אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רקוויאם גרמני - מספד על יהדות שהיתה ואיננה - חלק א´


התמונה של דן לחמן

רקוויאם גרמני, מאת עמוס אילון, הוצאת דביר, 2005. 460 עמודים.

האם אפשר להכתיר בתואר רגשי ספר שהוא ספר היסטוריה? במקרה הזה נראה לי שכן. ספרו של עמוס אילון הוא בעיני אחד הספרים העצובים ביותר שקראתי מזה זמן רב. עצוב בשל עניינו ביהודים בגרמניה במשך מאות שנים. בהזדהותם המוחלטת עם הארץ ותרבותה ומה שקרה בסופם. וגם אם אינו עוסק בחייהם בארץ הרי שכאן הובנו לאורך שנים לא נכון מעטים זוכרים שכינוי "יקה" הוא ראשי תיבות ליהודי קשה הבנה והכינוי "ייקים" היה סוג של כינוי גנאי שנולד מהשוואה לתרבות שהביאו לארץ מול התרבות הרוסית פולנית השונה כל כך. תרבות השלאף שטונדה ו"ביטה שיין - דנקה שיין". נימוס שלא הצליח לעולם להיקלט במדינת הלבנט המזרח אירופאית. ואם היינו צריכים לנסות להבין את הhיקים הללו הרי שספר זה בעקיפין מלמד אותנו את מוצאם הפנימי, הרוחני תרבותי.

היום, כשאנו יודעים מה קרה לכל יהדות אירופה קשה לכאורה לבדוק רק פזורה אחת, נכון שבכל הפזורות התקיימו תהליכים חשובים בקהילות היהודיות. היו פעילים ציבוריים, פוליטיקאים, אנשי מחשבה תרבות ואמנות. אך כמעט כולם פעילים ציוניים. בגרמניה זה היה שונה ועל השונות הזאת מספר לנו אילון בספרו.

אילון מתחיל את סיפורו בסתיו 1743 כשלברלין נכנס דרך שער שהיה מיועד לבהמות ויהודים הנער משה מנדלסון.

ואילון איננו היחידי המתחיל לספר את תולדות התרבות הגרמנית ביום הזה. גרמנים אחרים טוענים שמלבד לייבניץ שייסד את האקדמיה הפרוסית למדעים ב 1693 מנדלסון אחראי לשינוי התרבותי גרמני הגדול. נער יהודי עילוי, מבין הראשונים כנראה שבאו לברלין לחפש השכלה רחבה לא יהודית.

שלוש שנים קודם לכן הוכתר פרידריך השני למלך פרוסיה והכריז על "עידן התבונה" והזמין את וולטיר להיות פילוסוף החצר. מנדלסון הצעיר דיבר אז רק " יודנדויטש" גרמנית-יהודית דיאלקט גרמני ישן מעורב במלים עבריות ונכתבה מימין לשמאל באותיות עבריות. פחות מעשרים שנה אחרי, מנדלסון כבר היה פילוסוף נחשב, דיבר שפות רבות, ואחד הראשונים שגישרו בין העולם היהודי הנתון בגטו מסוגר לנאורות היחסית הגרמנית. כל גדולי הרוח באותה תקופה הכירו בו ואותו, וליהודים הוא הפך דוגמה לאפשרות התחברות עם בני הדת האחרת, מה שמצביע על הקושי שהיה להם עצמם להשתלב.

ערב עליית הנאצים לשלטון היו היהודים רק 0.8 אחוז מתוך שישים וחמישה מליון גרמנים, ועולה תהייה גדולה כיצד הצליח מיעוט קטן כל כך, יחסית אפילו למיעוטים אחרים בגרמניה לעורר איבה כה עזה, לא היה מיעוט אתני אחר כה מוגדל ומנופח בדעת הקהל. בתוך תקופה קצרה העמידה הקהילה הקטנה הזאת שורה מדהימה של אמנים, סופרים, בעלי טורים, אמנים, ופעילים פוליטיים חלקם רדיקאליים. קפקא, וורפל, צוויג, איינשטיין, פרויד, מהאלר, וויל, ופליקס מנדלסון הסוגר את השרשרת המשפחתית, הם רק חלק קטן מאוד מהדמויות הכה חשובות בתרבות הגרמנית. אלמלא הנאצים, השנים ההן היו נחשבות לתור הזהב, כמו הרנסנס האיטלקי. וכמו שאומר אילון, צריך להבין גם שכל המהפכות בחיים היהודיים באירופה ובארצות הברית במהלך המאה התשע עשרה החל ברפורמה הדתית וכלה בציונות המדינית, נוצרו באוסטריה ובגרמניה בקרב יהודים שהיו מסורים לתרבות הגרמנית. מכאן אולי העצב הגדול הנסוך על כל מה שאירע. לאותה יהדות.

אחרי ההקדמה המקיפה חוזר אילון אל ההתחלה. אל אותה ברלין שאליה הגיע מנדלסון וכבר אנו מגלים שהטלאי הצהוב שנאלצו היהודים לשאת על דש בגדם לא היה המצאת המאה שלנו. צריך לזכור שהמרחב דובר הגרמנית של אותם ימים היה מורכב ממאה מדינות קטנות כמעט. לכל אחת שליט מקומי אך כולם נשלטים על ידי קיסר אוסטריה. ברלין הייתה עיר פרוסית קטנה.

אילון חוזר אל ההיסטוריה מתחילת ימי הביניים בסביבות השנים 1300 .את כל החוקים, האיסורים, הדעות הקדומות יחסי יהודים נוצרים וכל מה שנסב סביב חיי היהודים החל מאז.

פרידריך הגדול נכנס לברלין

ב1710 בוטלה בפעם הראשונה החובה לשאת טלאי שכזה. אילון מונה את כל ההגבלות שהיו נהוגות בימים ההם על היהודים. והיו לא מעט. כולל החובה לקנות חזירי בר מהמלאי המלכותי או כלי חרסינה מהמפעל המלכותי לרגל כל אירוע משפחתי ( חתונה לידה). ומכיוון שהורשה לעשירים שביהודים לייבא לברלין מלמדים, רבנים, קברנים ושוחטים נזעק המלך אחרי איזה זמן שהיהודים מתרבים כמו ארבה. והוצא צו הגירוש הראשון מברלין. בתקופה הזו מתבסס החינוך הפרוסי הנוקשה לגרמנים עצמם.

פרנקפורט הייתה העיר המחמירה ביותר ביחסה ליהודים הם גרו בגטאות סגורים. גיתה למשל, יליד העיר היה שותף לדעות האנטי יהודיות אותן אפשר למצוא בזיכרונותיו.

כשקוראים את תיאור חיי היהודים בימים העתיקים נעשה לא מובן לכאורה התהליך אותו עברו במשך מאות השנים מתוך האיסורים החמורים ביותר אותם מתאר אילון לתהליך אותו הם יעברו במאות הבאות. כל אותם יהודים שחוץ מהקיום היומיומי הכול היה אסור עליהם מחוץ לגטאות.

במשך המאה השבע עשרה מתחילה להתקיים שכבה קטנה של יהודי חצר בתוך כל הנסיכויות הקטנות של אז. הם שדאגו למימון ולכל הצרכים השוטפים לקיום הנסיכויות. הם היו הראשונים שהוסרו מהם ההגבלות שהיו על היהודים האחרים והחלו להתעשר ולהתקרב חלקית לחברה הכללית.

קבוצה גדולה שלא נחקרה מספיק היא קבוצת הקבצנים הנוודים היהודים, שנדדו ממקום למקום באזורים הכפריים כמו הצוענים. והיא כמעט לא מוכרת ולא ידועה לנו.

אילון מחזיר אותנו לביוגרפיה הפרטית של משה מנדלסון היהודי הראשון מאז שפינוזה, כמאה שנים לפניו שזכה להכרה בעולם המחשבה הלא יהודי, אך לא רק בגללו, אלא בגלל שהוא עמד בצומת החשובה מאוד בה החלה לקום התרבות הגרמנית הכללית ששאבה את המתרחש בתרבות שבארצות מסביב. וכך אנו זוכים לסקירה ראשונית של סופרים ו-פילוסופים גרמניים שיהיו אחראים על השינוי שישפיע כל גרמניה, לא רק על יהודיה. מכל מקום בשנותיו האחרונות עסק מנדלסון בעיקר בכתיבה על נושאים יהודיים והיה הראשון לטעון שאין סתירה בין "להיות יהודי טוב וגרמני נאור בן תרבות"

ב1781 מתפרסם ספר "על תיקונם האזרחי של היהודים" הקורא לתת להם את כל זכויות האזרח הניתנות לגרמנים. זה היה פרסום ראשון שגרר אחריו אחרים. חלקם בעד וחלקם נגד. אך אין ספק שהיה גלגל מניע בשינוי שיקרה. בשנים הללו, מושפעים מגתה שקרא לחישול האופי והתרבות, והצלחתו של מנדלסון מצד שני החלו צעירים יהודיים רבים לעשות את קפיצת הדרך לכיוון החברה הגרמנית ומוקם בית הספר היהודי הראשון שמקנה לתלמידיו את השפה הגרמנית. היהודים מתחילים להיחשב לקוראי ספרות טובה, ולצופי תיאטרון, מה שהיה שיא התרבות בימים ההם בגרמניה. נשים יהודיות משכילות החלו לארח סלונים ספרותיים דבר שהיה חידוש בכל קנה מידה. אלא שמלחמת פרוסיה צרפת ב 1806 שמה קץ לסלונים הספרותיים היהודיים. בשנים הללו שלאחר המלחמה עלה גל גדול של המרת דת. בין אם מתוך הזדהות לאומית ובין אם מתוך כדאיות ובלי נתינת דעת אמיתית למשמעות הדתית. והכול בהשפעת רעיון החופש הנפוליאוני. ברוב ערי גרמניה הנהיגו הצרפתים לראשונה שוויון זכויות מלא.

נפוליאון נכנס לברלין

עם נפילתו של נפוליון במלחמותיו שבה גרמניה הפרוסית וחזרה מעידן ההשכלה אל הרומנטיקה ופולחן התבונה הוחלף בלאומנות עיוורת. לאומנות שאיחדה בן כנסיה ומדינה. גרמניה עברה איחוד מיסטי של שבט ומדינה. שנאת יהודים חדשה התחילה לנבוט, מעורבת ברגשות דתיים, גזעיים, רתיעה ממודרניזם, וקפיטליזם. השנאה החדשה לא הייתה כמו ב-ימי הביניים, סוג של פחד עיוור ודעות קדומות אלא אל אנשים אותם כבר מיטיבים להכיר לכאורה.

פיכטה, פילוסוף מקובל באותם ימים כתב "אני רואהרק דרך אחת להעניק להם זכויות אזרח. לילה אחד צריך לערוף את ראשם ולהתקין על כתפיהם ראשים חדשים שאינם מכילים אף רעיון יהודי".

פרעות הפ הפ - גרמניה 1819

ב1819 התחילו בעיר וירצבורג גל של מהומות נגד יהודים שהלכו והתרחבו לערים אחרות בגרמניה.

לאחר שוך המהומות התארגנה בברלין אגודה יהודית "לתרבות ולמדע של היהודים" אחת הפעולות הפנימיות הייתה חיבור מסמך המגרעות של היהודים שאלמלא לא נכתב בידי יהודים היה יכול להיחשב אנטישמי. "יש בהם יוהרה, אי סובלנות כלפי נקודות השקפה אחרות. הימנעות מעבודת כפיים לטובת בטלה סגפנית. אשליה המנוגדת לחוק, שמותר להונות לא יהודים" כותבים יהודים על יהודים. האגודה הקימה מכון מחקר ופתחה בית ספר חופשי בברלין. מי שמצטרף לאגודה היה צעיר יהודי בשם היינריך היינה שלא ירחק היום ויוכר כאחד מגדולי המשוררים הגרמניים. הוא היה הראשון שהכריז שהשפה הגרמנית היא מולדתו האמיתית. בהשפעת שריפת ספרים בחגיגה לנפילתו של נפוליון כתב היינה "מקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו גם בני אדם". מאוחר יותר מסיבות תועלתיות התנצר, דבר שלא עזר לו לקבל משרה אוניברסיטאית בה חשק. היינה נוסע לביקור בצרפת, אך משם לא חזר כבר לגרמניה אף פעם.

היינריך היינה

בצרפת הוא כותב ומזהיר את הצרפתים מפני הגרמנים "בגרמניה תתחולל דרמה שלידה המהפכה הצרפתית תראה כאידיליה בלתי מזיקה.. הרעם הגרמני בוא יבוא" ועל הקומוניזם שהיה תורה זניחה והתחלתית מאוד בימיו הוא כותב "הוא מיועד למלא תפקיד של גיבור אפל גם אם חולף, בטרגדיה המודרנית. אז יהיה רק רועה אחד עם מטה ברזל ועדר אנושי אחד" רעיונותיו של המשורר כנביא.

עלי בריקאדות מהפכת 1848 בברלין

כך, בעוד צרפת אנגליה וארצות אחרות נכנסות לעידן המחשבה המודרנית גרמניה עדיין אחוזה בטבורה בימי הביניים.

המהפכה הצרפתית השנייה ב1848 הגיעה בכל זאת לגרמניה ובערים אחדות, שהיו נסיכויות עצמאיות החל לפעפע מרד גרמני שמתוכו עלה לראשונה הרעיון להקים קדם פרלמנט דמוקרטי, גרמני כללי ולכונן אספה לאומית גרמנית. חוקות ליברליות נחקקו בכמה מדינות גרמניות ולראשונה נבחרו יהודים למועצות, עד כה נאסר עליהם לעסוק בפוליטיקה של העם. "רוח הזמן" הביאה לראשונה לשוויון זכויות ליהודים.

הפרלמנט הגרמני הראשון - פרנקפורט 1848

מורד אחר, אם כי לכיוון שונה לחלוטין היה היהודי בן הרב קרל מרכס. המניפסט הקומוניסטי שלו פורסם סמוך לימי המהפכה. לצערו המהפכה הגרמנית לא הגשימה את חזונו והוא ראה בצער איך הבורגנות והפרולטריון עושים יד אחת במהפכה הגרמנית. המורדים הגרמנים בניגוד לצרפתים היו מנומסים. הם המשיכו להסיר את הכובע ולהשתחוות כשהמלך עבר על פניהם, אף פעם לא דרכו על המדשאות המלכותיות המטופחות. מרד בהתאם למסורת של משמעת גרמנית עמוקה כבר אז. לאחר שנרגעו מהומות המהפכה החלו להישמע מכיוון האריסטוקרטיה הנפגעת שאת המרד הנהיגו היהודים. שמועות שהגיעו עד לונדון שם מפרסם העיתון "לונדון סטנדרד" כי כל הצרות המתבשלות כעת באירופה הן מעשי יהודים.

מעניין לציין שבימים ההם רוב חנויות הספרים היו בידי יהודים והסופר הנקרא ביותר בגרמניה אז, למרות שכיום הוא נשכח לחלוטין וחסר כל חשיבות ספרותית היה סופר יהודי ברתולד אורבך שכתב דווקא על חיי כפריים ואיכרים.

ספר גרמני לאומני מאת היהודי ברטולד אורבך

היינה על סף מותו בפריז מזהיר מפני הלאומניות הגרמנית המתעוררת. הלאומנים החדשים דרשו להרחיב את גבולות הרייך מאיטליה ועד הים השחור. כוח וצדק הם היינו הך בעיניהם.

המהפכה לא צלחה ובמקום להביא לדמוקרטיה, הביאה ללאומנות שמרנית. ביסמרק הצעיר אמר שבגרמניה כל המהפכות נעשות על ידי המלכים. ואכן כשנה לאחר המהפכה ביטל המלך את כל הקלות החוק והחזיר את כל המהלך לאחור. ובכל זאת, שנת המהפכה הזו הייתה נקודת מפנה ליהודים. חלקם הגדול של הליברלים הגרמניים הצליחו לשנות את דעת ההמון. היהודים החלו להתקבל על ידי חלק מהציבור כגרמנים.

על התקופה שמאז עליית הלאומנות הגרמנית, תור הזהב של יהדות גרמניה ועד להשמדתה בידי היטלר - בחלק השני של מאמרי

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן