הצנטוריונים - תיאורית הדומינו של הצרפתים

ז'אן לארטגי / ''הצנטוריונים''

בימים בהם הופך סמל מדיני והיסטורי של הימין כדוגמת אריאל שרון למנהיג המגלם באישיותו ובמעשיו דווקא את תקוות השמאל, ניתן למצוא עניין רב בספרו של ז'אן לארטגי ''הצנטוריונים''. ספר זה, שתורגם לעברית כבר לפני שנים רבות, מספר את קורותיהם של צנחנים צרפתיים שנופלים בשבי הוויאטמין, תנועת השחרור הלאומי של וייטנאם. הם שורדים במחנות השבויים, שבים למדינה נהנתנית וחסרת כל עניין בסיפוריהם, מוסיפים את הלקחים שלמדו למבנה האישיותי החדש שלהם וממשיכים משם לאלג'יריה, למלחמת עצמאות אחרת. כדאי לקרוא, כדאי להבין.

לפני שנה וחצי, במאי 2004, פרסם אורי דרומי סקירה נאה על קרב דיין-ביין-פו במוסף ''הארץ''. היה זה במלאת חמישים שנה לאותו קרב. ללא ספק, מדובר באחד המאורעות המרכזיים בתהליך הדה-קולוניזציה שעבר על מדינות אירופה (בעיקר בריטניה וצרפת) לאחר מלחמת העולם השנייה. בין השאר, הוא מתאר שם ברפרוף את אותם קצינים צרפתים שהלכו בשבי, ישבו שנים במחנות השבויים של הוויאטמין וחזרו לצרפת כשהם מלאי בוז וסלידה מהממסד הצבאי והפוליטי של ארצם.

ניצחון הוויאטמין בדיין ביין פו

העיתונאי הצרפתי ז'אן לארטגי פרסם ב-‏1960 את ספרו הפרובוקטיבי והמבריק ''Les Centurions  '' (תורגם ב-‏1982 לעברית על ידי יהושע קנז והופיע גם הוא בשם ''הצנטוריונים'', בהוצאת ''זמורה, ביתן'' כחלק מסדרת ''אדם בקו האש''), בו תיאר את קורותיהם של מספר קצינים (רובם בדרגות סגן/סרן) שנפלו בשבי הוויאטמין, נחשפו לניסיונות אינדוקטרינציה ול''חינוך מחדש'' בנוסח המרכסיסטי- וייטנאמי ואימצו חשיבה שונה על דרכי ההתמודדות עם מאמצי השחרור של אומות כבושות.

בראש ובראשונה סבורים אותם קצינים צרפתיים כי הם עצמם - חלק מאותה אליטה צבאית שריקבונה תרם לחוסר האונים שגילה הצבא הצרפתי בדיין-ביין-פו - לערוך מהפך אישיותי בעצמם. כצפוי, המהפך הזה מחולל תמורה גם ביחסיהם עם סביבתם הקרובה ומביא ליתר גיבוש פנימי בינם לבין עצמם. לימים עובד הספר לקולנוע והפך לסרט בשם זה (באנגלית: The Last Command), בו נטלו חלק, בין היתר, אנטוני קווין, אלן דילון, ג'ורג' סיגל, מישל מורגן ואחרים.

בשבי משתדלים השבויים לנתח את שקרה. הם משחזרים את הבנייתו של ''האדם הווייאטמיני''. הלוטננט איב מארינדל מבין את הדברים טוב מכולם: ''באסטרטגיה של המלחמה המודרנית תרד הטקטיקה הצבאית לדרגה משנית, הפוליטיקה תגבר עליה תמיד'', הוא מסביר במחנה השבויים לחבריו הקצינים גלאטיני, אורסיני, בואפרא, לרואה, פיניאר, מארל, ראספגי ואסקלאבייה.

''...שוב אין אלה האנשים של 1945. הם יצרו טיפוס אנושי החוזר-ונשנה בלי קץ ונוצק באותו דפוס. לדוגמה: מדי שנה, בכל האוגדות של וייאטמין, בתום עונת הגשמים, מקיימים התבוננות... התרכזות פנימית בצוות, בדיקה מצפונית של שנה שלמה.... זה נמשך חמישה-עשר יום אצל הווייאטים וביחידות מסוימות מוציאים לפעמים להורג עד 10% מהאנשים מכיוון ששוב אינם הולמים את המתכונת. במשפטים אלה הנאשמים הם המאשימים את עצמם בפומבי והם עצמם תובעים את עונשם''.

את ההתגייסות הכללית של הווייטנאמים להקמת התשתית הלוגיסטית והצבאית למלחמה בצרפתים מכנים הקצינים - ולא בלגלוג, אלא במשהו שקרוב יותר להערצה - ''מנטליות של טרמיטים'', או כפי שמגדיר זאת הקפיטן גלאטיני: ''תל-טרמיטים שמקעקעים אותו ותמיד הוא חוזר ונבנה''. מארינדל מוסיף:

אסירים צרפתים נופלים בשבי הוויאטמין

''ביום היו מעבדים את שדות האורז ונלחמים; בלילה היו מארגנים ועדים, ועדי-משנה, אגודות של זקנים חלושים ושל נערים בני שתים-עשרה. האנשים הללו לא ישנו הרבה ולא אכלו הרבה; תמיד דומה היה שעוד מעט יכלו כוחותיהם, ואף-על-פי-כן היה בהם האומץ להמשיך. האם לא התרשמתם כמוני ממראם הגופני: פנים סגפניים, עיניים פעורות, הילוך מרחף ודמום, בבגדיהם הגדולים ממידתם, הגזורים כדרך הסיני, נדמים  היו לרוחות רפאים...''. וגלאטיני משלים: ''לאורך כל הכבישים והדרכים שהיו שיירותיהם עוברות בהם, התקינו אלפי גומות מתחת עלי הג'ונגל העבים. למשמע קול אזעקה קל-שבקלים, כשהיו מגלים מטוס, היה הכל נעלם בתוך דקות מספר, מכוניות-המשא והאנשים כאחד, ולא נותרה אלא הדרך הריקה. יותר מזה לא היו טייסינו יכולים לראות בכל גיחה וגיחה: רק דרכים ריקות. כשאתה חושב על העבודה הזאת! היא נעשתה לאורך מאות, לאורך אלפי קילומטרים, ורק בידי קולים שלא היו בידם אלא אתים, מעדרים וגרזנים ולא היו יכולים לעבוד אלא בלילה. אותו זמן היינו אנחנו מתרוצצים בבתי-הזונות או במחששות...''.

אבל חריצות וכוח רצון אין בהם בלבד כדי להסביר את הנחישות והאחידות שיצר הצבא הוייטנאמי במלחמתו באויב. יש בכך יתר מזה, מעין התמכרות אידיאולוגית שמשתלטת על כל המנגנון הנפשי של הלוחם, כמו גם של המנהלן.

''בשנים הראשונות (של הצרפתים במחנה השבויים, א.ק.) חשבנו שהם נזהרים מאיתנו. אחר כך נוכחנו לדעת שהדבר חמור הרבה יותר. אין להם שום דבר להגיד לנו מחוץ למשפטים המוכנים מראש; אין להם שום דבר אישי. המפלגה והצבא, אלה כל חייהם; מחוץ לזה אין להם קיום''.

מארינדל:

הגנרל גיאפ

 ''כדי להחזיק מעמד היו כל הטיפוסים הללו זקוקים לכל כוחותיהם. היה עליהם לעמוד במסעי-לילה, בקרבות קטלניים, במיעוט המזונות. ברגעי המנוחה היו הופכים אותם לעמתנים. אז היו חייבים לחזור בלי ליאות על אותן סיסמאות פשטניות שצריכים היו להכניס לראשיהם האטומים של הנא-קה. הם הקימו כל מיני אגודות כדי לארגן את האוכלוסייה במסגרות ולשקוד שלא תתפרקנה האגודות הללו מייד, חייבים היו לאמן מגויסים, לחייל את הקולים, לאסוף כסף...האנשים האלה לא היה להם רגע לעצמם; שוב לא היו שייכים לעצמם, וכאשר היו מוצאים כמה שעות לשינה, תשושי-כוח, העדיפו לקבל את כל השיטה הקומוניסטית כחטיבה אחת תחת שיתחילו להתווכח...אילו הייתי וייטנאמי, אני חושב שלא הייתי מתנגד להם; הייתי עומד לצידם. תאר לך את חייו של עסקן צעיר בטרם יעבור את הטחנה הווייאטמינית הזאת שתיטול ממנו את אישיותו. הוא מכיר את הרומנטיקה המהפכנית. הוא מתגנב בלילה לתוך כפר. במלונת-קש מוארת במנורת-שמן הוא מארגן פגישה. תכופות נמצאת העמדה הצרפתית מרחק כמה מאות מטרים ממנו. הוא שומע את הזקיפים מכחכחים בגרונם, אין הוא מוכר אלא בכינוי מחתרתי סתמי; חייו מסתוריים ומושכי-לב...אל האיכרים האלה, שלא יצאו מימיהם משדה האורז שלהם, הוא מדבר על סין ועל ברית המועצות; הוא רומז שהוא מגיע מן הארצות הרחוקות האלה וכולם מסתכלים בו בהתפעלות, בפה פעור. קולה נעשה חם, שובה-לב. הוא משתמש במלים בעלות צלצול מאגי, שהוא עצמו משתכר מהן - מיצ'וריזם, קולקטיביזם, הוא חי חיי הרפתקה, והנערות, המפצחות גרעיני חמניות, מביטות בו בחיבה...ולאחר כמה שנים של חיים בצוות כל זה מבשיל אדם קפוא, קרחי, בלתי-אנושי לגמרי, ובעת ובעונה אחת יהיר ותמים במידה שלא תיאמן, ככל אלה המאמינים כי בידם האמת האחת והיחידה...אין לשכוח את הקנאות הדוקטרינרית. עדיין הם בשלב הראשון של הקומוניזם, שלב המהפכה והטוהר. יש להם אמונה ששום חוש מציאות לא ממתן אותה...''.

לניתוח הפרטני הזה של האישיות הקולקטיבית שיצרה המלחמה בקרב תושבי וייטנאם מתווספת אנליזה נוספת, בעלת נופך גיאו-פוליטי. הקצינים מנסים להבין איזה מקום מילאה וייטנאם בשיקולים האסטרטגיים של מדיניות החוץ והביטחון של ארצם וכיצד השפיעו שיקולים אלה על קרב דיין-ביין-פו ועל התמודדות עם צבאם של הו צ'י מין והגנרל גיאפ. קפיטן בואפרא, שבעברו התגורר לא מעט שנים במזרח אסיה ושאביו שימש כיועץ למדינאים ולאנשי צבא סיניים לא-קומוניסטיים, מנתח:

הוויאטמין מסתערים בדיין ביין פו

 ''בעניין זה טעו תמיד מפני שבסייגון, או לכל היותר בפאריס, בהשתדלו להאמין שייתכן לבודד את חצי-האי הווייטנאמי מכל העולם האסיאתי והקומוניסטי, ושאנו נוכל לגשת בשובה ונחת למבצע הכיבוש הקולוניאלי הקטן שלנו. שטות! ממוסקבה ומפקין צריך היה להשקיף על המלחמה הזאת. ואולם מוסקבה ופקין צפצפו על וייטנאם, מבוי סתום זה שאינו מוביל לשום מקום, אך לא על דיין-ביין-פו, בפרט על דיין-ביין-פו...מה אומר לנין? 'עתידה של המהפכה העולמית הוא בהמונים הגדולים של אסיה'. סין היא קומוניסטית, אבל נשארת הודו הסגורה בפני סין על ידי הרי ההימלאיה, בפני רוסיה על ידי פאמיר ושרשרת הרי אפגניסטן. יש רק פתח אחד ויחיד, דרך בנגאל ודרום-מזרח אסיה. בנחיל הגזעים של המזרח הרחוק, שכמעט ולא ייספרו מרוב, רק קבוצה אחת מעניינת: בני תאי...הם נקראים בני שאן וקרינים בבורמה, הם נמצאים בתאילנד ובלאוס; ברמה הם שלוש חמישיות מן היישוב והם מאכלסים גם חלק מיונאן. בירתה של קיסרות תאי זו היא דיין-ביין-פו. הקומוניסטים החליטו לשחק בקלף של תאי כדי לסלול לעצמם את הדרך להודו. הם הקימו רפובליקה עממית אוטונומית לרוב התאי שביונאן ועכשיו אני יכול להגיד לכם: בעסק הזה אני עבדתי. הסינים רוצים לקבץ את כל בני תאי מסביב לרפובליקה העממית שלהם. כאשר ייגמר המבצע די יהיה להם להניע כתף וכל איזור דרום-מזרח אסיה יתפורר. אז ייפתחו לפניהם לרווחה שערי הודו. הם לא יכלו אפוא להשלים עם כך שבירתם ההיסטורית של בני תאי תהיה בידי אנשי-מערב אנטי-קומוניסטיים. מאו-צה-דונג דרש לכבוש את דיין-ביין-פו בעוד שגיאפ חלם על הדלתא''.

בעצם, מתאר כאן בואפרא תיאורית דומינו בגרסה צרפתית. שנים לאחר מכן השתמשו ממשלים אמריקאיים שונים בתיאוריה זו שגרסה כי השתלטות הקומוניזם על מדינה אחת משמעה ניסיון השתלטות מהיר גם על זו הסמוכה לה. חברו, גלאטיני, מעלה את האפשרות מרחיקת הלכת שארצות הברית - בה נעזרה צרפת במהלך הקרב בדיין-ביין-פו - לחצה על צרפת לבחור בדיין-ביין-פו כזירת הקרב המועדפת להתמודדות עם כוחות הוויאטמין, משום שהיה זה המישור (שישה עשר קילומטרים על תשעה) היחידי ממנו אפשר היה לשלח מפציצים חדישים גדולים. גלאטיני סבור כי האמריקאים חשבו על המישור הזה כדי שישמש כבסיס לתקיפות נגד סין. מסכם בואפרא:  

"הקומוניסטים הם אנשי היגיון. דיין-ביין-פו הייתה עסק שכל קיומם סבב עליו. האמריקאים חסרו את ההיגיון הזה...והצרפתים נמצאו עומדם לבדם מול כל המנגנון הקומוניסטי''.

כששבים הקצינים הללו לצרפת, הם חשים זרות מוחלטת כלפיה. הם רואים בה השתקפות של הניוון והנהנתנות הריקה שהייתה בהם עצמם ובחבריהם בהודו-סין ושהביאו לשחיתות המידות ולחוזר היכול להבין את הדינאמיקות המניעות את האויב הווייאטמיני. הם מתגבשים, אפוא, לקבוצה שהאחווה הפנימית בה היא גבוהה מאוד, ויוצאים לאלג'יריה כדי להילחם מלחמה אחרת.

אחד הדברים המרתקים בספר זה הוא שתאריך פרסומו מאפשר הסתכלות בפרספקטיבה היסטורית כלפי מלחמת הודו-סין, אך באותה שעה עצמה שפורסם עדיין התחוללו קרבות באלג'יריה. הספר מסתיים במהלך המלחמה על אלג'יריה, כשהצנחנים הצרפתיים נאבקים במחתרת ה-FLN. לו היה מתפרסם הספר הזה מספר שנים מאוחר יותר, יתכן שלארטגי היה נאלץ להרחיב את היריעה עוד יותר ולנתח גם את הגורמים שהביאו את צרפת לפנות את הקולוניה הוותיקה של בצפון-אפריקה. אבל גם כך הספר הזה מלא ניתוחים ותובנות שהן מעבר לספרות המלחמה הממוצעת, מה שהופך אותו, לטעמי, לקריאת חובה לכל מי שמבקש להבין את תקופת הדה-קולוניזציה הזו ואת מאפייניה.

באדיבות אתר אפלטון