אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מירון הייתה יהודית בעבר כ- 3,000 שנים


התמונה של רבקה שפק ליסק

מירון הייתה יהודית בעבר כ- 3,000 שנים וחזרה להיות יהודית ב- 1949

מאמר מס. 16בסדרה: היסטוריה – גיאוגרפית יישובית

- נצרת- ברעם- גוש חלב- פקיעין- כפר יאסיף- שפרעם- דבוריה- חנתון- כפר כנה- כורזים- עלמא- ציפורי - שיח' מונס- טבריה- סכנין- צפת- עכו- עין זיתון

מירוןמירון (מרום בשמה העתיק ) שוכנת למרגלות הר מירון על כביש עכו- צפת. ב- 1949 הוקם לא רחוק משרידי מירון הקדומה, מושב השייך לפועל המזרחי, ע"י עולים מהונגריה ופולין. המתיישבים גרו 3 שנים באתר הקדום ועסקו בעבודות יעור וסיקול. ב- 1952 הם עברו למקום מושבם הנוכחי. המושב מונה בין 500 ל- 750 נפש. יש בו תיכון דתי וישיבה. אנשי המושב מתפרנסים ממפעלים אזוריים של מועצת "מרום הגליל", לאריזה, מיון ביצים, מוסך וייבוש פירות , מחקלאות ומבתי קייט. פירוש השם מירון הוא אמרין, כלומר צאן, רמז לתנובת החלב העשירה.התקופה הכנענית המאוחרת ( 1550 לפנה" ס – 1200 לפנה"ס )מרום העתיקה נמצאת מדרום-מערב למושב במורדות הר מירון. היא נמצאית במקום אסטרטגי. היא שלטה על צומת דרכים בתקופה העתיקה ולכן היא מוזכרת ברשימות כיבוש של שליטים ששאפו לשלוט בא"י, שהייתה ארץ מעבר בין צפון ודרום הקשת הפוריה. ברשימות תחותמס ה- 3 (המאה ה- 15 לפנה"ס ) ורעמסס ה- 2 (המאה ה- 13 לפנה"ס) מופיעה העיר הכנענית מרום, שהחוקרים מזהים אותה עם מירון. כיבושה מתואר על קיר ארמונו של רעמסס ה- 2 . מתואר חיל מצרי מוביל 3 מתושבי הכפר כפותים וחבלים על צווארם.במעין (מי מרום) התרחש בשלהי המאה ה- 13 לפנה"ס הקרב הגדול בין יהושע ויבין מלך חצור ובני בריתו. תקופת הבית הראשון (1000 לפנה"ס – 586 לפנה"ס)לאחר פילוג ממלכת ישראל (שנוסדה ע"י דוד) בימי רחבעם, השתייכה מרום לממלכת ישראל הצפונית. בכתובת של תגלת פלאסר ה- 3 ,שכבש את הגליל ב- 732 לפנה"ס, מוזכרת מרום, המזוהה עם מרם, מירון, כאחת הערים שנכבשו, ותושביה הוגלו לאשור. איזכור שמה בכתובת מעיד על קיומו של יישוב ישראלי בתקופת הבית הראשון. על הר מירון נמצאים שרידי מצודה מ- 1000 לפנה"ס. זוהי, כנראה, מצודה כנענית.תקופת הבית השני (538 לפנה"ס – 70 לס' )מירון הייתה ישוב יהודי בתקופת הבית השני, כפי שקבעו הארכיאולוגים שחשפו ב- 1978 את שרידי העיר. בתקופת הבית השני התפרסם היישוב , יחד עם גוש חלב בתוצרת החלב מהצאן , בזכות שדות המרעה העשירים(ראה, למעלה, מקור השם מירון). בתלמוד הירושלמי מסופר שלאחד מתושבי המקום היו 100 חביות יין ומאה חביות שמן, רמז למצבה הכלכלי של העיר. היישוב היה באזור הררי וצוקי סלעים ויוסף בן מתיתיהו ביצר אותה ערב המרד הגדול 066 לס').התקופה הרומית והביזאנטית ( 70 לס' – 641 )מירון שרדה את המרד הגדול. לאורך תקופת המשנה והתלמוד הייתה מירון עיר חשובה. לאחר המרד התיישבו בה כוהנים ממשפחת יהויריב מירושלים. כאן חיו במאה השנייה לס' רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו.לאחר המרד חנה באזור הלגיון הרומי ה- 3 והמפקדה שכנה במירון. באתר נערכו חפירות ב- 1868 , ב- 1905, בין השנים 1977-1972 וב- 1978 . במקום מצויים שרידי בית כנסת מהמאות ה- 3 – 4 . תאריך הקמתו של בית הכנסת נקבע באמצעות מטבעות וחרסים למאה ה- 3 לס'. בית הכנסת היתה חצוב בחלקו המערבי בסלע והוא נחשב לאחד מבתי הכנסת הגדולים בגליל, ומבנהו מוארך בעוד ששאר בתי הכנסת בגליל היו רבועים. נותרו גם שרידים של הבמה וארון הקודש. החזית הדרומית של בית הכנסת שרדה. "אגף העתיקות שחזר את אחד הפתחים של המבנה. מדרגות מובילות אל הפתח מהעמק מכיוון גוש חלב. באתר נחשפו גם שרידי בתים ומחסן מזון ובו שרידי מזון בכדים וכלי אוכל. כמו כן, מצויים באתר העתיק קבריהם של רבי יוחנן הסנדלר, רבי יוסף בן קיסמא והילל הזקן. במירון קבור התנא רבן שמעון בר יוחאי , אחד מגדולי חכמי הדור במאה ה- 2 לס' ובנו אלעזר. בסף המאה ה- 2 פרצה מריבה בין יהודי מירון ליהודי גוש חלב על מקום קבורתו של רבי אלעזר בנו של בר יוחאי. מסופר שאנשי מירון חטפו את ארונו מידי אנשי גוש חלב וקברוהו ליד אביו.מפרבר של מירון התפתח ישוב יהודי בשם תקוע. בחרבת שמע, האתר העתיק של תקוע ,מצויים שרידי בית כנסת שנהרס פעמיים ברעידות אדמה ב- 306 לס' וב- 418 לס'. כמו כן, מצויים באתר שרידי מקוואות, רובעי בתי מלאכה וקברים, כולל קבר מפואר (מוזוליאום).יש חילוקי דעות בין החוקרים לגבי התאריך בו חדל היישוב להתקיים. עפ"י "מדריך ישראל", כרך ב', בעריכת רפי פרנקל, נעזבה מירון ב- 361 לס', בימי הקיסר קונסטנטינוס ה- 2 , משום שהאכרים היהודים לא עמדו במעמסת המסים, והיישוב נהרס ברעידת אדמה מאוחר יותר. יוסף ברסלבסקי הגיע למסקנה שונה. הוא כתב בסיפרו "הידעת את הארץ" כרך א' , שבית הכנסת היה בשימוש עד סוף המאה ה- 12. גם יצחק בן צבי בסיפרו "שאר ישוב", שקדם לשני החוקרים הללו, העריך שמירון הייתה יהודית לפחות עד מסעי הצלב, כלומר המאה ה- 12 . התקופה הערבית ( 641 – 1099 )הערכתו של יצחק בן צבי התאמתה לאחר שבין שרידי בית הכנסת נמצאו מטבעות מתקופת השלטון העבאסי ( 750 – 942 לס' ) ומתקופת השלטון האיובי (1193 ). מימצאים אלה מאשרים קיומו של יישוב יהודי לאורך התקופה הערבית.התקופה הצלבנית (1099 – 1260 )עפ"י ברסלבסקי, הכיבוש הצלבני היה מלווה, אומנם, במעשי טבח נגד יהודים, אבל הצלבנים טבחו ביהודים ביישובים העירוניים כמו עכו וחיפה. האזור הכפרי בגליל לא סבל ממעשי טבח. יעקב בן נתנאל הכהן ביקר במירון במחצית השנייה של המאה ה- 12 , לפני קרב קרני חיטין בין צלאח א- דין והצבא הצלבני ומצא במקום בית מדרש. בנימין מטודלה ביקר במירון היהודית בשלהי המאה ה- 12, לפני קרב קרני חיטין . ב- 1210/11 ביקר בגליל רבי שמואל בן רבי שמשון והוא דווח על קהילה יהודית שמנתה כ- 20 נפש במירון. הוא מצא בין שרידי בית הכנסת משקוף ועליו כתוב:" זה עשה שלום בן לוי". הוא גם דיווח על יותר משני מניינים שיצאו לכבוד ראש הגולה, שביקר במקום. פרופ' קליין בדעה ששלום בן לוי ממירון ורבי יוסה הלוי בן לוי מברעם היו אחים. גם מסמכים מהגניזה הקהירית מאשרים קיומם של ישובים יהודיים בצפת וסביבתה במאה ה- 13 .

מירוןהתקופה הממלוכית (1260 – 1516 )מירון היהודית חדלה כניראה להתקיים בשלב מסוים במעבר בין השלטון הצלבני לממלוכי. הרב יחיאל מפריס שעלה לארץ ב- 1260 , כלומר , במחצית השנייה של המאה ה- 13, ערך סיורים בגליל והזכיר שורת ישובים יהודים. מירון לא הייתה ביניהם. עפ"י דיווחו של הגיאוגרף א- דמשקי, שמת ב- 1327 , בימיו עדין התקיימו הילולות ליד קברו של רשב"י ויהודים מיישובים קרובים ורחוקים השתתפו בהילולות. נוסע אלמוני מקנדיא(כרתים), ביקר במקום ב- 1473 , ודיווח שהיהודים כבר אינם גרים שם, ושהם נאלצו לנטוש את המקום בשל מחסור במים. הוא מצא את בית הכנסת ואת קברם של הילל ולטענתו גם של שמאי. גם הוא דיווח על מנהג ההילולא, וסיפר על למעלה מ- 1,000 יהודים שהגיעו להילולא, רובם מצפת. התקופה העות'מנית (1516 – 1918 )משה בסולה שביקר בארץ וסייר בגליל ב- 1522 לא מצא יהודים במירון, אך דיווח שצידו הקדמי של בית הכנסת עדין עומד על תילו. אבל, ההילולות ליד קברו של הרשב"י נמשכו, עפ"י עדותו של באסולה. גם הוא דיווח על 1,000 יהודים שהשתתפו בהילולא בעת ביקורו במירון. התחדשות היישוב היהודיזאב וילנאי כתב ב"אנציקלופדיה אריאל", שבמאה ה- 18 חיו במירון יהודים מעטים בכפר הערבי מיירון (התרגום הערבי לשם העברי) שבו חיו מוסלמים ונוצרים. מקור המידע הוא רבי יוסף סופר שביקר במיירון ב- 1762 . היו אלה כמה עשרות משפחות יהודיות מכורדיסטן שהתיישבו על שטח של כ- 7000 דונם של אדמה חקלאית שקנה הרב שמואל עבו כדי להחזיר יהודים לעבודת האדמה.בשנות ה- 1880 התיישבו במיירון גם יהודים יוצאי מרוקו. לורנס אוליפנט ביקר במיירון ב- 1883 ודיווח על כך. הוא כתב שחלק ניכר מהכפר שיך לרבי יעקב עבו, שמתוך שאיפה להחזיר יהודים לעבודת האדמה, הושיב בכפר 6 משפחות יהודיות יוצאות מרוקו. עפ"י דיווחו חיו באותו זמן בכפר 12 משפחות מוסלמיות, ובכפר שררו יחסי ידידות בין היהודים והערבים. בעיתון ה"מגיד" הופיע ב- 1883 סיפורו של מיכאל גולדשמידט, תייר יהודי שסייר בארץ ומצא במיירון משפחות יהודיות והנתמכות ע"י רב המעודד התיישבות יהודית.גם בעיתון ה"חבצלת" התפרסמה קריאתו של הרב שמואל עבו ליהודים לחזור לעבודת האדמה בארץ ישראל. הרב הזכיר בקריאתו את שטח האדמה שקנה במירון , את מי המעין לצורכי השקייה ואת החקלאות המתפתחת בה. ב- 1892 סיפר אחד מהחלוצים שהתיישב בגליל שבמיירון חיים יהודים מוגרבים, כלומר, מצפון אפריקה. הוא סיפר שמחצית הכפר שייכת לספרדים. מהארכיון הקונסולרי הצרפתי מתברר שהשלטון העות'מני ניסה להחרים מהיהודים את אדמות מירון ואף גירש את תושביה היהודים, אבל בני משפחת עבו התערבו וסיכלו את המזימה. המקור מציין שבתקופה העות'מנית היה קשה מאוד ליהודים לרכוש קרקעות וגם לשמור על הבעלות על הקרקע לאחר מכן, בשל התנכלויות מצד הפקידות העות'מנית. משפחת עבו שמשה סוכנת קונסולרית של צרפת בגליל ובמעמדה זה היה לה יתרון ע"פ יהודים אחרים שאיבדו ת אדמתם תחת השלטון העות'מני.מקור ערבי מימינו מאשר שכמחצית מאדמות הכפר היו שייכים ליהודים (ראה, להלן)לא ידוע מתי החלו ערבים להתיישב במירון הנטושה . מאחר שב- 1522 עדין הייתה מירון חרבה, וב- 1762 כבר ישבו בה ערבים, ניראה שהערבים התיישבו בה בשלב מסויים בין אמצע המאה ה- 16 למחצית השנייה של המאה ה- 18 . במא ה- 17 השתלט שבט בדווי מהמדבר הצפוני על הגליל ובמאה ה- 18 השתלט שבט בדווי מחצי האי ערב על הגליל. ב- 1914 היו במירון 320 תושבים.תקופת המנדט הבריטי (1918 – 1948 )באתר "פלסטין זוכרת" הערבי- פלסטיני צויין שבתקופת המנדט היו כמחצית מאדמות הכפר הערבי מיירון שייכות ליהודים (6,765 דונם לערבים ו- 5,839 דונם ליהודים), אך אין כל איזכור למתיישבים יהודים. במפקד האוכלוסין של ממשלת המנדט ב- 1931 נמצאו במיירון 158 ערבים מוסלמים, שחיו ב- 47 בתים. במיפקד לא הוזכרו יהודים. האתר "פלסטין זוכרת" מדווח שב- 1931 חיו בכפר 189 ערבים. אבל, יצחק בן צבי כתב בסיפרו "שאר ישוב" שבשנות ה- 1930 חיו במיירון 189 נפש: 158 מוסלמים ו- 31 יהודים. גם זאב וילנאי דיווח על יהודים במירון בתקופת המנדט. עפ"י האתר הערבי- פלסטיני חיו ב- 1945 בכפר 290 ערבים וערב מלחמת העצמאות הגיע מספרם ל- 336 והם חיו ב- 83 בתים . וילנאי דיווח שהיהודים המעטים שחיו במיירון לאורך תקופת המנדט, גורשו ערב מלחמת העצמאות. הערה מעניינת: האתר הערבי מזכיר את שמעון בר יוחאי ומגדיר אותו יהודי- פלסטיני.ישראל בזמן מלחמת העצמאות השתלט על הכפר הערבי "צבא השחרור" בפיקודו של קאוקג'י. לוחמיו של קאוקג'י ירו משם על צפת . הכפר נכבש ב- 31 באוקטובר 1948 ע"י צה"ל ב"מבצע חירם" ותושביו ברחו. באתר הערבי – פלסטיני נכתב שהם גורשו בשני גלים: ב- 10.5.48 וב- 30.10.48 .לסיכום, ישראלים חיו במרום/ מירון בימי הבית הראשון עד שהוגלו לאשור. יהודים חזרו לחיות ביישוב בימי הבית השני וחיו בו לאורך כל תקופת ב"ש, התקופה הרומית, הביזאנטית, הערבית והצלבנית. בשלב מסוים במעבר מהשלטון הצלבני לממלוכי חדל היישוב היהודי להתקיים. אבל, מהמאה ה- 18 שוב חיו יהודים במירון שהפכה למיירון הערבית. הם גורשו מהכפר בפרוץ מלחמת העצמאות. כלומר, מדובר ברציפות יהודית של אלפי שנים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רבקה שפק ליסק