אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דוקטור טראנס


אחד משלושת הדברים שבהם התברכה טבריה. דוקטור דייוויד טוראנס
אחד משלושת הדברים שבהם התברכה טבריה. דוקטור דייוויד טוראנס

בסוף המאה ה-‏19 ובראשית המאה ה-‏20 פעל בטבריה הרופא הסקוטי דייוויד טוראנס. שמו נישא אז למרחקים. הנושאים אותו בפיהם חצו את ההרים, ירדו אל העמקים, סבבו בכפרים והילכו בערים. הערבים כינו אותו ''דוּקטוּר טראנס'', מעין שיבוש מגוחך שהיה מסב אולי עונג לדי-ג'יי בן זמננו. איזה מרחק גדול עבר האיש הזה מהעיר הצפונית בה נולד וגדל עד שהגיע אל הים בו הלך ישו על המים ועשה נסים ונפלאות הכתובים בבשורות ובדברי הימים.

בבית עלמין קטן, על שפת הכנרת, ניצב קבר שפאותיו החיצוניות עשויות אבני בזלת שחורות. אבנים נאות, מסותתות היטב, כאלה שמקורן ברמת הגולן ויתכן ומישהו הביאן הכנרתה במיוחד. ואולי היו מונחות שם מימים ימימה, שכן גם סביב הכנרת עצמה, ובטבריה לא כל שכן, רבה הבזלת, שריד וזכר לימים רחוקים בהם געשו ורתחו הרי הגולן שממול ולבה בקעה מפיותיהם הפעורים, לוהטת בחום מעמקיה, וזרמה מטה בואכה האגם והיובלים הנאים שזרמו אליו וביקשו להצן את בערת האדמה. ואבני הבזלת של הקבר עוטפות לוח בהיר, ומעליהן מתנוסס לו צלב גרניט צנוע ונאה וכתובת באנגלית: ''bear ye one another's burdens''. ושם חקוק על הקבר: דייוויד ואט טוראנס.

היו ימים בהם נישא השם הזה למרחקים. הנושאים אותו בפיהם חצו את ההרים, ירדו אל העמקים, סבבו בכפרים והילכו בערים. הערבים כינו אותו ''דוּקטוּר טראנס'', מעין שיבוש מגוחך שהיה מסב אולי עונג לדי-ג'יי בן זמננו. איזה מרחק גדול עבר האיש הזה מהעיר הצפונית בה נולד וגדל עד שהגיע אל הים בו הלך ישו על המים ועשה נסים ונפלאות הכתובים בבשורות ובדברי הימים.

הוא נולד ב-‏1862 בעיר ארדרי שבסקוטלנד. לאחר שסיים את לימודיו ברפואה יצא למסע בארץ ישראל. ב-‏1884 ביקר לראשונה בעיר בה בחר לימים לקשור את גורלו. הוא קיבל אז מינוי של ראש ''המשלחת הרפואית לגליל'', מעין גוף וולונטרי שהוקם על ידי המיסיון הסקוטי וביקש לסייע לתושבי הסביבה. לאחר מכן הלך לנצרת, ושם שהה חצי שנה. באותה תקופה פגש אישה בשם לידיה הובר, שהפכה לרעייתו, ובתום הזמן הזה שב לטבריה והשתקע בה.

הוא הקים מרפאה ועד מהרה השתלב מצוין בסביבה בה בחר לגור. הוא השתלט במהירות על השפה הערבית, אותה דיברו יושבי טבריה היהודים והערבים כאחד. רבני הקהילה שנאו אותו. הם טענו כי כל מטרתו אינה אלא להביא יהודים לידי שמד. היחיד שעמד על כך שיותר לו לפעול כרופא בטבריה - וטבריה היית זקוקה מאוד לרופא טוב אחד לפחות - היה רב הקהילה באותם ימים, יוסף דוד אבואלעפיה. זה האחרון נהג לומר ש''לשאינו רוצה להיות יהודי - לא יעזור דבר, ולשאינו רוצה להשתמד - לא יעזור דבר לרופא הסקוטי''. אבל הרב אבואלעפיה היה יחיד בדעתו. לא זו בלבד שבני הקהילה היהודית החרימו אותו, אלא שפרנסיה האחרים אף איימו בשלילת כספי ה''חלוקה'' מכל מי שיעז לבקר במרפאתו של ד''ר טוראנס.

וכך קרה שבתחילה היו אלה בעיקר תושבי הסביבה הערביים שנעזרו בשירותיו. אבל לאט לאט החל לטפטף למרפאתו גם זרזיף דק של נשים יהודיות, בדרך כלל יחד עם ילדיה החולים. הרופא הסקוטי, התברר, היה רופא טוב ואפילו הציל כמה נפשות; ומאחר שפיקוח נפש דוחה כל חרם שהוא, הופר החרם דה-פאקטו פעמים אין ספור. מדי יום ביומו זרמו עשרות חולים אל המרפאה הצנועה, עד שנאלץ הרופא הצעיר לקחת לעצמו עוזר מקומי. משהגיעו הציוד והתרופות שהזמין מחו''ל לנמל עכו, נרמז לו שאם ברצונו לקבל לידיו את אלה, כדאי שישלם ''בקשיש'' במקומות הנכונים. בעניין זה לא הועילו גם מחאותיו הקולניות ביותר והוא נאלץ לשלם.

בשנת 1886 נפתח בטבריה בית ספר נוצרי לבנות, בדחיפתה של מיסיונרית שהגיעה מסקוטלנד. טוראנס התגייס לעזרה. הוא שכר את הבית הסמוך לשלו ואפשר את הפעלת בית הספר בו.

החרם היהודי חודש, אבל הפעם הוא כוון נגד בית הספר לבנות. טוראנס המשיך בפעילותו כרגיל, כשהוא רואה את ייעודו בעיקר כרופא. פעילותו המיסיונרית הצטמצמה בעיקר להרצאות שאותן קיים בעזרת ''פנס קסם'' (מקרן שקופיות), מה שנחשב אז לאטרקציה אדירה. פעילותו צמחה עד כדי כך שנזקק לעוזרים נוספים, ובשנת 1887 הגיעו אליו שניים כאלה: סקוטי בשם אוׁינג ויהודי מומר בשם סלומון גולדברג, שמוצאו מברסלב (עירו של רבי נחמן מברסלב) ושיהודי טבריה התייחסו אליו בבוז גדול, שלא לומר בתיעוב. באותה שנה כבר למדו בבית הספר לבנות כחמישים תלמידות ומדי בוקר הצטופפו בחצר המרפאה כמאה חולים. הרופא עצמו, שביקש להצדיק את שליחותו המיסיונרית, פתח מדי בוקר את המרפאה בדרשה דתית. הלקוחות, מצידם, המתינו בקוצר רוח לסיומה כדי שיוכלו כבר לגשת לטפל בנושא שלשמו באו. שמעו של ד''ר טוראנס יצא למרחוק. חולים מכל קצות הגליל זרמו למרפאתו שבטבריה. הוא עצמו יצא מדי פעם לסיורים בכפרי הכינרת ובעבר הירדן. רבים מהחולים שביקר נהגו לגמול לו בתשורות ובמתנות שונות. לעתים היה סובב בסמטאות הצרות של העיר העתיקה, משוחח עם התושבים ומתעניין בשלומם ובבריאותם.

ב-‏1890 הגיעו מסקוטלנד בני הזוג כריסטי כדי לפתוח במקום בית ספר לבנים. אותה שעה כבר היווה בית הספר לבנות הצלחה גדולה, והמיסיונרית שניהלה אותו, מיס פנטון, שכרה ברובע היהודי של טבריה בניין גדול יותר לשכן בו את תלמידותיה. אוינג המשיך בדרשותיו המיסיונריות, אך בשל החרם שהטילו היהודים על המרפאה, באו בודדים בלבד כדי לשמען, ובדרך כלל לא ההינו להיכנס פנימה אלא עמדו מצידו החיצוני של השער.

אותה שנה רכש ד''ר טוראנס קרקע בצפון העיר במטרה להקים עליה בית חולים. את המוסד החדש הזה היה בכוונתו להקים בעזרת כסף שגייס בסקוטלנד כששהה שם כמה חודשים בחופשת מולדת. אסיפת ארגון ''המיסיון היהודי'' שבשליחותה ישב בטבריה השתכנעה לאשר לו תקציב לבניית בית החולים, על אף שלא התרשמה במיוחד מהצלחותיו כמיסיונר. כששב, הצליח להשיג ''פירמַן'' (רשיון) מהשלטונות הטורקיים בקושטא לבניית בית החולים ולקבלת ציוד רפואי פטור ממס מחו''ל - והחל בבניית בית החולים על הקרקע שרכש, במקום ממנו ניתן היה לראות את כל טבריה כמונחת על כף היד. באותה תקופה גם נשא את לידיה הובר לאישה ונולדו לו תאומים. כשהיו התאומים בני שנה הם חלו במחלה קשה ולאחר זמן קצר מתו. אחריהם מתו גם התינוקת של גב' אוינג, ביתה של המורָה ולבסוף גם גב' אוינג עצמה. ליד הכנרת הקים טוראנס בית עלמין קטן, בו קבר את מתי המיסיון. לאחר מכן השקיע את עצמו בעבודה והעומס, שהלך וגדל ללא הפסקה, אילץ אותו לשכור בניין נוסף כדי לאשפז בו את החולים המרובים.

טקס הפתיחה של בית החולים הסקוטי בטבריה נערך ברוב עם ב-‏1 בינואר 1894. היו בו 24 מיטות למבוגרים ושש מיטות לילדים. כל מיטה למבוגרים תוקצבה בעשרים לירות סטרלינג, ומיטת ילד- בעשר. באותה שנה השלים ד''ר טוראנס גם את בניית ביתו החדש, סמוך לבית החולים עצמו ונראה היה כי הדברים משתפרים. אבל אז, במהלך לידת ביתם החדשה, מתה רעייתו. ד''ר טוראנס נותר עם ילד קטן ותינוקת בת יום. הוא עצמו החליט לצאת לחופשה בסקוטלנד. עוזרו, ד''ר וילסון, מילא את מקומו כמנהל בית החולים. משחלה גם ד''ר וילסון, נסגר בית החולים למספר חודשים.

כשחזר ד''ר טוראנס מחופשת המולדת העצובה שלו קיבלו אותו תושבי טבריה בשמחה גלויה. ב-‏1896 נשא לאישה את אלינור דורֵי, מי ששימשה כאחות הראשית בבית החולים שלו. באותה שנה גם הטביל לנצרות את המומר הראשון ''שלו'' כמיסיונר. היה זה יהודי בשם ג'יימס כהן, שנשאר לעבוד בבית החולים, וכמו סלומון גולדברג לפניו לא זכה אלא לקיתונות של לעג ובוז מיהודי המקום. הוא המשיך בפעילותו כמקודם ויצא לסבבים ארוכים בכפרי הסביבה ובעיר עצמה. באותה תקופה נחתה מכה חדשה על פעילותו: הקמת בתי הספר של ''אליאנס'' (''כל ישראל חברים'') בעיר. מוסדות חינוכיים חדשים אלה הביאו לכך שבבית הספר לבנות של המיסיון לא נותרו אלא שלוש תלמידות יהודיות. הוא התאכזב מאוד מתוצאות פעילותו שלו בכיוון זה. בשנת 1901 ייצג את ''מיסיון הגליל'' בכנס בניו יורק ואז דרש להקים מפעל תעשייתי כדי לאפשר למתנצרים החדשים להתפרנס גם מחוץ לקהילה ממנה באו, קהילה שבה חיו כמנודים גמורים. אבל רעיון זה לא קנה לו תומכים ומעולם (למרות ניסיון שעשה להגשמתו ב-‏1908) לא יצא אל הפועל.

ב-‏1902 פרצה מגיפה כולירה בטבריה. ד''ר טוראנס עבד מסביב לשעון, ללא לאות, כדי לטפל בחולים הרבים שצבאו על פתח בית החולים. למרבה הזוועה, נפטרה רעייתו אלינור כבר בשבוע הראשון לפרוץ המגיפה. הוא קבר אותה בבית העלמין הקטן שלחוף האגם, כמו את בני משפחתו האחרים שנספו שם. למרות זאת לא נטש את עבודתו והמשיך לטרוח ללא לאות כדי להקל על סבלם של החולים ולהבריאם. השם הטוב שיצא לבית החולים הסקוטי הביא למצבים משונים למדי. שני הרופאים היהודים שפעלו אז בטבריה, עימם שמר על יחסי ידידות, העריכו את רמת הטיפול והמסירות שלו לחוליו והיו מפנים אליו לא מעט מחוליהם שלהם. המגיפה, מכל מקום, נעצרה לאחר ארבעים יום, כשהיא גובה שש מאות קורבנות בנפש. הצער הרב והתשישות חייבו אותו לנסוע לחופשת מולדת נוספת. כשחזר, נשא לאישה אמריקנית בשם מיס קרטיס, ולאחר שציין חצי יובל שנים לפעילותו בעיר יצא איתה לשנת חופשה.

ב-‏1912 חזר העירה ואת פני קיבלה מגיפת כולירה נוספת. הפעם הוא היה מוכן לקראתה, ומאחר שהיו ברשותו אמצעי טיפול מתקדמים יותר, הגיע מספר חלליה הפעם למאה בלבד. הבעיה היתה כיצד להתגבר על הצפיפות הרבה. באותה שנה ביקרו במרפאה שלו כ-‏25,000 איש וכחמשת אלפים נוספים אושפזו בבית החולים. רבים מהחולים באו ממרחקים, ומהם ממרחק הליכה של שלושים יום, על גבי במלים וחמורים, כשהם ממלמלים את מטרת נסיעתם: ''דוּקטוּר טרַאנס''...

בעוד שפעילותו הרפואית נחלה הצלחה גדולה, פעילותו המיסיונרית - לפחות בקרב היהודים - נחשבה לכישלון. ב-‏1912 למדו בבית הספר לבנות של המיסיון 117 בנות, אך כולן היו מוסלמיות. את ספרי הברית החדשה של המיסיון קנו מוסלמים בלבד. האגודה שתמכה במיסיון דרשה ממנו להביא תוצאות משביעות רצון גם בפעילותו המיסיונרית בקרב היהודים, אך מסעותיו בקרב איכרי המושבות של עמק הירדן והגליל לא נחלו אלא כשלונות נוספים. במקביל, נחל גם ג'יימס כהן אכזבה בניסיונו לגייס כספים להקמת מפעל תעשייתי למתנצרי המיסיון.

ב-‏1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה וד''ר טוראנס, שהיה נתין של מדינה שהייתה עויינת לטורקיה, נאלץ לנטוש את טבריה בחופזה. חיילים טורקיים וגרמניים תפסו את בניין בית החולים והפכו אותו לבית חולים צבאי. האחות השווייצרית שעבדה בבית החולים ניסתה להמשיך בעבודתה כרגיל גם בבית החולים הצבאי, אבל עד מהרה נמלטה משם. ג'יימס כהן גורש מהעיר והתגלגל לדמשק ומשם לקושטא, שם מת מטיפוס. ד''ר טוראנס עצמו גוייס לצבא הבריטי וניהל בית חולים צבאי. לאחר שעזבו הטורקים והגרמנים את טבריה, בנסיגתם מפני הבריטים המתקדמים, נותר בית החולים עזוב ופרוץ וכל ציודו נהרס.

ב-‏1919 השתחרר טוראנס משירותו הצבאי וחזר מייד לטבריה. הוא שיקם מחדש את בית החולים. לידו עזרו הפעם בנו, ד''ר הרברט טוראנס, ובנותיו, לידיה ומרג'ורי, שגם הן סיימו את לימודי הרפואה. ב-‏1921 נפצע קשה בתאונת דרכים, אולם התעקשה להמשיך לטפל בחוליו למרות הפגיעות שספג. הוא מת ב-‏26 באוגוסט 1923, לאחר ארבעים שנות פעילות באיזור, ונטמן בבית העלמין הקטן, המשפחתי, שעל שפת הכנרת. חברו, הכומר פרנק נייט, פירסם עליו הספד מרגש ב''גלזגו הראלד''. הרב אבואלעפיה, שספד לו בלווייתו, אמר: ''שלושה דברים נתברכה בהם טבריה: בים הכנרת, בחמי טבריה ובד''ר טוראנס. אחד משלושה אלה אבד לבני טבריה היום הזה...''.

בנו של הרופא, ד''ר הרברט טוראנס, שנולד ב-‏1892, המשיך לפעול בטבריה ובגליל גם לאחר מות אביו. לאחר קום המדינה הפך בית החולים הסקוטי בטבריה למוסד שהתמחה בגניקולוגיה ובטיפול בנשים בגיל המעבר. ב-‏1953, כשהוא בן 61, פרש הרברט טוראנס מעבודתו ועבר להתגורר בדאנדי שבסקוטלנד. ב-‏1977 הלך לעולמו. בית החולים הפסיק לפעול ב-‏1959 ובמקומו פועל כיום מלון נאה. בשנת 1962 נקראה כיכר בטבריה על שם הרופא המנוח. בשנת 1996 ביקר נכדו, דייוויד ג'. ביירן, בארץ, ועלה אל קבר סבו שליד הכנרת.

לא רבים זוכרים כיום את ד''ר דייוויד ואט טוראנס ואת תרומתו לרפואה הארצישראלית. כפי שקורה אצלנו בדרך כלל, מסתפקים בשלט רחוב קטן שעליו, באותיות זעירות, ''הנצחה'' לפעילות של עשרות שנים. גם בטבריה, לצערי, לא יודעים כיום מי הוא ד''ר טוראנס, וחבל. מדינה צריכה להעניק את הכבוד הראוי לאישים כמותו, ולו בהנצחה ראויה.

באדיבות אתר אפלטון

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורי קציר