אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

השלכות השוד הימי על האימפריה המסחרית הוונציאנית


פיראטיםהדעה הרווחת ששוד ימי התקיים במקומות אשר בהם היה סחר אינה שלמה מכיוון שאינה מתייחסת למרכיב הפוליטי המכריע. מסחר פעיל הוא אכן תנאי מוקדם לשוד ימי, ברם הוא אינו מספיק דיו כדי שישרוד לאורך זמן. לאורך ההיסטוריה של השוד הימי ובתקופה שבין 1450-1850, הושפע השוד הימי מעל הכול א) מהשינוי בספרה הפוליטית ב) כפועל יוצא של הרצון של מדינה לבסס הגמוניה מסחרית באזור אשר המסחר היה חלש או לא התקיים כלל או ג) כתוצאה מעימות בין שתי ישויות פוליטיות, האחת בעלת כוח מסחרי והשנייה עולה חדשה בתחום. הרווח מהשוד הימי היה כלכלי גרידא אך כתופעה היסטורית, הדינאמיקה היוצרת מגמה זו הייתה פוליטית במהותה.[1]תחילת תקופת הזוהר של השוד הימי המודרני החל במעורפל בימי הביניים והגיע לשיא בין המאות ה-16 ו-17 , מרכזו היה במערב הים התיכון. העוסקים בשוד הימי היו תושבי צפון אפריקה, תושבי הבלקן ובתקופה מאוחרת יותר תושבי אירופה.העיסוק בשוד הימי הידלדל לאחר נפילת רומא, והפך לגורם מינורי בחייהם של תושבי הים התיכון לאור העובדה שקרוב לאלף שנה לא התקיים מסחר ימי ראוי לשדוד.מסעות הצלב פתחו פתח שדרכו החלו הונציאנים והגנואים ע"י יזמות להחיות את המסחר המפואר שהיה מנת חלקו של המזרח, ושוב היה ניתן לראות ספינות משוטים נעות להם במימי המזרח התיכון. האיום מפני פורעי חוק ושודדים לא היה מטיל אימה דיו, ולא היה כוח פולטי חזק דיו שמנע השודדים להתקיים באין מפריע. קונסטנטינופול עדיין לא נכבשה ע"י העותמנים ושלטונם לא חלש על צפון אפריקה. ונציה, גנואה, צרפת והמורים בספרד – נוסף למסדר ההוספיטלרים של הקדוש גון מירושלים שהיו יורשיהם של הצלבנים ואויביהם של המוסלמים – היו חזקים די והותר בכדי להגן על ספינותיהם מקבוצות שודדים מבודדות בים התיכון.המאמץ הראשון וההחלטי שנעשה כנגד ספינות שודדים במרחב המזרח תיכוני היה ב-1390 , כאשר גנואה, אשר ספגה אבדות ימיים רבים, הצליחה לארגן כוח ימי המורכב ממספר רב של אבירים צרפתים ואנגלים ונלחמה בשודדים לחופי תוניס. למרות ששודדי הים לא חוסלו תקיפה זו אילצה אותם לפעול בצורה מאופקת יותר.ב- 1492 המצב השתנה. כיבוש חצי האי הספרדי ע"י פרדינאנד ואיזבל הניע את התושבים המורים של ספרד לחזור לשטחי צפון אפריקה דרך מיצרי גיברלטר לאחר ששלטו 700 שנה בחצי האי הספרדי. האפקט שנוצר על החיים החברתיים והפוליטיים בצפון אפריקה היה עז ביותר, לתוך אזור אשר יכול היה לקיים בקושי רב מספר מועט של סוחרים איכרים ואנשי מקצוע נוספו בין לילה מאות אלפי אנשים מתורבתים וגאים הששים אלי קרב. ללא שום אפשרות לתעסוקה אנשים אלו חיפשו נקמה על הרכוש הרב שהשאירו מאחור. עוינות זו הולידה מעשי איבה שהפכו לחלק מן המלחמה הקדושה בין העולם הנוצרי לבין העולם המוסלמי. לתושבים המורים נהנו מיתרון בפשיטות על המסחר ההולך ומתרחב של ספרד היות שהם הכירו את השטח ואת אנשי הארץ.עד לפני הכיבוש הספרדי, התושבים המוסלמים לא שלטו ולא הכירו את צפונות הים והשיט בו, תורת הניווט הייתה זרה להם, ולחלקם הגדול היו אמונות טפלות לגבי המים העמוקים."

ברברוסההשינוי הגדול בשוד הימי במרחב הים תיכוני חל לאחר הריקונקיסטה. דור חדש של אוניות שודדים החל להיבנות, אוניות גדולות יותר מהירות יותר המשלבות כוח משוטים עם כוח מפרשים. בנוסף, פותחו שיטות ארגון על סיפונן של האוניות. מספר האסירים על הגלאות הוגדל ע"י פשיטות על שטחים של מדינות שכנות. לבסוף, נוסף כוח לוחם ומאומן על סיפונן של האוניות. השודדים הם הבינו ששליטה בניווט ושוד ימי הוא ענף כלכלי אשר בעזרתו ניתן לשלם שוחד לשליטים מקומיים לאורך החוף וכך להבטיח את ביטחונם. לשליט המקומי היה אינטרס להגן על שותפיו מפני אויביהם ולספק להם שוק פתוח לסחורות ששדדו. ב-1504 התרחשה פשיטה בהיקף נרחב תחת הארגון המוחדש של השוד הימי, פשיטה זו עוררה את העולם הנוצרי לעומק הבעיה כשם שהטורקים הגיעו לעומקה של הדנובה.שודדי הים באזור המזרח התיכוןהאוסקוקס (uskoks)[2] כשהיא נמצאת בחבל ארץ פיומי (fiume) לרגלי ההר מורלאקה (morlacca), ללא מים ללא אדמה חקלאית ללא עצים, הייתה סייגנה (segna) ללא נמל או חוף מבטחים אשר יכול היה לקלוט אוניות. הרוחות העזות מנעו מספינת להתקרב לעיר. העיר הייתה בטוחה גם מפנים הארץ לא מפני ששכנה ליד מבצר שהיו בו חיל משלוח הבסבורגי אלא מפני שהעות'מאניים לא יכלו לקרב את הארטילריה שלהם למרחק מספיק כדי לפגוע בה. במקום זה, לפיכך, קבעו שודדי האוסקוקס את מושבם בה. לעיתים נדירות קבוצה כה קטנה של אנשים יצרה בעיות בין לאומיות,יותר ממאה לאחר 1540 הבעיה שהאוסקוקס יצרו באופן מתמיד נדונה ע"י משלחות דיפלומטיות. הם הרעילו את היחסים בין וונציה לבין המלוכה האוסטרית והיחסים עם הוותיקן ואף העות'מאניים. לאורך שנים רבות העות'מאניים לא פעלו בצורה רצינית לחדש את המתקפה באזור ובית הבסבורג לא היה במצב לצאת במתקפת נגד. על כל פנים היה בין שני הצדדים התכתשות בלתי פוסקת. על קו גבול זה פעלו האוסקוקס כבשלהם. הם זכו להגנה אימפריאלית שגובתה ע"י האפיפיור שראה בהם כחלק מן הצלבנים. הם הבינו עד מהרה שהתרעומת שלהם כנגד העות'מאניים יכולה להניב להם תשואות כלכליות. השלום שחתמה וונציה לאחר קרב לפנטו (lepanto) הניע את העות'מאניים מלהכניס את אוניותיהם לים האדריאתי ודרש מוונציה להבטיח את המסחר העות'מאני באזור זה. לאחר כל תקיפה של השודדים האוסקוקסים על אוניות הסוחר העות'מאניות, הסולטאן מחה מול הרפובליקה הוונציאנית ואיים להתיר לאוניותיו להיכנס לאזור האדריאתי. הוונציאנים לעומתם פנו לקיסר הבסבורגי שיתערב וימנע את התקיפות על אוניות המסחר העות'מאניות אך הוא נמנע מלעשות כן ממפני שרצה בהערת היחסים בין וונציה לבין האימפריה העות'מאנית, וכמו כן לפגוע בנתינים העות'מאניים וע"י כך לפגוע בריבונותה של האימפריה באזור. אותה פנייה וונציאנית שהופנתה לאפיפיור התקבלה בהבנה ואהדה אך הוא נמנע מלעשות משהו יעיל בנידון ורק נתן את הבטחותיו לפעולה בעניין. וכך לאחר זמן מה הבעיה פרצה שוב. קומץ קטן בלבד של שודדים אוסקוקסים פעלו באזור – הם לא מנו יותר מאלף, אך הם הצליחו להתארגן בצורה כזו יעילה שלא ניתן היה לעקור אותם מעיסוק השדידה. המצב הגיאופוליטי מבחינת המערב יצר להם רשת של הגנה שבשתיקה ובנוסף על כך הם זכו לאהדה גוברת מצד התושבים הדולומיטים אשר לא פעם היו מסוכסכים עם השלטונות הוונציאנים והם שימשו מודיעים של השודדים האוסקוקסים.האוסקוקסים תמיד היו מודעים לתזוזות הצי הוונציאני. הם לא היססו לנקום בצורה נחרצת אל מול אלה שבגדו בהם. הפחד שנוצר אצל התושבים המקומיים היה כה גדול שהם העדיפו לעבור על החוק הוונציאני ולא לחשוף את עצמם לזעם השודדים. האוסקוקסים פעלו ללא עונש וכאשר יצא להם להתעמת מול אונייה וונציאנית או אחרת הם עלו לחוף והסתתרו שבועות ואף חודשים עד שהרודפים אחריהם יתייאשו. טקטיקות אלו הקשו מאוד על תפיסתם. הם לפעמים השתמשו באוניות של אנשי האזור והמרדף אחר אוניות קטנות אלו היה בלתי אפשרי. על כל פנים צורתם של אוניות הבראזיר (brazzere) שבהם הם השתמשו התאימה ביעילות לשוד ימי. האוניות היו מאוד קטנות, היה להם 6-8 משוטים כאשר הגדולות יותר היו בעלות 12 עד 16 משוטים. צוות האנשים היה מונה פי שלושה ממספר המשוטים והם יצרו שלוש קבוצות שהתחלפו ביניהם כל פרק זמן מסוים. כך הם יכלו לשוט מהר יותר ומרחקים ארוכים יותר. אוניות אלו בעלות מהירות ותמרון גבוה יכלו למצוא מחסה ומחבוא מאחורי סלעים ולא היה קשה לעלות אותם לחוף כאשר נשקפה סכנה לצוות וכאקט אחרון הם יכלו להכניס מים לספינה וכך לגרום לה לשקוע ולהינצל מתפיסה.

שודדיכאשר האדמירלים וונציאנים תפסו שודדים אוסקוקסים הם לא גילו רחמנות יתרה, הם חתכו אותם מאזור הכתפיים והציגו אותם בפני כל. אולם לתפוס אותם הייתה משימה לא פשוטה כלל וכלל. לתותחים הוונציאנים היה מאוד קשה לפגוע באוניותיהם של השודדים. האוניות הושטו ע"י אנשים אשר הכירו את חופי הדולומיטים כה טוב שהאוסקוקסים לא הראו פחד מהגליאות הוונציאניות גם כאשר הם לא הצליחו להוביל אותם לתוך מארב מתוכנן היטב. לאור המצב המחמיר והולך שהרפובליקה הוונציאנית מצא את עצמה, היא החליטה לתקף את השודדים האוסקוקסים. ב-1590 היא צרה על סייגנה באמצעות ארבע גאליות. מתקפה זו לא הביאה לשינוי במצב ולפיכך בסנאט הועלתה דרישה להקים צי אוניות קטנות שיכלו להטיב ולהתמודד עם השודדים אך הצעה זו לא עברה ולכן וונציה נשארה חסרת אונים. ב-1600 בית הבסבורג החליט להתערב בסייגנה ומספר השודדים באזור פחת במחצית, למספר שנים היה שקט יחסי באזור, אך לבסוף השודדים, באמצעות שוחד מן השלל שתפסו, קנו לעצמם את הזכות להמשיך ולשדוד את האוניות והמצב הלך החמיר. כאשר היחסים בין ספרד וונציה החמירו, תפקידם של האוסקוקסים השתנה בהתאם. בתקופה זו הם כבר לא היוו חלק מן ה"צבא הצלבני" שתקף את אוניות הסוחר העות'מאניות אלא הם היו חבורת פושעים ושודדים אשר משכה אליהם את כל הפושעים מן האזור. אט אט נוצרו חבורות שודדים רבות שפעלו באזור המזרחי של האדריאתיים. 1615 הם פעלו בכל האזור האדריאתי וכרתו ברית עם הכתר בספרד. ב 1615 הסנאט בוונציה סוף סוף אישר לרפובליקה לבנות צי אוניות קטן כדי להלחם בתופעת השוד האוסקוקסי. שודדי צפון אפריקה שודדי הים מצפון אפריקה היו שונים בתכליתם מן השודדים מאזור הבלקן. הם היו פעילים יותר מפורסמים יותר, חזקים יותר מהאחרים והיו להם שותפים וחברים לאורך חופי צפון אפריקה. לאחר קרב לפנטו ב- 1571 , התוקפנות העות'מאנית לא לבשה צורה של התגוששות ימית בהיקף רחב או בטווח גדול אך העימות כלפי העולם הנוצרי לא הצטמצם. למרות השלום ששרר בין הטורקים והעולם הקתולי (להוציא את ונציה), הם החשיבו את עצמם לאויבים. בפעמים שיצא להם להיפגש הם ניסו להשמיד אחד את השני וכאשר הם לא עסקו בכך הם חיפשו אחד את השני. שני האימפריות העותמנית והספרדית לאחר קרב לפנטו לא החזיקו בציים בהיקף נרחב ובאופן כללי שמרו אותם קרוב למים הטריטוריאליים שלהם או באזורי השפעתם. לאור נסיבות אלו שנוצרו במרחב הים תיכוני, ניתן להגדיר את המצב ששרר בין ספרד כנציגת העולם הקתולי לבין האימפריה העותמנית כמלחמת שודדים. המאבקים הימיים קיבלו אופי של פשיטות ומתקפות שגרמו לחופי וממי הים התיכון להיות לפחות בטוחים בהשוואה לתקופה לפני קרב לפנטו[3]. מהצד העות'מאני היו אלה השודדים הברברים תושבי צפון אפריקה שעסקו בשוד ולחימה כנגד ספרד והעולם הקתולי. בין השנים 1580-1590 לא היה נמל או רצועת חוף השייכים למדינה הקתולית שלא סבל מנחת זרועם. מצד השני כל ציי העולם הקתולי ראו חובה להשתתף במאבק כנגד הכופרים, אך עיקר הכוח היה מושתת על המסדר של הקדוש גון (st. john) והקדוש סטפן (st.stephen) אשר ישבו במלטה, בליגורן (leghorn) ופיזה (pisa). אבירים אלו החשיבו את עצמם כצלבנים אמיתיים, הם לא פעלו באזורי החוף הקתולי אלא השאירו אותם חשופים לפשיטות הברברים, והתמסרו לפעול במים לאורך חופי צפון אפריקה בים האיוני (ionian sea) או בלבנט. לאחר זמן לא רב גם האנגלים הצטרפו למשחק זה.אשר לוונציה שהייתה המעצמה הימית הים תיכונית היחידה שנשארה ניטראלית, והיחידה שכיבדה את הסכמי לפנטו, אוניותיה המלחמתיות ואוניותיה המסחריות סירבו ליטול חלק בהתנגשויות המרובות בין הצדדים אשר התקיימו בים. הרשויות הוונציאניות באזור הים האדריאתי האיוני ובלבנט נמנעו עד כמה שהתאפשר להם מלנקוט עמדה אוהדת כלפי הצדדים המתנצחים. וונציה המשיכה לנקוט באותו קו פעולה שנקטה לפני קרב לפנטו לאחריו והאמינה שהמדיניות הניטראלית כלפי הצד המזרחי המוסלמי וכלפי הצד המערבי הנוצרי היא המדיניות הטובה ביותר. וונציה התמידה בעקשנות יתרה לקיים מדיניות זו כאילו שמזלה הטוב וחייה תלויים בשמירה על הסחר במזה"ת אשר היווה את מקור עושרה. מכיוון שהמצב במרחב המזרח תיכוני והאירופאי השתנו במהלך המאה ה-16, קו מדיני זה לא רק שנכשל אלא לא הביא לשום יתרון לוונציה. וונציה נשארה מרכיב מרכזי בחשיבותה של אירופה לאור מפעלה הכלכלי, והמשך שגשוגה נזקף במרביתו לעלייה בערך הנכסים היבשתיים שלה. עם זאת, בתקופה זו הצי המסחרי ואף הצי הצבאי יאבדו ממרבית כוחם וחוזקם וחשיבותם במערך הים תיכוני תהפוך למשנית. מערכת המסחר הוונציאנית המשיכה לפעול בנתיבי המסחר המערביים במזרח התיכון, אך כתוצאה ממדיניותה זו וונציה מצאה את עצמה תקועה במרכזה של מלחמת שודדים חסרת רחמים למרות השלום שנחתם. לעיתים רחוקות כובדו אוניותיה ע"י שודדים עות'מאניים, הספרדים והמלטזים ולאחר מכן גם האנגלים לא הצליחו לרסן את כוחותיהם מפעולות שוד על אוניות הסוחר הוונציאניות. בגלל תפקידה כמתווכת מסחרית בין שני הצדדים אוניותיה הפכו למטרה לשני הצדדים, וכך וונציה הפכה לקורבן של המצב שנוצר ממדיניותה.

קרב

קרב לפנטו 1571.

מרכז פעילות השוד הימי המוסלמי בנוסף לנמלי צפון אפריקה היו גם באזור אלבניה ומוריה (morea) ובסביבות 1615 הופיעו שודדים ברברים באזור הים האדריאתי, באמתלה שהם נלחמים באוסקוקס. מתחילת המאה ה-16 השוד הימי בנמלי אלבניה התרחש בהיקף מוגבל. שוד זה התבצע ע"י אוניות קטנות ומהירות אשר נקראו פוסט (fuste). הוונציאנים לא תמיד הצליחו לגבור על אוניות אלו אלא רק אחרי מרדף ארוך וממושך. דוגמא לכך ניתן לראות ממאי 1518 שבו שלוש גלאות היו צריכות לשוט 95 מיילים לפני שהצליחו לתפוס את אחת משלוש הספינות הללו שנצפו ליד תרמיטי ( tremiti) – אך שתי הספינות האחרות הצליחו לברוח מהסכנה בחשכת הליל[4]. הפוסטות היו בעלי 15 שורות של חוטרים בממוצע, שני חוטרים למשוט (בדרך כלל החוטרים היו עבדים נוצרים שנתפסו), על הפוסטות לא היו תותחים אלא הם השתמשו בכוחם של הארקבוסים (arquebuses) הקרבינים (carbines) וקשתות. לא תמיד היה קל להבדיל בין הפוסטות לבין הגלאות(galeotte). לפעמים השודדים היו מנסרים את הפוסט לשניים כדי להוסיף לה חלק שיגדיל אותה ויהפוך אותה לגלאה ויאפשר לה שהות ממושכת בים. השודדים העות'מאניים לא קיבלו היתר מן הממשל המרכזי לעסוק בשוד כנגד וונציה, וניתן לומר שהרשויות המקומיות העותומניות לא הפרו בשיטתיות את הפקודות מקונסטנטינופול. בפועל הם יצרו שותפות עם השודדים וקיבלו מהם תמלוגים.בצד הנגדי של חופי אלבניה שכנה ממדינה קטנה בשם אפוליה (apulia) מדינה קתולית נתינה לכתר הספרדי. מבחינת העות'מאניים היה זה לגיטימי לתקוף את חופה ואת עריה ולפגוע במסחרה. לאורך אותם חופים היו אוניות וונציאניות מנהלות מסחר משגשג של מוצרים שונים ובעיקרם שמן שהיה חשוב לתעשיית הטקסטיל. השודדים חזרו וטענו שאוניות הסוחר הוונציאניות לא נתונות בסכנה אך למעשה הסחורות נשדדו על ידם וחלק מן הסחורה הוחרמה כשלל ע"י פקידים עות'מאניים שלא הקפידו לבדוק מי בעליהם של הסחורה. לאורך התקופה הזו לא היה מחסור במחלוקת חוקתיות ודיפלומטית בין וונציה לבין האימפריה העות'מאנית. לאחר לפנטו, הרשויות הוונציאניות לא התעקשו לחלץ את הסחורות הגנובות אשר נמכרו מייד ע"י השודדים. מצד שני כאשר האדמירלים הוונציאנים רדפו אחרי פוסטות של שודדים, העות'מאניים לא מחאו יתר על המידה ולא פעם הודו שיש להעניש פורעי חוק אלו. האדמירלים הוונציאנים היו ידועים בחוסר רחמנותם לשודדים ולא משנה לאיזה צד הם היו שייכים. למרות העדיפות הניכרת לגלאות הוונציאניות והסכנות שהם הילכו על הפוסטות, הם לא נמנעו מלחדור עד לוונציה. עזות מצח זו ע"י השודדים הייתה שכיחה ביותר עד ל-1600. בחזקת וונציה לא היה בתקופה זו שום בסיסים לאורך חופה של איטליה בים האדריאתי, ומפקדיה לא עזבו את בסיסם בדולומיטים כדי לפטרל באזורים בהם ספינותיהם לא יכלו למצוא מחסה בקלות יתרה. גם ספרד והאפיפיור ובטח לא הדוכס פררה (duke of ferrara) לא שלחו ספינות מלחמה כדי להגן על ספינותיהם המסחריות. החופים של אמיליא (emilia) אפוליה ואברוזו (abruzzo) היו בעלי מסחרי חופי ענף במיוחד, שבוצע ע"י ספינות בעלות נפח קטן וללא יכולת הגנה מפני הפוסטות, לכן הפוסטות הרגישו את עצמם בעלי הבית בין הדלתה של פו (po) לבין הצוקים של גארגאנו (gargano). השווקים של לאנציאנו (lanciano) וריצאנאטי (recanati) היוו להם קרקע עשירה למעשי שוד. סוחרים וונציאנים רבים העדיפו לשלוח את סחורתם לחבל נאפל (naples) דרך הים עד לנמל אברוזו ומשם דרך היבשה. במרכז הים האדריאתי הפוסטות יכלו לפעול ללא חשש מפגיעה מהאוניות הוונציאניות. עד לסוף המאה ה-16 אוניות השודדים ביקרו באזור בתדירות גוברת שנראה כי הם נמצאים בביתם. הם התקיימו בין תושבי החופים באזור והם התנהלו ללא מורא. השלל היה כה רב ובולט לעין שהם לא פעם יצרו מצבים שבהם הם מכרו את הסחורות שהם ששדדו[5].שודדי הים של ואלונה (valona) לא הזניחו את אזור החוף הדולימטים ובמיוחד את אלה של אלבניה ויוון. נתיבי המסחר שהסתיימו בקאטארו (cataro), דולציגנו (dulcigno), אליסיו (alessio),פיראסטו (perasto), דוראזו (durazzo) והאיים היוונים אשר היוו את נתיב המסחר העיקריים של וונציה באזור לא נשמרו באדיקות ע"י שייטות וונציאניות. אך את הנזק העיקרי באזור גרמו גאליותי (galeotte) שבדרך כלל נלוו אליהם ספינות קטנות יותר.הגאליותי היו בעלי 24 מושבים בממוצע לחוטרים הם היו פחות חזקות מן הגלאות הגדולות יותר אך מספיק חזקות לתקוף כל ספינת סוחר באזור אפילו בעלי נפח גדול יותר. הגאליותי היו רבות כמספר הפוסטות וזרעו בהלה בשייטות הוונציאניות. בדרך כלל הם הגיעו מחופי צפון אפריקה אך פעלו בעיקר בים היוני והאדריאתי. הם ניצלו את הנגישות לבסיסים שנמצאים לאורך הארכיפלג הטורקי. כאשר היה להם מחסור בעבדים היו השודדים תופסים אותם מתוך פנים הארץ מאזור האיים הדולומיטים. מבחינת השלטון העות'מאני הגאליותי לא הורשו לבזוז או לפגוע באוניות וונציאניות אבל הם באופן מכוון פעלו באזורים בהם היה מסחר וונציאני וכך פגעו בהם ללא "כוונה". אין ספק שבעקבות היציאה של אוניות הוונציאניות ממערב הים התיכון הובילה להגברת התקיפות על אוניות הסוחר בנתיבי הסחר בים האדריאתי והיווני. האדמירלים הוונציאנים לא נהגו לחשוף את אוניותיהם לסכנה אלא אם הם היו בטוחים שגורם ההפתעה היה לצידם מכיוון שכמעט תמיד אוניות הברברים היו מצוידות היטב לקרב. יותר תדיר מהעימותים החזיתיים היו אזעקות השווא אשר הגיעו לוונציה דרך רשת של מודיעים משני צידי החוף בים האדריאתי או באופן ישיר מרומא, וכך ריכוז כוח ימי או מרדפים היו חסרי תועלת בעיקרם, והחיים היום יומיים היו מלווים במארבים ותקיפות – הפתעה שעיקר האוניות שנפגעו היו אניות מסחריות. הוונציאנים היו מודעים לעובדה שכאשר הם נפגשו עם שייטת טורקית הם היו צריכים להציע למפקד מתנה אשר למעשה הייתה מס הם היו שמחים לעשות כן כדי להימנע מתוצאות קשות יותר. העדר ריכוז צי גדול עות'מאני באזור היה גורם נוסף לכך ששודדים ברברים מצפון אפריקה פעלו ללא הפרעה באזור הים האדריאתי.המלטזים הפלורנטינים והספרדים כחלק מן המלחמה המתמשכת נגד האימפריה העות'מאנית לאחר קרב לפנטו, הציים של העולם הקתולי ככלל (למעט הצי הוונציאני) והציים של המלטזים והפלורנטינים בפרט התקיפו השכם וערב אוניות סוחר העות'מאניות, כמו כן הם ראו לנכון לתקוף את כל האוניות שסחרו עם העות'מאניים, אם אלה היו נוצרים או יהודים זה לא שינה להם. עיקר הכוח של הציים הללו היה מבוססים על המסדרים של הקדוש גון (st. john) והקדוש סטפן (st.stephen) אשר ישבו במלטה ובליגורן (leghorn) ופייזה (pisa).הוונציאנים פנו לא פעם לאפיפיור כדי למנוע תקיפות אלו, לאפיפיור היה אינטרס חזק לעזור לוונציאנים מול התקפותיהם של המלטזים והפלורנטינים מכיוון שהוא עצמו סחר רבות עם יהודים וטורקים. ב-1587 הוחלט להעניק הגנה לסוחרות היהודים של הלבנט ואיטליה וניתן היתר לנוצרים לסחור עם הטורקים כל עוד הם לא סחרו בסחורות מסוימות שנאסר עליהם לסחור. החלטה זו שכוונה מהכס הקדוש של רומא לאבירים של מלטה לא הביאה לשינוי הרצוי. האבירים לא יחסו חשיבות להחלטה זו והמשיכו במעשי השוד שלהם. כאשר מלך ספרד הכריז מלחמה על הכופרים ועל המינים, הוא יצר מוטיבציה למעשי שוד ופיראטיות מצדם של הספרדים. ב- 1580 האויבים של הקתולים מן המערב, ההולנדים והאנגלים, החלו לחדור למרחב המזרח תיכוני ועד מהרה יצרו קשרי מסחר עם וונציה. בין השנים 1585-1587 תקפו הספרדים את האוניות הוונציאנית ולקחו חלק מהם כשלל, הם באופן איטי התקרבו יותר ויותר לאזור וונציה. הוונציאנים לעומתם לא היססו לחדור למים הספרדיים כדי לתקוף אוניות ספרדיות אך את עיקר הנזק ספגו האוניות של הולנד ואנגליה. הסוחרים הוונציאנים לא תמיד סבלו מאוניות המלחמה הספרדיות אלא מאוניות פרטיות ספרדיות שצוידו טוב יותר וקיבלו אישורים לכך מן השלטונות הספרדיים. מעשי שוד אלו מצד המדינות המערביות הגיעו לשיאם בין השנים 1595-1604 . אוניות מסוגים שונים חברו לציים של המלטזים והפלורנטינים ופגעו קשות במסחר הוונציאני. הספרדים המלטזים והפלורנטינים השתמשו בגאליות ובגאליותי.האנגלים וההולנדים את המכה הסופית לכוח הימי הוונציאני נתנו הציים הצפוניים ובמיוחד אנגליה. תהליך זה התחיל ב- 1580 ובהדרגה הפך יותר ויותר מאיים.[6] 1606 -1609 האיום הפך להיות מוחשי יותר והמסחר בלבנט היה כמעט כולו בידיהם. כאשר האנגלים וההולנדים חדרו למזרח התיכון הם שילבו מסחר עם שוד ימי. המקוריות שלהם הייתה בכך שאוניותיהם היו מצוידות היטב למלחמה ולמסחר. כשודדים הם היו הרבה יותר אכזריים ומסוכנים מן השאר. והודות לשיטות אלו ידם הייתה על העליונה כסוחרים. הצפוניים ידעו היטב שכאשר הם יכנסו למזרח התיכון הם לא ימצאו בעלי ברית. בספרה המסחרית כמו ביתר הספרות הם הופיעו כמתחרים לכוחות הימים האחרים באזור. לכן זה לא מפתיע שכאשר הם הבינו שהם החזקים ביותר, הם ניצלו את ההזדמנות לגבש את עליונותם. הספינה העיקרית ששימשה את האנגלים וההולנדים הייתה בריטון(bertone). ספינה זאת הייתה בעלת טונאז' ממוצע והיא יכול הייתה לשמש למסחר ושוד. היו לה מפרשים מרובעים, הצוות מנה כ- 60 איש והיכולת לחמש את האונייה במספר רב של תותחים הייתה מרשימה. לא כל הבריטון היו מצוידות בכוח אש כה מרשים. הצפוניים פנו כנגד וונציה רק לקראת סוף המאה ה-16. וונציה נתפסה לא מוכנה לאיום החדש, והיא לא שפטה בצורה נכונה את השוד הימי החדש שבוצע ע"י הבריטון אל מול השוד הימי המסורתי של המערב. הסנאט לא הורה בברור לאדמירלים הוונציאנים כיצד לנהוג מול האוניות החדשות הללו אלא רק בקיץ של 1600 .למרות שטיב היחסים בין וונציה ואנגליה נרגעו ב-1604 עקב הסכמים בין המדינות,האנגלים הציעו את שירותיהם כשודדים לפרובינציות המאוחדות שהיו במצב לוחמה עם העולם הקתולי. השודדים האנגלים לאחר 1604 התארגנו מחדש בנמלים בצפון אפריקה הם נכנסו לשלב חדש, הם החלו להופיע בכל מקום בים התיכון והם היו לא לבד. 1607 הוונציאנים הסכימו ללא כל ספק להעסיק גאליות גדולות (great galleys) כנגד השודדים. בינתיים הטרנספורמציה שעבר השוד הימי במזרח התיכון לא הפסיקה. מספר הרפתקנים בעיקר אנגלים אך גם צרפתים והולנדים עסקו בשוד ימי בעזרתם של הברברים. התרומה של האונייה האנגלית וימאיה בתוספת כוח האדם הברברי והטכניקות יצרו את שודד הים הטוב ביותר לתקופתו.השינויים שחלו בכוחה הימי של וונציה כתוצאה מהשוד הימי: צי הסוחרהשינויים שחלו בציי הסוחר של וונציה מבוססים על המימד כלכלי.למשל ההכנסה שעשו בעלי הספינות, תובלה של סחורות, והמכניזם של הביטוח וגיוס אנשים.ניתן לראות עד כמה השינויים המבניים בכלכלת וונציה ובארגון ההובלה הימית הושפעו מהשוד הימי, ובמיוחד מהשוד הימי של הצפוניים. לאחר 1580 תפקידה הקלאסי של וונציה כמתווכת בין המערב למזרח נשחק בחומרה ולאורך המאה ה-16 הוא היווה אתגר שהשתנה לגמרי אך לא נעלם כליל. מסוף המאה ה-16 צי המסחר של הרפובליקה הוונציאנית לא פעל בתפקידו הכפול, הספקת סחורה מערבית לטורקים במזרח, והבטחת מעבר מזון ומוצרים תעשייתיים של הלבנט לצפון אירופה. למרות שבין השנים 1580 ו 1590 אוניות וונציאניות המשיכו לשוט לאנגליה בכדי לנסות לבסס קו מסחרי לשוודיה, המסחר שהתקיים באזורים אלו שאף לאפס. עקב המלחמה שהתרחשה בין אנגליה וספרד בים האטלאנטי, נפגע קשות המסחר הוונציאני באזור.במקום לשלוח את המוצרים באוניות שחצו את המים המסוכנים של הים היווני, הוונציאנים חילקו את הסחורות לכמויות קטנות ושלחו אותם על גבי אוניות קטנות ששטו לאורך קווי החוף האדריאתי, עד לנמל אברוזו. משם הועברו הסחורות בדרך היבשה לנאפולי. כל זאת מורה על ירידה בהיקף המסחר. בעיה נוספת שצצה לה בתחילת המאה ה-17 קשורה לתעשיית הספינות. לאורך שנים הוונציאנים היו מסוגלים להתמודד עם המלחמה והפשיטות של הברברים המארבים של האוסקוקסים והמבצעים של המלטזים והפלורנטינים. אך כאשר פרץ המשבר תעשיית הספנות 1595-1605 נדרשה וונציה לנקוט בצעדים כדי לצאת ממשבר זה. 1579 הסנאט אישר לרכוש ספינות זרות ולהשתמש בהם למסחר הוונציאני היות והיה מחסור בספינות שאבדו עם השנים. ההיתר לרכוש ספינות זרות תמיד הוצג ע"י סנאט כהיתר יוצא מן הכלל וזמני. אך הוא היה מנוגד לחוק אחר שנחקק ב-1531 שבו היה איסור להשתמש או לראות באוניות זרות כאוניות וונציאניות ועל כל הספינות היה להיבנות בוונציה. בתקופה ההיא הייתה פריחה מסחרית ענפה אשר הביא לפריחה בתחום הספנות, תחום זה החל להשתנות ככל שוונציה סבלה מהשוד הימי. ניתן לראות עוד עדות לכך כאשר הרפובליקה נקטה ביוזמה כלכלית כדי לעודד בנייה פרטית של ספינות במספנות של וונציה. מרבית הלוואות ניתנו לאנשים אשר ספינותיהם נבנו במספנות והחזר הכספי נמשך כמה שנים. המלחמה המתמשכת עם השודדים גרמה ליוקרתה של וונציה לדעוך. אסונות בים היו לא פחות מסוכנים מצעדים כלכלים לא נכונים או השקעות שירדו לטמיון. נתיבי סחר וונציאנים הלכו והתקצרו ככול שהמלחמות עם השודדים נמשכו. הניסיונות של הרפובליקה להלחם בתופעה זו באה לידי ביטוי בשני מובנים, האחד חימוש אוניות הסוחר השני ע"י ביטוח הסחורות. מערכת הביטוח הימי פעלה ביעילות לאורך המאה ה-16. לקראת סוף המאה ניתן לראות שסוחרים רבים העדיפו לחלק את הסחורות שלהם בכמה אוניות כדי לא לקחת סיכונים מיותרים. בנוסף לכך, ניתן לראות שינויים בדמי הביטוח הימיים. בנתיבים מסוכנים דמי הביטוח הימי היו מאוד גבוהים וחלקם מן הסוחרים לא יכלו לעמוד בהם. כל העסק של הביטוח הימי פרח מאוד לקראת סוף המאה. לבסוף היה זה בעיקר טכנולוגיה מיושנת וטיב האנשים שפגעו בצורה כה קשה בצי המסחרי הוונציאני. כל הכוחות הימיים באזור היו צרכים להתמודד עם השודדים אך וונציה בתקופה מסוימת חדלה לשלוח את מיטב אנשיה האצילים והתושבים לתוך ציי המסחר. הם נמשכו יותר לרווחים והפיננסים אשר נעשו מתוך הנכסים היבשתיים של וונציה. התהליך הארוך של שינוי המבנה של החברה הוונציאנית ממחצית השנייה של המאה ה-15 לא ניכר לפני קרב לפנטו. השודדים בעיקר בשנים 1595-1605 דרדרו את הארגון המסחרי והימי של וונציה למשבר שהדגיש את השינויים החברתיים[7].הגאליות הקלות (light galleys)המבנה של הצי הוונציאני בשנים לאחר לפנטו היה מעט שונה מהמבנה ששרר באמצע המאה ה- 16. מרביתו היה בנוי על סוג אחד של אוניית מלחמה, הגאליה המלחמתית (fighting galley) או במילים אחרות הגאליה הקלה. קומפלקס תעשייתי רחב היקף וייחודי לזמנו בוונציה היה מסוגל לייצר כתריסר גאליות בתקופה של חודש. מקור העיצוב של הגאליה נעוץ בימי הביניים. אורכן היה כ-15 מטר הן היו בעלות מפרשים משולשים. בגאליות הקלות ובגאליות הגדולות לצוות החותרים לא היה סיפון כדי לתפוס מסתור, והם היו חשופים לפגעי מזג האוויר. במחצית השנייה של המאה ה- 16 היה שינוי בגיוס האנשים למשימות החתירה בגאליות. לפני 1545 כמעט לא היה שימוש באנשים לא חופשיים. המחסור באנשים חופשיים למשימות חתירה הוביל לשינויים בגיוס האנשים. וונציה סירבה לגייס עבדים כמו במדינות אחרות וגייסה אסירים. אסירים שנשפטו בעוון פשעים חמורים כנגד המדינה או כנגד הדת לא נלקחו. אותם אסירים שכן נלקחו לא היו מורגלים לחיים על אוניה והתייחסות אליהם הייתה כאל עבדים. התייחסות משפילה של המפקדים לחותרים הביאה במישרין לירידת יעילותו של הצי. לא פעם הגיע זמנו של אסיר להשתחרר ממאסר ומפקד האונייה לא הסכים לשחרר אותו. מגמה זו של שינוי פרסונאלי בצי הוונציאני לא התבטאה רק בחותרים. גם הפיקוד העליון השתנה ואוכלוסיה פחות איכותית הפכה לפיקודית. מצב זה החמיר ולא פעם גאליות יצאו להפלגה ללא צוות חותרים מלא. מפקדים חסרי משמעת הפכו להיות טיפוסיים בצי, הזוועות המרובות שהם הנחילו על החותרים הן אין סופיות. היו פעמים שלוחמים הועסקו כחותרים ונאלצו להתקיים ללא סבון ויין אלא רק על מים וקרקרים. אך הבעיות של הצי לא נבעו רק משינוי אנושי. בתקופת החורף מספר האוניות בצי הצטמצם כדי המחצית. בעיה נוספת הייתה כאשר המפקד כילה את התקציב הכספי של האונייה. אז הוא היה חייב לחזור לוונציה כדי לקבל תקציב חדש.הגאליות הקלות לא התאימו לרדוף אחר אוניות האוסקוקסים אולם הם היו מצוינות למרדפים ועימותים עם הפוסטות והגאליות של צפון אפריקה. והוונציאנים יצאו מעימותים אלו פעמים רבות כמנצחים. כמו כן הטרירמות[8] יצאו פעמים רבות כשידם על העליונה. עם זאת, הליקויים הרבים יצרו חסרונות שמנעו מן הגאליות להיות בזמן הנכון במקום הנכון. כמו כן השודדים יצרו רשת מודיעין ענפה וטובה שלמעשה אפשרה להם על תנועות הצי הוונציאני ולהימנע מעימות חזיתי. נוסף על כך, המפקדים הונציאנים לא תקפו אלא אם היתרון היה לצידם. הבעיות הפונדמנטליות של הצי הימי הוונציאני לאחר הקרב לפנטו היו מקבילים להתפתחויות בצי המסחרי הוונציאני. ההשפעות הרות גורל היו על ירידה באיכות האנשים, למרות שהתפתחות זו קשורה לתהליכים כללים אחרים היא פגעה קשות בצי. הרפורמות שהסנאט קידם בתחילת המאה ה-17 הניבו תוצאות דלות ביותר. הבעיות שנוצרו בצי הוונציאני החלו לחבור יחדיו כמחלה שפגעה לבסוף בתפקודו האורגני של הצי. הגאליות הכבדות (galleasses and galleon)לאחר קרב לפנטו הוחלט שאין צורך באניות כבדות ואיטיות אלו כדי להתמודד עם השודדים. כאשר הוחלט להעסיק את שתי הגאליות הכבדות הראשונות אמרו בוונציה שאוניה אחת כזו יכולה לעמוד מול כל הצי הטורקי. הדעות בסנאט היו חלוקת בדבר הצורך לספינות מלחמה אלו. 14 שנה חלפו בין ההצעה בסנאט לבין הביצוע התוכנית המקורית להעסיק את הגאליות הכבדות. היה צורך בשש שנים נוספות כדי להביא את חימושם של הספינות הללו לשלמות. וונציה, למרות הצורך בפתרון מהיר לבעיית השוד הימי, בזבזה זמן יקר עד שספינות אלו היו מוכנות. לא ניתן להתכחש לירידה בשוד הימי שהורגשה לאחר שספינות אלו החלו לשוט אך ניתן לייחס זאת לירידה במסחר יותר מאשר תוצאה להשפעת הגאליות הכבדות. וונציה לא הצליחה להבין את השינויים שחלו בשוד הימי במהלך המאה ה-16. החלטות הסנאט בתחילת המאה ה-17 לחמש גאליאסיס[9] (galleasses) וגאליון[10] (galleon) כטקטיקה חדשה הושפעו מהמציאות שנוצרה מחשיבה שנועדה לכישלון. ב-1609 הגאליון הראשונה החלה לשוט, היא הייתה יקרה מאוד לתחזוקה, וסבלה מאותם חסרונות שסבלו אוניות גדולות. היא הייתה איטית מאוד וקשה לתמרון גם כשהרוח נשבה במפרשיה. היא הייתה בעלת 76 תותחים והושארה באופן תמידי בים, משימותיה היו ללוות אוניות סוחר. הבעיה של ספינות אלו הייתה במרביתה בחלקי החילוף והכלים שלה. באזורים שספינות אלו שייטו לא היה בנמצא לוחות עץ ומסמרים וכבלי חבלים מתאמים והיה צורך לחכות לפריטים אלו מוונציה. וכאן הייתה שורש הבעיה של ספינות אלו – פרקי זמן ממושכים נאלצו מפקדי הספינות הללו להמתין עד שהספקה המיוחלת תגיע .מסקנותלאחר קרב לפנטו, הדו קרב הימי הגדול ביותר בין העולם הנוצרי לבין העולם המוסלמי לבין ספרד לבין האימפריה העות'מאנית, החל במזרח התיכון להתפתח סוג חדש של מאבק, פיראטיות. האמונה העיוורת ששימשה כרוח מאחורי המפרש של אונית מסע הצלב הפכה במהרה לאמתלה לשוד ימי. ההשפעות השוד הימי על האימפריה הימית של וונציה היו עמוקות. מ- 1580 השוד הימי בהדרגה שינה את צורתו לאורך כל המזרח התיכון. האספקט הדתי שלווה את העימות בין העולם הקתולי לבין העולם המוסלמי הפך בהדרגה לגורם משני, והגורם הכלכלי אשר נסמך על הגורם הפוליטי חברתי תפס את המקום המרכזי. לשוד הימי היו חוקים משלו אשר הניעו מדינות לא פעם לשנות צד במשחק הפוליטי. הלחימה החדשה לא פסחה על שום מדינה באזור ויצרה לעצמה את העליונות לשם כך. שודדי הים הברברים נחשבים עד היום כארכיטיפ של השודד המזרח תיכוני והעולמי, ואלג'יר נחשבת לבסיס הפיראטי היחידי במזרח התיכון ולא לחינם. לאחר ניתוח מעמיק לא ניתן שלא להחשיב את פעולות מסדר האבירים של מלטה ומסדרו של סטפן, פועלם של הספרדים, הצרפתים, ההולנדים והאנגלים כשוד ימי. הכוח האנושי העיקרי של השודדים הברברים גויס מהאומות הנוצריות ומארצות האסלאם. כך גם חלק מן המפקדים היה נוצרי. ללא כל צל של ספק שום מעצמה ימית לא חשה את זרועם של השודדים כמו הרפובליקה הוונציאנית. חולשתם, טעויותיהם וחוסר היעילות שבהם הם פעלו הובילו אותם למשבר במציאות שבה עולים כוחות חדשים לתוך הוויה הולכת ומשתנה. נוכח שינויים חיצוניים אלו הובילו הכשלים המבנים והארגוניים בתוך האימפריה הימית הוונציאנית להגברת חולשתה של וונציה כמעצמה ימית. כישלונן של האליטות לבחון את המשבר בצורה הנכונה ותוך כדי כך להתאים את המכונה המסחרית לעולם מסביב הובילו את וונציה לדעיכה איטית אך עקבית. מקורות:dumon-perotin, anne, "the pirate and the emperor :power and law on the sea, 1450-1850"; in j.d tracy ed., the political economy of merchant empires. state power and world trade, 1350-1750 (cambridge,1991),pp 196-227. katele ,b ,ireane, "piracy and the venetian state": the dilemma of maritime defence in the fourteenth century; speculum,63 (1988),pp 865-889.ביבליוגרפיה :gosse, philip ,the history of piracy,(london,1954)., alberto, piracy and the decline of venice, 1580-1615, (london,1967). tenenti[1]1991:197-198 dumon-perotin,[2] בתחילת המאה ה-16 כאשר האימפריה העות'מאנית כבשה את בוסניה הרצגובינה, מספר רב של נוצרים עזבו את בתיהם והתיישבו באזור הדולומיטים ליד המבצר קליס (klis) ליד ספאלטו (spalato) ומשם נלחמו באויב העות'מאני. [3] tenenti 1967:16-17 [4] (ibid:19)[5] ((ibid:23[6] (ibid:57)[7] (ibid:109)[8] (אניית מלחמה קדומה)[9] אניית-מלחמה בעלת שלושה תורנים (הייתה בשימוש בים התיכון במאות ה-16 וה-17)[10] ספינה תלת סיפונית(בה השתמשו כספינת מלחמה וכספינת סחר); מפרשית

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דניאל שנקמן