אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מוסוליני: הרהורים על דיקטטור חלק ב


התמונה של דן לחמן

זהו חלקו השני של המאמר - הראשון פורסם כאן.

בשנת 1925 מוסוליני מינה עצמו לראש הממשלה, הגדיר מחדש את זכויות התואר והמשרה וביטל כל אפשרות שהפרלמנט יקיים דיונים ללא הסכמתו, כך שאי אפשר יהיה לסלקו מהשלטון. "המשטר הפרלמנטארי זר לחלוטין לאופיו, לחינוכו והלך מחשבתו של העם האיטלקי", הצהיר בראיון לעיתון אנגלי. המינגווי כתב עליו שאנשים אמיצים באמת אינם זקוקים לדו קרב, ואין הם מצטלמים עם לביאה מאולפת או נוהגים במהירות מסוכנת, בעיקר כשאינם יודעים לנהוג. אלו היו דברים שמוסוליני אהב לספר על עצמו ולהנציח בהם את עצמו.

מוסוליני ראה בעצמו כלכלן מקצועי ורב ידע. הוא הגיע לשלטון כשהוא חייב כספים לעשירי איטליה שתמכו בתנועתו נגד הסוציאליסטים. למענם ביטל את הפקעת הרכוש על ידי המדינה, שיבח את היוזמה הפרטית, ביטל את דמי האבטלה והקשה מאוד על עריכת שביתות. הוא הכריז שלא זו בלבד שאין לסלק את אי השוויון החברתי אלא שרצוי שהוא יגבר. יחד עם זאת, הוא חשש להראות קפיטליסטי מדי ונאם רבות בזכות הפועלים. הוא הנהיג הנחות מס גדולות לעשירים, שם קץ לפיקוח על שכר הדירה, תמך בסחר חופשי והאמין בליברליזציה של הכלכלה. על המדינה לסלק ידיה מחיי הכלכלה של האומה, סבר. אלא שלא כל העשירים האמינו לו לאור הסתירה בין דבריו למעשיו כאשר ברקע ניצבה השאלה מתי יהפוך את דעתו.

הוא הצליח לאזן את תקציב המדינה, סלל אוטוסטראדה ראשונה ממילאנו לאגמים וגרם לרכבת לעבוד לפי לוח זמנים קבוע במידה כזו או אחרת. הוא טען שיצמצם את הפער בין עניים לעשירים וכי תוך עשור איטליה תהיה עשירה לבלי הכר. אלא שהמציאות הוכיחה את ההפך. לשפע כלכלי היה בעיניו רק ערך תעמולתי ולא ערך קיומי אמיתי.

האגדה על הדוצ'ה החכם מכל אדם והכול יודע טופחה על ידי מוסוליני לא רק כיחסי ציבור לשם תדמית עצמית. הוא השתמש בזה גם לצורך שלטוני: הן כלפי העם והן ביחס לפרלמנט ולממשלה. בעיתונות הפשיסטית הוא תואר כאל-למחצה וכגדול המדינאים באירופה. לכן היה קדוש ואסור בפגיעה. ה"דוצ'יזמו" הפך לדת המדינה. הוא הכיר בערך העיתונות וידע לנצלה לטובתו. עיתונאים זרים שכתבו עליו טובות זכו בהכרת תודה בצורת טיפים סודיים, ולעתים אפילו תשלום סודי. את העיתונאים החביבים עליו היה מקבל לעתים בפתח לשכתו, בעוד שהוא הכריח את שריו ואנשים אחרים שהוזמנו ללשכתו לרוץ את עשרים המטר מן הדלת ועד לשולחנו. הוא בז להמונים הקלים להונאה ולשליטה. העדר, כפי שקרא להם, הם אוויליים, מזוהמים, אינם עובדים די הצורך ומסתפקים בהצגות קולנוע. "ההמון אינו צריך לדעת, עליו להאמין", אמר ונהג לפי הכלל הרומאי העתיק של סיפוק לחם ושעשועים. הוא היה קוסם של הפעלת דעת הקהל וניווט אותם לתשואות בכל רגע. "צריך לדעת תמיד איך להצית את דמיון הציבור, זהו סודו האמיתי של השלטון. להימנע מלהוגיע או לאכזב ולעולם לא לאבד את אחיזתך בקהלך", גרס. אמנות השלטון הוא השימוש במילים. כשקוראים את נאומיו הם דלים ביותר ונשמעים כמו כותרות העיתון, אך יכולתו הרטורית לשכנע ולהדליק המונים עשתה בשבילו את המלאכה. ברקע עולה דמותו של אדולף היטלר.

מוסוליני היה ריכוזי מאוד ולא סמך על אחרים. הוא לקח על עצמו תפקידי שמונה שרים מתוך שלושה עשר המשרדים, מלבד ראשות הממשלה והצבא. הוא אסף רכילויות על כל אנשי המשרות הגבוהות וידע לתמרן אותם בהתאם. כשהציעו לפטר פקידים והזהירו אותו מפני שחיתות האנשים והתעשרותם, אמר שאם יביא חדשים הכול יתחיל מהתחלה ואלה לפחות כבר התעשרו. הוא היה דרש את רשימת הפקידים הזוטרים שאיחרו לעבודתם בבוקר ונזף בהם כדי שיידע העם שהוא שולט בו עד הפרטים הקטנים בחייו. אך האנשים סביבו ידעו שעל אף מראית העין הוא היה אדם חלש המשנה את דעתו ללא הרף, חסר יכולת להשתלט על נסיבות קשות באמת. הם היו נוהגים לקרוא לו מאחורי גבו "דיקטאטור של גבינה לבנה".

מוסוליני הקים את האקדמיה האיטלקית למדעים וביטל במחי יד כל מה שלא היה איטלקי. אלברט איינשטיין, למשל, היה נוכל יהודי חסר משמעות. לא רחק היום ומישהו "גילה" כי שייקספיר הוא פסבדונים של משורר איטלקי נשכח. שוב אין מקום לעיון אינטלקטואלי ניטראלי: הכול היה צריך להיות כפוף לשלטון, לשבח את השלטון והשלטון היה פשיסטי. הוא אמר כי הוא אוהב אמנות אך לאחר זמן הודה שהשתעמם עד מוות כאשר היטלר, בביקורו באיטליה, דרש לראות את התצוגה בארמון אופיצי בפירנצה.

הוא בז לאינטלקטואלים ואחרי כנס פילוסופי בינלאומי שאורגן ברומא, בו טען אחד הפילוסופים שבאיטליה אין חופש מחשבה כי הפשיזם משתלט על כל דרכי החשיבה, מוסוליני נעלב. הוא כעס וסגר פקולטות. הוא הבטיח שהפשיזם יוליד פילוסופיה חדשה, שירה אדירה ואמנות גדולה. הוא תכנן להרוס חלקים "מנוונים" של רומא העתיקה כדי לבנות מונומנטים כיד דמיונו ולהיות כאחד הקיסרים. למזלנו לא הגיע לביצוע. דבר אחד היה ברור לו מההתחלה: הוא ביקש להביא לאיטליה עליונות על פני כל מדינה אחרת, להראות לעולם שדמוקרטיה וליברליזם זרים לרוח האדם, לגרום לשליטה איטלקית בכל העולם. את המדינות הזרות ניסה להרגיע בשלחו מסרים שכל התפרצויותיו הן רק לצורכי פנים. "כולנו נאיים זה על זה, אבל איש לא מתכוון להלחם ברצינות", ביקש להרגיע. הוא אפילו דרש לקבל פרס נובל לשלום ונפגע כאשר שגריר איטליה באוסלו הודיע לו כי הדבר לא יתאפשר.

כדי להגיע להסדר עם הוותיקן והדתיים, הוא הודיע שחזר בו ושב לנצרות ומעתה הוא קתולי אדוק. הוא התחתן בנישואין דתיים עם אשתו והטביל את ילדיו אשר היו כבר גדולים. בתמורה, הבישופים סייעו ל במלחמתו בליברלים ובסוציאליסטים שנואי נפשם. לפני שעלה לשלטון, בימיו האנטי-נוצריים,הטיף לשימוש באמצעי מניעה. אך עם שלום הבית החדש עם הכנסייה, אסר בחוק על שימוש באמצעים כאלה ופתח במסע לאומי להעלאת שיעור הילודה. אם בתחילת דרכו תמך בהוצאת נשים מהבית והכנסתן לשוק העבודה, טען אחר כך שנשים הן ממילא קלות דעת, לא יצירתיות ולא אינטלקטואליות. הן נועדו לגדל ילדים, פסק.

מוסוליני רצה להפוך את רומא לעיר ה"מוסרית" ביותר בעולם, הגביל את חיי הלילה, התנגד לריקודים המודרניים "הכושיים" שהגיעו מאמריקה ופתח במלחמה נגד האלכוהוליזם. הוא מכתיב את צורת בגדי הים ואורך השמלות של הנשים, נלחם בעקבים הגבוהים ונאבק במגמה לשחרור האישה. בעניין ספורט נשי אמר, בתאום עם הוותיקן, כי אם אישה צריכה להרים יד אזי הדבר הוא רק לצורכי תפילה, הצטלבות ומעשי חסד. הוא ביטל לאט את כוח המפלגה, לא זימן ישיבות המועצה, וכשעשה זאת פעם בשנה, זה הופך להיות לאירוע בו הוא נואם ולאיש אין זכות דיבור. הוא חיסל את הבחירות במפלגה אלא שכל חברי המפלגה (שהתברגו בינתיים למשרות בשלטון) העדיפו לשתוק ולקבל את הדין. כעת, משביסס את ממשלו, הוא פנה לפוליטיקת חוץ והתחיל במימוש רעיונו להיות מעצמה אימפריאליסטית עם השפעה בינלאומית. הוא רצה להשתלט על ארצות אפריקה בעלות הגישה לאוקיינוסים, והאמין שסטאלין יהפוך לפשיסט בקרוב. הוא בנה ספינות בשביל רוסיה וקיבל בתמורה שליש מתצרוכת הנפט שלו. כך התחיל להרהר ברעיון המלחמה נגד צרפת.

עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה מוסוליני הקל ראש במוסוליני הגרמני" ואמר כי הספר "מיין קאמפף" הוא משעמם, עבה מדי ובלתי-קריא. אלא שהיטלר זיהה את יוהרתו והציב פסל של מוסוליני במטהו במינכן. מוסוליני מבחינתו איפשר בחשאי לטייסים גרמניים להתאמן בטיסות קרב בשמי איטליה וקיווה להגיע להבנה עם היטלר, כאשר איטליה תתפוס את מקומה של צרפת כמעצמה השלטת בצפון אפריקה וגרמניה תעשה כרצונה בפולין ובים הבלטי. אלא שמוסוליני לא קיבל את גזענותו של היטלר; הוא לא רצה להסתכסך עם היהדות והיהודים והעליונות הארית - שלא כללה איטלקים - לא הייתה לרוחו כלל. גם הרעיון שגרמניה תשתלט על אוסטריה ותיצור גבול משותף (ויתכן שתדרוש כמה ערים מאיטליה) לא נראה לו.

למן המפגש הראשון ביניהם מוסוליני סירב להשתמש במתורגמן וכך נוצרה אי בהירות לגבי ההבנות. היטלר גילה שהוא מתכוון להתקיף את צרפת ולכבוש את פריז. הוא דיבר נגד גזעים אחרים, בהם האיטלקים, שנמסך בהם דם כושי. היטלר חלק שבחים למוסוליני אך האחרון ראה בו מוקיון מטורף ולא אינטליגנטי, גרמופון עם שבעה צלילים בלבד שחוזרים על עצמם. היטלר ציין את הפגישה כטובה. מוסוליני ראה בה התנגשות. כאשר היטלר ביצע את האנשלוס וסיפח את אוסטריה, מוסוליני הבין ששגה. הוא הצטער שעזר לחמש את גרמניה בסתר. את הנאציזם תיאר כ"עבודת אלילים מימי הביניים ובית משוגעים גזעני", אך התחיל בכל זאת בהכנות למלחמה. הוא "חימם" את הגבול עם גרמניה וביטל חוזה למכירת מטוסי קרב, לתדהמתו של היטלר שחשב שהגיעו להבנה. המלחמה לגברים היא כמו האמהות לנשים, אמר. והגברים האיטלקיים זקוקים למלחמה עכשיו.

הוא חשב שוב על כיבוש אתיופיה שתהווה חיבור בין סומליה לאריתריאה שכבר היו בשליטה איטלקית והתכונן לשלוח לשם כעשרה מליון איטלקים להתיישבות. מעבר לכך מוסוליני סבר כי הפשיזם זקוק למלחמה בשביל המלחמה עצמה, לנצח מהר ולהאדיר את שמו ושם הפשיזם. הוא חתם הסכם עם צרפת נגד גרמניה הנאצית, ושוב - בשל בלבול מושגים - נדמה היה לו שהצרפתים הסכימו לראות בהגדרה "השפעה כלכלית" באתיופיה רשות לכבוש אותה. הבנה שצרפת הכחישה.

מוסוליני נחרד כאשר היטלר הכריז שגרמניה תפר את הסכם הגבלות הנשק עליה. הוא, שהיה עסוק בהכנות אחרונות לכיבוש אתיופיה, הבין כי ארצו עשויה לעמוד חסר צבא במקרה שהיטלר יחליט לזוז. הוא זימן את ראשי ממשלות צרפת ואנגליה לשיחות בתקווה לחתום הסכם נגד גרמניה. האנגלים נתנו לו להבין שהם מתנגדים למלחמתו המתוכננת נגד אתיופיה. הוא איים לעזוב את חבר הלאומים. השנה היא 1935, שלוש שנים אחרי עליית הנאצים בגרמניה. הוא חושב עדיין כי צריך להרוס את היטלר. כאשר בריטניה הביעה התנגדות למלחמתו באתיופיה, הוא התחיל לדבר על מלחמה נגדה. הוא מוכן לראות את אירופה כולה עולה בלהבות. אם אכשל, אמר, "אועלה לגרדום". ולא ידע את שניבא.

ב-2 לאוקטובר 1936 התעוררה איטליה לקול צלצול פעמונים המודיעים שהמלחמה נגד אתיופיה פרצה. במאי כבש את אדיס אבבה והכריז על ויטוריו עימנואלה כקיסר אתיופיה. חלומו על אימפריה איטלקית באפריקה התגשם לכאורה. פולחן האישיות שלו התעצם בעקבות הניצחון. מקום הולדתו וקברי הוריו הופכים למקדש. כשהוא יוצא למצעדיו, נשים הרימו לכיוונו את ילדיהן וקראו לילדים על שמו. הוא הודיע לאיטלקים, דרך עיתוניו, שהוא נחשב לאדם עליון בעולם. גאנדי, קיפלינג, סטרווינסקי ורוזוולט, וכן אין ספור אנשים אחרים בעולם, מאמינים בזה. לדעתו.

היטלר ו-מוסוליני משחקים האחד עם האחר: היטלר מוכר לאתיופים נשק אך מעודד את מוסוליני. מוסוליני חושש מהתחמשותה של גרמניה אך מתפעל מהכנסים הענקיים של היטלר. באפריל 1936 הוא החליט להיות פרו-גרמני וחתם הסכמים עם גרמניה. לאנגליה ולצרפת אמר שהוא אנטי גרמני. כאשר נודע להיטלר שמוסוליני העביר מסרים כאלה, תירץ זאת מוסוליני בכך שהוא זקוק לשקר להם. כאשר פרצה בספרד מלחמת האזרחים, הוא הודיע על ניטראליות אך בסתר שלח צבא ומטוסים לעזרת פרנקו בתקווה לגייס אותו כשותף לפשיזם. בסוף 1936 הוא שולח את צ'יאנו, חתנו ושר החוץ החדש שלו, לגרמניה לשם לשיחות על הסכם שיקרא "ציר איטליה-גרמניה". היטלר שכבר למד להכיר את מוסוליני, והכריז עליו כגדול המדינאים בעולם, שאין איש היכול להדמות לו - אפילו לא דמיון קלוש. צ'יאנו שב מגרמניה, בטוח שהיטלר בכיסו, שהעריץ הגרמני הוא רפה שכל וחסר לחלוטין את כישרונותיו של מוסוליני. שר החוץ הבריטי אידן מגדיר את מוסוליני כבעל מנטאליות של גנגסטר וכלל לא ג'נטלמן. מוסוליני, מצדו, קיווה לשכנע את פרנקו להמליך מלך איטלקי על ספרד לאחר הניצחון.

בפעם הראשונה מוסוליני נוסע למפגש עם היטלר ב-גרמניה. שם מריצים אותו מבית חרושת לבית חרושת, מצעידים לכבודו את פלוגות הסער. מוסוליני לא התרשם וטען שהצבא האיטלקי עורך מפגנים מרשימים יותר. בסוף המפגש נאם באזני המונים. אחרי שנסע, היטלר מחקה את הנאום בביטול. מוסוליני מצהיר שהם ילכו יחד עד הסוף.

מוסוליני אגר נשק במצרים במקרה שתפרוץ מלחמה עם האנגלים אותם שנא ותומך במרד הערבי בארץ (1936-1939) כדי להחליש את הבריטים. באותה העת כרת ברית גם עם היפנים ויצר, יחד עם היטלר, את הציר המשולש. הוא היה בטוח שהצבא שלו גדול יותר, טוב יותר ומצויד יותר מהצבא הגרמני, אע"פ שכל הגנרלים ידעו שהצבא עני וריק מכל, מלבד גזים באמצעותם מוסוליני התכוון להלחם בכולם.

אחרי שהיטלר סיפח את אוסטריה הוא הגיע לביקור גומלין באיטליה. מוסוליני בנה את רומא כתפאורה מקרטון, צבע אותה מחדש והנשק שהציג עשוי מעץ. על ההסכם המשותף עדיין לא חתם. היטלר מודע לכך שההצהרה הרברבנית של מוסוליני על שמונה מליון חיילים מצוידים מצוצה מהאצבע, אך מוסוליני התחיל בהתאם להורות לעיתונים לטפח את השנאה נגד הדמוקרטיות האירופאיות, דיבר על הפחד שצרפת ואנגליה מפחדות ממנו. למרות שלא הכיר בקיום "בעיה יהודית" באיטליה ואפילו תמך במידה בציונות, בעיקר כמכשול נגד אנגליה, הוא התחיל לאמץ את רעיון הגזע אחרי ביקורו של היטלר. אמנם בהצהרות הגזעניות שלו הוא דיבר בעיקר על האפריקנים שתחת כיבושו כגזע נחות, אך נתן להבין שהתכוון גם ליהודים. הוא התחיל להצר את צעדיהם באיטליה וביקש לפעול בהתאם למה שקורה בגרמניה. כשהאפיפיור מחה נגד הגזענות האלימה, מוסוליני חזר בו מדתיותו והכריז כי הוא כופר מובהק, לחברי ממשלתו הוא אומר שהאיסלאם היא דת מועילה יותר מהנצרות ואין מקום ברומא גם לאפיפיור וגם לו. אבל כשצעירי הפשיסטים התחילו במערכה נגד הדת הוא נבהל ועצר אותם.

כשאנגליה זיהתה את הכנות היטלר לפלוש ל-צ'כוסלובקיה, צ'מברליין פנה ל-מוסוליני שיתערב אצל ידידו שיימנע מכך. מוסוליני הודיע שהדמוקרטיות איבדו את כוחן והבטיח להיטלר כל עזרה. אך באותה מידה קיווה שהיטלר ייכשל כדי שלא יצטרך לקיים הבטחה שאין לה כיסוי. מוסוליני מוכן לבוא לוועידה במינכן כמתווך בין אנגליה, צרפת

וגרמניה והתנהג כמתווך המביא הסכם, למרות שבסתר קיבל הוראות ממשרד החוץ הגרמני בדבר ההצעות שיש להציע. לרגע הוא נתפש כמנהיג שיביא שלום וזה ציער אותו כי תהילתו לא באה לו כמנצח במלחמה אלא להפך. כאשר היטלר פלש וסיפח את צ'כוסלובקיה בלי ידיעתו ובניגוד למה שנקבע בביקורו במינכן, התעורר בו לרגע חשש שטעה ואולי היה צריך לחבור לאנגליה ולצרפת. כדרכו, הוא חזר בו והעמיד פנים שידע על הסיפוח ומסכים אתו. כשגילה את ההכנות של היטלר לפלוש ל-פולין, הוא נבהל והבין שזו הכרזה על מלחמה כוללת שהוא עצמו איננו מוכן לה באמת. הוא ניסה לשכנע את היטלר לדחות את המלחמה בכמה שנים אך היטלר איננו מתייחס אליו. רק מעטים באיטליה הבינו שהיטלר הונה את מוסוליני .

היטלר הבטיח לו את יוון ו-יוגוסלביה כשלל מלחמה, הבטחה המפתה את מוסוליני. מוסוליני יודע כי אין לו את הצבא שהבטיח להיטלר כעזרה ומפחד שאם ינתק עצמו ממנו, היטלר יפלוש לאיטליה.היטלר הצליח לבלבלו שוב כשחתם על הסכם עם רוסיה מבלי לגלות לו לפני החתימה. אין לו ברירה אלא להצדיק את ההסכם ברמה הציבורית למרות ההכרזות האנטי בולשביקיות שנשא לא מזמן. אם הייתה תקופה שחשב שהוא הפוליטיקאי שילמד את היטלר איך לנהוג, הוא מבין שכעת הפך לנגרר פוליטי במקום למוביל בפוליטיקה העולמית. הוא ניסה ברגע האחרון ליזום עוד ועידת שלום ולהראות כמנהיג מביא שלום, אך היטלר סירב. מוסוליני הדליף לאנגלים שהוא איננו ערוך ואיננו מתכוון להלחם כנגדם. הוא ביקש מ-היטלר שבע עשרה אלף רכבות עם ציוד לצבאו, דבר שהיטלר לא היה יכול להבטיח. ב-1 בספטמבר 1939 הוא הודיע לממשלתו שהחליט לא להצטרף למלחמתו של היטלר, וקיווה להישאר נייטראלי (או, כפי שהוא כינה זאת, "בלתי לוחם", מכיוון שהמילה "נייטראלי" הייתה בלתי פשיסטית בעליל).

השאלה העולה היא האם האמין לעצמו כשסיפר לעולם על צבא איטליה הענק המתוחזק לתפארת והמצויד בנשק מודרני בשעה שידע שאין לו צבא ממשי, או שמא לא רצה לדעת שהצבא קיים בדמיונו בעצם. אולי חשב שיצליח לעוור את העולם ואת תושבי איטליה כשהסתבך בהבטחות סותרות להלחם נגד אנגליה ולעזור להיטלר "במאה אחוז"? אישיותו המסוכסכת פנימית וחיצונית באה לידי ביטוי בעיקר בשטח זה בשל דעותיו על נחיצות המלחמה: מלחמה הייתה הדבר היציב היחידי במשנתו: מעולם לא שינה את דעתו בדבר הצורך במלחמה. כך, הוא החליט כי כל עובדי המדינה חייבים בלבישת מדים ובמקום לצייד במשהו את חייליו, הוא פיזר את המעט שיש לו על לבוש של פקידים ומורי בית ספר.

מלחמות כושלות

בשנת 1940 היטלר הזמין את מוסוליני לברלין ותמרן אותו בכך שהראה לו את מספרי הצבא הגרמני. מוסוליני לא יכול להודות שצבאו נחות ואמר שחיל הים שלו גדול מזה של בריטניה וכי חיל האוויר שלו מצויד כך שהוא יכול להשתלט מיד על הים התיכון. אך הוא עדיין איננו מבטיח להצטרף ממש. ושוב התעקש לדבר עם היטלר גרמנית בלי מתורגמן, כך שנולדו ספקות אם אכן הבינו נכון איש את רעהו. למרות שהכריז כי "הגיע זמן פגישתו עם ההיסטוריה", לא הזיז עדיין חייל אחד. הוא קיווה להצטרף לגרמניה רגע לפני נפילת אנגליה או צרפת כדי לזכות בתפארת ובשלל מבלי להלחם באמת.

מוסוליני הזהיר בסתר את בלגיה מפלישת היטלר ומכר לה נשק וכך ניסה לשחק בין כולם ולהמר על כל האפשרויות. לבסוף, מוסוליני הכריז על מלחמה אך לא התכוון להלחם באמת. כשחש שהוא עשוי להפסיד את האפשרות לדרוש טריטוריות או פיצויים, הזיז את חייליו ופתח במלחמה נגד צרפת, כמה ימים לפני שהאחרונה חתמה על כתב כניעה לגרמניה. הוא קיווה לקבל נתחים מדרום צרפת ואת קורסיקה כשלל.

בשלב מאוחר פתח מלחמה נגד יוון וכשל בה תוך ימים. במצרים נתקע צבאו לא מוכן, ובלוב הצבא היה חסר את אמצעי התנועה ונדרש לצעוד רגלי במדבר. האנגלים שיתקו את הצי אך עיתוני איטליה דיברו על ניצחונות בלתי פוסקים. גרמניה נחלצה לעזרתו והכניעה את יוון בשבועיים. היטלר, שהבין את אישיותו, חס על כבודו והסכים להעמיד פנים שהתכנון היה של מוסוליני.

מוסוליני והיטלר נפגשים כמה פעמים ומוסוליני יצא מדוכדך יותר ויותר. מכיוון שאיננו יכול להודות בתבוסות, לא מבין איך האיש עם השפם הצליח יותר ממנו. היטלר, שהבין זאת מזמן, השתמש בו בעיקר כדי להעביר מידע כוזב ולו מפני שמוסוליני המתעתע והולך הרכיל מוכר לכל הצדדים ידיעות שנופלות לידו.

מוסוליני ניסה להידחק בכוח לפלישה הגרמנית ברוסיה. לדעתו, העובדה שלא מתו מספיק איטלקים בקרבות עד כה הצביעה על חולשת אופי העם. הוא רוצה לחשל את העם, להראות כמשתתף בניצחון ולהשיג קלפי מיקוח בהסכם השלום ובהסכמי חלוקת הכוח האירופי לאחר המלחמה. כפי שאמר אחד השגרירים, "את מוסוליני מעניין מוסוליני במקום הראשון, הפשיזם בשני ואיטליה בשלישי". ובעוד שהיטלר ויתר על עזרת הצבא האיטלקי, הוא גייס שלוש מאות וחמישים אלף עובדים איטלקיים לתעשיות בגרמניה במקום הגברים הגרמניים שגויסו למלחמה. מוסוליני נעלב עד עמקי לבבו מהעובדה שהאיטלקים נחשבים למשרתים ולא לחיילים לוחמים.

שנת 1942 היתה שנת מפנה שמצאה את מוסוליני כמתעסק בזוטות במקום להשקיע במלחמה. הוא קבע את רפרטואר האופרה, בחר את קרייני הרדיו, המשיך לנזוף בפקידים המאחרים בבוקר וקבע מתי יחליפו שוטרי העיר את מדיהם ממדי קיץ למדי חורף. הוא קיבל מאות גזרי עיתונים מהעולם שעסקו בו והמשיך להראות לעם שהוא מחליט עבורו החלטות עד הפרטים הקטנים של חייו. חוסר היעילות של המשטר היה מדהים: למרות שמאות פקידים נכנסו כל יום לקבל הוראות, איש לא ציית ולא ביצע אותן. כולם הונו אותו. למעשה, הוא חי בבדידות חברתית. את הממשלה היה מכנס אחת לכמה חודשים בלבד וגם זה כדי להודיע על דברים חסרי ערך. הבירוקרטיה הלכה והתעצמה וגרמה לסרבול כך שאף אחד לא הכיר יותר את נפתולי המשרדים. האנדרלמוסיה הייתה גדולה כל כך עד שבמדינה שהייתה תלויה כל כך ביבוא דרך הים, אוניות היו נפרקות אחרי חודש במקום כעבור כמה ימים.

כל זה קורה מבלי שמוסוליני ידע כי הפך להיות האיש השנוא ביותר באיטליה. העיתונים לא כתבו על כך אך לפי דעת אנשי מפלגתו, רוב מוחלט של האיטלקים מקווים לתבוסה מוחלטת ולהסתלקותו. הוא, מצידו, המשיך להאמין - ודעתו אף התחזקה - שהאיטלקים הם שטחיים, חסרי אופי, בורגנים רודפי נוחות, רגשניים ואמנותיים מדי ולכן אינם מוכנים להלחם. באותם ימים התחילה להתפשט הרכילות על פילגשו הקבועה, שאת בעלה שלח למשרה ביפן כדי למנוע סקנדל והפרעה. בגלל השחיתות הכללית והאיבה המתפתחת לא קיבלו את הפילגש.

במפגש עם היטלר בשנת 1943 מוסוליני היה שבור מבחינה גופנית. הוא חלה מזה כמה זמן אך סירב להודות בכך או להיבדק בגרמניה כדי שלא יוכלו להגיד שרופאי איטליה אינם טובים. היטלר חש שמוסוליני מתקרב לסוף דרכו והחליט להזיז דיוויזיות מהמלחמה ברוסיה לכיוון איטליה כדי להתכונן לכבוש אותה במידה ויקרה למוסוליני משהו. כאשר מוסוליני חש שבנות הברית עלולות לפלוש לאיטליה, הוא ניסה להידבר איתן אך הן לא היו מוכנות להסכים אלא לכניעה מוחלטת. מוסוליני סירב להצעה כדי לא לפגוע ב"איטליה הגדולה" בהמשך וטען שיש לו אפשרות להמשיך במלחמה שנים רבות, שהמצב הפנימי טוב. האיטלקים, רובם רעבים כבר זמן רב, ידעו שהסיטואציה שונה לחלוטין.

הוא הפנה את זעמו נגד צ'רצ'יל והאנגלים וניסה להפחיד את האיטלקים כי האנגלוסקסים יהפכו אותם לעבדים אם תיכבש איטליה, כי ילדיהם יסורסו, כי יבזזו את אוצרות האמנות שלהם וכי האיטלקים עצמם יושמדו. כשהתחילה הפלישה, הוא נראה לא מודאג וטען שיש לו תכניות הגנה והפולשים עומדים להיהדף אחור. לא היו תכניות ולא היה לו במה להדוף. במפגש נוסף עם היטלר, האחרון הציע לארגן מחדש את הצבא האיטלקי תחת תכנון וגנרלים גרמניים. הוא נתן למוסוליני הרצאה בת שעתיים. בפעם הראשונה, מוסוליני חש שיתכן ששניהם מטורפים במקצת.

למרות שהתכוון והבטיח, מוסוליני לא העיז לפתוח פה בנוכחות היטלר ולהגיד לו שאיטליה יוצאת ממעגל המלחמה. כתגובה לחוסר האונים שלו מול היטלר, התפטר הרמטכ"ל האיטלקי. רומא הופצצה לראשונה מהאוויר. המלך הציע ל-מוסוליני להתפטר אלא שהוא איננו מגיב כלל. מצבו הבריאותי לאורך כל השנה היה רע. קרוביו דיווחו שהיו לו קשיי דיבור וחוסר עניין בסובב אותו. למעשה, הם האמינו היה הולך ומתנתק מהמציאות.

המועצה הגדולה התכנסה ודרשה חזרה את כל הסמכויות שהיו לה בעבר, והציעה כי המלך והפרלמנט ימצאו מדיניות חדשה שהולמת את המצב. מוסוליני היה חולה מדי מכדי להגיב להחלטה שהייתה נגדו, לראשונה מזה שנים רבות. לאורך הישיבה שארכה עשר שעות, כאשר הוטחה בו לראשונה ביקורת בפניו, ישב אפאתי ומנותק. הוא הלך לדווח למלך על דיוני המועצה.

תחילת הסוף

המלך, בלי שום הכנה מוקדמת, אסר אותו ומינה לו ממלא מקום. מוסוליני נדהם אך משהובטח לו שלומו האישי, הוא נרגע. השמועה התפשטה ונראה שהאיטלקים לא התנגדו לשינוי. גם בתוך מפלגתו לא נשמעו התנגדויות גדולות. איש לא נקף אצבע להצילו. הוא הושם במעצר, תחילה באי אחר כך הוא הועבר למלון בהרים. היטלר החרד לשלום ידידו יזם מבצע הצלה, שלח קבוצת קומנדו למקום המאסר וחטף את מוסוליני ממעצרו.

האמריקאים כבשו את דרום איטליה ו-היטלר כבש את צפונה. כך התפלגה איטליה הגדולה לשתי מדינות כיבוש. הגרמנים איפשרו למוסוליני להקים רפובליקה קטנה בצפון איטליה שמרכזה בסאלו. היטלר לא התכוון לעזור לו לחזור לרומא או לשלוט באמת. לדברי כל מי שראה אותו בימים הללו, הוא נראה חולה סופני. כשהוא עבר על העיתונים מהימים שהיה אסור, היה המום מכמות האיבה נגדו. הוא לא הבין איך ארבעים וחמישה ימי מעצר שינו את העם. הוא לא חשב שהזעם היה כבוש בתוך העם הרבה קודם לכן.

באותם ימים אלו הודה שהפשיזם אינו הרעיון העולה של המאה. שהוא היה תחבולה לתפוס את השלטון ולמעשה שלוחה שלו עצמו, וכי במותו יבוא קצו של הפשיזם. אלא שהוא המשיך להשתמש במלה כי היא כבר היתה קשורה למיתוסים שעדיין אסור היה לו לוותר עליהם. הרפובליקה של סאלו הפכה תוך כמה ימים למדינת משטרה כמו שהייתה איטליה בימיו. הוא הוציא להורג את הגוורדיה הישנה של עוזריו, ביניהם חתנו ושר החוץ לשעבר צ'יאנו, בטענה שבגדו ב-פשיזם. הגרמנים, שכבר לא סמכו עליו, הושיבו בביתו קציני ss שעקבו אחרי התכתבויותיו, צוטטו לטלפונים וקראו כל מלה שכתב.

במפגשים עם היטלר הוא הרגיש כשליט, והיטלר - לפחות על פניו - לא פגע בו אישית, אם כי סיפח לגרמניה חלקים מאיטליה, דבר שלא היה מתקבל בימים עברו ומוסוליני הצעיר יותר לא היה יכול לקבל בשום אופן.

ביוני 1944 הגיעו צבאות בעלות הברית לשערי רומא ומוסוליני לא הבין איך הגרמנים היו מוכנים לסגת צפונה מבלי להלחם. הוא קיווה שלפחות ילחמו על קו פירנצה, גם במחיר הקרבת פיצוץ הגשרים העתיקים ואוצרות האמנות. האנשים שחיו סביבו בסאלו חשבו שהשתנה, התרכך במקצת, חדל ממשחקי העמדת הפנים, כי רופאו הגרמני ריפא אותו. האיש הקרוב אליו ביותר בתקופה זו היה מי שעמד בראש המפלגה הקומוניסטית בעבר והיה תלמידו וידידו של לנין. הוא התחיל לדבר שוב על הלאמת התעשייה ואנשים חשבו שהוא חוזר לרעיונות סוציאליסטיים, אך למעשה זו הייתה נקמנות פשוטה בבורגנות הישנה ובתעשיינים שזנחו אותו, עונש לעשירים ושדה מוקשים חברתי למי שיחליף אותו בשלטון. הוא התפלא לגלות שהקומוניסטים כבר הצליחו לחדור ולהקים גדודי פרטיזנים באיטליה.

עם התקרבות הסוף בשנת 1945 מוסוליני בועט לכל הכיוונים. הוא רצה שברית המועצות תזכה באיטליה, כחלק מהשלל. הוא העריץ את מה שראה כהערצת הרוסים את סטאלין, גם אם להם לא היתה דרך אחרת. היה להם רק עיתון אחד ורדיו אחד, אמר פעם. הוא רצה לחתום הסכם עם "ידידו" צ'רצ'יל כנגד רוזוולט אך דחק בהיטלר לכבוש את בריטניה. הוא הצהיר שילחם עד האיטלקי האחרון. בינתיים ניהל שיחות עם נציגי הפרטיזנים בנוגע לשלומו. הוא לא רצה ליפול לידי בעלות הברית וקיווה שיזכרו לטובה את שנות מנהיגותו. כשנוכח שהפרטיזנים לא מתכונים לחוס עליו, ניסה לברוח אך הוא ופילגשו נתפשו. ב-28 לאפריל 1945 השניים הוצאו להורג על ידי הפרטיזנים הקומוניסטים. גופותיהם מועברות למילנו, שם הן נתלו יחד בכיכר העיר.

הערות על הספר

הספר הזה פורסם כבר לראשונה ב 1984 וזוהי הוצאה מחודשת שלו. הספר שופע עובדות וכל עובדה נסמכת במראה מקום. במסכים ראיונות יומנים והתרשמויות כתובות של מי שפגש את מוסוליני.

לאחרונה פורסמו שלוש ביוגרפיות על הרודנים שהביאו לשינוי כה עמוק בעולם שלפני ובזמן מלחמת העולם השנייה. היטלר סטאלין ומוסוליני. בחרתי לא לכתוב על היטלר, מסיבות שונות. וממילא כתבו על הספר מספיק.

על סטאלין לא כתבתי כי לא שמעתי עליו טובות. על חסרון עובדות ועוד בעיות בכתיבה. מוסוליני לכאורה היה חלק מהשלישייה אך בניגוד לאחרים רוב השפעתו הייתה בארצו בלבד. משמעותו לעולם הייתה למעשה די שולית, למרות שניסה להדחק בכוח לפוליטיקה העולמית.

למרות שהמחבר קורא לספר ביוגרפיה פוליטית התייחסתי בעיקר לעובדות המאירות את האישיות. כדי להסביר את עלייתו לשלטון היה צורך להרחיב ולהסביר את כל המצב הפוליטי הקשה שהשתרר באיטליה אחרי מלחמת העולם הראשונה. והאמת שלא ממש מוכרחים להבין הכול. היה אי סדר נוראי, ממשלות התחלפו פעמיים בשנה והמדינה הייתה בכאוס שלטוני. לא היה קשה, ולמעשה הייתה הזמנה פתוחה כמעט לאיש כוחני שיבוא ויקטוף את השלטון. והוא הגיע בדמותו של מוסוליני.

וראה פלא, האיש שכל כך רצה לשלוט, שהשלטון היה בראש מעיניו ושיא רצונו, משהגיע לשלטון לא ידע מה לעשות איתו. כמו ילד חסר דעה שיחק במשחק שכולו נועד לנצח את כולם, להאדיר את שמו. השלטון היה מלה ששמה אותו בראש פירמידה, אך בלי שום עניין אמיתי במתרחש. הכול היה סוג של משחק אם היה אמריקאי היה משחק בבובות אינדיאנים. על אופיו יש מספיק סיפורים בתוך המאמר הארוך הזה.

מה שצמרר משלב מסוים את עורי היה הדמיון בין הדברים שהצהיר שהוא מאמין בהם, דברים שכן ניסה לחולל לבין דברים שפה ושם מצהירים מנהיגים מסוימים בארץ. האם זה תמרור הזהרה?

מק-סמית כתב את הספר בשנות השבעים. לא היה עולה על דעתו דמיון נבואי למתרחש בארץ שהיא מחוץ לנושא שלו. ובוודאי שלא בימים ההם. אני חייב לציין שהספר קריא מאוד שוטף ומכניס את הקורא הן לנבכי הפוליטיקה והן לנבכי נפשו המוזרה של האיש שהביא לעולם את מושג הפשיזם. ספר מרתק באמת. הוא נקרא כמעט כמו רומן בדיוני בשל דמות גיבורו.

קשה לסכם ספר ארוך כל כך ותקופה מלאה בפרטים, עדויות, התרחשויות ומאבקים. הספר עצמו כתוב בצורה מרתקת מאוד ומכיל פרטים רבים אותם לא יכולתי להביא במאמרי הארוך. ועדיין, בסופו של דבר, שוררת אי-בהירות אודות אישיותו המוזרה של מוסוליני. ישנן רק עדויות להתנהגויות המוזרות, להפכפכות שלו, ליוהרה המתחלפת לעיתים בדיכאון משתק. האם זה היה מוסוליני? כנראה שהתשובה היא "כן". זה היה מוסוליני. אולם הדיון ההיסטורי ממשיך וימשיך בפשיזם, באישיות אשר חודרת לתודעה ומטפסת מעלה נוכח שברי הדמוקרטיה, בקסם שמהלכת טוטאליות על צעירים ללא תשובות ובניצחון הטירוף והטיפשות על ההיגיון והאינטליגנציה.

ההיסטוריון האנגלי אדוארד גיבון אמר כי ההיסטוריה היא דברי הימים של הפשעים, השיגעונות והאסונות של האדם. סיפור עלייתו ונפילתו של בניטו מוסוליני הוא ראייה חותכת לכך.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן