אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עידן הפוסט- תעשייתי: המעמד הנמוך ובעיית העוני


התמונה של רבקה שפק ליסק

העידן הפוסט- תעשייתי: המעמד הנמוך ובעיית העוני מאמר חמישי בסדרה: העידן הפוסט- תעשייתי (הסדרה עוסקת בתקופה לאחר מלחה"ע השנייה עד שנות ה- 1980)א. בעיית העוני עוניגלבריית העריך, כידוע, במחקרו "חברת השפע", שפורסם ב-1958, שעד שנות השמונים תהיה בעיית העוני תופעה שולית של לא יותר מ-10% מהאוכלוסיה ושרוב העניים יהיו שחורים ולא לבנים. פארקר והארינגטון חלקו, כידוע, על הערכותיו של גלבריית והעריכו שהעוני נמצא בעליה ויגיע ל- 20%-30% מכלל האוכלוסייה. עפ"י הנתונים הרשמיים ל-1980 היוו העניים 13.0% מכלל האוכלוסייה והחלוקה הפנימית היתה:10.2% - לבנים 32.5% - שחורים25.7% - לא לבנים אחריםניתוח הפיזור הגיאוגרפי של העוני מראה שבדרום קיים ריכוז גדול יותר של עוני מאשר בשאר חלקי המדינה:בדרום - 16.5%במערב - 11.4%בצפון מרכז - 11.4%בצפון מזרח - 11.1%כ-50% מהעניים הם פועלים בלתי מקצועיים, פועלים חקלאיים, חוואים או אריסים עניים, מפוטרי "איזורי מצוקה" ומפוטרי התעשייה בערים. השאר הם מבוגרים עניים, נכים וחולים כרוניים, משפחות חד הוריות, אלכוהוליסטים, מכורים לסמים ובעלי הפרעות נפשיות. מספר נתונים נוספים שופכים אור על המצב:בשנות הששים היה קו העוני הכנסה מתחת ל- 3,000 דולר לשנה ו-22% מהאוכלוסיה היתה מתחת לקו העוני. בשנות השבעים היה קו העוני כ - 4,000 דולר ו-11%-12% היו מתחת לקו העוני. ב-1980 היה קו העוני למעלה מ-8,000 דולר ו-13% היו מתחת לקו העוני.אחוז המשפחות מתחת לקו העוני נמצא בירידה: ב-1970 היו 7.0% מהמשפחות הלבנות, 28.3% מהמשפחות השחורות ו-19.0% מהמשפחות הלא לבנות מתחת לקו העוני. ב-1980 חל שיפור: 6.3% מהמשפחות הלבנות, 24.0% מהמשפחות השחורות ו-21.4% מהמשפחות הלא לבנות נמצאות מתחת לקו העוני.שיעורי האבטלה הארצית בארה"ב בעידן הפוסט-תעשייתי אינם גבוהים והם נעים בין 5%-6% בשיעור ארצי. הבעיה היא ששיעורי האבטלה גדולים יותר בקרב המיעוטים:ב-1970 היו 4.5% מהלבנים מובטלים לעומת 7.8% מהשחורים ו-8.2% מהלא לבנים האחרים. ב-1980 היו 5.8% מהלבנים מובטלים לעומת 10.8% אצל השחורים ו-12.6% אצל הלא לבנים האחרים. כיסי האבטלה העיקריים נמצאים בקרב מיעוטים בערים הגדולות.גלבריית העריך נכון שתחול ירידה באחוז העניים ושרובם יהיו שחורים ולא לבנים.ב. החוקרים חלוקים ביניהם לגבי הגורמים לעוני בחברה הפוסט – תעשייתית: תיאוריה א' - מדברת על תרבות העוני ומסבירה את תופעת העוני בהקשר לתכונות האישיות של העניים. הפיתרון לבעייה, לדעת בעלי תיאוריה זו הוא בשינוי התכונות של העניים. תיאוריה ב' - קובעת שהעוני הוא פונקציה של הנסיבות הכלכליות והפוליטיות ורק שינוי התנאים הכלכליים והפוליטיים יביא לפיתרון בעיית העוני. חסידי התיאוריה השלישית - התיאוריה המבנית, מנתחים את התופעות השונות המאפיינות את החברה הפוסט-תעשייתית גורמות לעוני: 1. המעבר מהכפר אל העיר של חקלאים ופועלים חקלאיים עניים חסרי השכלה ומקצוע ההופכים לפועלים בלתי מקצועיים, כולל מהגרים מארצות נחשלות.2. הכלכלה הדואליסטית, המתחלקת לתעשיות העיקריות בהן מועסקים פועלים מקצועיים ומקצועיים למחצה לעומת תעשיות הפריפריה שבהן מועסקים פועלים בלתי מקצועיים ותנאי העבודה והשכר בהם גרועים בהרבה מהתנאים בתעשיות העיקריות.הפיזור הבלתי שווה של התעשיות ע"פ הארץ הגורם להבדלים איזוריים בתעסוקה ורמת חיים.3. השינויים המבניים המתחוללים בכלכלה, כמו המעבר מהעסקת פועלי צווארון כחול ללבן, או המעבר משימוש בפחם וסגירת מכרות לשימוש במקורות אנרגיה חלופיים.4. התנודות של שפל ושגשוג בכלכלה המלווים בתקופות של אינפלציה ואבטלה והמדיניות הפדרלית היוזמת האטה בכלכלה לשם הורדת האינפציה ועוד...ג. העולם התחתון הכלכלי העניים, שהם פועלים חסרי השכלה ומקצוע מועסקים, במדה שאינם מובטלים, בתעשיות הפריפריה או במה שמכונה "העולם התחתון הכלכלי". בעולם זה כלולים עובדי שירותים: מסעדות, בתי מלון, בתי חולים, מכבסות ומשק בית, בצד פועלים במפעלים קטנים ( sweat shops ). פועלי השירותים עובדים בד"כ על בסיס יומי בעוד שהפועלים במפעלים הקטנים עובדים על בסיס שבועי. תנאי העבודה והשכר הם ירודים. רובם מקבלים שכר נמוך משכר המינימום, מכיוון שהם אינם מכוסים ע"י חוק שכר מינימום. במדה שהם מכוסים ע"י החוק הוא אינו נאכף ביעילות מספקת. "הוועדה הארצית ליחסי עבודה" (nlrb) לא פעלה ליישום החוק במקומות עבודה אלה. פועלים אלה נתונים לחסדי מעבידים שחלקם הם מושחתים ורוב הפועלים אינם מאורגנים באיגודים מקצועיים ולא זכו, על כן, להגנה מפני מעבידים מושחתים. יתר על כן, בשנות השישים נתגלו תופעות של שחיתות בחלק מהאיגודים שכן פעלו בקרב פועלי העולם התחתון הכלכלי. איגודים אלה נשלטו ע"י מנהיגים מושחתים, שכונו raketeers. . הם נהגו לחתום על הסכמי עבודה עם מעבידים ומחקו, תמורת שוחד, מההסכם סעיפים על שכר ותשלומים אחרים שהיו מגיעים לעובדים. אותם עובדים שילמו מסי איגוד, אבל קבלו שכר נמוך ולא קיבלו הגנה מהאיגוד. המקרה המפורסם ביותר היה בשיקגו ב"איגוד פועלי בתי המלון והמסעדות".מפוטרי התעשייה בערים היו מפוטרי יעול ואוטומציה. אלה היו פועלים מקצועיים ומקצועיים למחצה שהיו קורבן לסגירת מפעלים בלתי רווחיים, או ליעול ואוטומציה, או למעבר לשימוש בפועלי צווארון לבן, במקום כחול במפעלים אחרים. הם היו מאורגנים באיגודים מקצועיים ונהנו מהגנתם, מכול ההטבות של חברי איגודים ומתנאי עבודה ושכר טובים. אבל, אלה מבין המפוטרים שהיו מעל גיל ארבעים התקשו למצוא תעסוקה במקצועם ונאלצו להסתפק בעבודות בלתי מקצועיות או להיות מובטלים. הפיטורים הביאו לאובדן כול ההטבות והזכויות של חברי האיגודים: תשלום הפנסייה מטעם האיגוד היה מותנה בעשרים שנות עבודה. קבלת ביטוח סוציאלי מלא מהמדינה הייתה מותנית בתשלומי העובד והמעביד עפ"י "חוק הביטוח הסוציאלי". כמו כן, בעקבות המצב החדש ירדו לטמיון רבים מההישגים שהושגו בעמל חיים. מוצרים שניקנו בתשלומים כמו מכונית, בית, ריהוט וכו' נלקחו אם הפועל לא עמד בתשלומים. משפחת הפועל ירדה למעמד הנמוך.מפוטרי "איזורי המצוקה" היו מפוטרים באיזורי מכרות או איזורים שפרנסתם על מפעל אחד המפרנס עיירה שלמה. מפעלים שחדלו להיות רווחיים נסגרו ומכרות לא מעטים נסגרו לרגל המעבר לאנרגיות חלופיות, או הכנסת מיכון ואוטומציה ופיטרו חלק מהפועלים. עיירה שהיתה בנויה על מקור תעסוקה עיקרי אחד הפכה ל"איזור מצוקה". למפוטרים לא היה סיכוי למצוא תעסוקה באיזור. במידה שהגיעו לאיזור מפעלים חדשים הם בד"כ היו מעוניינים בעבודה זולה והעסיקו בעיקר נשים. הירידה בהכנסה של חלק ניכר מהאוכלוסיה פגעה בתקציב של העיירה והביאה לירידה ברמת השירותית. הצעירים עזבו והמבוגרים שרכשו להם בית שעמלו כול חייהם על תשלום המשכנתה שלו לא היו מוכנים לעזוב, והפכו למובטלים המתפרנסים מהשכר הנמוך של האשה העובדת, במדה שהיא הייתה מועסקת. המפוטרים איבדו, כמובן, את כול הזכויות וההטבות שהיו להם כחברים באיגוד מקצועי ואם פגרו בתשלומים על מוצרים שרכשו, הם נלקחו מהם. האנשים הללו ירדו למעמד הנמוך.האלכוהוליסטים, המסוממים והאנשים בעלי מופרעות נפשית הם בד"כ "חסרי בית". הם מתגוררים ברחובות או בתחנות רכבת בעונות הקור ואינם מסוגלים לעבוד ברציפות. הם חיים מגניבות ומעבודות מזדמנות. הם שתויים או מסוממים רוב הזמן. אלה הם אנשים ממעמדות שונים, גברים ונשים, שנדרדרו בשל בעיות אישיות, בעיות נפשיות או שנאה עצמית. הם אינם מרובים, אבל בולטים לעין בשל העובדה שהם גרים ברחוב.קבוצה נוספת הם אלה השייכים לתרבות העוני מזה מספר דורות. חלקם לבנים כפריים ממוצא אנגלוסכסי מהרי האפלצים ואיזורים חקלאיים נחשלים ש"זכו" לכינוי "זבל לבן" וחלקם הם שחורים עניים מאיזורים כפריים ועירוניים. הלבנים העניים חיו במשך דורות באיזורים חקלאיים נחשלים, הם חסרי השכלה וחסרי מקצוע וחסרי כישורים להסתגלות לחיים בחברה מודרנית. מחקרים מראים שהם דור תשיעי לתרבות העוני, וחיים בתת-תזונה יחד עם ריבוי נשואי קרובים, שהביאו לתופעה של פיגור שכלי. השחורים העניים אף הם חסרי השכלה ומקצוע לאחר דורות של תרבות עוני ותת-תזונה.שתי הקבוצות סובלות, נוסף לכך, מתנאי דיור ירודים, נשואים בגיל צעיר, ריבוי ילדים והעדר יציבות בחיי המשפחה. קיימת תופעה רחבה של ריבוי משפחות חד הוריות. העדר מסגרת משפחתית חמה ותומכת לילדים וחוסר מודעות לגבי החשיבות של השכלה לילדים על מנת לפרוץ את מעגל העוני גורמים לכך שלילדים אין מוטיבציה ללימודים ואמביציה להתקדם בחיים. תרבות העוני מגדלת אנשים בעלי ציפיות נמוכות, פסימיים ובעלי תפישת עולם פטליסטית. הנסיבות הללו מנציחות את תרבות העוני.יתר על כן, ברוב המקרים מערכת החינוך בשכונות העוני גם היא אינה מפתחת בילדים רצון ללמוד. בתיה"ס בשכונות העוני אינם מצויידים כראוי, צוות המורים נופל בהכשרתו ממורים בשכונות של המעמד הבינוני והגבוה, יש נתק בין ההורים לביה"ס והרחוב הוא בעל השפעה שלילית ביותר. העניים סובלים גם מבריאות ירודה והעדר טיפול רפואי מניח את הדעת. מחלה מסוגלת לסתום את הגולל על סיכוייו של אדם. המחלה גורמת לאובדן ימי עבודה ולפיטורים. העדר טיפול רפואי נאות הופך את המחלה לכרונית, זורק את העני ממעגל העבודה ומדרדר את מצבו ומצב משפחתו.ברדלי ר.שילר ( bradley r.schiller ) פירסם ב-1970 מחקר על "האפשרויות המוגבלות של ילדים החיים על רווחה " ( the limited opportunities of welfare children. ). הוא העמיד זה לעומת זה שני מידגמים לצורך השוואת מידת ההצלחה בלימודים של ילדים ממשפחות החיות על רווחה, לעומת שאר הילדים במידגם ארצי. לצורך המידגם נבחרו רק ילדים בעלי כישורים אישיים להצלחה בלימודים. הנחת היסוד של שילר הייתה שההישג הסוציו-כלכלי הוא פונקציה של מבנה האפשרויות שליחיד יש גישה אליהם, כישורים אישיים וגורם המזל או המקרה. המימצאים הראו קשר ברור בין סטאטוס סוציו-כלכלי והשכלה גבוהה: 48% מבעלי היכולת הגבוהה ביותר בקרב ילדים מסטאטוס סוציו-כלכלי נמוך למדו ארבע שנים בקולג', לעומת 87% מבעלי אותה יכולת אבל מסטאטוס סוציו-כלכלי גבוה.20% מבין בעלי היכולת בקבוצה הראשונה סיימו את למודיהם לעומת 64% מתוך הקבוצה השנייה.המסקנה מהמחקר הייתה שמימושה של יכולת אישית תלוי בהשפעות סביבתיות. ההשפעות הסביבתיות כוללות מקום מגורים, ביה"ס השכונתי, המשפחה, מוצא אתני או גזעי. הסטאטוס הסוציו-כלכלי נותן אפשרויות מוגבלות יחסית. שיעורי האבטלה הארצית בארה"ב בעידן הפוסט-תעשייתי אינם גבוהים, אבל שיעורי האבטלה בקרב מיעוטים, באיזורי מצוקה או כיסי עוני בערים הגדולות הם גבוהים, יחסית. רמת ההכנסה הממוצעת של עניי ארה"ב היא הגבוהה בעולם, אבל עוני נמדד במונחים ארציים ובאופן יחסי לגבי החברה האמריקנית. העניים הם אוכלוסייה חלשה. בעיית העוני היא בעייה של מיעוט, אך המיעוט הזה מורכב מבני אדם וכול אדם הוא עולם ומלואו. האפשרות של היחיד לפרוץ את "מעגל הקסמים של העוני" בכוחות עצמו כרוכה בקשיים רבים, ורק תוכניות מקיפות במסגרת מדיניות רווחה פדרלית, מדינתית ולוקלית תוכלנה לתת סיכוי לאנשים אלה. ד. מה עושים הקונגרס, הרשות המבצעת הפדרלית והרשויות המדינתיות והלוקליות לפתרון בעיית העוני?עיון במבנה התקציב ל-1970 מוכיח שמתוך כ-150 מיליארד דולר שהוקצבו לנושאים חברתיים רק 22 מיליארד דולר תוקצבו לרווחה. כשליש מתוך הסכום הכולל תוקצב לחינוך, שליש נוסף תוקצב לתשלומי הביטוח הסוציאלי והשליש האחרון התחלק לבריאות, פנסיות למשוחררי הצבא ולרווחה. הסכום שנותר לרווחה לא יכול היה לענות על הצרכים.הממשל הפדרלי קבע מידי שנה מהו קו העוני ומיהם הזכאים להנות משירותי הרווחה. שתי סיבות גרמו לכך שקו העוני נקבע נמוך מדי וכתוצאה מכך היו על הנייר פחות עניים מאשר בפועל, והיו עניים שלא זכו לקבל שירותי רווחה:הסיבה האחת הייתה שיטת החישוב של קו העוני. קו העוני נקבע ע"י ה - opportunities office of economic, עפ"י חוק משנת 1964. הקו נקבע על סמך חישוב העלות של סל המזון, ללא מרכיבים אחרים, כך שהוא לא שיקף את המינימום הדרוש באמת לקיומה של משפחה. כתוצאה משיטת החישוב המוטעית לא הדביק קו העוני את עליית המדד והעלייה במסים. בין השנים 1959 ו-1969 עלה קו העוני ב-25%, המדד עלה ב-35% ויחד עם העלייה במסים הגיע ל - 41%. הסיבה השנייה הייתה שקו העוני הושפע משיקולים פוליטיים, משום שנושא תקציבי הרווחה היה נושא למיקוח בין השמרנים והליברלים בקונגרס. קו העוני נקבע כתוצאה מפשרה פוליטית. קו העוני ל-1970 נקבע ל-3,721 ד' לשנה. עפ"י קו זה היו ב-1970 24.3 מיליון עניים בארה"ב. לו היו מוסיפים את עליית המדד והמסים היה קו העוני מגיע ל-4,365 ד' לשנה. יתר על כן, ה - statistics ,bureau of labor השתמש בשיטת חישוב שונה וקבע שקו העוני ל-1970 הוא 6,960 ד' לשנה ומספר העניים מגיע ל-70 מיליון. אבל, התקציב לטיפול בעוני נקבע עפ"י הנתונים שהועברו ע"י ה- oeoפארקר והארינגטון הסיקו מתוך ההבדל בין שתי הקביעות שסביר להניח שכתוצאה מקביעת קו העוני נמוך מדי חלק מהעניים לא נהנו משירותי הרווחה. ביטוח סוציאלי - עניים שלא עבדו באופן רצוף ולא שילמו את מסי הביטוח הסוציאלי לא היו זכאים לקhצבת זקנה. גם הזכאים לקיצבת זקנה קיבלו, לדעת פארקר, סכום נמוך שאינו מספיק להוצאות המחייה. יחיד קיבל ב-1970 סכום של 1,100 ד' לשנה וזוג קבל 1,700 ד' לשנה. אומנם החישוב של קו העוני היה למשפחה ממוצעת, אבל למבוגרים יש הוצאות גבוהות על בריאות. ה bls- קבע שזוג זקוק ל-2,671 ד' לשנה.שירותי הרווחהתקציב הרווחה כלל תשלומים למשפחות נזקקות עבור: ילדים, תוכניות לחלוקת עודפי מזון לנזקקים, עודפי מזון במחירים נמוכים באמצעות תלושים, ארוחות חמות וחלב לילדים באיזורים מוכי עוני במסגרת בתיה"ס. התשלומים עבור הילדים הועברו באמצעות המדינות.אבל, היו בעיות בביצוע: 50% מהנזקקים חיו במדינות הדרום ורשויות הרווחה העבירו למשפחות רק חלק מהמענק הפדרלי. החקלאות ייצרה עודפי מזון גדולים, אך רובם לא הגיעו אל העניים משום שהעודפים נועדו בעיקר לסבסד את החקלאים ולכן נמכרו בשוק העולמי. כמויות המזון שהוקצבו לנזקקים לא היו גדולות, כך שכמות המזון שהוקצבה לאדם לא הספיקה לרמת תזונה נאותה. כמו כן, הנזקקים התקשו לממש את זכותם למזון במחירים נמוכים מכיוון שניתן היה לקנות את תלושי המזון במזומן בלבד ורבים התקשו לגייס מזומנים. התוצאה הייתה ש-40% מהמחוזות פרשו מהתוכנית ו-60% צימצמו את ההשתתפות בעלות המזון. ב-1968 צימצם הממשל הפדרלי את התקציב למזון בשל מלחמת וייטנאם. הארוחות החמות חולקו בעיקר באיזורים עירוניים כך שחלק ניכר מהילדים הנזקקים לא קיבלו ארוחות, ולעומת זאת היו איזורים עירוניים שבהם נהנו מהארוחות ילדים מהמעמד הבינוני.מחקרים של ה"מוסד הלאומי לבריאות" של הממשל הפדרלי הראו שקיימת בעייה של תת-תזונה בקרב משפחות נזקקות וכתוצאה מכך יש אחוז גבוה של לידת פגים, תמותת תינוקות גבוהה ואחוז גבוה של פיגור שכלי, יחסית לאחוז בכלל האוכלוסייה.דיור עפ"י שורת חוקים שנחקקו מזמן לזמן היה תקציב מיוחד לשיקום שכונות עוני ובניית דיור במחירים נמוכים לאוכלוסייה הענייה. אבל משום מה, חלק ניכר מהתקציב לא הגיע ליעדו. מצד שני, צומצמו איזורי המחייה של העניים כיוון ששיכונים של מיעוטי יכולת במרכזי הערים נהרסו ופינו מקומם לבנינים לעסקים ולמשפחות מהמעמד הבינוני והגבוה שבחרו לגור בערים.חוואים קטנים ואריסיםמכירת עודפי המזון למדינות שונות בשוק העולמי נועדו לסבסד את החקלאים. אבל בפועל הגיעו 75% מהסובסידיות לחוות הגדולות השייכות לתאגידים, ורק 25% הגיעו לחוואים הקטנים. יתר על כן, התאגידים צריכים היו להעביר לפחות חלק מהסיבסוד לאריסיהם, אבל הכספים לא הועברו במלואם, או לא הועברו כלל. כתוצאה מכך היה חלק ניכר מהאוכלוסייה החקלאית מתחת לקו העוני. לסיכוםגלבריית היה חדור בטחון שבעיית העוני תהפוך לשולית ב"חברת השפע" הפוסט-תעשייתית, בעקבות מדיניות כלכלית וחברתית מתאימה. הוא צפה שהמעמד הבינוני החדש, הצומח בחלקו מתוך השכבות הנמוכות בחברה, ועולה לדרגת מנהיגות כלכלית ופוליטית בחברה הפוסט-תעשייתית, יהיה בעל מודעות חברתית גבוהה ויטפל כיאות, בבעיית העוני.פארקר והארינגטון היו פסימיים לגבי הסיכויים לפתור את בעיית העוני בחברה הפוסט-תעשייתית:הארינגטון ביסס את טיעוניו במאמר שפירסם ב-1971 בשם "החברה האמריקנית:מעמסה, בעיות, פתרונותamerican society:burdens, .problems, solutions הוא טען, שיש קושי מהותי בטיפול בבעיית העוני בחברה הקפיטליסטית שהיא חברה מעמדית. ריכוז הכוח הכלכלי והפוליטי בידי עילית העסקים והמעמד הקופורטיבי מביא לכך שרוב הנציגים בקונגרס, החברים בקבינט והפקידות הבכירה בביורוקרטיה הממשלתית, הם בעלי ערכים ונורמות קפיטליסטיים. כלומר, סדר העדיפויות שלהם מוכתב ע"י תפישת העולם הקפיטליסטית, שרווחיות היא מרכיב מהותי בה. כתוצאה מכך ,התקציב נבנה מתוך גישה זו והעניים אינם מקבלים את התקציבים הדרושים לטיפול בבעיותיהם. למעשה, נכסי הציבור מחולקים בצורה המתגמלת את בעלי האמצעים יותר מאשר את חסרי האמצעים. לדעת הארינגטון, תופעת אי השוויון מובנית לתוך השיטה הקפיטליסטית.הארינגטון הביא דוגמאות מתחום הדיור, להוכחת טיעוניו. שורת ועדות קבעה שנושא הדיור הציבורי למיעוטי יכולת אינו מטופל כראוי: "ועידת הבית הלבן" מ-1966 קבעה , שכול החצי התחתון של אוכלוסיית ארה"ב הוצא מהשוק לדיור חדש. ה"ועדה הלאומית על אי סדר אזרחי" שהוקמה בעקבות המהומות ב-1968 מצאה שבשלושים השנים האחרונות הממשל הפדרלי סייע בבניית 10,000,000 יחידות דיור למעמד הבינוני והגבוה ורק 650,000 יחידות דיור לעניים. ה"ועדה הלאומית על בעיות אורבניות" קבעה ב-1968 שהממשל בכול רמות השלטון הרס, בעשורים האחרונים, יותר דיור עבור עניים מאשר בנה עבורם. הדבר נעשה באמצעות פעולות לשיקום עירוני כמו כבישים חדשים, הריסה של מיתחמי דיור ציבורי ושאר תוכניות. דו"ח של "מועצת היועצים הכלכליים" שהוקמה לצורך יעוץ כלכלי לנשיא קבעה ב-1969 שהשקעה בדיור חדש למשפחות בעלות הכנסה נמוכה אינה רווחית והמליצה על הריסת בתים של משפחות אלה ובניית בניינים לעסקים ולמשפחות בעלות הכנסה גבוהה.האריגטון קבע על סמך מימצאים אלה שהמחוקקים, שרובם מהמעמד הבינוני והגבוה, אינם מסוגלים להתעלם מהעקרונות המקודשים לכלכלה הפרטית. עפ"י תפישתם על הממשל להשקיע כסף פדרלי ביוזמות בעלות סיכון נמוך ותמורה גבוהה ומיידית. יתר על כן, האריגטון טען שהממשל השתתף במימון הבריחה של המעמד הבינוני לפרברים והמעבר של התעשייה אל מחוץ לערים וכתוצאה מכך הצטמצם מספר משלמי המסים בערים מתוך האוכלוסייה האמידה, תקציבי הערים הצטמקו, הערים לא היו מסוגלות לספק שירותים נאותים לאוכלוסייה מהמעמדות הנמוכים שנשארה בערים, והדבר הביא לשקיעת מרכזי הערים.פארקר לא הרחיק לכת כמו הארינגטון. הוא היה בדעה שעל מנת לטפל ביעילות בבעיית העוני יש צורך בשינוי האווירה הציבורית, בהגברת המודעות של המעמד הבינוני לבעיית העוני, שנחלשה בעקבות המעבר לפרברים, ולשינוי פוליטי.למעשה, אין הבדל מהותי, בעניין זה, בין פארקר לגלבריית . נקודת המוצא של גלבריית הייתה שהבטחת כוח הקנייה של המעמדות הנמוכים היא תנאי ליציבות ושגשוג כלכלי ומערכת שירותי הרווחה נועדו להבטיח רמת חיים הוגנת לשכבות החלשות. גלבריית ייעד למעמד הבינוני החדש את תפקיד המנהיגות בשינוי האווירה ובגיבוש דעת קהל בעלת תפישות ליברליות. קיצורו של דבר, שניהם מאמינים שניתן לשנות את האווירה.המציאות מוכיחה שהחברה הפוסט-תעשייתית מחפשת תשובות לבעיות חברתיות, אם כי התהליך הוא איטי. התגבשות המודעות לקיומה של בעיית עוני בשנות השישים הייתה צעד ראשון. גיבוש מדיניות לטיפול בבעיה ע"י מומחים לדבר זהו צעד שני. הצעד השלישי והחשוב ביותר הוא יצירת קונצזוס רחב שיאלץ את הפוליטיקאים לפעול במשותף.הפיתרון לבעיות חברתיות מותנה במודעות של הפוליטיקאים לגבי האינטרס הכלכלי של החברה בטיפול בבעיות העוני ולא רק לגבי חובתה של החברה כלפי החלשים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רבקה שפק ליסק