. אחד הגדודים צרפתיים נקרא "הקומונה הפריסאית" (commune de paris). הגדוד האיטלקי נקרא, כמובן, "גאריבלדי" (garibaldi). האמריקנים הקימו בתחילת 1937 גדוד ע"ש אברהם לינקולן וגדוד נוסף ע"ש ג'ורג' וושינגטון וכן גדוד אמריקני - קנדי שנקרא מקנזי - פפינו (mackenzie- papineau. מנהיגי המרד ב - 1837 כנגד הבריטים). היו אלו היחידות האמריקניות הראשונות שבהן היה שילוב של "לבנים" ושחורים, ואף מפקדים שחורים על חיילים "לבנים", כמו מפקד גדוד לינקולן, שנהרג בברונטה (brunete), אוליבר לואו (law). לאחר אבדות קשות במלחמה מוזגו שני הגדודים האמריקנים לגדוד אחד בשם וושינגטון-לינקולן. סה"כ (כולל הנ"ל, ולפי לאום דומיננטי) היו שני גדודים גרמניים, אחד אוסטרי, שישה צרפתיים (שניים מהם צרפתיים - בלגיים). אחד פולני ועוד אחד פולני - הונגרי - יוגוסלבי. אחד איטלקי. גדוד אחד מהבלקן ועוד גדוד מעורב. כן היו גדוד בריטי, אמריקני, אמריקני - קנדי, הונגרי, בולגרי, צ'כוסלובקי, יוגוסלבי ועוד אחד יוגוסלבי – אלבני וכן גדוד דוברי ספרדית מאמריקה הלטינית. במשך הזמן היו שינויים בתבנית ששורטטה כאן. אחד השינויים החשובים הוא התדלדלות זרם המתנדבים ומילוי השורות ע"י ספרדים. מאוחר יותר, באמצע 1937, הפכו הבריגאדות הבינלאומיות לחלק מהצבא הספרדי הרפובליקני הסדיר, אם כי למעשה נשמר קיומן הנפרד.

שיעור היהודים בקרב הבריגאדות הבינלאומיות היה גבוה מאד. הן בשל הנטייה להתייצב כנגד בעלי-ברית של הנאצים, הן בשל נטייתם של יהודים רבים לצד השמאלי של המפה הפוליטית. נראה שכחמישית מאנשי הבריגאדות היו יהודים. רב במיוחד היה שיעורם בקרב הצוות הרפואי - כ - 70%. הייתה אף פלוגה יהודית ע"ש נפתלי בוטווין (קומוניסט יהודי שהרג מודיע משטרתי, ושהוצא להורג בפולין ב - 1925), במסגרת הגדוד הפולני שבבריגאדה ה - 13. בפלוגה שהוקמה ב - 12.12.1937, היו כ - 150 יהודים.

ייצוג בולט אחר היה לאינטלקטואלים ואנשי רוח, אם כי רוב המתנדבים היו בני מעמד הפועלים. כך "התלונן" מתנדב קנדי, "כולם היו שם חוץ משייקספיר". "everybody was there but shakespeare". גם הסופר והעיתונאי ארתור קסטלר (koestler) תאר איך ספרד הפכה עבור בוהמיינים שמאלנים בלבוש מהפכני למעין "גריניץ' וילג'". חלק מהאינטלקטואלים, נוסף להתנגדות כמעט מובנית למשטרים האמורים לדכא אנשי רוח מסוגם, מצאו בכך הזדמנות להיאבק לראשונה לצד בני מעמד הפועלים, דבר שהיה לפעמים קשה ולא טבעי עבורם בארצם. בין המתנדבים הבריטים שנהרגו בקרב היו, למשל, הסופר ראלף פוקס (fox), הוגה הדעות כריסטופר קודוול (caudwell) כמו גם המשורר ג'ון קורנפורד (cornford). אגב, המפורסמים ביותר (כיום) מאלה שהגיעו לספרד, ג'ורג' אורוול (orwell), אנדרה מאלרו (malraux) ארנסט המינגווי (hemingway) וארתור קסטלר לא היו בבריגאדות. שני הראשונים לחמו במסגרות אחרות.

תופעה ייחודית (ובעייתית) לבריגאדות, היה "הפיקוד הכפול" שהועתק מן "הצבא האדום", כאשר בכל דרג האחריות על היחידה נחלקה בין קצין מקצועי לקומיסר. הקומיסרים, כמעט כולם קומוניסטים, היו מעין קציני הסברה, כאשר קו ההסברה היה זה של המפלגה. בנוסף, הם שימשו בקרים ומעודדים של ה"תקינות הפוליטית" ע"פ אותו קו, ושל המוראל ורצון הלחימה של הקצינים והחיילים. הם שימשו גם בתפקידים אותם ממלאים בצבא קונבנציונאלי קציני אספקה, חינוך ורווחה. בנוסף, בכל יחידה היו תאים קומוניסטיים.

תחילה היו לבריגאדות מספר מאפיינים של צבא דמוקרטי למחצה. היו יחידות שניתן היה בהן לקרוא למפקד בשמו או "חבר". המשכילים שבין החיילים העבירו קורסים עבור האחרים. לא היו הצדעות וכיו"ב. לאחר מכן הדלדלה הרוח הדמוקרטית, הן בשל הידוק הפיקוח של המפלגה הקומוניסטית על השורות, הן בשל צירופן הפורמלי של הבריגאדות לצבא הספרדי. כך הונהגו ההצדעות, חדרי אוכל ותפריטים שונים לקצינים וחיילים, צנזורה על מכתבים ומשמעת – גם פוליטית - נוקשה. אחד מאמצעי המשמעת הנודעים לשמצה היו מחנות כפיה בהנהלה קומוניסטית. לעיתים נורו עריקים, נפקדים או מותחי ביקורת. אחד המתנדבים סיכם זאת בציינו שלמעשה הפך מ"מתנדב" ל"מגויס" מרגע שעבר את הגבול לספרד. תנאים אלה, יחד עם האבדות הכבדות, גרמו למספר התקוממויות – חלקן מוצלחות - ולהידרדרות רצינית במורל.

באשר ללחימה, לא פעם השימוש במתנדבים היה כ"כוח הלם", והם נשלחו בתור כאלה לזירות לחימה עיקריות, מה שהגדיל את אבדותיהם. כרבע או חמישית מן המתנדבים נהרגו, אם נוסיף פצועים, שבויים ונעדרים, ייתכן שכמעט מחציתם נפגעו בדרך זו או אחרת.

הבריגאדות בלטו בקרבות ההגנה על מדריד וסביבתה, שמטרתם הייתה, כפי שהכריזה דולורס איברורי (ibarruri), מזכ"לית המפלגה הקומוניסטית בספרד, שכונתה "לה פסיונרייה" (la pasionaria), להפוך את מדריד ל"קברו של הפשיזם". הן נכנסו לראשונה לקרב כאשר ניסו המורדים לנצל את תנופתם הראשונית למתקפה ישירה על העיר בנובמבר 1936 עד ינואר 1937. המתנדבים עזרו לכוחות הרפובליקה להדוף את המורדים תוך אבדות עצומות לעצמם. כך החזיקה מדריד מעמד עד סוף המלחמה באביב 1939. אח"כ ניסו המורדים לנתק את כביש מדריד - וולנסיה באזור נהר חרמה (jarama) בפברואר 1937. ניסיון זה נהדף אף הוא, בעזרתן של כמה מן הבריגאדות. אבדות עצומות נגרמו לגדודים הבריטי (איבד 375 מ - 600), בייחוד בגבעת ההתאבדות (suicide hill) והאמריקני (איבד 120 מ - 373) בקרב זה. במקביל, בסוף 1936, נלחמו מתנדבים אחרים, בעיקר בריטים וצרפתים, גם בלופרה (lopera), לא הרחק מקורדובה.

במרץ 1937 התקיפו האיטלקים שנשלחו לעזרת המורדים מצפון מזרח למדריד, באזור גואדלחרה (guadalajara), שם נלחמו, בין היתר, נגד מתנדבים איטלקים מן הבריגאדות. הם נהדפו, ובהתקפת הנגד רשמו הרפובליקנים לזכותם אפילו ניצחון נדיר. ביולי 1937, בעת ניסיון להסיר את המצור מעל מדריד, בברונטה (brunete) שבאזור גואדרמה (guadarrama, מערבה למדריד), גדודי וושינגטון, לינקולן יחד עם כוחות אחרים תקפו את וייאנואבה דה לה קניידה (villanueva de la canada) ולכדו אותה, תוך אבדות קשות, בתנאי חום וצמא קשים. בסופו של דבר חלק גדול מההצלחה התמסמס עם בלימת ההתקפה ועם אובדן חלק מהשטח שנכבש בהתקפת-נגד של המורדים.

בהתקפה רפובליקנית בחזית ארגון, בצדו הדרומי של נהר האברו, בסוף אוגוסט 1937, נכבשה תחילה קינטו (quinto) בקרב שבו השתתפו המתנדבים האמריקנים, יחד עם כוחות נוספים. לאחר קרבות קשים נכבשה גם בלצ'יטה (belchite). אך לניצחון מקומי זה לא הייתה המשכיות. ב - 13.10.1937 נכשלה התקפה על פואנטס דה אברו (fuentes de ebro).

ב - 22.12.1937 כבשו הכוחות הרפובליקנים את טרואל (teruel) עיר הררית בין מדריד לוולנסיה. בתנאי חורף קשים מאוד סייעו חיילי הבריגאדות בהגנה על העיר בפני התקפות נגד קשות של המורדים, שלבסוף כבשו אותה בשבוע השלישי של פברואר 1938. ב - 25.7.1938 תקפו הרפובליקנים בפעם האחרונה במלחמה, תוך כדי חציית האברו. התקפה של הבריגאדה ה – 14 נהדפה לאחר כמה שעות, אך במקומות אחרים הם נצלו את ההפתעה הראשונית והתקדמו זמן קצר בהצלחה. לאחר זמן קצר התעשתו המורדים. ההתנגדות התחזקה יותר ויותר ולבסוף הפכה למתקפת נגד. בזמן התקפות הנגד של המורדים הכריז ראש-ממשלת ספרד על פירוק הבריגאדות. בשל חוסר יכולת לנתק מגע המשיכו חיילים אמריקנים, בריטים וקנדים מהבריגאדות בקרב עוד מספר ימים.

ככל שהתמשכה המלחמה התדלדל זרם המתנדבים. בין הסיבות לכך היו הידיעות על האבידות הקשות, יחד עם היותן חסרות תועלת כאשר מהלך המלחמה נטה בבירור לכיוון ניצחון המורדים. בנוסף, הגיעו ידיעות על פיקוח אידיאולוגי חמור על המתנדבים ובמידה מסוימת נבאש ריחם של הרפובליקנים עקב התהדקות הפיקוח הקומוניסטי בשטח שבשליטתם, מה שהפריע בעיקר לבואם של מתנדבים שאינם קומוניסטים. שורות הבריגאדות נתמלאו יותר ויותר ע"י מגויסים ספרדים.

ב - 21.9.1938 הכריז חואן נגרין (juan negrin) ראש ממשלת ספרד, שהחליף במאי 1937 את לרגו קביירו, על פירוק הבריגאדות, בקוותו שהמורדים יגיבו בסילוק חילות הסיוע של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, תקווה שלא התגשמה. כ – 10,000 לוחמי הבריגאדות שנותרו בספרד עזבו עד סוף אותה שנה, או שקבלו אזרחות ספרדית כדי שיוכלו להישאר.

רוב אנשי הבריגאדות מהארצות הדוברות אנגלית או הארצות הדמוקרטיות, חזרו לארצם. אם כי היו לעיתים קשיים לאלה שהיו להם בעיות עם המסמכים, לאלה שנסעו בזהות בדויה וכיו"ב, הרי הרוב חזרו ללא בעיות מיוחדות. עובדה זאת ראויה לציון גם בגלל שהחוק ברוב אותן ארצות לא מרשה גיוס לצבא זר. עם זאת, מספר מתנדבים היו תחת מעקב בשנים שאח"כ (למשל, בתקופת ה"מקרתיזם" בארה"ב, בשנות החמישים המוקדמות). אחרים, כמו המתנדבים השוויצרים נפטרו בעונשים קלים-יחסית.

בעיות קשות יותר היו לאלה שלא היה להם להיכן לחזור: אלה שארצם היה תחת שלטון העוין את העניין הרפובליקני, ושמשטרה אינו סובלני דיו לקבלם. הם העדיפו בד"כ את אפשרות קבלת האזרחות הספרדית, ונותרו בצבא הרפובליקני עד תבוסתו. לאחר מכן הם הצטרפו לרוב לשרידי הצבא הרפובליקני שהתרכזו בצרפת סמוך לגבול ספרד, וחיו במחנות מאולתרים בתנאים קשים מאוד, שאף הפילו קורבנות. לרבים מהם ציפתה מלחמה נוספת מעבר לפינה. למרות מאמציהם, מדריד לא הפכה לקברו של הפשיזם.

לקריאה נוספת: בסרט הזה כבר היינו (והוא התחיל לפני חמישים שנה בדיוק...)

ביבליוגרפיה חלקית:

>abidor. mitch. the naftali botwin company.

beevor, anthony. the spanish civil war. 1982.

עברית: מלחמת האזרחים בספרד. הוצאת יבנה. ת"א. 2004.תרגום: אריה חשביה.

brome, vincent. the international brigades. heinemann. london. 1965.

carroll, peter n. the odyssey of the abraham lincoln brigade. americans in the spanish civil war. stanford university press. 1994.

crossman, richard. the god that failed. columbia university press. 1950.

hopkins, james k. into the heart of fire, the british in the spanish civil war. stanford university press. cal. 1998.

levett, gordon shabbes goy.

עברית: לוויט, גורדון. גוי של שבת. הוצאת מערכות. תל-אביב. 1989.תרגום: רמי טל.

sugarman. martin. jews in the spanish civil war. jewish virtual museum library. 2004

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת בני גשור