אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רקוויאם גרמני - מספד על יהדות שהיתה ואיננה - חלק ב


התמונה של דן לחמן

זהו חלקו השני של המאמר על הספר "רקוויאם גרמני" של עמוס אילון. חלקו הראשון פורסם כאן.

בפרוסיה נעשהביסמרקלקאנצלר והוא מביא לשינויים גדולים בכל גרמניה, איחוד עם נסיכויות אחרות והעצמת כוחה של פרוסיה.

מורדי 1848 מקבלים אותו בברכה, הם מאמינים בוולא מעט יהודים משרתים בשלטונו. אחדים מהם כבר לא מגדירים את עצמם יהודים אלא פוליטיקאים גרמניים.ב1870 מוליך ביסמרק את גרמניה החדשה למלחמה נגד צרפת ומכניע אותה. ניטשה מזהיר כי ניצחון צבאי גדול עלול להיות הרסני יותר לעם ממפלה. אלא שבינתיים הניצחון מביא לביסמרק את האפשרות לאיחוד כל המדינות לקונפדרציה גרמנית ונולד הרייך הגדול. בכל מה שקשור לדעות מסביב לסיפוח חבל אלזס לוריין שהיה גרמני במאה השש עשרה אך הפך להיות אחר כך צרפתי אילון מצטט אמירות מצמררות, ולא בלי כוונה כנראה, על דברים שאפשר להשליך מהם על הקורה באזורנו בימינו.

אין טעם להתחיל למנות, כמו שעושה אילון, את רשימת כל היהודים המוזכרים בספר שהתחילו להתמזג בחברה הגרמנית. שמות רובם אומרים מעט מאוד כשהם מוזכרים בנפרד מההיסטוריה הכתובה. אך אין ספק שכמות היהודים הפעילים בתפקידים רמים מתחילה להתגבר לאין שיעור.ב1871מאושר חוק האמנציפציה המבטל סופית את ההגבלות על זכויות אזרחיות ופוליטיות הנובעות מהבדלי דת..המונח אנטישמיות נטבע רק ב 1879 במקורו הוא נולד בצרפת. אך הגרמנים אימצו אותו במהרה והם אלו שנתנו לו את המובן הגזעני שלו ולא רק הדתי.משבר כלכלי גדול שהתרחש בגרמניה הביא אתו סטיגמה חדשה על היהודים, הפעם לא מהצד הדתי אלא מהכלכלי. שם נולדת הדעה המקשרת יהודים עם כוח כלכלי. לכל הנסיכים והשליטים יש בנקאים פרטיים שלהם שרובם אכן יהודים. ובעוד העם קורע תחת נטל המשבר השכבה הקטנה אך הגבוהה של היהודים נראית עשירה מכולם ושלטת במצב הכלכלי. וככל שהיהודים, ככלל, הלכו ונעשו דומים יותר לגרמנים כך הלכו הגרמנים ושנאו אותם יותר. עיתונאי אחד העז וכתב שאנטישמיות היא הסוציאליזם של הטיפשים. המיתון הכלכלי נמשך והעמיק, האנטישמיות החמירה אך היהודים האמינו שזה גל חולף, הפילוסוף היהודי הרמן כהן אומר שלא ייקח זמן והדורות הבאים של היהודים יהיו בלונדינים וכחולי עיניים. דעה קדומה, ואולי פחד קמאי שצריך לשים לב אליו היא הדעה שהיהודים הם מאהבים יותר טובים. אותה חרדה מפני הזר והאחר החוזרת במסווה אחר במקומות שונים ומעוררת אנטגוניזם שאי אפשר לדבר עליו ישירות.אנחנו מגיעים לתקופה בה עולים על הבמה שמות מוכרים וקרובים לנו. שטפן צוויג, ארתור שניצלר, קפקא. חלקם אוסטרים, קפקא צ'כי אל כולם קשורים בטבורם לתרבות הגרמנית ונאמנים לה. היהדות הרפורמית הולכת ומתרחבת מצד אחד, אך מצד שני מתרבים גם יהודים חילוניים לחלוטין.

וולטר בנימין, מקס ברוד, קפקא, קלמפרר, גם זה שהפך להיות מנצח תזמורות ענק וגם זה שיומניו התפרסמו לא מכבר ואחרים, כולם מעידים על התרחקותם מדת כלשהי או שהם מתנצרים בכל זאת בגלל שיקולי כדאיות. אחרים מתחילים לפתח אנטישמיות מופנמת.

רתנאו הצעיר, יהודי שעתיד להיות שר החוץ הגרמני, כותב מאמר מלא שנאה עצמית ואיבה ליהודים. הוא מתעב את הופעתם החיצונית וקולניותם. המרחק בין התיאור בו מתאר דוסטויבסקי הרוסי ביומניו את היהודים בבאדן באדן קרובים לחלוטין, הם נשמעם זהים בטענותיהם.

אוטו ויינינגר, צעיר יהודי מבריק מפרסם את הספר "מין ואופי" שכולו השמצת היהודים. אחרי שהתאבד נוצרה בווינה, שהייתה מקור של אמרות כנף קלילות האמרה "האנטישמיות לא נעשתה רצינית עד שאימצו אותה היהודים" מרטין בובר הצעיר שהתחתן עם סופרת קתולית ידועה לזמנה, נעשה לחוקר החסידות הגדול של דורו מוצא דרך נגדית ומטיף לאימוץ ההיסטוריה היהודית כחלק מהתרבות הגרמנית. איש איננו מעלה על דעתו להתרחק או להתנתק מהגרמניות.למרות כל ההתקדמות וכניסת היהודים לשטחי חיים רבים, מקום אחד, שאליו שאפו להגיע והוא נסגר בפניהם באופן קבוע היה הצבא, לא סתם הצבא כי לקחו אותם לשרת אך דרגות קצונה לא ניתנו ליהודים, ובאומה שהייתה כל כך מיליטריסטית, שהכבוד הצבאי והכבוד בפני הקצונה היה כה גבוה, שם נמנעה מהיהודים ההכרה החשובה העליונה כמעט.

בצרפת, שם הגיע דרייפוס לדרגת קצונה בכירה נרקמה נגדו עלילה שהאשימה אותו כבוגד ופרו גרמני. פרשה שהדיה עברו את כל אירופה. וכידוע גרמה לעיתונאי גרמני אוסטרי בשם הרצל להתחיל לחשוב אחרת על שאלת היהודים. הגרמנים לא חשבו שאצלם עשויה להתרחש שערורייה מהסוג הזה. בארצות מזרח אירופה רוסיה פולניה אוקראינה השתוללה אנטישמיות אלימה שכללה פגיעות פיזיות ורצח והביאה אתה לעולם את המושג פוגרום. גרמניה תרבותית מדי. שם כל זה לא עשוי לקרות, חשבו היהודים. בגרמניה היהודים הפכו לשכבה התרבותית ביותר ציורי האימפרסיוניסטים הראשונים הוצגו בבתי יהודים או נתרמו למוזיאונים בידי המשפחות העשירות וקהל צופי התיאטרון ומאזיני המוסיקה היה גדול פי כמה מהנוצרים, יחסית לגדול האוכלוסייה. גל הגירה גדול מהמזרח, רוסיה פולניה ורומניה הפחיד את יהודי גרמניה. שוב הופיעו דמויות יהודים שכמעט נשכחו בעין הציבור.

הקהילה היהודית עזרה להם כלכלית אך מצד שני פחדה משינוי האווירה בשל שונותם של הבאים החדשים. יהדות גרמניה עודדה את הבאים לעזוב לכיוון אמריקה ודרום אמריקה. המראות שנעלמו, הקפוטות רוכלי הרחוב הלכלוך והרעש החזירו הרבה מהדעות הקדומות שהלכו והתמוססו לכאורה עם הזמן.

באותו זמן בגרמניה הייתה קפיצת ענק בכל הנוגע למדעים. מכוני מחקר צמחו באוניברסיטאות ושכבה גדולה של מדענים היהודיים קבלה סוף סוף את מקומה. אלברט איינשטיין אמר "נראה שהתכוננו אלפיים שנה לבחינות הכניסה לאוניברסיטה". מדענים יהודיים החלו לקבל פרסי נובל. והבדיחה שהייתה מהלכת אז ש"דוקטור איננו שמו הפרטי של היהודי" וודאי אומרת משהו.

אחרי שנים של מאבק נקבעת להרצל פגישה עם הקיסר. יש לו יסוד להניח שהקיסר יתמוך בהקמת מדינה יהודית. נקבעות שתי פגישות בקונסטנטינופול ואחר כך בשטח המדובר, בירושלים. הרצל מעודד מאוד מהאפשרות.

ההתלהבות הראשונית שככה כשהסתבר להרצל שהקיסר לא ממש יצא נגד שריו שהטילו וטו על רעיון הבית הלאומי בהשפעה גרמנית. חזון המדינה המסונפת לתרבות הגרמנית וששפתה תהיה גרמנית ירדה מהפרק. אך את ההתנגדות הגדולה ביותר ספג הרצל דווקא מהיהודים. הציונות נתפסה כלא יותר מהתפילה לשנה הבאה בירושלים הבנויה. וכמו שהגיד מישהו, יהודי אחד מתרים יהודי אחר כדי שיהודי שלישי יעלה לארץ.

בבחירות 1912 זוכים הסוציאל דמוקרטים בבחירות והיה נראה שגרמניה נכנסת לתקופת פריחה גדולה יותר אלא שהלאומנים הצליחו להצית את המלחמה שתשנה לחצי מאה את פני אירופה. ב1914 פורצת מלחמת העולם הראשונה ומה שהיה אמור להיות מלחמונת קטנה מתחילה תקופת ההרג ההמוני.

מהפכה, תוהו ובוהו, התמוטטות הציוויליזציה בגרמניה, עליית הטוטליטריזם הנאצי, הפשיסטי הקומוניסטי ומאה מליון הרוגים. כקוראים בספר מי האנשים שנסחפו בגל המיליטריזם הגרמני זה מפתיע ומפחיד. אנשים כמו ארנסט סימון, שהיה אחר כך פרופסור בירושלים. תומס מן ורילקה, שלא היו יהודים אך נכבשו בקסם המלחמה. ב1919 לאחר המלחמה נולדה רפובליקת ויימאר. רפובליקת התקווה הגדולה. החלה תקופה של יצירתיות תרבותית אינטנסיבית יותר מכל מקום אחר באירופה. אלא שהמשטר עצמו התנדנד מרגע לידתו. הגרמנים עוד לא התחילו ללקק את פצעי המלחמה ותוצאותיה. מפלגות חדשות קמו. הסוציאל דמוקרטים החלו לשלוט אך כל האחרים נגחו בהם. ובפעם הראשונה מצליחים היהודים לבטל את כל ההגבלות ולהיות חלק בלתי נפרד מכל המקצועות, כולל צירים נבחרים בפרלמנט הרפובליקאי החדש. ברלין הייתה תוססת מרוב סקס ואינטלקט. באוניברסיטת פרנקפורט כיהנו אדורנו, מרכוזה,אריך פרום, וולטר בנימין. רתנאו, הפוליטיקאי היהודי הבכיר מתמנה לשר השיקום. ומהצד השני, קורט טוכולסקי היהודי, המושחז והחריף בין כל הסטיריקנים שפעלו כתב נגד מנהיגי הרפובליקה שאחרי שייעלמו יישאר מהם רק ריח רע ודקדוק קלוקל. ועל המיליטריזם שעדיין היה פעיל מאוד כתב " דברי שבח לגיבור אחד שנפל במלחמה פירושם שלושה מתים במלחמה הבאה"

האינפלציה השתוללה והעם הפך יותר ויותר עני. כוס בירה עלתה מליון מרק. רציחות פוליטיות הפכו להיות דבר יומיומי. ב1922 נמנו כבר 376 רציחות שכאלה 22 בידי השמאל הקיצוני ו354 בידי הימין. בתי המשפט החמירו עם השמאלנים וסלחנות עם הימניים. בין הקרבנות הידועים, רוזה לוקסמבורג "האדומה" וכמה שרי ממשלה. ברקע מתגבשת תנועה חדשה "מפלגת הפועלים הגרמנית הנאציונאל סוציאליסטית" בראשה עמד חיל משוחרר אוסטרי, אדולף היטלר. ב 24 ליוני 1922 נרצח רתנאו. הגנרלים שהפסידו במלחמה החלו להרים ראש מחדש ולהאשים את היהודים וגל חדש של אנטישמיות עמד בפתח.בשעתו, חשדו רק מעטים שבריונים ומופרעים עשויים בסופו של דבר להרכיב ממשלה של פושעים מועדים בהנהגתו הכריזמטית של פסיכופט המטיף לדת של אלימות ומוות. היהודים מסרבים להכיר בגל העכור. הם מאמינים שזה יעבור. אלא שהאנטישמיות כבר חדרה לכל פינה.

באוניברסיטת מרבורג מנהלת נערה יהודיה, חנה ארנדט, בת השמונה עשרה רומן עם הפרופסור שלה, מרטין היידגר, גרמני קתולי נשוי, שאיש לא היה חושב שבעוד רגע ייהפך לאחד התומכים הגדולים בהיטלר. התנועה הציונית הולכת ומצטמצמת. סיסמת היום היהודית "כולנו גרמנים".

מצד שני העברית כשפה מרימה ראש ומתפשטת. ביאליק, טשרניחובסקי, עגנון ואחרים חיו בגרמניה. הבימה קצרה הצלחה גדולה בביקורה שם. קפקא החל ללמוד עברית וזלמן שוקן מקים את הוצאת שוקן שפרסמה ספרים בעברית ואידיש

מעט יהודים גרמנים עלו ארצה. אלו שהגיעו הביאו אתם ריהוט שלא נראה כמותו בארץ. וכשהתחילו להתעניין כאן בפוליטיקה המקומית הפכו למעורבים בנושא זכויות אדם. ברל כצנלסון התאונן שיהודי גרמניה חרדים יותר לאינטרסים של הערבים מאשר ליהודים. גרשום שלום, רופין, מגנס, בארץ, ואיינשטיין עדיין בגרמניה שותפים בהקמת "ברית שלום"אגודה שפעלה לפשרה יהודית ערבית. בובר ושוקן תמכו ברעיון.איינשטיין אמר ששלום ושיתוף פעולה עם הערבים אינו בעיה אנגלית ( תקופת המנדט הבריטי). אלא הבעיה שלנו. הוא צידד במדינה דו לאומית והזהיר את וייצמן מפני לאומנות פרוסית העתידה לצמוח כאן. וייצמן כינה את איינשטיין "פרימדונה העומדת לאבד את קולה".

ב1925 מתפרסם הספר " מיין קאמפף" מעטים שמו אליו לב בהתחלה. אם הוא היה כתוב קצת יותר טוב, אמר ארנולד צוויג, אולי היינו קוראים אותו ומבינים קודם את הסכנה. היטלר, אם התייחסו אליו בכלל, נחשב לליצן כמעט, סוג של צ'אפלין בלי הכישרון. ג'ורג' אורוול בבריטניה היה בין היחידים שראה וזה רק מתוך צילום את האפשרות הגלומה בכוחו.

המשבר הכלכלי של 1929 פגע גם בגרמניה. בבחירות עולה הגנרל הזקן הינדנבורג להיות לנשיא הרפובליקה המעורערת. טוכולסקי כותב נגד " מי שטוען שהוא נהנה ממלחמה כמו מאמבט חם באתר מרפא, ימיה של הרפובליקה ספורים" כמה שנים אחרי ייתן הגנרל הסנילי את תפקיד הקאנצלר להיטלר בלי בחירות. ב1932 נמנים שישה מליון גרמנים מובטלים. האומה עם התעשייה המתקדמת ביותר, הרכבות המהירות, אניות בין יבשתיות, בתי חולים מתקדמים ותזמורות סימפוניות בכל עיר הפכה להיות " בית מחסה לעניים ורעבים המצויד ביותר בעולם" המצב הכלכלי האיום העלה את היטלר לגדולה ומפלגתו הופכת לשנייה בגדלה. חנה ארנדט הפכה לציונית מבינה את המצב ורוצה להגר, כשהיא מדברת על זה עם המורה החדש שלה,קארל יאספארס, הוא לא מבין את מצוקותיה ומשכנע אותה שהכול זמני. "גרמניה הישנה היא העבר שלך", היא עונה לו. "מה העבר שלי אוכל להגיד רק במשפט אחד".הפוליטיקה העולמית משפיעה יותר ויותר על הנעשה בתוך גרמניה. גרמניה נקרעת בין חובותיה לעולם, פיצויי מלחמת העולם ובין הכוחות הנלחמים בתוכה. סטאלין נותן הוראה לקומוניסטים לא לשתף פעולה עם הסוציאל דמוקרטים. ועוזר בכך להתגברות כוחם של הנאצים. הממשל נעשה משותק. בנקים קרסו. קרבות רחוב בין נאצים וקומוניסטים היו דבר של יום יום. היידגר יוצא חוצץ נגד "ייהוד" האוניברסיטאות.התפוררות הסדר הציבורי העלה את היטלר לשלטון יחיד. הוא לא היה " תאונת עבודה" גנרל סנילי, תעשיינים טיפשים שחשבו שהם ישלטו בו ואדישות של ציבור שנמאס לו אחרי תחלופה של חמישה קאנצלרים בזמן קצר נתנו בידיו את הכוח. מנגד, היהודים המשיכו להאמין ב"תרבות" ומהרגע שהתהליך החל, אנחנו יודעים לאן הוביל. היהודים העשירים הצליחו להימלט. שוקן שלח את בניו ואת ספרייתו בת עשרות אלפי הכרכים לירושלים. אחרים ברחו למקומות שהכסף היה מוכן לקנות להם מקום. אמריקה שוויץ. רוב האינטלקטואלים ברחו. התגובה הממחישה בכל זאת יותר מכל את השבר היהודי גרמני באה דווקא מאריך מריה רימרק בניו יורק כשנשאל אם הוא מתגעגע לגרמניה והוא ענה, למה שאתגעגע, אני לא יהודי.אני מוליך במאמרי זה רק אל הקו המרכזי. הספר חי ונושם את ההיסטוריה והתרבות הגרמנית ומכיל אלפי עובדות ידועות יותר וידועות פחות. עשרות רבות של שמות ידועים יותר ופחות, ברמה שמפתיעה את הקורא בהיותם כולם חלק מהתרבות וההתרחשות הגרמנית. אילון לא רק מזכיר אותם, את אלו הנראים לו חשובים הוא מספר לנו ביוגרפיות שלהם. חלקם בקו דק, רק כדי שנכיר במי מדובר, אחרים ברישום מלא יותר ובקו עבה. דרך הסיפורים האישיים הוא מתאר הלכי רוח ושינויים שעברו על קהילות שלמות בגרמניה. על המעבר ממלחמה על הזהות היהודית למלחמה להתקבל כגרמני ולהתבוללות מוחלטת בתוך הגרמניות ובעיקר התרבות שלה. שמות כה רבים עולים בספר, אלו מתקופתנו שאנו כבר מכירים לכאורה מקרוב יותר מפתיעים בפרטים שאילון מספר עליהם, דעותיהם בימים שלפני המלחמות הגדולות. החיים הפנימיים של הניסיון להתקבל בכל רמות החברה. החל מהניסיון להתקרב ולהתקבל על ידי האצולה ועד לחלק העממי ביותר. לעתים מפתיעים דברים שאמרו אנשים כמו בובר ואחרים כשמחו נגד איזו תפיסה אנטישמית גזענית. נכון שאילון מספר על העשירים והידועים, אך הם בהחלט משקפים את היהדות כולה בהיותם החלק המייצג את הלכי הרוח הפנימיים של הקהילה היהודית.

הספר הוא ההיסטוריה של "הגרמניות" ,לא רק של גרמניה, מבצבצת מכל דף בספר המרתק מאוד. וההיסטוריה יש לה חוקים משלה ולא תמיד היא מכירה בגבולות ולכן ההיסטוריה הגרמנית, המרכזית לספר זה היא גם היסטוריה של תהליכים שקרו באירופה כולה. כספר העוסק בהיסטוריה הוא נבלע בשקיקה וכתוב להפליא. מביא עובדות אך גם סיפורי חיים כל תקופה מתוארת בצבעיה שלה ומאופיינת להפליא. לכאורה, ספר היסטוריה להמונים אך באמת מעמיק ומקיף את כל שטחי החיים. ומאחורי כל זה, העצב. עצב הידיעה לאן תרבות אדירה באמת, רצון של יהודים להזדהות עם הגדולה כעם תרבותי בפני עצמו, היום אנו יודעים לאן כל זה הוליך בסופו של דבר.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן