אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הבריחה מהולצמינדן


לפני שמונים ושבע שנה ביצעו עשרים ותשעה קצינים בריטיים ואוסטרליים את אחת הבריחות הנועזות בהיסטוריה של המלחמות, כשנמלטו במנהרה ממחנה שבויים גרמני

המתחם היה מוקף חומות אבן. במרכזו עמד בניין שנראה כמעין בסיס צבאי, ארבע קומות גובהו. הקומה העליונה הייתה עליית גג וחלונותיה בלטו בתוך הגג המשופע. מסביב לו התנשאה חומה לבנה. זרקורים האירו את השטח מארבע פינותיו והאור נשפך החוצה, גם אל שולי השדות. בסמוך, מעבר לשדות, רבצה העיירה הגרמנית הרדומה הולצמינדן, חצויה על ידי הנהר ווסר (למפת הסביבה). בשעת הלילה המאוחרת לא ניתן היה להבחין כמעט במרחבים העוטפים את העיירה. ממנה והלאה השתפלה הערבה הגרמנית לעבר חוף הים הצפוני ופינתה את מקומה ליערות עבותים בדרום, במזרח ובמערב. בהרים אלה, כך אמרו האגדות, פעלו מכשפות מרושעות, רועות אווזים ושאר דמויות מעולמם של האחים גרים.

בשעה אחת עשרה בלילה זעו חרישית כמה רגבי אדמה. אצבעות אדם הגיחו מהקרקע כלפי מעלה, מסלקות את העפר וחושפות פתח קטנטן אל מעבה האדמה. גשם ירד כל העת, והזקיפים במדים האפורים לא ששו לצאת ממגדלי התצפית שלהם ולסייר לאורך החומה. הם הסתפקו בשליחת מבט אגבי החוצה, ותו לא.

הפירצה בקרקע הלכה והתרחבה. האדם שביקש לצאת דרכה חפר את דרכו בסכין מטבח רגיל, כזו המשמשת לחיתוך כיכרות לחם. לבסוף היה החור גדול דיו לדחוף דרכו תרמיל בינוני בגודלו בצבע חאקי. בעקבותיו יצא החופר עצמו, ומיד אחריו - אדם נוסף. השנייםפתחו בזחילה אל צידו המרוחק של השדה.

הזחילה הייתה איטית ומוקפדת. כל נגיעה קלה בשיבולת מקרית העבירה בבורחים רטט של חשש. וכאילו לא די היה בכך, הגשם פסק לפתע והירח הגיח מבין העננים אל הרקיע הכהה. השניים קפאו במקומם והמתינו. לבסוף התחדש הגשם ורחש הטיפות היורדות הבליע את רשרוש המגע בשיבולים. עד שהגיעו אל קצה השדה כבר זחלו בעקבותיהם עוד שלושה אנשים. התהלוכה המוזרה נמשכה במשך כמה שעות, בהפסקות קבועות, פחות או יותר. בכל פעם נדחף מתוך הבור תרמיל קטן ואחריו הופיע גבר מרובב בכתמי בוץ שהחל לזחול אל קצה השדה.

בסופו של עניין, יצאו מן הבור עשרים ותשעה איש בטרם עלה השחר.היו אלה העשרים ותשעה שביצעו אתאחת הבריחות הנועזות בהיסטוריה של המלחמות, הבריחה ממחנה השבויים הגרמני הולצמינדן.

בסוף 1917 היו בהולצמינדן יותר משש מאות שבויים, בפיקודו של האופטמן קארל ניימאייר. האיש היה קצין גרמני טיפוסי: קרח, בעל שפם אפור ומשתפל המזכיר את שפמו של הקיסר וילהלם - ומזג סוער. על ניימאייר סיפרו שהיה אדם מר נפש, שמצא פורקן לתיסכוליו בהפגנות כוח נגד אסיריו. בלי להיכנס כאן לכל מרכיבי האישיות שלו, אפשר לומר רק שהשבויים לא סבלו אותו.

באותה תקופה, כשהחלו השבויים לרקום את תוכניות הבריחה מהמחנה, איכלס מחנה הולצמינדן למעלה משש מאות שבויים, רובם בריטיים. קרבתו של הגבול, שנמצא במרחק שבעים מילין בלבד מהמחנה, גירתה אותם להימלט. השטח שבין המחנה לבין הולנד היה מכוסה גבעות מיוערות ושדות נרחבים, לסירוגין.לא קשה לברוח על פני שטח כזה וניתן למצוא בו לא מעט מקומות מסתור. הנחת העבודה של השבויים הייתה כי קבוצה שתצליח להימלט מהמחנה שעות ספורות לפני מתן אות האזעקה, תיהנה מסיכוי טוב להגיע אל החופש.

התוכנית הייתה נועזת מאוד. היא כללה חפירת מנהרה אל מחוץ למחנה באישון לילה, כשנתיב המנהרה אמור לעבור מתחת לחומות החיצוניות, עד מעבר לשטח שמבורא מכל צמחיה, ובשטח שאינו מואר על ידי הזרקורים. את התוכנית רקמו אחד עשר קציני צבא בריטים ושני קצינים מחיל האוויר המלכותי הבריטי. התוכנית כולה אושרה על ידי מנהיג השבויים בהולצמינדן, לייטננט-קולונל (סא"ל) צ'ארלס אדוארד הנרי (הארי) ראת'בורן.

השלושה עשר שתכננו את הבריחה הבינו כי עליהם לחפש מקום מתאים לפתיחת המנהרה. היה צורך למצוא מקום בו יוכלו לעבוד שניים או שלושה אנשים באין מפריע, מספירת הבוקר ועד ספירת הערב. היה גם צורך להסתיר את סימני החפירה בסוף כל יום עבודה. וכדי לחסוך בעבודה ובסיכון מיותרים, היה על פתח הכניסה למנהרה להיות קרוב ככל האפשר אל גבול המחנה.

הקבוצה סרקה כל פינה במחנה השבויים עד שמצאה את המקום האידיאלי. ליד פתח הבניין המרכזי הובילו מדרגות אל אגף המגורים של עובדי השירות של המחנה. מצידו השני של הפתח נמצא גרם מדרגות דומה, שהוביל אל המרתפים. המחיצה נבנתה מלוחות עץ בעובי של חמישה עשר סנטימטרים. מאחורי המחיצה נמצא שטח אדמה סמוי שהתאים מאוד לפתחה של מנהרה.

הכניסה למקום החפירה הותקנה במחיצת העץ עצמה. שני לוחות נעקרו ממקומם, הוחזרו על כנס בלי המסמרים, ובריח זעיר הותקן מצידה הסמוי של המחיצה, כדי שאפשר יהיה לפתוח ולסגור את הדלת המאולתרת הזו לפי הצורך.

מדי יום הסתגרו שלושה שבויים מאחורי המחיצה, במשטח צר ומחניק, וחפרו בקצב מסחרר. חבריהם עשו כל שביכולתם כדי להעלים את היעדרם בין מיפקד הבוקר, שנערך בשעה תשע, ובין מיפקד הלילה, שעה אחת לפני החשיכה. נקודות הזמן הרגישות ביותר היו בשעה שהלוחות הרפויים הוצאו ממקומם כאשר החופרים נכנסו למנהרה או יצאו ממנה. כמו כן, היה צורך לספק לחופרים בגדים נקיים, משום שכאשר יצאו מהחפירה היו הבגדים שלבשו מלוכלכים בעפר.

אבל היו גם לא מעט בעיות נוספות. למשל, גיוס נרות. לא מעט נרות נשלחו לשבויים מאנגליה ונמצאו בפיקוח הנהלת המחנה. הנרות שימשו לתאורת המנהרה. המנהרה עצמה הייתה צרה והחופרים יכלו רק לזחול בתוכה ולעבוד בזרועות כפופות. הצרת המנהרה נועדה לחסוך בעבודה ולצמצם את כמות העפר הנחפר. בעוד האיש הראשון חופר היה חברו מפיח אוויר במפוח פרימיטיבי. השלישי היה אחראי על הוצאת העפר מן המנהרה. היה עליו לדאוג שהחבל שאליו קשור הדלי לא יסתבך. החפירה עצמה התבצעה כמעט בכל כלי שעלה בידי החופרים לגייס באותו יום.

למרות קצב החפירה המהיר, הייתה התקדמות המנהרה איטית למדי. תחילה היה על החופרים לחפור מתחת ליסודות הדרומיים של הבניין, ורק אחר כך יכלו להתקדם ביתר מהירות לעבר החומות. רק בחג המולד של 1917 הגיעו החופרים אל המנהרה החיצונית.

אבל אז צץ מכשול. בדיוק בשעה שהתקוות לסיום החפירה גאו בלב השבויים, החליט מפקד המחנה לשנות את סדרי השמירה ולהציב זקיף מחוץ לחומה, מרחק צעדים ספורים מהמקום בו תכננו הבורחים למקם את פתח היציאה מהמנהרה. הם החליטו, איפוא, להאריך את המנהרה עד ללב שדות הקמה, שמעבר לחומת המחנה. באמצע אפריל 1918 הגיע למחנה שבוי חדש, שהביא לחופרים לא מעט תועלת. היה זה קצין בשם א.ג.סקרופורד, שלימים עשה לעצמו שם כארכיאולוג נודע. בקיאותו בטיב הקרקע סייעה רבות לחופרים.

במאי ניחתה על ראש השבויים מכה חדשה. ממשלת בריטניה דרשה מזה זמן רב מגרמניה לשפר את תנאי שביים של חיילי בריטניה שנפלו בשבי. הגרמנים סירבו, ובתגובה הורעו תנאיהם של קצינים גרמניים שנפלו בידי הבריטים. התגובה הגרמנית לא איחרה לבוא, והתבטאה בשורה של תקנות חדשות במחנה הולצמינדן. בין השאר, הוחלט על עריכת ארבעה מיפקדים ביום- בשעה תשע בבוקר, באחת עשרה וחצי לפני הצהריים, בשלוש וחצי אחר הצהריים ובשש בערב. כמובן שהדבר האט מאוד את קצב העבודה במנהרה. גורם אחר שנכנס לתמונה היה מזג האוויר. לפי העיתונים הגרמניים שבורחו אל תוך המחנה היה ברור שהקיץ יקדים לבוא, תופעה שמשמעותה גם הקדמת הקציר. היה הכרח לסיים את המנהרה לפני הקציר, שאם לא כן, קל יהיה לאתר את הבורחים על הקרקע החשופה.

השלמת המנהרה הפכה עתה למירוץ נגד הזמן. החופרים מצאו דרך נוחה ומהירה יותר לכניסה אל מעבר למחיצת העץ. אבל חודש יוני כבר התקרב לקיצו, הקציר עמד להתחיל והיה צורך לגלות עד היכן, בדיוק, הגיעה כבר המנהרה. ב-30 ביוני נכנס לייטננט באטלר, מהוגי הבריחה, לתוך החפירה. הוא זחל עד שהגיע אל סופה ואז קדח נקב זעיר בקצה ונעץ בהזירות מקל שראשו היה עטוף בנייר לבן. מתוך המחנה בלשו עיני השבויים לעבר השדות. כשצץ קצהו הלבן של המקל מתוך האדמה, נפלה רוחם. היה זה כתשעה צעדים לפני תחילת שדה החיטה !

קבוצת הבורחים התכנסה לדיון חירום במצב. היה ברור שהמרחק החסר ידרוש חפירה שסיומה יגיע רק לאחר תחילת הקציר. בשולישדה החיטה צמחה אפונה.הוחלט ששיחי האפונה הקטנים יוכלו להעניק מחסה חלקי לבורחים עד שיגיעו בזחילה אל בין השיבולים. המנהרה תוארך, איפוא, עד שיחי האפונה בלבד.

בשלושת השבועות הראשונים של חודש יולי הגבירו החופרים את קצב העבודה. מכשול נוסף צץ כאשר שבויים באגף אחר של המחנה, שלא היו להם סיכויים להשתתף בבריחה, החליטו לפרוץ דרך החוצה בעצמם. הללו הבינו היטב כי לאחר שתתגלה הבריחה יוחמרו התנאים במחנה, ולכן החליטו להקדים רפואה למכה. התוכנית שלהם כללה ניתוק של המחנה כולו מזרם החשמל, מה שיביא להאפלה מלאה, פעולת הסחה בקצה אחד של המחנה וניסיון בריחה בקצהו האחר. אילו ביצעו את ניסיון הבריחה הזה, היה הדבר עלול לסכל לחלוטין את ניסיון הבריחה של חופרי המנהרה. בסופו של ויכוח סוער שהתנהל בין שתי הקבוצות, הסכימו חברי הקבוצה השנייה לחזור בהם מתוכניתם, וב-24 ביולי הסתיימו ההכנות לבריחה.

מייג'ור דארנפורד, ממארגני הבריחה, היה האיש שעליו הוטל לפקח על הכנות האחרונות לפני הבריחה. דארנפורד המתין עד שדלתו החיצונית של הבניין נסגרה בטריקה, ולאחר מכן עבר ממיטה למיטה ומסר הוראות לבורחים הרשומים ברשימה שהחזיק בידיו. שבעים וחמישהשמות היו ברשימה.כולם הכינו מבעוד מועד תרמילי צידה ושכבו במיטותיהם כשהם לבושים. נאסר עליהם להתהלך במסדרונות, אלא לאחר שנקראו בשמם, ואז נאמר להם להלך יחפים כשנעליהם בידיהם.

הראשונים שנכנסו למנהרה היו יוזמי הרעיון והחופרים בפועל. אחריהם באו עוזריהם. לאחר מכן נכנסו שבויים שונים, לפי מידת חשיבותם למאמץ המלחמה הבריטי. במחנה עצמו שררה דממה. בחוץ נשמעו צעדיהם האיטיים והעייפים של הזקיפים.

עד השעה שלוש אחר חצות יצאו מהמנהרה עשרים וארבעה שבויים. כולם זחלו בין השיבולים, בזה אחר זה. שישה נוספים נקראו לרדת אל המנהרה, כשאירעה תקלה. בשעה ארבע וחצי בבוקר נתקע גופו של אחד הבורחים במנהרה, ללא יכולת להיחלץ. קצין ניו-זילנדי גברתן נשלח לסייע בחילוצו. הוא הצליח למשוך לאחור את אחרון הנמצאים במנהרה. נותרו בה עוד ארבעה בורחים. התברר כי התנועה הרבה גרמה למפולת עפר, שהצרה מאוד את קוטר המנהרה והקשתה על הזחילה עוד יותר.

השחר הפציע. נותרו שעה ומחצה עד לפתיחת הדלת הראשית של הבניין. עד כה נמלטו כבר עשרים ותשעה איש. אילו יכלו הנמצאים במנהרה לזחלו לאחור ופי הטבעת היה נסתם ומחיצת העץ הייתה מותקנת במקומה, אפשר היה למחרת בלילה לחדש את הבריחה, ומכל מקום, דבר הבריחה היה נודע לגרמנים במיפקד הבוקר, מה שהיה מרחקי בשלוש שעות נוספות את מועד מתן האזעקה. אבל רק שניים מהנמצאים במנהרה הצליחו לחזור עד הזריחה. בשעה שש היה הכרח להסתגר בחדרים.

אבל מעשה שטן, דווקא באותו יום החליט מפקד המחנה, ניימאייר, לערוך טיול בוקר בשטח המחנה. שני הקצינים האחרונים שנותרו במנהרה הצליחו לזחול לאחור בכוחות עצמם, החזירו את קרשי המחיצה למקומם ונוכחו לדעת שדלת הבניין בו התגוררו פתוחה. ניימאייר עמד ליד הפתח, וככל הנראה לא ממש הבין את מה שהתרחש לנגד עיניו ממש. השבויים, מצידם, לא התנדבו לספק לו הסברים מיותרים.

דקות ספורות לאחר מכן הגיע במרוצה איכר מקומי למחנה השבויים. לאחר שיחה קצרה עימו יצאו ניימאיירוכמה מאנשיו אל השדה הסמוך. כשראה הגרמני את הבור, הבין הכל. אבל ממדי החרפה לא נתגלו לו אלא כאשר הגיע שליח מן המחנה ומסר כי ממפקד הבוקר עולה שנעדרים לפחות עשרים ושישה שבויים.

השבויים עקבו כל העת אחר המתרחש. הם ראו את לסתו של ניימאייר צונחת ואת ארשת פניו, שהזקינה מאוד לפתע. רבים מהשבויים לא התאפקו ופרצו בצחוק רועם. ניימאייר, רותח מזעם, אסר מייד על השבויים לעמוד ליד החלונות והורה לשומרים לירות בכל מי שיפר את ההוראה הזו. לאחר מכן נעל את כל דלתות הבניין. בו ביום, הוציא פקודות חדשות: על הקצינים השבויים נגזר לשוטט במחנה בקבוצות שאינן עולות על צמדים. תנועותיהם הוגבלו מאוד.

בינתיים, התקדמו בורחי הולצמינדן לכיוון הגבול ההולנדי. עשרה מהם הצליחו, בסופו של דבר, לחצות את הגבול. האחרים נתפסו והוחזרו למחנה. ב-27 בספטמבר נשפטו תשעה-עשר הנלכדים לשישה חודשי מאסר באשמת מרד וגרימת נזק לרכוש. אבל בעת הזו כבר התפוררה החזית הגרמנית כמעט לחלוטין, ופסק הדין לא הוצא מעולם אל הפועל. ששה שבועות לאחר המשפט, ב-11 בנובמבר,נחתמה שביתת הנשק וכל יתר שבויי הולצמינדן חזרו למולדתם.

פרשת הבריחה מהולצמינדן הפכה לאחד מסיפורי המופת של בריחות בשעת מלחמה. כמה ממשתתפיה, בהם המייג'ור דארנפורד,כתבו על כך בזכרונותיהם. איכשהו, למרות כל אלה, נוטים כיום לשכוח את הבריחה המופלאה הזו. אולי משום שסמוך להתרחשותה שוחררו מרבית השבויים ממילא ואולי מפני שלא הסתיימה בתוצאות טראגיות.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורי קציר