אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מימים של אימה לשנים של אושר


את חלקם הראשון של זיכרונותיו של בני קידר קראנו כאן

סיום מלחמה העולם השנייה.

מלחמת העולם השנייה תמה בשבילי בפברואר 1945, ואני ילד יהודי בן שמונה וחצי בבודפשט ההרוסה, הצבאות הלוחמים ואזרחים רבים עוד יקיזו דם רב עד יום כניעתה של גרמניה הנאצית, בשבעה במאי 1945.

מחיר המלחמה היה נורא, עשרות מיליוני הרוגים, מיליוני נכים וכמעט כל אירופה שקועה בהריסותיה ומתבוססת בדמה. עמי ברית המועצות, היפנים והעם הגרמני שילמו מחיר שקשה להעלותו על הדעת. אבל את המחיר היקר ביותר מכל העמים עם ישראל שילם, ששה מיליון קרבנות ביניהם מיליון וחצי ילדים, חמישים אחוז מיהדות העולם, שבעים ושנים אחוז מיהדות אירופה, מספרים שמוח אנוש לא מסוגל להבין ולתפוס .

ההיסטוריה האנושית מלאה מעשי רצח ואכזריות אבל מה שעמי אירופה, בהנהגתה של גרמניה הנאצית, עוללו לעמנו הוא חסר תקדים בתולדות האנושות, הקמת בתי חרושת למוות מתוך כוונה מוצהרת למחוק עם שלם מעל פני האדמה. מותם של רבים מבין מיליוני היהודים היה מוות אטי תוך ייסורי גוף ונפש שהשטן לא ברא, ואלוהים לא היה בסביבה, הסתיר את פניו מפני הזוועות שאין מילים לתארן. אושויץ, חמלנו, בלזץ, סוביבור, טרבלינקה, מידאנק, טרזיאנשטט, מאוטהואזן ועוד מחנות מוות נוספים חייבים להיזכר לדיראון עולם.

כואב הלב ואני לא מסוגל וגם לא רוצה להבין את אותם אלפי צעירים ישראלים (לשעבר?) שזוחלים על ארבעה, תוך השפלה עצמית והשפלת כולנו, לסיר הבשר האירופי, ורבים, רבים מדי חיים על אדמת גרמניה, מדברים גרמנית וחולמים להיות חלק מהעם הגרמני, נבצר מבינתי להבין ואני לא יודע אם לבכות או להקיא.

החבר'ה האלה אבודים לעם ישראל, אם לא הם אז ילדיהם ואם לא ילדיהם אז הדור הבא אחריהם, לא צריך ללכת רחוק כדי לראות מה עושה ההתבוללות ליהדות צפון אמריקה. צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים, וה"צדיקים" הפעם הם כל שונאי ישראל, כל האנטישמים וכל מי שרצה למחוק אותנו מעל פני האדמה רק לפני כמה עשורים בודדים. ה"אחרים" הם, לדאבון הלב, בני עמנו חסרי הבושה ועמוד השדרה.

אירופה של היום שהולכת ומתאסלמת במהירות מעוררת פלצות, אירופה זו שבה האנטישמיות שוב מרימה את ראשה המפלצתי. יש להדגיש ולזכור שהעולם הנוצרי לא זקוק לדרבון מוסלמי, האנטישמיות היא מחלתה הממארת וחשוכת המרפא של הנצרות מקדמת דנה. כמה חכם הוא ספר הספרים שלנו, את עמלק אנו זוכרים עד היום, את זוועות השואה בקושי פעם בשנה.

אחרי ויכוחים מרים והתלבטויות של שנים הוקמה בברלין האנדרטה לזכר השואה, בכניסה כתוב:

it happened, therefore it can happen again: this is the core of what

we have to say.

וכל המוסיף גורע.

בתחילת המלחמה מנתה יהדות הונגריה 480,000 נפש, כפרס על היותה בת ברית של גרמניה וחלק מכוחות הציר סופחו אליה שטחים מהארצות השכנות דוברות ההונגרית ומספר היהודים עלה ל- 800,000 נפש, שני שליש דהיינו כ- 530,000 נספו באלף ואחד מיתות שונות, משונות ואכזריות.

משפחתנו הקטנה נטלה חלק בחשבון הדמים הזה, עשרות דודים, דודות ובני דודים לא שבו מהתופת. טיפין, טיפין החלו לשוב קרובי משפחה ששרדו את מחנות המוות ובפיהם סיפורי זוועה שלא ייאמנו. אני מניח שבהיותי ילד קטן עשו הורי את הכל כדי שלא אשמע את הזוועות, אבל למרות השתדלותם שני מקרים הלמו בי עד מעמקי נפשי.

בן דוד של אבא, דוד יוז'י גויס לפלוגות העבודה, אשתו ושלושת בניו הובלו לאושוויץ רק בנו בכורו חזר מהתופת, ושריד אחרון זה של משפחתו מת בזרועותיו ממחלת השחפת.

המקרה השני הוא של אטשו, בת דודה של אמא, הייתה בת עשרים ומשהו כשהגיעה לאושוויץ, ועברה את מעבדות הניסויים של מנגלה. חייל אמריקאי עמד כלא מאמין מול הר ענק של גוויות ערומות ופתאום ראה רגל מפרפרת, משך מתוך הערימה את הגווייה הגוססת, כך ניצלו חייה של אטשו.

אטשו נישאה אך לא יכלה ללדת, אני בחיים שלי לא פגשתי אישה כל כך מלאת שמחת חיים וכל כך עליזה, הבדיחות "נשפכו" ממנה כמעין המתגבר, תמיד, תמיד במרכז החברה. בגיל 50 בלי שום אתראה מוקדמת תלתה את עצמה בחדר האמבטיה.

אני מנסה להבין וללמוד כיצד ואיך השפיעו עלי המאורעות שחוויתי והמראות שראיתי ובצילם חייתי כילד קטן במהלך חודשים ארוכים. סכנת החיים היומיומית, הרעב המכרסם אותך מבפנים ומבחוץ, ההפצצות וההפגזות, מראה של ילדים נורים, מתבוססים בדמם ומתים לנגד עינייך, המראות של אלפי גופות וחלקי גופות מרוטשות, מה כל זה עושה לילד קטן במודע או בתת הכרה שלו, איזה מן חבילה עתיד הוא לסחוב על גבו במהלך עשרות השנים העתידות לבוא.

אני מבקש להבהיר שאני לא חי ולא חייתי את חיי הארוכים בצל אותן השנים, אף פעם לא הרגשתי פליט או ניצול אלא כבן הארץ הזו בה התאהבתי ללא כל תנאי מרגע שרגלי דרכה על אדמתה.

יחד עם זאת איני רוצה ואף פעם לא רציתי להתכחש לאותם הימים. לא דברתי ולא עסקתי בזה במשך עשרות בשנים גם כאשר בעקבות משפט אייכמן המודעות שלי הייתה בשיאה וקראתי באובססיה מטורפת את כל הספרים של ק' צטניק וכל ספר שיכולתי להשיג ועסק בשואה, איני יודע מה סיבת השתיקה, אולי כי כל מה שעבר עלי מחוויר לעומת הסבל הבלתי אנושי של יוצאי מחנות הריכוז, אולי סיבות אחרות, לא ברור לי.

כשאני חופר בנבכי נפשי, שואל וחוקר מה הייתה ההשפעה של ימי ילדותי על חיי הבוגרים הרי שבאופן סובייקטיבי (אולי אני טועה) אני מנסה לסכם כך:

מלבד הבזקים בודדים אין לי זיכרונות ילדות מהתקופה שקדמה לימי המלחמה, כאילו נולדתי בגיל שמונה, לא בשנת 1936 אלא בשנה ארורה זו של 1944. כמעט כול מה שקדם לשנה זו נמוג בתהום הנשייה, שנות ילדותי המוקדמת נגזלו ממני לעד.

שלילה מוחלטת של הגלות, הניכר או תקראו לזה איך שאתם רוצים, לא רוצה שוב לחיות כאורח בלתי רצוי או במקרה הטוב תושב נסבל במקום שהוא אינו ביתי, אינו ארצי, ולא מעניין אותי מה קורה שם. להפגין רגשות, לשתף אחרים בתחושותיי ? מה פתאום, הם שלי והם רכושי הפרטי. למרבה הפתעתי, היום כשאני כבר מריח אדמה אני פחות רכושני בעניין זה.

ההכרה שאני יכול לחיות בגן עדן עלי אדמות שיכול מהיום למחר אולי אפילו בין רגע וללא כל התראה מוקדמת להיהפך שוב לגיהינום, למרות שאני טיפוס אופטימי מטבעי. אין ולא היה לי אף פעם פחד מוות, כנראה שיש לי איזה פגם במוח או איזה הפרעה פסיכוטית אבל ההרגשה הזו לא קיימת אצלי. הואיל והיו לי עשרות מפגשים עם מלאך המוות, בעיקר במהלך השירות הצבאי, הרי שה"פגם" הזה נתן לי יתרון עצום, תמיד שלטתי בכל חושי.

תחושת אחריות עצומה ומוגזמת כלפי כל הסובבים אותי, הורי, משפחתי הקטנה, ומי לא, כשהצרכים, המאווים והחלומות הפרטיים והאישיים שלי הם תמיד בדרגת חשיבות משנית, זה אולי יפה אבל לא תמיד נכון, והאשמה כולה עלי.אני מתקשה להסביר זאת אבל מן הרגשה כזאת שכל חיי וכל מה שהשגתי הם מן מתנה שקבלתי, הקמתי משפחה, הולדתי ילדים נפלאים, הייתי מאוד מוערך בעבודתי, בצבא יצא לי שם של לוחם העשוי ללא חת, וכל הדברים האלה אינם מובנים מאליהם, הם איזה נס, איזה מתנה שהתברכתי בהם. לא, לא מידי היושב במרומים, הוא ואני לא משדרים על אותו הגל.

מתקשר אולי לסעיף הקודם, אני כמעט ואף פעם לא סובל ממצב רוח של נכאים, אולי אני לא יודע לשמוח עם כל הלב אבל אני גם לא מכיר את הייאוש, אין לי מושג מה זה דיכאון ואף פעם לא נשבר גם בעתות של מצוקה. גם המילה משעמם לא מוכרת לי, כשילדי היו קטנים ואמרו לי "אבא משעמם לי", לא בדיוק הבנתי על מה הם מדברים. אני יכול להשתעמם בחברה כשהנושא לא מעניין אותי ואז אני בקושי חונק את פיהוקי, אבל לבד מעולם לא השתעממתי. אם נכון הניתוח הפסיכולוגי הבלתי מקצועי הזה או לאו, לך תדע, אבל אני גם לא בנוי לכך שאתעמק בזה יתר על המידה.

ילדות ובחרות.

רחובות בודפשט מלאו בחיילי צבא השחרור של ברית המועצות, שוד, ביזה, אונס והיעלמות בני אדם, הם

מעשי יום יום. בשכנותנו משפחה נוצרית, משפחת szajko, האב אלכוהוליסט, בתם בת ה-17 או 18, בלונדינית יפהפייה, נאנסת ע"י קבוצת חיילים רוסים. לאחר האונס היא נעלמת מהבית ולא ראינו אותה יותר אין לי מושג מה עלה בגורלה. המילים הראשונות שאני לומד ברוסית הן: ספסיבה=תודה, ברישנה = בחורה. הפריט הכי נחשק הוא שעון יד, כל חייל רוסי עם שמונה, עשרה שעונים על כל זרוע. בא לי לשאול אותם למה לא כבשו גם את שוויץ ? אותנו הילדים דווקא מפנקים בחיוכים ובסוכריות.

תמה המלחמה, תמו ימי האבל ומשפחתנו הקטנה מנסה לחזור לשגרת חייה. אבא מקים דוכן למוצרי טקסטיל בשוק של בודפשט ואחת לשבוע הוא נוסע לירידים במחוזות השונים ובערי השדה. אנחנו לא עשירים אבל הפרנסה בשפע ואיננו חסרים דבר. אמא מתאוששת מימי האבל על אבדן האח והאחות וילדיהם, מנהלת את משק הבית ביד רמה ומסייעת מידי פעם בדוכן של אבא. הכינים עוד מציקות לנו ימים רבים, אבל בסוף מתפטרים גם מהן. קרה לא אחת שאבא היה לוקח אותנו לירידים באזורים הכפריים ובשבילי, ככל שזה היה מעייף (היינו יוצאים לדרך בשעות הקטנות של הלילה), הייתה זאת חגיגה של ממש. קבלתי כסף כמה שרציתי, זללתי את כל מאכלי הטריפה שמעולם לא עברו את סף ביתנו. נהניתי מהרעש וההמולה מהתלבושות הססגוניות של האיכרים ובמיוחד בנותיהם, צפיתי פעור פה בצועניות הצעירות חולצות את שדיהן ומניקות את תינוקותיהן, התגריתי והתלהבתי מהמראות.

איך משתנים דברים מן הקצה אל הקצה, אז זה נחשב לשיא הפרימיטיביות, היום לראות אם צעירה מניקה את תינוקה זה כל כך טבעי, זה כל כך יפה, מלהיב ומרחיב את הלב ורחוק מכל מיניות (אל תבלבלו את המוח אין לזה כל קשר לגיל).

עליז אחותי ובעלה יוסי גרים לא הרחק מאתנו וחובקים בן יואל, שנולד במשקל של קילו וכמה מאות גרמים, הייתי מאוד גאה שאני עוד לא בן תשע והנה אני כבר דוד לתינוק. ינו אחי עוזב את בודפשט ומקים את ביתו בעיר בונהד, נושא לאישה את פאנני, יפהפייה בת 17 שהוריה לא חזרו מאושויץ. פלורי אחותי הצעירה עדיין ברווקותה גרה אתנו ובשביל ארווין ובשבילי היא משמשת כעין אמא שנייה, מנסה עד כמה שאפשר לחפות עלינו בכל תעלולינו.

ביתנו פתוח תמיד ומכניס אורחים, לא זכורה לי תקופה שמי שהוא לא גר אצלנו לתקופה קצרה או ארוכה. אמא הייתה צוחקת ואומרת שלא חסרות בלטות להניח עליהן עוד ראש ולסיר המרק תמיד אפשר להוסיף עוד כוס מים. אני זוכר את פריידי בת ה-19 הבת של האח של אבא שכל משפחתה נספתה וגרה אצלנו כמה חודשים. אחר כך איבי, קרובה רחוקה יחד עם בתה יהודית בת הארבעה שגם היא אבדה את בעלה וכל משפחתה. אהבתי את יהודית מאוד (סוף סוף לא אני הכי צעיר בבית) אבל עוד יותר אהבתי את טרזן, הייתי זורק את יהודית על כתפי מטפס איתה על גג הבית כדי שאוכל להצילה מחיות הג'ונגל, תוך סיכון עצמי וסיכון בלתי אחראי של הילדה לחרדתם של כל בני הבית. אהבתי את המשחק הזה עד מאוד, פחות מזה את סיומו שבדרך כלל היה נגמר עם שתי סטירות לחי מצלצלות.

ארווין חזר ללמודים בכיתה ה' ואני בכיתה ג' בגימנסיה היהודית של בודפשט. למרות שביני ובין ארווין הפרש של 17 חודש בלבד הרי ששתי כיתות לימוד הפרידו בינינו בגלל שהתאריך הקובע לעלות מהגן לכיתה א' היה הראשון בספטמבר. מאחר שאני יליד השניים בספטמבר הרי שלמעשה התחלתי את לימודי בגיל שבע. האם הרווחתי שנת ילדות בגן או הפסדתי שנת לימודים בבית הספר איני יודע אבל גם אין לזה חשיבות רבה, ממילא הכול השתבש כשעלינו ארצה.

אם אני זוכר נכון הרי שעד כיתה ד' הייתי תלמיד ברמה סבירה אבל החל מכיתה ה' החלה התדרדרות של ממש, לא זכור לי שבשלוש שנות לימוד אלה שבין כיתה ה' ועד סיום לימודי בכיתה ז' פתחתי ספר לימוד או עשיתי שיעורי בית או הקשבתי בשיעורים. קרה גם לא פעם ולא פעמיים שאבדתי את חוש הכוון ובמקום להיכנס לבית הספר פספסתיו וחלפתי על פניו, כשפלורי מזייפת אישורים של ההורים על סיבות היעדרויותיי. כיצד עברתי מכיתה לכיתה עד היום לא ברור לי. גם ארווין לא הצטיין בלימודיו למעט ספרות, מקצוע שהיה חביב עליו במיוחד.

אני זוכר את שטראוס המורה לחשבון ולהתעמלות שהיה לו מבט של רוצח מקצועי, וכן את המורה להיסטוריה שהיה זקן בן מאה שהצליח להשתלט על הכיתה ע"י כך שהפסיק ללמד היסטוריה וכל שיעור שלו היה הקראת פרק מספרו של קיפלינג – קים.

כנראה שהגימנסיה היהודית נסגרה או כיתותיה צומצמו מכל מקום מצאתי את עצמי בכיתה ז' בבית ספר ממלכתי בו מספר התלמידים היהודים היה מיעוט מבוטל. היו הערות אנטישמיות אבל לא זכור לי שום אירוע חריג על רקע זה (זה לא אומר שלא היו).

באותו ספסל ממש לידי ישב ילד יהודי בעל כישרון ציור בלתי רגיל ואני התוודעתי לרגש שטרם ידעתיו קודם לכן, הקנאה. עד עצם הימים האלה אין בי קנאה כלפי בני אדם, יש יותר חכמים ממני (מעט מאוד) אך אין בי קנאה, יש יותר יפים ממני (מעט מאוד) איני מקנא בהם, יש יותר גבוהים ממני (מתי מספר) אין קנאה בלבי, יש גברים כובשים לב אישה יותר ממני (כמעט ולא) איני מקנא בהם, אבל משום מה ובלי שום הסבר הגיוני אני מקנא באלה שיודעים לצייר. אחי ינו מצייר יפה מאוד, בתו יהודית ממש מוכשרת, לי יש שתי ידיים שמאליות.

המורה לחשבון, גבר צעיר טוב מראה, לא אהב במיוחד ללמד חשבון ואנחנו זכינו מפיו להרצאות רבות בנושא חינוך מיני והכיתה הייתה מרותקת הרבה יותר מאשר מלוח הכפל. היה בכיתה נער שנשאר שלוש שנים רצופות בכיתה ז' והוא כבר בן 16, בין המורה ובינו היו הרבה קריצות עין של הבנה כשההרצאה עסקה בנקודות פיקנטיות במיוחד.

לזכותו של ארווין ולזכותי ייאמר ש"בלענו" ספרים בשקיקה רבה ובכמויות, ג'ול וורן, ג'ק לונדון, קארל מאי, הרבה סופרים הונגרים, וגאון השירה, המשורר הלאומי של הונגריה פטופי שנדור. קרינטי, שהסבים שלו היו יהודים, אולי גדול ההומוריסטים בכל רחבי תבל, אביו הרוחני של אפרים קישון ועוד ועוד. הסופרים והמשוררים ההונגרים טיפחו ועודדו את הפטריוטיזם והגאווה הלאומית, כתבו והללו את גבורת העם ההונגרי, רק מאוחר יותר למדתי לדעת שההונגרים הפסידו כמעט בכול המלחמות ובכול הקרבות בהם נטלו חלק. פטופי המשורר הלאומי נפל בשדה הקרב ב-1849, בהתקוממות הכלל אירופית נגד המונרכיההאוסטרו-הונגרית מה שנקרא "אביב העמים", נפל בגיל צעיר מאוד, בן 26, והשאיר אחריו ים עצום של יצירות מופת שלא ייאמנו.

כל השנים רציתי להתנער מה"הונגריות" ולהיות ישראלי בכל רמ"ח אברי (למרות המבטא המחורבן, שמדי פעם היה מסגיר את מוצאי), אבל קטע משירו של פטופי ליווה אותי כל השנים. הקטע בתרגום חופשי: "אוי אלוהים, אל תיתן לי למות במיטה בין כריות וסדינים, תן לי למות בשדה הקרב למען מולדתי". ואמנם משאלתו נתמלאה במלואה. אחר כך גילינו את הספרות הרוסית, טולסטוי, פושקין, דוסטויבסקי ועוד.

הסרטים הראשונים שראיתי וזכורים לי הם: הקרב על סטלינגרד, הדיקטאטור הגדול של צ'אפלין, סדרת סרטי טרזן, סדרת סרטים של השמן והרזה, הסרט ההונגרי "אי שם באירופה" ועוד רבים וטובים.

ארווין ואני לא היינו רק אחים אלא חברים שלעולם לא נפרדים, ארווין הרגיש שעל כתפיו מונחת האחריות לשמור עלי מכל משמר, הוא גם סבר לתומו שגם חינוכי הספרטני נתון בידיו ואזי הייתי חוטף ממנו כהוגן וללא רחמים והכול מתוך אהבה ודאגה. מה שהוא לא יודע שהפנקס פתוח והיד רושמת ואני רק מחכה לשעת כושר ולשעת רצון כדי לסגור איתו את החשבון. אני כבר משפשף את ידי בהנאה רבה, כשהוא יתבגר ויהיה קשיש-ישיש בן 90 ואני עדין עלם חמודות בן 89 אז אני אראה לו מאיפה משתין הדג.

יום אחד, ואיני זוכר מה היה פשעי, ארווין תרגל עלי את כול היכולות ואת כול כישרון האגרוף שלו עד שזכה לנזיפה מפי אדם מבוגר, למה הוא מרביץ לילד יותר קטן ממנו, ואני כנשוך נחש קפצתי לקראתו: "שהדוד לא יתערב, זה אח שלי והוא עושה אתי מה שהוא רוצה". לא, לא, לא אני מבטיח לכם שמאז השתניתי, החכמתי והיום אני כבר לא כזה טמבל. האמת שאני בכלל לא זוכר את זה אלא מהסיפורים של אמא.

כמעט ולא היו לי חברים בני גילי ובני כיתתי, תמיד הייתי עם ארווין וחבריו, איתם שחקתי כדורגל, נטלתי חלק פעיל בכל מעשי השובבות שלהם, שהם היו עניין של יום ביומו. ארווין היה שובב גדול בלשון המעטה ואני אחריו באש ובמים. אוי, כמה מיררנו את חייה של אמא, כמה דמעות עצבים וייאוש היו מנת חלקה בגלל שני הפרחחים שלה ששום כוח בעולם לא הצליח לבלום את דמיונם הפלילי והפרוע.

עוד בשנת 1945 חודשים ספורים אחרי המלחמה חלה ארווין באיזו מחלה והרופאים המליצו להוציא לו את השקדים לאלתר. אמא בהברקה גאונית של הרגע (אין לי מושג מאין זה בא לה) החליטה שאם כבר מוציאים את שקדיו של ארווין הרי שזו שעת כושר להעלות למולך גם את שקדיו של בנה הצעיר. מה שזכור לי שאח גדול מימדים מחזיק אותי בזרועותיו בפרוזדור של בית החולים ואח אחר צועד לקראתי כשבזרועותיו ארווין המיוסר שזה עתה יצא מחדר הניתוח ופיו מעלה קצף של ריר ודם ובכוחות על אנושיים מצליח לזעוק זעקה נוראית שלמרות מאמציו האל אנושיים יוצא לו לחשוש שבקושי נשמע: "אל תתנו להם לקחת אותו, אל תתנו להם לקחת אותו", (ה"אותו" זה אני).

דמי קפא בעורקי, אם עד כה הייתה בי התלהבות כלשהי, ולא הייתה כלל וכלל, הרי שלא קשה לדמיין שהאינסטינקט המידי היה לברוח מהר ורחוק ככל האפשר, זרועותיו השריריות של האח התהדקו סביבי עד כדי חוסר יכולת לזוז ורק שתי רגלי נשארו חופשיות לבעוט בו בכל כוחותיי. הוכנסתי לחדר הניתוח, הושיבו אותי בכוח על כסא, בעזרת חגורות עור קשרו את שתי ידי וכתפי למסד של הכסא, קשרו את שתי רגלי לרגלי הכסא והתייצב לפני האינקוויזיטור בחלוק לבן.

חומר הרדמה לא היה באותם הימים ובמקום זה פתחו את פי בכוח רב ותקעו לתוך גרוני תשע זריקות בזו אחר זו כשכל אחת כואבת יותר מקודמה. לא ברור לי מה הייתה השפעתן של הזריקות אבל שוד שקדי לאור היום היה עינוי בלתי נסבל שלעולם לא יישכח. לפחות התנחמנו בזה שליקקנו גלידה בכמויות בלתי מוגבלות, נחמה פורתא.

הייתה תקופה מיד לאחר המלחמה שנהיינו מיליונרים. האינפלציה השתוללה באלפי אחוזים, אמא הייתה יוצאת לקניות כשהסל שבידה מלא בכסף ובתמורתו הייתה חוזרת עם סל מצרכים. בבית היה ארון בגדים גדול גדוש בכסף חסר ערך מסודר בחבילות כמו חולצות מגוהצות, ודובר במאות ובאלפי מיליונים.

היינו משפחה דתית אורתודוקסית, עם סבא (אביה של אמא) חרדי, כל יום שישי ושבת בבוקר היינו הולכים עם אבא לבית הכנסת, בערב שישי הדלקת נרות, חלה, קידוש וארוחה חגיגית בסיומה נשלפו הקלפים. משחק הרמי היה מתחביביו העיקריים של אבא וגם אמא, האורתודוקסית מבית הוריה, לא טמנה את ידה בצלחת. הייתה הרבה צביעות בהתנהלות של הורי, כלפי חוץ השתדלו להפגין את מרב הדתיות ושמירת מצוות וכלפי פנים בבית פנימה הרשו לעצמם להרפות מהרסן. לא אהבתי לראות את מה שקורה בבית הכנסת, להתפלל בשפה שאינך מבין בה מילה, לא מעט מבאי בית הכנסת היו מתפללים בכוונה רבה תוך גלגול עיניים השמימה ובו זמנית תוך כדי לחשושים היו סוגרים עסקאות מסחריות ביניהם. גם הלבוש החגיגי והנקי למשעי גרם לי לחוסר נוחות רבה, ממש לא סבלתי את זה. כבר בגיל מאוד צעיר הניף ארווין את נס המרד נגד הדת מצוותיה ואיסוריה ואני בהתלהבות רבה ובלא כל היסוס הצטרפתי אליו. אחותנו הצעירה פלורי הייתה מסבירה לי שאלוהים נמצא בכל מקום ורואה הכול וכשהייתי הולך לשירותים לא הסתדר לי שאלוהים, אני וכל החרא מסביב נמצאים בכפיפה אחת ושם בבית השימוש החלו ספיקותיי. היו לנו מאבקים קשים לעיתים מרים עם הסבא, ההורים, הדודים והדודות עד שהתייאשו מאתנו ויכולנו לחגוג את ניצחוננו המוחלט.

כשבתי היחידה והמקסימה אפרת התחתנה עם יורם הלא פחות מקסים "דפקו" לי שבת של בילוי בים, תלשו מידי את המטקה באכזריות ונאלצתי להתייצב באשדוד בבית הכנסת השכונתי של יוצאי מרוקו במסגרת מה שנקרא "שבת חתן" כאמור תוך התעלמות מוחלטת מהשבת של החותן. משפחה איכותית ונפלאה ליורם והסימטריה שולטת בכיפה, בת בן בת בן בת בן סה"כ שישה אחים, שלושה דתיים, שלושה אינם דתיים, מה שמשותף לכולם שאחד יותר יפה מהשני אבל שלא יכעסו עלי אחיותיו של יורם, האימא ססיל היא היפה מכולן. שלמה האבא, נעים זמירות ישראל, מנהל את בית הכנסת ביד רמה, הוא החזן, הוא הגבאי ועל פיו יישק דבר. מאז הבר מצווה של בן זקוניי דני, מזה כ- 15 שנה לא בקרתי בבית כנסת והנה אני עומד כאן עטוף טלית ובידי הסידור ומאחר ואני כוהן גם מברך את צאן מרעייתי, ולמרות כל ה"אנטי" הזיכרונות והגעגועים משתלטים עלי ומציפים אותי, ואני חוזר אחורה 55 שנה במנהרת הזמן לבית הכנסת השכונתי ברובע השביעי של בודפשט. מה שהדהים אותי שלא מצאתי שום הבדל בין בית הכנסת הספרדי באשדוד ובין בית הכנסת האשכנזי בבודפשט, אבל ממש שום הבדל. אולי בגלל היותי בור ועם הארץ בסדרי התפילה ובכל הנושאים אלה.

אמא מאוד אהבה והייתה מאוד גאה להלביש את שני זאטוטיה בלבוש זהה כאילו היינו תאומים. ארווין כבר משחר נעוריו היה מקפיד הקפד היטב על לבושו הופעתו וניקיונו, (את המושג יקה פוץ טרם הכרתי לכן לא יכולתי להשתמש בו), דבר שלא השתנה עד עצם הימים האלה. אני הייתי היפוכו המוחלט בתחום הזה וגם זה לא השתנה בהרבה עד עצם הימים האלה. אמא הייתה בעלת חוש הומור יוצא מן הכלל, גם שתי אחיותיה דושי ואירן התברכו בתכונה זו וכשהשלישייה הזו הייתה נפגשת הבדיחות והצחוקים התעופפו באוויר לכל עבר, הייתה זו חגיגה של ממש מבדר יותר מכל סרט או הצגה. אמא, שהשתקנות לא הייתה מתכונותיה הבולטות, הייתה תמיד מוקפת קרובים חברים או שכנים, אחד הנושאים האהובים עליה היה לספר על מעלליהם של שני בניה, וכשהייתה מתחילה זה דמה לזרם של נהר שמימיו עולים על גדותיו, מי יכול לזכור את כל סיפוריה הבלתי נגמרים. אחד אני בכל זאת זוכר, כאמור אהבה מאוד להלביש אותנו בלבוש זהה נקי ומגוהץ למשעי וכשהיינו שבים הביתה לאחר משחקינו, ארווין היה נקי, מסודר, בגדיו כאילו זה עתה הוצאו מהמגרה ואילו על מנת לזהות אותי אמא הייתה צריכה להזמין את המעבדה לזיהוי פלילי אחרת לא הייתה בטוחה שאני אחד מיוצאי חלציה.

אני שונא להתלבש ועוד יותר מזה לענוד תכשיטים, אפילו שעון יד אני לא סובל על עצמי, בצבא ענדתי את הדסקיות למסדרים ובסיומם הייתי שם אותם בכיס, בכלל אם היה תלוי בי הרי שהייתי הולך לכול מקום ובכול עת כשרק בגד ים לגופי, והנה לרוע מזלי התפשטה אופנה שילדים הלכו עם טבעות על אצבעם. אמא קנתה לי טבעת זהב יקרת ערך וענדה אותה בגאווה ובשמחה רבה על אצבעי, סירבתי התנגדתי מחיתי אבל דבר לא עזר, אמא התעקשה שה"תכשיט" שלה יענוד את תכשיטו. יצאתי מהבית זרקתי את הטבעת היקרה בין השיחים, חטפתי מכות רצח והנה גם הפרשה הזו כבר מאחורי.

חיינו סובבו סביב כדורגל, ואין לשכוח שלנגד עינינו צמחו והתפתחו כל השחקנים של נבחרת הפלא

ההונגרית של ראשית שנות החמישים ובראשם גאון הכדורגל פושקש, והרי כולנו רצינו להידמות לו. בחצר בית הספר סומנו כעין מגרשי טניס מוקטנים ואין ספור שעות היינו משחקים רביעיית שחקנים, זוג נגד זוג בדיוק כמו בטניס זוגות עם ההבדל שמותר היה לגעת בכדור רק עם הרגליים הראש והחזה, דבר שפיתח עד מאוד את הטכניקה והשליטה בכדור. הייתי מאוד גאה בעצמי שכל הזמן שחקתי בקרב נערים גדולים ממני בשנתיים, חבריו של ארווין, ולא נפלתי מהם ברמת המשחק שהפגנתי.

ארווין היה גם שחקן כדורעף מצוין ולמרות גובהו הלא מרשים היה בנבחרת בית הספר, בנוסף לכך התאמן בחוג אגרוף על מנת להשלים את חינוכי הספרטני ביתר מקצועיות ואילו אני הרביתי לשחק במשחק המלכים.

באופן כללי שנינו היינו ספורטאים, הן במבנה הגוף שלנו והן בנשמותינו, ארווין היה יותר טוב ממני בכדורעף, באיגרוף ובטניס שולחן, אני הייתי שחיין טוב ממנו, והייתי לא רע בשח, בכדורגל שזה היה העיסוק המרכזי די השתווינו למרות הפרש הגילים בינינו.

שנינו היינו משוגעים למשחק הפינג-פונג או טניס שולחן. למורת רוחה של אמא אלתרנו שולחן בבית, מתחנו רשת ושקדנו על פיתוח מיומנותנו הן במשחק עצמו והן בלהרוס את הבית לאט אך בשיטתיות ראויה, פעם הייתה זו הנברשת, פעם איזה ויטרז' או סתם אגרטל שהפריע להתפתחותנו המקצועית, ואין ספק שהמשחק הזה תרם רבות גם ליכולת הספיגה שלנו לחטוף מכות שכה היינו ראויים להן. בשלב יותר מאוחר היינו הולכים למועדונים עם שולחנות ביליארד ושולחנות תקניים לטניס שולחן, מועדונים מסוג שנערים מבית טוב לא כל כך נהגו לבקר בהם. מצאנו מועדון שהבעלים שלו אהב מאוד לשחק שח אבל לא כל כך ידע את רזי ומהלכי המשחק. אני הייתי משחק נגדו על התערבות וארווין ממתין לי בצד, אם אני מפסיד אנחנו משלמים לו ואם אני מנצח אנחנו זוכים בשעות שולחן חינם אין כסף, לא זכור לי שאי פעם שילמנו לו.

ארווין היה רזה, צנום ושברירי קמעה ולמרות היותו ספורטאי מעולה בתחומים רבים הרבה להיות חולה בכל מיני מחלות ואילו אני הייתי תמיד בריא כמו שור, לא זכור לי אם אי פעם הייתי מצונן או מקורר. בשנת 1947 ארווין נדבק במחלת השחפת (טוברקולוזיס) מאחד מבני הדודים שחזר מאושוויץ והרופאים המליצו להרחיק אותי מהבית על מנת שלא אדבק ממנו.

בלי שום הכנה מוקדמת מצאתי את עצמי בפנימייה דתית של תנועת המזרחי באיזה ישוב חצי עירוני במרחק של כ-12 ק"מ מבודפשט. הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שארווין לא לידי ואת המצב הזה לא יכולתי לקבל בשום פנים ואופן. יומיים או שלושה שהיתי במוסד ואז בהזדמנות הראשונה חמקתי ממנו וברחתי, ואני כל כולי בן 10 וכמה חודשים, הואיל ולא היה לי כסף לתחבורה לקחתי אזימות לכיוון הבירה והתחלתי לצעוד לאורך פסי הרכבת כשהמטרה היא לא בודפשט, לא ביתי, ולא משפחתי היעד הוא ארווין. מאז שאני זוכר את עצמי אנחנו כל הזמן יחד ולא יכולתי להשלים עם זה שכוחות הרשע הפרידו בינינו. להערכתי הספקתי לצעוד כארבעה או חמישה ק"מ כשציידי הגולגולות בדמותם של מורי המוסד אתרו אותי והחזירו אותי לאחר כבוד לפנימייה. למרות שארווין כבר הבריא נאלצתי לשהות במוסד שנת לימודים שלמה עד ששבתי לביתי. דודתי אירן, אחות של אמא ובעלה מיקי היו בין מורי המוסד, לא זכור לי שניצלתי יחוס זה לטובות הנאה כל שהן. אירן הייתה בחודשי הריונה האחרונים עם תינוקה הראשון שלימים ייקרא שלמה. בעיני ילדים בני עשר המצב של אירן שכרסה בין שיניה היה לנושא פיקנטי, כינינו אותה sotopala שזה היפוכו של alapotos ומשמעו אישה הרה בהונגרית. את השיממון של המוסד שברנו ע"י קצת כדורגל, קצת גניבת פירות מהמטעים שבסביבה ומלחמת אבנים אכזרית נגד ילדי הגויים של הישובים הסמוכים.

הרגשתי "דפוק" שארווין כל כך הרבה פעמים חולה וזוכה להיעדרויות רבות מבית הספר ואני כלום, כל הזמן בריא כמו שור, אך הנה התמזל מזלי וסוף סוף גם אני חליתי. כשכל בני הבית היו שותים קפה או תה בארוחות השונות אני תמיד סירבתי והייתי שותה אך ורק חלב קר, חורף וקיץ ובמשך כל שנות ילדותי, כנראה שהדבר הזה עשה לי בלגן בבטן והתלוננתי על כאבי בטן עזים. עשו לי סדרת בדיקות (איזה כיף על חשבון הלימודים) אבל לא מצאו דבר. בן דוד של אמא שהיה רופא בבית החולים היהודי פסק ואמר שלבחור כבר הוצאנו את השקדים הרי שלא יקרה כלום אם נשחרר אותו גם מהמעי העיוור שלו בבחינת שאם לא יועיל הרי שלא יזיק. הועליתי על שולחן הניתוחים הפעם בהרדמה מלאה, שחררו אותי מהדבר המיותר הזה שבאמת לא הרגשתי בחסרונו. אבל אליה וקוץ בה הניתוח השאיר בגופי צלקת די בולטת קרוב מאוד למקום אסטרטגי, דבר שפסל אותי לעולמי עד מלהופיע בלייף שואו ועל ידי כך הצטמצמו האופציות שלי בשוק העבודה בהגיעי לגיל בגרות, אבל לא בוכים על חלב שנשפך ואני המשכתי לשתות את החלב הקר שלי חורף וקיץ. אמא ישבה ליד מיטתי וחכתה שאתעורר מתרדמתי, היא מספרת שלא האמינה למשמע אוזניה, תחת השפעת ההרדמה פתח בנה הצעיר, ילד טוב בודפשט, בסדרת קללות עסיסיות שלא היו מביישות שום עגלון ואף זונת רחוב, להנאתם הרבה של הרופאים והאחיות. אמא הייתה נבוכה ולא ידעה איפה להתחבא מרוב בושה, אחר כך חקרה אותי היכן רכשתי אוצר מילים כה עשיר אבל לא עניתי לה. מה אני אגיד לה שארווין ובני כיתתו הם מורי ורבותי ?

פלורי אחותי עוזבת אותנו, מתחתנת עם המטר וחצי שלה כשבעלה טומש מתנשא לגובה מטר ותשעים. מסכן הבחור, ארווין ואני יורדים לחייו והוא לא מספיק חריף כדי להתמודד עם שני גיסיו הפרחחים שבקושי מגיעים לו עד הפופיק. אחותי הקטנטונת, הצולעת והכואבת זוכה לבעל שעוטף אותה באהבה בלתי רגילה, נושא אותה על כפיים, תרתי משמע, ומעניק לה עשרות שנים של נישואים מאושרים מלאי אהבה הבנה וחברות עד יום מותו לפני כעשרים שנה.

קשה לומר שגורלו של העם ההונגרי מונח על לוח לבי אבל לא מגיע לאף עם ובשום מקום בעולם לעבור מהמשטר הפשיסטי, אמנם בהדרגה, למשטר האימים של הדיקטטורה הקומוניסטית, וזה בדיוק מה שקרה להונגרים. בראש המדינה הדיקטאטור היהודי רקושי מטיאש, מקבילו של סטלין "שמש העמים". ממשלתו מונה 22 שרים מתוכם 21 יהודים. המשטר (בהשראה ובהנחיה סובייטית) מבוסס על טרור ופחד, בני אדם היו נעלמים מבלי שוב על דברים פעוטי ערך, משטר חד-מפלגתי קומוניסטי שעל פי פעיליו יישק דבר, פיתחו מערכת הלשנות שמתחילה ברובע מגוריך, ממשיכה בבית ובשכנים, יורדת וחודרת עד לתא המשפחתי הקטן ביותר, עד כי הורים חוששים לדבר לפני ילדיהם. גם בביתנו שמתי לב לא פעם ולא פעמיים שהורי הנמיכו את קולם או השתתקו כליל כשגילו שאוזני כרויות לשיחותיהם, כי הרי היינו פיונירים, הנוער החלוצי הקומוניסטי, אם כי לא זכור לי שהיינו פעילים במסגרת תנועה זו.

ספורט נפוץ היה בקרב חברי, לנסוע חינם אין כסף בחשמליות שחצו את בודפשט לאורכה ולרוחבה, היינו נתלים על הפגוש, לפעמים גם עושים פרצופים לכרטיסן וכשהחשמלית הייתה עוצרת בורחים מפניו. לרוב לא היה פה שום שיקול כלכלי ושום צורך להגיע לאיזה יעד, היינו נתלים על החשמלית בשביל ההרפתקה ובשביל הסיכון שכרוך בכך, בקיצור סתם בשביל הכיף. יום אחד אני רוכב לבדי על הפגוש נהנה מגבורתי הרבה ופתאום אני רואה ניידת של המשטרה נוסעת במקביל לחשמלית שלי ושוטריה משחרים לטרף. לא היה לי כל סיכוי לברוח, ברגע שהחשמלית עצרה בתחנה קפצו שני בריונים מהניידת תלשו אותי מאוכפי והכניסו אותי לניידת. מיד החלה החקירה, מה שמך ? קליינמן, אני עונה להם, הצליל כבר לא נשמע טוב, אתה יהודי ? כן, באה התשובה, מה עושה אביך ? הוא סוחר, אני עונה בקול רפה, והבנתי מיד שירד עלי המדבר. שני פשעים יותר חמורים מזה לא יתכנו, גם יהודי וגם סוחר, המחשבה שחלפה במוחי למה אבא עושה לי את הזה (כאדם בוגר הייתי מתבייש במחשבה זו). דקות ארוכות הסתובבו אתי בניידת תוך שנותנים לי להבין שסופי קרב, בסוף שחררו אותי תוך אזהרה חמורה שבפעם הבאה ימצו אתי את הדין. מיותר לציין שהייתה פעם הבאה והדין לא מוצה.

הואיל והיינו שומרי שבת, לפחות כלפי חוץ, הרי שטיולים ובילויים לא היו על סדר יומנו המשפחתי, אבל

כשזה בכל זאת קרה אבא לא התקמצן והיה "שופך" עלינו כסף ביד רחבה הן בביקורנו בגן החיות והן בביקורנו בלונה פארק על כל מתקניו. בילוי מהנה במיוחד הזכור לי היה ביקור של כמה ימים באגם בלטון. חסד עשה הטבע עם ההונגרים שארצם היא אחת הארצות הבודדות ללא כל מוצא לים ואין להם מושג ואינם מכירים את גלי הים המתנפצים על חולות זהובים. במקום זה קבלו את האגם הכי גדול בכל אירופה. הבלטון אורכו כ-70 ק"מ ורוחבו משתנה, כ-2 ק"מ במקום הכי צר, כ-15 ק"מ במקום הכי רחב, מסביב לאגם ערי קיט, מתקני ספורט ומשחקים ואפשרויות בילוי רבות. איש לא לימד אותי אבל בבלטון למדתי לשחות בכוחות עצמי, אחרי ששתיתי את מחצית תכולתו, אבל היה זה בילוי בלתי נשכח.

ארווין מגיע לגיל מצוות, בית כנסת, הפטרה, ארוחה חגיגית, דרשה, מתנות ובזה מסתיים העניין. כעבור שנה וחצי מגיע תורי ושוב בית כנסת, הפטרה, ארוחה חגיגית, דרשה, מתנות וסוף סוף אני משתחרר מהסיוט הזה.

מה שכן מאותו יום ואילך אנו זוכים לכבוד בבית הכנסת כל עת שאנו מברכים את צאן מרעיתנו בברכת הכוהנים, אני אישית הייתי מוותר על הכבוד ומסתפק במעשר מכיסיהם של המתפללים, ואינעל ראבאק אף פעם לא הצלחתי להפריד את האצבעות שלי כמו שצריך.

לא ברור איך פעלו התנועות הציוניות תחת המשטר הקומוניסטי אבל באיזה שהוא שלב מצאתי את עצמי ב"השומר הצעיר", כנראה שפעילות רבה לא הייתה שם כי לא נשארו זיכרונות כל שהם מאותם הימים.

ככל שאנחנו מתבגרים חוג החברים שלנו מקבל צביון אחר ולא כל כך סימפטי, גויים ויהודים שאמנם עודם נערים צעירים ולכדי פשיעה של ממש לא הגיעו אבל לשון הרחוב, סגנון הדיבור והדברים המעסיקים אותנו הם בכיוון הנכון, כלומר בכיוון המאוד לא נכון. שני נערים יהודים, תאומים בגיל של ארווין, הוכיחו לנו שאין להם בעיות של כסף ועודדו אותנו לנהוג כמוהם, דהיינו לגנוב כסף מההורים וכל המרבה הרי זה משובח. ואמנם שמענו בקולם והתחלנו לגנוב כסף מהבית, מדוכן המכירות של אבא ומכל הבא ליד, אך הדבר לא נמשך הרבה זמן כי המצפון החל להציק לנו וחדלנו מכך עד מהירה. לא הייתי מתפלא עם היה נודע לי ש"חברים" אלה הפכו להיות חלק מהעולם התחתון העליז של בודפשט.

בקיץ 1950 דודתי דושי ובעלה יוז'י יוצאים לקייטנה באי מרגיט ומצרפים אותי אליהם לשבוע ימים. האי הקסום הזה שוכן בין בודה ובין פשט והדנובה מקיפה אותו מכל צדדיו, כולו מלא בתי הארחה, בריכות שחיה, פארקים רחבי ידיים ואפשרויות בילוי למכביר. אני שוחה להנאתי בבריכה עם גלים מלאכותיים וכשאני יוצא לנפוש קמעה, גבר צעיר וטוב מראה כבן 25 פותח אתי בשיחה, מספר לי שהוא רקדן באלט מוקף בחתיכות כמה שרוצה ומתי שהוא רוצה. הוא שואל אותי אין ספור שאלות והוא מאוד חביב וידידותי. כעבור זמן מה הוא אומר לי שהוא רוצה להראות דבר מה מעניין ושאבוא אתו לחדרו, הואיל ואנחנו כבר ידידים ותיקים אני מתלווה אליו בלי שום הסוס. בחדר הוא מצביע על ערימה של 4 או 5 אלבומי תמונות גדולים ועבים ומעודד אותי לעין בתמונות. ידידי החדש מככב בכל התמונות עם בלונדינית משגעת, עם שחרחורת מלאת אברים ומיגוון תנוחות אקרובטיות ומלהיבות. באלבום השני גיוון נוסף, ידידי משכבר הימים עם שתי חתיכות בו זמנית, אחר כך עם שלוש חתיכות, והבחורות אחת יותר יפה מהשנייה ואני מגורה כמו שלא הייתי אף פעם. בשלב מסוים תוך שגם הוא מדפדף באלבום הוא מוריד את הבגד ים ומתחיל לאונן ומעודד אותי לעשות כמוהו, אני מתבייש, מהסס אבל לבסוף נכנע להורמונים וזו פעם הראשונה שאני לומד לענג את עצמי ובו בזמן לשבח את אומנות הצילום. למחרת הקייטנה הסתיימה ולא ראיתי אותו יותר. עד היום לא ברור לי מה היה הקטע שלו, גבר נאה עם כלי ראוי להתכבד בו, אגב יהדותו בלטה לעין, עשרות חתיכות כנראה רדפו אחריו והתצלומים מאשרים את סיפוריו. הוא לא ניסה לגעת בי אפילו לא ברמז, למה הוא נזקק לספק את עצמו בעבודה ידנית ועוד בחברתו של נער מתבגר ממש לא ברור לי, אולי מרוב נשים הגיע לשובע וחיפש אפיקים חדשים, אם בביקורי הבא בבודפשט אפגוש בו אברר את העניין ולא אאחר להודיעכם.

נושא חדש עולה על סדר היום של משפחתנו, פלסטינה והעלייה אליה, תחילה בחדרי חדרים אחר כך יותר בגלוי אבל הנושא תופס תאוצה. היה לי שיער קשה, חזק ומקורזל, אני זוכר שהייתי הולך להסתפר, הספר היה אומר לי שלא כדאי לי לנסוע לפלסטינה ולתמיהתי הסביר לי בסבלנות רבה שעם שיער כזה היהודים יחשבו שאני ערבי ויהרגו אותי ואילו הערבים יידעו שאני יהודי ואז בוודאות הם יהרגו אותי. אמנם זה לא היה מעודד אבל לא שמעתי בקולו. לא היה פשוט לצאת מהונגריה, למעשה היה בלתי אפשרי, אך למזלנו הייתה איזה אמנה שאפשרה הגירה במסגרת איחוד משפחות. ציפורה אחותה היותר צעירה של אימא, הייתה ציונית נלהבת משחר נעוריה ואמנם עוד בשנת 1937 מימשה את חלומה ועלתה לארץ. בזכותה הסבא שלנו, שלמה היילבראון, "עשה עליה" בשנת 1949, הואיל ולאמא כבר היה אבא בארץ הרי שהתאפשרה יציאתנו בספטמבר 1950.

תם פרק בחיינו, תמה ילדותינו והסתיימה ההונגריות שלי ללא שוב. תברכתי בהרבה חברים טובים מרביתם מתקופות שונות של השירות הצבאי, מעולם הברידג' והחבר'ה מהמטקות, אבל החבר הכי טוב שלי היה, הווה ויהיה אחי ארווין. אין לי צל צלו של ספק שבשבילי הוא יהיה מוכן להקריב את חייו וגם אני אעשה בשבילו הכול.

המעניין הוא שלמרות ששנינו יצאנו מאותו בית היוצר אנחנו טיפוסים שונים עד כדי קוטביות. הוא מהיר חימה ועצבני ואילו אותי כמעט בלתי אפשרי להוציא מהכלים, אם כי כשזה מצליח למישהו בתדירות של אחת לחמישים שנה אז אני מאבד את כל הבלמים.

הוא יקה כמו שכתוב בספרים ואילו אני די ברדקיסט, למעט בעבודה. הוא פסימיסט ורואה שחורות מקצועי ואילו אני אופטימי תמידי לעיתים עד כדי טיפשות. הוא קפדן בלבושו עד כדי הגזמה ואילו אני זרוק עם המכנסיים הקצרים והסנדלים, חורף וקיץ, גם כן עד כדי הגזמה. הוא איש שיחה מעניין אינטליגנטי ומרתק, אני הרבה יותר שתקן ממנו. נראה לי שבכתיבה אני עולה עליו.

ארווין הוא גבר של נשים, יודע להתאהב עד כדי כאב, גם אני לא שונא את המין היפה והחזק אבל לא התברכתי ביכולת להתאהב ממש, ממש. הוא לשונו חדה כתער אין לו בעיות לרדת על מישהו אם זה נראה לו מוצדק, אני לא מסוגל להעליב בני אדם אלא באותם מקרים נדירים שאני מאבד את הבלמים. הוא לא מסוגל לחיות לבד ולו לרגע קט, הוא אבוד, חסר אונים ואומלל ואילו אני נהנה הנאה מלאה ממצבי העכשווי כפי שאני אוהב להגדיר "גרוש באושר". ארווין הוא די זאב בודד עם מעט מאוד חברים, אני מתחבר בקלות ומוקף חברים. הוא "אשרי יושבי ביתך" ואילו אני הרפתקן ושש אלי קרב. ארווין אדם רציני, חייו מלאי דאגות ופחדים אני ההיפך הגמור מזה, לא אחת אני נשאל מתי אתבגר (אני מקווה שזה לא יקרה לעולם).

מה הופך שני אנשים כל כך שונים לכל כך קרובים, קטונתי מלהבין. מה שמשותף לשנינו שאנחנו מאוד ישרים והגונים ומצפוניים, אנחנו לא יודעים מה זה שקר, נקמנות או סתם להרע למישהו, מסורים ורציניים מאוד בכל התפקידים שמלאנו, שנינו אחראים במידה מוגזמת כלפי כל מי שיקר לנו ותלוי בנו. שנינו סובלים ממחלת הדייקנות, אוי לו לרפה השכל שמאחר ולו שנייה אחת למועד שנקבע.

מכל מקום החל מגיל אפס ועד הגיעי לגיל 14, עם נתק של שנה אחת באמצע, אנחנו חיים את ינקותנו, ילדותנו וראשית התבגרותנו כתאומים סיאמיים שלא נפרדים ולו לרגע קט, אנחנו יחד בטוב וברע, תמיד שמרנו אחד על התחת של השני, ואני לא מסוגל לדמיין את ילדותי בלעדיו. התגאיתי באחי לאורך כל השנים, החל מאותו רגע שאני מודע לקיומי, זה נמשך בנערותינו ובבגרותנו ורגש זה לא פסק ולו לשנייה אחת גם בזיקנתנו.

עלייה ארצה - מעברה

משפחתנו מתפצלת, האחים היותר מבוגרים עליז, ינו, פלורי ובני זוגם נשארים מאחור ואילו ההורים ארווין ואני "דוהרים" לקראת עולם חדש זר מוזר ובלתי ידוע. אין לי מושג למה לצפות ולא שאלתי אף אחד מבני משפחתי למה הם מצפים. במבט לאחור נראה לי שלא היו לי לא תקוות גדולות ולא חששות כבדים, אולי המילה הכי מתאימה היא סקרנות, סקרנות לקראת הבאות. מה שאני יודע בוודאות שלא היו לי (ואין לי) געגועים ונוסטלגיה ל"מולדת" הישנה, לעמה, לשפתה ולתרבותה. בספטמבר 1950 אנו עוזבים את בודפשט ברכבת, דרך אוסטריה ואיטליה, ומפליגים מנמל ג'נבה לנמל חיפה,

ואני מלא גאווה, הנה אני איש העולם הגדול, אני בחו"ל. הגענו למעברת שער העלייה קרוב לעיר הגדולה חיפה סמוך לעתלית, לאחר הפלגה של ארבעה ימים באונית הפאר "קוממיות". נודע לי שמיד אחרי שהאוניה עגנה בנמל חיפה ופרקה את מטענה הפליגה אוניתנו הנאמנה את הפלגתה האחרונה והוטבעה בלב ים מאחר ונתבלתה מזוקן והפכה לגרוטאה חסרת תועלת. קליטה, רישומים, ריסוס ב – d.d.t , תלושי מזון, הקצאת מקום באוהל גדול עם אנשים זרים, שונים ומשונים ואנו הופכים לדיירים של מחנה אוהלים ענק. בפליאה ובסקרנות הבטתי סביבי ובשכניי החדשים, לא היה לי מושג שיש יהודים שמדברים ערבית, מתלבשים בלבוש מוזר ומסתכלים עלי באותה השתאות כפי שאני מביט בהם, בליל השפות כמו במגדל בבל. חורף 1950 היה גשום במיוחד ומחנה האוהלים שהפך להיות לביתנו החדש הפך להיות לעיסת בוץ סמיכה ודביקה, כשהסתובבתי בשטח המחנה תוך דקה או שתיים כל אחת מנעלי שקל כמה קילוגרמים, וההליכה קשתה על כל דרי המחנה, כבר לא לדבר על כך שכל תחולת האוהל התמלאה בבוץ. התנאים לא היו קלים אבל הואיל ואף פעם לא הייתי מפונק הרי שקבלתי את הכול בלי טענות ובלי התבכיינות.

יחד איתנו ובאותה אוניה הועלה לארץ בית חולים שלם של חולי נפש. החולים שוכנו בספון התחתון, כ-חמישים שישים חולים חלקם הגדול יוצאי מעבדות הניסויים של מנגלה. לא היה מה לעשות באוניה ואני הייתי עומד במרפסת העליונה שעות על גבי שעות ומסתכל כמהופנט במעשיהם של החולים, המחזות היו קשים מאוד והמראות של הגופות המעוותות היו קשים מנשוא, ואני נער בן 14 לא הייתי מסוגל לזוז משם, כמעט את כל ארבעת ימי ההפלגה בליתי במקום הזה ובצפייה במראות הקשים האלה. במעברה הוקצו כמה צריפונים בעבור החולים האלה ומאחר וגם במחנה לא היה כל עיסוק לנער כמוני הרי שנמשכתי ע"י כוח בלתי מוסבר והמשכתי לעקוב אחרי התנהגותם של החולים במהלך ימים רבים. במבט לאחור נראה לי שהמטפלים והמטפלות לא ידעו בעצמם כיצד להתמודד וכיצד לטפל בבני אדם אלה שחדלו להיות בני אדם וחיו בעולמם הבלתי נתפס.

דודי מאיר, האח של אמא, שנותר הגבר היחידי הנושא את השם היילבראון עלה יחד אתנו עם אישתו ושני ילדיו. הם היו מעט יותר דתיים מכל יתר בני המשפחה אך בארץ התגוררו בסנהדריה בירושלים והפכו להיות חרדים עד כי הקשר בינינו נותק כליל למעט מפגשים בשמחות או להבדיל בבתי הקברות.

אם זכרוני לא מטעה אותי כחודש אחרי שהגענו למחנה, הועבר אחי ארווין ונקלט בחברת הנוער של קיבוץ גבעת חיים שאז עוד לא היה מפוצל בין איחוד ומאוחד (אף פעם לא הבנתי איך יכולים חברים ובני משפחה להתפצל ובאותה נשימה לקרוא לעצמם איחוד ומאוחד, אבל זה אולי עניין של סמנטיקה).

כעבור כמה ימים הגיע תורי ומצאתי את עצמי בחברת נוער "י" בקיבוץ גבעת ברנר. כנראה שהשנים עושות את שלהן וכנראה שבגרתי כי בעבר כל פרידה מארווין הייתה קשה עלי עד מאוד הרי שלמרבה הפלא הפרידה הפעם לא הייתה טראומטית.

קיבוץ גבעת ברנר

אני לא יודע אם ביחסים בינו לבינה באמת תיתכן אהבה במבט ראשון, אבל מה שבטוח שביני ובין הקיבוץ נוצר הקליק וניצת הניצוץ ואין ספק שזו הייתה אהבה ממבט ראשון, אם היא הייתה הדדית זאת איני יודע תצטרכו לברר זאת בתנועה הקיבוצית.

הייתי ילד יהודי עירוני שרגלו של בעל חיים לא דרכה בביתנו. היו לנו שכנים גויים שהיה להם כלב וכשהייתי מבקר בביתם הייתי אומר שלום לבעלי הבית בגוף ראשון, שזה נחשב לדי חצוף, אבל את הכלב הייתי מברך בגוף שלישי מפאת יראת הכבוד שרכשתי לו. עד כמה שזכור לי לא עזבתי את הכרך של בודפשט כמעט אף פעם מלבד בקיץ שנת 1942 כשאני כבן שש, ארווין ואני התארחנו בביתו הכפרי של דוד יוסי (האח של אמא) ובקרב ארבעה בני דודי שאפילו את שמותיהם שכחתי, כי המשפחה כולה נספתה באושויץ כעבור שנתיים. אין לי ספק שהימים שבילינו בכפר היו גדושים בחוויות וגילוי של עולם חדש ובלתי מוכר אבל הכול נמחק והכול נשכח, כול מה שאני זוכר שארווין נפל מחלון הבית ישר לתוך שיח של סרפד וכל גופו שרף ונמלא פריחה אדמדמה והילד סבל קשות. הדבר השני שזכור לי שהשכיבו אותי לישון עם בת דודתי בת גילי ואני מחיתי נמרצות עד כדי בכי מה פתאום משכיבים אותי עם בחורה (אחר כך היו תקופות שבכיתי אם לא השכיבו אותי עם בחורה).

אמא הייתה צוחקת עלי על כך שכשהייתי כבר ילד די גדול שאלתיה במלוא הרצינות אם הסוסים אוכלים לארוחת הבוקר לחמנייה עם חמאה, ללמדכם על מידת השכלתי בבעלי חיים.

והנה אני מגיע לקיבוץ מוקף בגבעות, פרדסים, מטעים, פרחים ושדות, והנה אני בין סוסים, פרות, יונים, שפנים ומה לא. ושיא השיאים כולם בסנדלים או יחפים, מכנסיים קצרים ולכל היותר איזה גופיה על הגוף ואני מרגיש שזה המקום שלי והגעתי הביתה.

ימים ספורים אני במשק ונפשי יוצאת אל הסוסה של השומר, סוסה ענקית שחורה כפחם ואני עוקב אחרי השומר ומעשיו וכשהסוסה נשארת לבדה באורווה אני מתגנב אליה, מטפס על גבה והיא מקבלת אותי בשקט. תעוזתי גוברת ואני מתיר את החבל, אין לי מושג איך נוהגים בסוס אבל היא לא זקוקה להדרכתי ומתחילה ללכת בשבילים של המשק ובהדרגה עוברת לדהירה קלה ואני כל תשומת לבי לשמור על שווי משקל ולא ליפול. הסוסה מקיפה את הקיבוץ, נכנסת לפרדס עושה סיבוב ודוהרת לכיוון האורווה ואז השומר תופס אותנו. מהומת אלוהים, צועקים עלי בחמת זעם אבל אני לא מבין מילה, מובילים אותי למזכירות, מאתרים בחורה דוברת הונגרית והשאלה המרכזית שלא נותנת להם מנוח כיצד העזתי, איש לא היה מעיז לעשות כדבר הזה, איך אתה העזת, ואני אין לי הסברים. הבחורה אומרת לי שרוצים לזרוק אותי מהקיבוץ ולהחזיר אותי למעברה. למזלי מזעיקים למזכירות את דב המדריך של חברת הנוער ומתוך שפת הגוף אני מבין שהוא מסנגר עלי ומתחנן על נפשי עד שהרוחות נרגעות ואני זוכה לחנינה.

ההתחלה קשה מאוד, אני כמו חרש אילם, בחברת הנוער כחמישים ילד, 25 יוצאי רומניה, 15 יוצאי פולניה, ועוד כמה בודדים כמוני, ילד מצרפת, ילדה ממרוקו, ילד מיוון, ילד מעירק, ילד מהודו ועוד שנים שלושה ילדים או מצ'כיה או מיוגוסלביה, אני לא בטוח.

הרומנים מדברים רומנית, הפולנים פולנית, בינם לבין הקבוצה השנייה מתקשרים ביידיש ואני כאמור חרש אלם. הורי ידעו יידיש אבל דברו בשפה זו רק כשרצו שאנחנו הילדים לא נבין את אשר רצו לומר, וגם זה קרה לעיתים רחוקות. לא מדויק להגיד שלא ידעתי אף מילה בעברית, ידעתי משפט שלם שנשמע כך: "אני רעב ככלב". מנין זה בא לי ומי לימד אותי אין לי מושג, אני מנחש שזה היה בזמן המלחמה עת שהינו ורעבנו בבית המוגן של השגרירות השוויצרית ואני נשלחתי לשנורר אוכל מהטבחים. כנראה מישהו חשב שאזכה למנה יותר גדולה אם אתאר את מצב קיבתי בשפת הקודש, אבל מלבד זה באמת לא ידעתי מילה.

אין כוח חזק יותר מההכרח וכשיתר חברי עוד דשדשו במבוכי השפה אני כבר דברתי עברית די טובה ודי שוטפת. הואיל והרומנית הייתה הדומיננטית בקרב חברי קלטתי עד מהירה ידע בסיסי בשפה זו וכבר לא יכלו "למכור" אותי בקלות. הייתי כל כך מרוצה מעצמי שחשבתי שאני גאון לשפות והחלטתי ללמוד את כל הלשונות שהיו בהישג יד, רומנית, פולנית, רוסית, צרפתית וערבית, פתחתי מחברת נפרדת לכל שפה וכולי התלהבות אחת גדולה, לא עברו ימים רבים והתלהבותי דעכה ועד מהרה חדלתי מכך. לאחר שבועות רבים של אלם וניכור הקרח נשבר וקליטתי החברתית הייתה מהירה ויוצאת מן הכלל, הייתי מקובל בחברה וגם הבנות האירו לי פנים.

למדנו חצי יום ועבדנו חצי יום, העבודה שלי הייתה בגן עצי פרי משעות הבוקר ועד הצהרים. ביום עבודתי הראשון, שהתחיל בשבע בבוקר, אם אני זוכר נכון, נתנו לי מעדר ביד והצטרכתי לנכש את העשבים שבגומות סביב עצי הפרי. בשעה תשע הפסקה לארוחת בוקר, הימים ימי הצנע אבל בקיבוץ לא חסר דבר והשולחן מלא בכל טוב, כולם יושבים סביב השולחן וזוללים בהנאה רבה, אך אני לא נוגע בכלום. למחרת הדבר חוזר על עצמו, כולם יושבים ואוכלים ואני בצד לא נוגע באוכל, דברו אלי אבל אני לא מבין כלום, בסוף הביאו דובר הונגרית ולשאלותיו הסברתי לו שאף אחד לא הזמין אותי לארוחה. כשתם הפרק הזה של הביישנות והנימוסין הפכתי להיות זללן בלתי נלאה תוך שאני מתוודע לדברים מוזרים כמו זיתים ואבוקדו. מיץ הדרים מקופסאות או בקבוקים לא הייתי מסוגל לשתות. השתתפתי בכל הפריצות לבית החרושת של המשק, עזרתי לסחוב את ארגזי המיץ הגנובים אבל לא שתיתי מהם. בשירותי בצבא, במשטר נוקשה של משמעת מים, היינו מקבלים מנות קרב אישיות בהן קופסא קטנה של ענבים או מיץ הדרים. כל אימת שפתחתי את מנתי האישית הייתי מייחל למצוא ענבים ואם לא התמזל מזלי נתתי את מיץ ההדרים לחבר'ה עם כל הצמא ועם כל המחסור בנוזלים. עד היום אני מסוגל לשתות רק מיץ שאני סוחט במו ידי.

המעדר גרם לכך שידי מלאו ביבלות ומאחר והתעקשתי ללכת יחף כל הזמן כפות רגלי השאירו אחרי שובל של דם, אבל בסוף ראיתי ברכה בעמלי וגם ידי וגם רגלי התרגלו לחיי הכפר.

העבודה בגן עצי פרי לא הייתה קלה אבל "קריעת תחת" של ממש הייתה תורנות חדר אוכל. גבעת ברנר מאז ומתמיד היה הקיבוץ הכי גדול מבחינת האוכלוסייה ודמה לעיירה קטנה. את התפקיד היוקרתי של חלוקת המנות קבלו חברי המשק ולנו נותרה העבודה השחורה של איסוף הכלים המלוכלכים, הרקת הכולבויניקים ואיסוף הזבל והמלאכה הזו הייתה בהחלט מעייפת מאוד.

המנהל של גן עצי פרי היה אחד מהותיקים ביותר של המשק (אני לא מאמין איך "ברח" לי שמו) והתקרב לגיל 80, בהתחלה התייחס אלי בחשדנות אבל בחלוף הימים התחיל לסמוך עלי עד כדי כך שנתן לי בעלות על הפרדה והעגלה שהיו צמודות לגן. נוסף להיותי חקלאי/גנן נהייתי גם עגלון ובחודשים הראשנים זה די מצא חן בעיני, טפלתי בפרדה בדאגה אבהית, מעולם לא היה לי לב להצליף בה. כעבור כמה חודשים רציתי גיוון ובקשתי תחלופה, הלכתי לדבר עם דב המדריך ואמרתי לו שאני רוצה להיות טרקטוריסט ואני רוצה לעבוד בפלחה. דב לא הסכים, אני גם לא בטוח עד כמה זה היה תלוי בו, מכל מקום הוא חזר ואמר לי שהוא לא מבין על מה אני מתלהב, "מה זה טרקטוריסט ? זה עגלון עם מנוע ותו לא". לא השתכנעתי מהטיעון הבומבסטי הזה, אבל לא קבלתי את מבוקשי.

בלימודים קרה לי דבר מפתיע, פתאום הייתי לאחד התלמידים הבולטים, בעיקר משום שאהבתי ושלטתי בעברית. הרגשתי כבן בית בין נפעל, הופעל והתפעל ורכישה מהירה של השפה סייעה בידי ביתר המקצועות כמו תנ"ך, ידיעת הארץ, היסטוריה והשד יודע מה עוד. הייתה לי בעיה קשה במתמטיקה, בקושי ידעתי את ארבעת פעולות החשבון, בחילוק כבר היו לי בעיות, וכשהגיע תורם של השברים נשברתי לגמרי, כל כך התביישתי שפשוט ברחתי ולא הופעתי לשיעורים אלה, דבר שלא בדיוק תרם לתיקון המעוות. (אני מת לספר לחבר'ה מהימים ההם שמשך שנים ארוכות הייתי תקציבן של משרד ממשלתי מורכב ומסובך, אבל איפה הם היום).

בין חברת הנוער ובין בני המשק הצברים כמעט ולא היה מגע כלשהוא, אנחנו הסתכלנו עליהם בזרות עם הריש המתגלגלת בפיהם והם התייחסו אלינו באדישות אם לא לומר בהתנשאות. יום אחד שמעתי אחת מבנות המשק אומרת לחברה "שק בתחת" ואני לא האמנתי למשמע אוזני, בחורה אומרת בקול רם "תחת", שומו שמיים! לא שהייתי עדין נפש, יכולתי לעשות לה בית ספר בקללות בהונגרית, באותו שלב כבר גם ברומנית ובערבית, אבל הייתי המום לשמוע את המילה תחת מפי נערה.

לאחר כשנה או שנה וחצי חלה הפשרה מסוימת ביחסים בינינו ובין ילדי המשק ונוצרו מעט חברויות, אני התחברתי עם בחור ששמו פרח מזיכרוני אך בילינו יחד לא מעט זמן במיוחד בקומזיצים.

לא הייתה בריכת שחיה בקיבוץ אך הייתה בריכה די גדולה בה נאגרו המים להשקיית הפרדסים והשדות. ביליתי אין ספור שעות בבריכה תוך שאני משפר את יכולותיי הן בשחייה והן בצלילה. המשחק האהוב עלי היה תופסת אותה לקחתי ברצינות תהומית תוך שאני מנצל את זריזותי ואת תעוזתי לטפס על העצים מסביב ומענפיו לזנק לתוך הבריכה ממרחק די גדול, מרבית חברי לא העיזו לחקות אותי ואני נהניתי הנאה רבה והרגשתי כמו דג במים. באחד המשחקים לקחתי על עצמי הימור מסוכן מדי ותוך כדי קפיצת טרזן מטורפת פספסתי במקצת את מימי הבריכה ונחתתי בעוצמה רבה על שפת הבריכה והתוצאה הייתה חתך עמוק וארוך בשוק רגל שמאל עד כי היו צריכים לפנות אותי לבית חולים. החלמתי נמשכה כמה שבועות ולא עברו ימים רבים עד שחזרתי לסורי ולמשחקיי.

בערבים התקיימו פעילויות חברתיות מגוונות, פעם הרצאה בה הרביצו בנו ציונות פעם ריקודי עם, חידונים וכל מיני משחקים. לא הצטרפתי למעגל הרוקדים ולא שעיתי להפצרות, זה לא בשבילי הייתי אומר, זה יותר בשביל הבנות, אבל בסתר לבי ידעתי את הסיבה האמיתית, גיליתי והייתי כעת יותר מודע לקומתי הנמוכה דבר שהחל להפריע לי יותר ויותר במיוחד שחמוקי הבנות עוררו את דמיוני ביתר שאת. די התטלטלתי בין רגשי הנחיתות ובין היותי די מחוזר ע"י חלק מהבנות, כי בסך הכול הייתי טוב מראה וחברמן. את הנשיקה הראשונה הרצינית נתתי לרחל, הילדה ילידת מרוקו, אולי בשל "אחוות הבודדים" של תחילת היקלטותנו. האמת היא שהייתה בין היפות ביותר בחברה ומתוקה מאוד. מלבד זה כנראה ניחנתי בחוש נבואי וידעתי שכעבור ששים שנה יהיו לי שני נכדים מתוקים חצי מרוקאים.

בחידונים כיכבתי, מחברם היה חובב המיתולוגיה היוונית והסופרים קרל מאי, ג'ק לונדון וג'ול וורן ואת התשובות שלפתי בנונשלנטיות רבה כי די התמצאתי בחומר. מלחמת טרויה הייתה חביבה עלי במיוחד עם אגממנון, הקטור, אכילס והלנה היפה, החל מזאוס זכרתי את רב האלים של יוון (היום כבר לא כל כך), ידעתי מה זה ענויי טנטלוס ועבודת סיזיפוס, כבר לא לדבר על וינטו ויד הנפץ כך שמעמדי בחברה היה איתן.

היו לי שני מעגלי חברים, אחד שנחשב לאינטליגנציה של החברה וחברים בה שני ילדים יוצאי פולניה, שמעון (לא זוכר את שם משפחתו) וירמיהו קוז'נובסקי ואנוכי בעיקר בזכות שליטתי בעברית והידע שהפגנתי בחידונים. לא רק שנחשבנו לאליטה של החברה אלא באמת התחברנו והרבה זמן בילינו ביחד, נושאי שיחותנו היו בעיקר הספרים שקראנו, בנות והבעיות שהן מעוררות ואידיאולוגיות סוציאליסטיות עד מרקסיסטיות בהתלהבות שרק בני הטיפש-עשרה מסוגלים לה.

איפה שהוא באמצע שנות השבעים, ואני משמש כאמרכל של משרד החקלאות האזורי בעיר רחובות, מודיעה לי המזכירה שקבעה לי פגישה עם מזכיר קיבוץ גבעת ברנר עפ"י בקשתו, ובקריצה שובבה אומרת לי שהוא כנראה קרוב משפחה שלי כי קוראים לו קידר. לאה'לה אני אומר לה, בטוחני שהוא לא נולד קידר ואני לא נולדתי קידר אזי אין כל סכנה שאנחנו קרובים. למחרת אני יושב במשרד ומתייצב בפתח חדרי חברי משכבר המים ירמיהו קוז'נובסקי שבלי להתייעץ אתי עיברת את שמו לקידר. קרוב לעשרים וחמש שנה לא התראינו והייתה זו פגישה מעניינת ומרגשת.

מעגל החברים השני היה הפרחחים וה"טרבל– מייקרים" של חברת הנוער וכלל את דב, נער בלונדי יפה תואר יוצא צרפת שהבין בכל המלאכות והיו לו שתי ידיים שבכל מה שהן נגעו הפך לזהב, השני היה אביגדור נער מיוצאי רומניה, בריון קשקשים ואיש הכוח, השלישי הייתי אני שמוכן תמיד ובכל עת לכל תעלול. היו צריכים לגנוב תרנגולת מהלול באחריותי הדבר, לא הצלחנו לצוד תורים הייתי עושה התגנבות יחידים לשכון הותיקים וצד כמה יונים מהשובכים של חברי המשק (סכנת נפשות), אין מספיק מיץ לשתיה תפקידי לדאוג שיהיה. דב עם ידי הזהב שלו הכין לשלושתנו מקלעים משוכללים, בהתחלה השתמשנו באבנים אבל אחר כך השתכללנו והתחמושת שלנו הייתה חתיכות של ברזל עגול שסחבנו מהמסגריה וחתכנו אותו לגודל המתאים. הקדשנו אין ספור ימים ולילות לצייד של תורים ודרורים שאת ראשיהם היינו מולקים ביד ומכינים מהם מעדן מלאכים. למדנו להכיר כל שביל של הפרדסים והחורשות ברדיוס של כמה קילומטרים סביב המשק. פעם צדתי בז גדול מימדים שנפצע בכנף, החלטתי לטפל בו ולגדל אותו, בעזרת דב בניתי כלוב גדול וטפלתי בו במסירות רבה. בערך פעם חודשיים היינו נוסעים להורים לחופשת שבת והנה נוצרה לי בעיה, מה יהיה על הבז שלי, ימות מרעב בלי אספקה, דב ואני יצאנו לצייד ולא שבנו עד שלא היו לנו כעשרים דרורים אותם תלינו סביב סביב בכלוב של ידידי הבז ואמנם כשחזרתי מהחופשה לא נשאר אף דרור אחד לרפואה אך הבז קבל את פני בחיוך רחב.

ליד הצריף השוודי בו התגוררנו, אני כבר לא זוכר אם שלושה או ארבעה בחדר, שתלתי גלדיולות, השקיתי דישנתי וטפלתי בהן במקצועיות ובאהבה רבה. במקביל בניתי שובך יונים וגידלתי בהנאה רבה כעשר יונים במגוון צבעים, ההרגשה הכי מלהיבה כשהאפרוחים בקעו מהביצים ואני הסתובבתי כמו אבא גאה. מאותו רגע שהיה לי שובך משלי שוב לא היה לי לב לבקר בשובכים של חברי המשק ולצוד את היונים שלהם.

תחילת שנות החמישים הם ימי הצנע, ימיו של שר המסחר דב יוסף ומצרכי היסוד נמכרים בהקצבה עפ"י נקודות ותלושים, בקיבוץ לא הורגש כל מחסור ואני הפכתי להיות זללן המחסל כמויות אוכל ששני אנשים לא היו מסוגלים להתמודד איתן. למדתי להכין סלט והופתעתי שאת המרק אוכלים אחרי המנה העיקרית אבל דבר לא שינה את העובדה שקיבתי הפכה להיות חבית ללא תחתית. נהוג היה לחגוג בצניעות את יום ההולדת של כל אחד מאתנו והיו מכינים מתנה היתולית שמבטאת את הדבר הבולט והמאפיין את בעל השמחה. ביום הולדתי שמו לפני ערימה ענקית של אוכל מכל הסוגים ומכל טוב ולי לא הייתה בעיה להעלים את כל התקרובת הזו לתוך קיבתי שלא ידעה שובע. למרות כמויות האוכל שהעלמתי בקרבי לא הייתי שמן ולא הייתי מלא, הכל שרפתי בפעלתנות בלתי פוסקת.

משום מה לא נוצרו חברויות של ממש וארוכות טווח בין הבנות והבנים, אבל נוצרו חברויות לפרקי זמן קצרים, פעם בתיה הייתה כאילו חברתי, אחר כך מירה, נשיקות חיבוקים, הכי הרבה שהעזתי ללכת היה ללטף שד צעיר, מוצק ורענן. אני מניח שהנוער של היום היה מתפקע מצחוק לשמע תמימותנו וחוסר העזתנו, אבל כל תקופה ונהגיה, כל דור והרגליו. בני דורי הפסידו את המין החופשי והמשוחרר, הצעירים של היום מפסידים כנראה את החיזור המלהיב עם המתח, המסתורין, הערגה והתשוקה. מה עדיף על מה אין לי כל מושג.

לא זכור לי שיצאנו מהקיבוץ לטיולים ברחבי הארץ, כנראה שהכרת הארץ לא היה בראש מעייניהם של מחנכינו. פעם אחת, ושוב איני זוכר לרגל איזה מאורע, התקבצו קבוצות רבות מקיבוצים שונים, גם ילדי המשקים וגם החברות של עליית הנוער למחנה קיץ במעין חרוד. למדנו להקים מחנה אוהלים, מגוון של קשירות, לגלוש מאומגה, לקפוץ מגובה לתוך ברזנט, הרבה משחקי חברה, אפילו אש לילה. השתכשכנו במימי המעיין וסך הכל היה כיף לא נורמאלי.

במשך השנתיים שבליתי בקיבוץ הקשר עם המשפחה היה רופף מאוד, טלפונים לא היו בהישג יד, מכתבים לעיתים רחוקות מאוד, ארווין בקר אצלי פעם אחת, אני בקרתי בקבוץ שלו ונשארתי שם לכמה ימים, ההורים היו אולי פעמיים שלוש, אני הייתי יוצא לחופשות אחת לחודשיים.

בקיץ 1952 התפרקה חברת הנוער ונפוצה לכל עבר, לאחדים מאתנו ביניהם גם אני, הציעו להישאר ולהצטרף לבית הספר יחד עם ילדי המשק. אני רציתי מאוד להישאר אבל הבושה שאני לא יודע חשבון הרתיעה אותי שוב. ניסיתי לשכנע את המדריך הראשי שיתנו לעבוד יום שלם ולהיות במשק בלי ללכת לבית הספר, אך לא הסכימו לכך בשום פנים ואופן ועזבתי בכאב לב רב. תראו לי עוד מישהו שלוח הכפל קבע את גורלו. אם לא המגבלה הזו הרי שבוודאי הייתי נשאר עוד שנתיים עד הגיוס, ומי יודע אם לא הייתי חוזר אחרי השחרור ונשאר חבר משק עד עצם הימים האלה.

1950-1952, אחת התקופות הכי יפות בחיי, החיבור עם הטבע, התעלולים האין סופיים שהיו מנת חלקי, הנשיקה הראשונה, המזמוז הראשון, השפה שרכשתי באהבה רבה והחברותא. כשחלפו הקשיים הראשוניים נהניתי מכל יום ומכל רגע, ימי הנעורים היפים והמלהיבים חולפים להם לבלי שוב.

הנוער של ההתיישבות העובדת בכלל ושל הקיבוצים בפרט נחשב ובצדק למיטב הנוער ולמלח הארץ במשך שנים ארוכות. בתקופת שירותי בצנחנים הן בסדיר והן במילואים, במשך למעלה משלושים ושש שנה (עד גיל 54), מרבית הקצינים, לוחמי הסיירות וטובי הלוחמים יצאו משורותיהם. מספרם בבתי הקברות הצבאיים הוא בלא כל יחס למספרם בכלל האוכלוסייה. במשרד החקלאות, מקום בו עבדתי כשלושים ושש שנה, אחוז גבוה של העובדים הם קיבוצניקים ומושבניקים, חומר אנושי מעולה ואיכותי. הייתה לי משך שנים רבות וארוכות הערכה עצומה ואהבה רבה כלפיהם. אני יודע שבחלוף השנים דברים משתנים, פושטים צורה ולובשים צורה אחרת, אבוי לנו אם זה לא היה כך ודברים לא היו משתנים, אבל למה חלק מהם צריכים להשתנות לרעה? בימים אלה חלקם של יוצאי הקיבוצים המשתמטים משירות קרבי, המתמכרים לסמים ולאלכוהול, העוזבים את המולדת ומחפשים את סיר הבשר בארצות ניכר אינו נופל, אולי אפילו עולה על חלקם באוכלוסיה הכללית. אני מביט על התופעות האלה כלא מאמין והלב כואב, איני יכול להתנער מהתחושה שזו אחת האכזבות הגדולות ביותר בחיי.

אחרית דבר

עד כאן סיפורים קטנים מהחיים שלי כפי שאני זוכר אותם, ואני מתקרב בצעדי ענק לגיל המופלג, בן 16. אין ספק שאם אמא שלי הייתה בחיים בעת כתיבת שורות אלה הייתה מכפילה, אם לא משלשת, את מספר האירועים, התעלולים ומעשי הקונדס של ילדותי המוקדמת, אבל היא איננה.

אני לא מבין, לא מתמצא וכתוצאה מכך לא מאמין בתורת המספרים, בנומרולוגיה, אבל שמתי לב שהמספר 36 די "מדבר" אלי במהלך חיי, שרתתי 36 שנה במערך המוצנח, עבדתי במשרד החקלאות 36 שנה, בגיל 36 עברתי ניתוח אולקוס ונפטרתי מהרבה שנים של סבל ואני יליד 1936. כששואלים אותי על גילי, תשובתי התמידית היא שאני בן 36, למבטי ההשתאות אני מסביר: "אני בן 36, כך כתוב שחור על גבי לבן בתעודת הזהות שלי, זה שאיזה אידיוט הוסיף שם את הספרות 19, זה ממש לא מעניין אותי". איזה כיף זה שהשנה בתי אפרת, בכורתי, אהובתי חולפת על פני ועוברת אותי בגיל.

סברתי תוך כדי כתיבה שאני "מכסה" תקופה די ארוכה והנה עכשיו, בסיום, אני עושה חשבון ואני מופתע לגלות שמדובר בלא יותר משבע שנים ועוד קצת, החל מתחילת 1945 ועד אמצע 1952. מעט יותר מעשרה אחוז ממשך חיי עד כה. אני באמת מופתע ולא מבטיח לאף אחד שההמשך יבוא. לא בידי הדבר, הכול תלוי בפגישותיי עם המוזה, לעיתים היא מחפשת את חברתי, לעיתים היא מנתקת מגע לפרקי זמן ארוכים.

הכי מפתיע בכל העניין הזה שהדברים נכתבים ע"י עלם חמודות, צעיר לימים שכל עתידו לפניו ואני ממש לא מבין מה לו ולכל החארטה הזו של כתיבת זיכרונות.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת בני קידר