|
|
ייתכן כי הדרך המפורסמת ביותר ב-תולדות מדינת ישראל היא "דרך בורמה". דרך שכונתה על שם דרך אותה הפעיל הצבא הבריטי בעת מלחמתו ביפנים ב-בורמה ועקפה את הדרך הראשית אשר נשלטה ע"י היפנים, כשהיא מתפתלת דרך אזורים הרריים קשים ביותר לתנועה, במטרה להעביר אספקה מ-בורמה ל-סין, עבור בעלות הברית, בעזרתה עלה בידי האחרונות להתגבר על היפנים . דרך בורמה הישראלית הייתה בעלת חשיבות עליונה לשבירת המצור על ירושלים, שיכול היה להביא לכיבושה. היא הייתה הדרך החלופית שאפשרה גישה לירושלים הנצורה במהלך מלחמת השחרור ועקפה למעשה את מוצבי הירדנים, שהיו ממוקמים באזור לטרון. תחילתה של דרך בורמה הישראלית בכביש מסמייה –לטרון (צומת הגבורה-נחשון). היא פונה מזרחה ועוברת בין הכפרים הערביים בית ג'יז ו-בית סוסין ,חוצה את כביש שער הגיא הרטוב, עוברת מדרום לכפר בית מחסור ומתחברת לכביש שער הגיא ירושלים, בסמוך ל-כפר סאריס (שואבה כיום).
ירושלים הייתה
נתונה אז במצור בידי הירדנים ובעיר שררה אווירת ייאוש. מנות המזון הופחתו ומים
חולקו במשורה. תורים ארוכים הזדנבו בקרבת נקודות החלוקה וליד ברזי המים
והמשאבות. היה ברור כי יש לפרוץ את המצור, אחרת העיר עלולה ליפול. ניסיון נואש
לפרוץ את הדרך לעיר נעשה תחת פיקודו של האלוף דוד מרכוס (מפקד חזית ירושלים, שעל
חייו נעשה סרט הוליוודי בכיכובו של קירק דאגלאס, בשם "הטל צל ענק") שהוביל כוחות
בניסיון לתקוף את לטרון, ממנה חלשו הירדנים על הדרך לירושלים. קרב עקוב מדם
התחולל במקום, אך הפעולה נכשלה והכוחות הישראליים נסוגו, באחת התבוסות הגדולות
שלהם באותה המלחמה. ירושלים נותרה נצורה כשהייתה ואיש לא ידע מה ניתן עוד לעשות.
אז התגלתה "דרך בורמה" שהביאה להצלת העיר ואולי גם לניצחון במלחמה כולה. דודו של כותב שורות
אלה, משה (מוסה) אשד, איש יחידת גבעתי, הוא האיש שעבר בדרך זו לראשונה, לצידם של
שלושה מעמיתיו. סיפורו מובא כאן. "בסוף מרץ 1948, לאחר ששלוש שיירות לא הצליחו לחדור לירושלים מגוש עציון, חולדה ויחיעם, החליטו במפקדת ההגנה שיש צורך לשנות את השיטה ולהקים כוח גדול שיפרוץ לאזור. אז נהגה מבצע נחשון, רוכזו מספר חטיבות והוקמו שלושה גדודים. ב-1 באפריל הועברו היחידות מתל אביב, אך היה מחסור בנשק. הוצאה פקודה להקצות נשק בעבור מבצע הפרישה. אז הגיעו ספינות נשק מצ'כיה ואפשר היה לחלק לכל חייל נשק אישי. הכוח הגדול יכול היה להתארגן. ב-13 באפריל עברה שיירה גדולה נושאת אספקה לירושלים. ב-19 באפריל עברה שיירה גדולה שכללה מכובדים כגון בן-גוריון. אז הסתיים מבצע נחשון והחל מבצע הראל - על כל משאית התמקמו חיילים. אנו היינו צוות גבעתי, במחלקה בת שלושה משוריינים שכונתה הליווי הצמוד מגדוד 54, שתפקידה היה ללוות את השיירה. אני הייתי קצין המודיעין של הגדוד. כשעברנו ליד הכפר הערבי דיר איוב נפתחה עלינו אש קשה ונאלצנו להמשיך בחסות החשיכה. הכנופיות הערביות תקפו את המכוניות, שחלק מהן נפגעו, ורבים נפגעו. חלק מן המכוניות שנפגעו הן המשוריינים המצויים כיום בצידי הכביש. במסגרת מבצע "מכבי" הצליחו כוחותינו, לאחר קרבות כבדים, להשתלט לזמן קצר על דיר איוב ולטרון. מיד תוכננה שיירת אספקה וציוד לעיר הנצורה שכונתה "שיירת היתום", מאחר ומתוכה הצליחה רק מכונית בודדת אחת להגיע לירושלים ב-15 במאי. ב-17 במאי הצלחנו להעביר עוד שיירה ובה 25 מכוניות. בדרך מצאו שם בחור שנעדר בקרב קודם והתברר שהתחבא במערה ואכל חרובים במשך חמישה ימים. ברגע ששמע את הבחורים שלנו יצא החוצה וצעק אליהם. הושטתי לו מים למעלה והחזרנו אותו ליחידתו. אחר כך שוב נחסם הכביש. באותו השבוע התמניתי לקצין המודיעין של מרחב באב אל ואד. אז התחיל מבצע בן נון שמטרתו הייתה לכבוש את לטרון, ואף הוקמה חטיבה חדשה שכונתה חטיבה 7. מבצע בן נון כשל, וב-29 במאי הוחלט על מבצע בן נון ב', במסגרתו נכבשו מספר כפרים ערביים. אך במסגרת כל האירועים האלה היינו אנחנו בירושלים מנותקים. הדרך חזרה נחסמה על ידי הערבים ואי אפשר היה לחזור".
ב-27 למאי יצאו מירושלים שלושה פלמחניקים ובראשם אריה טפר בדרכם לביתו בתל אביב. הם הגיעו בדרך לא דרך לחולדה. אריה טפר וידידיו נחשבים, על פי אחת הגרסאות, למי שגילו את דרך בורמה. אולם על פי מוסה הדרך בה עברו לא הייתה כלל בטוואי של מה שכונה מאוחר יותר דרך בורמה. הייתה זו "דרך לא דרך", דהיינו - שבילים קשים למעבר שבהם לא יכלו לנוע מכוניות וג'יפים. טפר, על פי אחת הגרסאות, נטש למעשה את ירושלים, שם הסתכסך מסיבות שונות עם עמיתיו. מסעו זכה אמנם לפרסום כתוצאה מכתביו של הסופר מנחם תלמי, אולם לא היה לו קשר רב לגילוי דרך בורמה "האמיתית". בינתיים החליט מוסה כי גם הוא יכול להשתחרר ולצאת, לחבור ליחידתו במקום להישאר "תקוע" בירושלים. אלא שמוסה ידע, כמו כולם, כי הדרך חסומה ומסוכנת מאין כמוה. האגוז הבלתי אפשרי לפיצוח ששמו לטרון היה עדיין בידי הירדנים. הסיכויים לפתיחת דרך חדשה בזמן הקרוב נראו קלושים ביותר. אך מוסה החליט לצאת בכל זאת, ובטוואי חדש שלא נוסה עד כה, בתקווה לעבור דרך משמרות האויב. בוקר אחד שמע כי חטיבה 7 כבשה את הכפרים בית ג'זין ו-בית סוסין. עתה, משהשתלטו יחידות חטיבה 7 על שני הכפרים בית ג'זין ו-בית סוסין והתבססו בהם, נמצאה בידיהם דרך ארץ רצופה מחולדה והשפלה עד לשתי הכיפות הנמצאות מערב לדרך הרטוב שער הגיא. מדרך זו מזרחה הייתה שוב חטיבת הראל בשליטה מלאה בשטח שלאורך דרך העפר העולה מכביש הרטוב לבית מכיר, ממשיכה משם לסריס ומגיעה לכביש הראשי שלמרגלותיה. בין שני אזורים אלה נותרה רצועה צרה ברוחב שניים או שלושה קילומטרים שהפרידה בין שני האזורים שבידי העברים. לכל אורכה של דרך עפר זו עברה דרך עפר שחיברה את הדרך היורדת מבית מחסיר עם הכביש הראשי לירושלים, כ-4 ק"מ מערבית לשער הגיא. בדרך עפר זו היו הערבים וחילותיהם משתמשים באופן רציף, בעקפם את קטע הכביש הראשי שמוקש על ידיהם. בין בית סוסין שבידי החטיבה ובין דרך עפר זו חצץ מרחק בן פחות מקילומטר, ללא דרך. דרך העפר עברה בוואדי ורכס גבעות הפריד בינה לבין רכס לטרון, דיר איבו, שהיה בידי הלגיון הירדני. מוסה בחן את המפה וראה כי המרחק בין שני המקומות הוא חמישה קילומטרים. הוא החליט כי ניתן לבחור את הציר הזה למסע רגלי וכי ההליכה ברגל בשטח זה אפשרית . המבצע נראה עדיין מסוכן ולא כדאי בגלל הערבים שהסתובבו שם. האנשים בירושלים חשבו שדעתו של מוסה השתבשה עליו. תוכנית המסע הייתה מסוכנת ביותר. אבל מוסה היה ועודנו אדם שהכיר את האזורים האלה כאת כף ידו. העובדה שמשהו נחשב לבלתי אפשרי מעולם לא הטרידה אותו ביותר. המפקד נתן לו לבסוף, בחוסר חשק, אישור לצאת לדרך "על אחריותו בלבד".
תוכניתו של מוסה הייתה פשוטה, אם גם מסוכנת: להסתנן בין ההרים ולהגיע בחסות החשכה אל חולדה, הנקודה העברית הראשונה מן העבר השני של הקווים. מוסה הכיר היטב את האזורים האלה עוד מהתקופה בה היה נער, כאשר נהג לערוך שם טיולים, ומתקופת שירותו הצבאי, כאשר הוא וחבריו נהגו לערוך באזורים אלה מסעות אימונים. הסביבה הייתה נהירה לו היטב ואת כל הידע המפורט שהיה ברשותו אודות האזור התכוון לנצל כעת, במסגרת המסע המסוכן. הוא מצא לו שלושה שותפים שהיו מוכנים לסכן את חייהם ולהצטרף אליו. היו אלה הפלמחניק שמואל ללקין, שקיבל אישור חופשה מהראל, קצין קשר של אלכסנדרוני שנתקע בירושלים יחד עם מוסה, אבא טורקלטוב ואיש אכ"א שנשלח לבצע את רישומי החיילים הנמצאים במרחב ירושלים. כולם אנשי יחידות וחטיבות שונות שלא הכירו זה את זה אך החליטו לצאת למסע המסוכן יחד. בליל ה-28 במאי הצטיידו בנשק ומימיות ועם רדת הערב היו נכונים לצאת. מעט מחבריהם, שידעו על התוכנית המסוכנת, באו להיפרד מהם ולאחל להם דרך צלחה. הארבעה נופפו בידיהם לשלום ונעלמו במעלה הגבעות המיועדות אל שער הגיא. בדרך הם שמעו צרורות בלתי פוסקים של יריות ואם כי לא ידעו את מקורן, נראה היה כי מקורן בחיל האויב. אם היה זה מאתר אותם, מותם היה מובטח. אולם ארבעת הלוחמים המנוסים הקפידו שלא להשיב באש וכך לגלות את מקומם, דבר שייתכן והציל אותם ממוות בטוח. האויב לא גילה אותם. הם יצאו ממקום מסתורם והמשיכו במסע. בזהירות הם גלשו מן הגבעות ולאחר כשני קילומטרים הגיעו לנקודה בה היה עליהם לטפס בשביל הצר והקשה לבית סוסין. הם האיצו את התקדמותם וכשהגיעו סמוך לפסגה שמעו קריאה "ששון", וקראו בתשובה "הפורצים!", הסיסמה המקובלת במרחב הראל. אלא שלא זו היה המענה המבוקש, שאמור היה להיות "ושמחה". החיילים היהודיים, ששמו לב לדמויות המתקרבות מאזור ההפקר, חשדו כי מדובר בערבים ורק החלטתו של המח"ט המקומי, יהושע ארבל, שהחליט לקרוא את הסיסמה, הצילה אותם. היו אלה אנשי גדוד 52 שנשלח לתקוף את המשלט דיר איוב במבצע בן נון ב'. מוסה גילה כי רוב האנשים היו מוכרים לו. אנשי הגדוד המשיכו בדרכם לכיוון גבעת החתולה, להתקפה על משלט דיר איוב, בעוד מוסה וקבוצתו ממשיכים מערבה, עד שהגיעו לבסוף ליעדם, חולדה, באור היום. בכך הוכיחו כי ניתן לעבור מירושלים לחולדה. אך אם ציפו לקבלת פנים נלהבת לאחר המסע המפרך הם טעו. חולדה הייתה נתונה בדיוק אז תחת התקפת מטוסים מצריים, והלוחמים נאלצו לתפוס מחסה מפני התקפת המטוסים. כשסיפרו שהגיעו זה עתה מירושלים הנצורה התקשו האנשים להאמין להם. לאחר מכן נכנסו לחדר האלחוט והודיעו למפקדם כי שלום להם - המסע עבר בהצלחה וללא נפגעים. משם המשיכו מוסה ואנשיו לעקרון. הוא הגיע לביתו בתל אביב ולמחרת חזר לתל נוף, לגדוד 54. מוסה ועמיתיו הוכיחו מעבר לכל ספק כי ניתן לצעוד בנתיב החדש, ברגל, מירושלים לתל אביב. אולם לצרכי האספקה לירושלים הייתה השאלה החשובה: האם ניתן יהיה לעבור בדרך שהתגלתה גם במכוניות? ביום שלאחר המסע הפרטי של מוסה ואנשיו, בלילה שבין ה-29 ל-30 במאי, עברו בנתיב החדש שני ג'יפים צבאיים משני כיוונים שונים. בג'יפ אחד נסע עמוס חורב ובג'יפ השני חייל שכונה "רעננה". כאשר נפגשו לבסוף הג'יפים, הבינו כולם כי אכן קיימת בנמצא דרך שתאפשר עלייה מירושלים שאינה חסומה בידי הירדנים. הכוחות ארגנו שבעה ג'יפים והתחילו להעביר אספקה מ-ירושלים. הם נסעו במקביל. מספר ימים לאחר מכן יצאה שיירה בת עשרה ג'יפים לדרך כשהיא עמוסה בתותחים ופגזים. השיירה יצאה בחסות החשכה, אולם בשל תקלה שאירעה במחצית הדרך נאלצה לחזור על עקבותיה. למחרת יצאה שיירה חדשה ואחרי קשיים שנדמו כאינסופיים, בנסיעה על דרך שאינה מתאימה כלל לכלי רכב, הצליחה לבסוף להגיע לשער הגיא. משם הייתה הדרך לירושלים בידי כוחותינו. הג'יפים המשיכו במסעם כל לילה, בספקם לעיר הרעבה מזון ותחמושת. לצד הג'יפים עמלו כמה עשרות פרדות ואפילו גמלים. בינתיים הובהלו למקום טרקטורים, מכונות יישור, חוצבים וסוללים שבנו שם את דרך בורמה. הלגיון הירדני ניסה להפריע לעבודה מספר פעמים על ידי הפגזות, אולם לשווא. פעם או פעמיים ניסו הערבים אפילו לכבוש את המקום, אך ללא הצלחה. דרך בורמה הפכה לעובדה קיימת ולנתיב היחיד לירושלים. מוסה עבר לנגב, שם נלחם בנגבה. האירועים החשובים ביותר בהם נטל חלק היו כיבוש חוליקאת ופעולת נחיתה עם תחילתו של מבצע יואב. הוא פיקד על מחלקה שכבשה את משלט 123 בחוליקאת. הוא נתן שם את הפקודה "הסתער!" ונפגע מכדור בלסתו בעת שהיחידה הסתערה. לאחר מכן היה בצוות הדיונים בין ישראל והירדנים והיה בין האנשים שקבעו את הגבול שבין חוסבאן ל-בית גוברין. היום יש לו סוכנות נסיעות משגשגת, אך הוא עסוק בכתיבת ובעריכת ספרים המתארים את תולדות יחידתו במלחמת העצמאות. שני ספרים כאלה יצאו לאור בשנים האחרונות: "חיל השדה" (הח"יש) במחוז תל אביב" ו-"גדוד 54 גבעתי במלחמת העצמאות". "דרך בורמה" בספרות סיפור גילוי דרך בורמה הפך מפורסם בגרסאות שונות, משונות וסותרות. אנשים שונים ייחסו לעצמם את גילוי הדרך. הסיפור הפך גם מקור לגרסאות בדיוניות שונות: בכרך "מקראות ישראל לכיתה ד'" שהופיע בהוצאת מסדה בשנת תשכ"ו פורסם סיפורו של יהודה סלוצקי "דרך חדשה לירושלים" (שמן הסתם פורסם במקורו באחד מעיתוני הילדים). הסיפור, עיבוד דמיוני לסיפורו האמיתי של מוסה, מתאר כיצד מ-ירושלים הנצורה יוצא הלוחם עוזי כדי למצוא מעבר למכוניות וג'יפים, דרכו יוכלו להגיע לעיר אנשים חדשים, נשק, מזון ומים. עוזי מחפש לבדו דרך חדשה ואלמוני ש"עריסתו היא בין צרעה ואשתעול" מוליך אותו בדרך חדשה כזו, לפני שנעלם. "הבחור גבוה כאלון חסון, שערות ראשו ארוכות ויורדות על ערפו, כאילו לא הסתפר מימיו וזקן שחור עוטר את פניו". .."איש פלמ"ח הוא מאה אחוז," חושב לו עוזי, "מוזר הדבר שאינני מכיר אותו. הבה ואשאל אותו על הדרך ". "מבין אתה, טעיתי בדרך מירושלים. אולי תוכל להגיד לי איפה נמצא אני עכשיו ואיך אוכל להגיע לעברה השני של לטרון". והאלמוני מצטחק ואומר בנחת: "בין צרעה ואשתעול תעמודנה רגליך. ואתה אל תירא, אני אהיה לך לעיניים במקום הזה. וגם אל מחוז חפצך אביאך בשלום". האלמוני הולך ועוזי הולך אחריו ומהרהר : "איפה ראיתי את הבחור הזה? צעיר לימים איננו. כנראה איש פלמ"ח ותיק הוא, הרבה עבר בארץ לארכה ולרחבה. מתהלך הוא בין ההרים האלה כאילו בין צרעה ואשתעול עמדה עריסתו". עלו שניהם במעלה הגבעה וכשהגיעו לראשה ראה עוזי אור מנצנץ במרחק. "לך, עוזי, אל האור". אמר האלמוני. "שם תמצא את האנשים אשר אתה מבקש. בבואך לשער תן אות ואמור "הפורצים יגיעו", ולא יאונה לך כל רע. "ואתה, כלום לא תבוא עימי?" שאל עוזי. "לא," ענה האלמוני, "בין צרעה ואשתעול, שם מנוחתי ולשם אחזור". לשווא החזיק האויב במבצר לטרון ולא הרפה ממנו. לשווא ניסה לנתק את ירושלים ולמנוע ממנה נשק, מזון ומים. דרך חדשה נפתחה בהרים - ירושלים נצלה. וימים רבים חיפש עוזי את האיש הגבוה והחסון, ארך השערות ושחור הזקן, את האיש מצרעה ואשתעול. אך לא מצא אותו... (דרך חדשה לירושלים) לקוראים המתמצאים בתנ"ך ברור כי המדובר ב-שמשון הגיבור. (למוסה לא זכור היה כי הוא ועמיתיו נתקלו באיש מעין זה כאשר צעדו לראשונה ב-דרך בורמה, כאשר שאלתי אותו על כך בילדותי...) דרך בורמה בקומיקס עוד גרסה של הסיפור, הסיפור המצויר "דרך בורמה", שכתב וצייר מרדכי אלון בכרך ל"ז של "דבר לילדים" ב-1967, סיפר את סיפורם של הלוחמים שגילו במקרה את דרך בורמה לירושלים במלחמת העצמאות, באמצעותה הצליחו כוחותינו להעביר אספקה לירושלים הנצורה. העורך אוריאל אופק הגדיר את הפרשה כ"אחת הפרשות המרתקות בקורות מלחמת העצמאות. מבצע שהציל את ירושלים הנצורה". בהקדמה לסיפור שהופיעה ב"דבר לילדים" כתב אלון: "זה מכבר ביקשתי להחיות בצורה מוחשית את פרשיות הגבורה שהביאו לעצמאותנו. את הסיפור על דרך בורמה שמעתי מפי אנשים שחיו את התקופה הזאת. אני מקווה שיהיה זה הסיפור הראשון בסדרה המוקדשת לקוראים הצעירים". התקווה הזאת לא הוגשמה וזה היה הסיפור הראשון והאחרון מסוגו, פרי עטו של נבון.
הסיפור הופיע ב-14 חלקים בגיליונות 37-51 של הכרך, בין ה-23 למאי וה-29 באוגוסט. העיתוי הזה לא היה מקרי כלל. תקופת הופעתו של הסיפור הלא ארוך חפפה כמעט במדויק מאורעות כבירים באותה התקופה - את תקופת ההמתנה והחששות מפריסת הגייסות המצריים של נאצר ליד הגבול, את מלחמת ששת הימים ואת השבועות מלאי ההתפעמות מן הניצחון שלאחרי המלחמה. מעניין שרק שבועיים לפני הופעת הסיפור לראשונה הופיע בגיליון יום העצמאות של השבועון מאמר מאת "הכתב הנודד" (ככל הנראה אחד העורכים, אפרים תלמי או אוריאל אופק) בשם "על חומותייך ירושלים", שתיאר את תקופת מצור ירושלים במלחמת השחרור ואת סיפור גילוי דרך בורמה. להערכתי החליטו העורכים מייד להפוך את הפרשה ממלחמת העצמאות שתוארה במאמר לסיפור מצויר כאמצעי עידוד וחיזוק מורל לקוראים על רקע האירועים הביטחוניים הקשים. וכך, בעוד שבשאר עמודי הגיליון תוארו בכל שבוע האירועים הקודרים שעסקו בריכוז צבאותיו של נאצר, סגירת מיצרי טיראן ולאחר מכן אירועי מלחמת ששת הימים והשבועות שלאחריה, בעמוד האחרון של כל גיליון באותה תקופה חזרו הקוראים לימי הגבורה של מלחמת העצמאות, בשילוב שנראה בדיעבד מתאים מאין כמוהו.
זהו אחד מסיפורי הקומיקס המעטים המתרחשים על רקע מלחמת העצמאות, וככל הנראה הטוב שבכולם. אלמלא אותה קבוצה קטנה של לוחמים עקשניים ואלמלא גילויה של דרך בורמה אין לדעת כיצד הייתה מסתיימת המערכה ומה היה עולה בגורלה של ירושלים. ייתכן מאוד כי כולה הייתה נופלת בידי הירדנים, ונושאת עימה תוצאות שלא תשוערנה באשר לעתיד המלחמה והמזרח התיכון כולו. המשורר נתן אלתרמן סיכם את התחושות שליוו את פריצת "דרך בורמה" ופתיחת הדרך לירושלים בשיר הידוע הבא מ"הטור השביעי" שלו: דבר מבקיעי הדרך / נתן אלתרמן
"עברנו את הדרך, והיא פתוחה" - הודיע הרץ נושא המגילה בטקס פתיחת הדרך
לירושלים.
|
