אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה - לפני 100 שנה - בלשות היסטורית


התמונה של רמי נוידרפר

גם השנה , בפרוש עלינו השנה החדשה, שנת תרע"א, (קשה לבטא...תרע"א לא כן?), נחזור לימים רחוקים וננסה ללמוד על הימים שהיו ואינם, מתוך התבוננות בוחנת בעיתונים השונים של אותם ימים.

והפעם נרחיק לכת בדיוק מאה שנה לאחור, אל ערב ראש השנה שנת תרע"א, שחל אז בתחילת אוקטובר, שנת 1910. זוהי עוד כתבה של בלשות היסטורית. חיזרו עמי לימים רחוקים.

הכותרת src=http://www.e-mago.co.il/images4/koteret.jpg

ראשית נתבונן בגיליונו של "האור" מיום 2 לאוקטובר 1910, וכבר בכותרת נגלה כמה עניינים ראויים לציון ולהתבוננות:

העורך האחראי : בן אב"י, המנהל והמו"ל ש.י שיריזלי

שנה ראשונה (26) כתוב שם, ירושלם, יום א' כ'ח אלול א'תתמ"ב לחרבן, גיליון קעד (174)התאריך אליעזר בן יהודה האיש שמאחורי העיתון, כקדם ציוני השואף לתקומת העם היהודי בארצו, וכמי שלא מאמין בסיפור הבריאה המקראי נהג לציין את התאריך העברי מאז חורבן הבית, כלומר 1842 לחורבן.

השם

"האור" היה אחד מעיתוניו היומיים של אליעזר בן יהודה – שכינה עצמו במאמריו אב"י, שיצאו לאור החל משנת 1884, רוב השנים תחת השם "הצבי", ורק תקופות קצרות בשם "האור"

על דמותו המופלאה והמורכבת של אליעזר בן יהודה (נולד למשפחת פרלמן, החליף שמו לאליאנוב כדי להתחמק מגיוס לצבא הצאר), מחדש הדיבור בשפה העברית, לא נרחיב כאן, שכן קורותיו יכולות למלא עולם ומלואו, אולם ראוי לציין כאן מספר עניינים: שנה ראשונה – ובסוגרים 26 . בן יהודה נאלץ באמצע שנת 1910 להפסיק להשתמש בשם עיתון "הצבי" ולפתוח אותו מחדש בשם "האור".

מאחורי שינוי השם הזה מסתתרים כמה סיפורים מעניינים ואנו נטייל ביניהם, נתבשם מרוח התקופה ונביא לכם קטעי סיפורים, שברי דמויות , שאליהם תוכלו להתוודע טוב יותר בזמנכם החופשי:

נדון תחילה בשם העיתון, ובסיבות לשינויו: בן יהודה רצה לקרוא לעיתונו מלכתחילה, בשם "האור", אולם בימים העם, תחת השלטון העות'מאני, היה צריך אדם להיות בעל רישיון (פירמאן בטורקית) להוצאת עיתון. פירמאן כזה כזה היה לאחד ר' יצחק הירשנזון[1], ועל שמו (הירש ביידיש זה צבי) נקרא העיתון. הירשנזון אפשר לבן יהודה להשתמש בשם הצבי". העיתון יצא לאור כ25 שנה , אולם בשנת 1909, חבר להוצאת העיתון המומר שלמה פיינגולד.

המומר

שלמה פיינגולד , מהדמויות הצבעוניות והשנויות ביותר במחלוקת בארץ ישראל, היה יזם, מוציא לאור ועיתונאי שפעל בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ובעשורים הראשונים של המאה ה-20. פיינגולד, שנולד כיהודי ואף למד בישיבת וולוז'ין, התקרב לכת "בני ישראל הבריטים" (british israelites), ובשל כך נודע ברבים כמומר, אף כי ספק אם המיר את דתו. בשל אמונותיו הדתיות, ובשל אורח חייו ומנהגיו יוצאי הדופן, נתקל פיינגולד ביחס שלילי של היהודים בני דורו, ואף הונצח בספרו של ש"י עגנון "תמול שלשום" בכינוי "המשומד" (גיבור הרומן, יצחק קומר, מתגורר בביתו). עם זאת, היה פיינגולד יזם רב תושייה, שהותיר אחריו מבנים יוצאי דופן בירושלים, בתל אביב, בטבריה ובעפולה.

פיינגולד כך מספרת האגדה היה אותה דמות בודדת הנראית ברקע הצילום המפורסם של הגרלת הבתים של תל אביב. זהו אולי אחד הצילומים הבודדים של הקמת עיר גדולה ברגע התהוותה הראשוני. בצילום הזה נראית דמות שעל אודותיה נשפכו כבר תילי תילים של השערות, דמות בודדת, לובשת מכנסים לבנים ומקטורן שחור הניצבת לה מנגד על הגבעה.

"משוגעים!" צעק האיש "משוגעים!" , "אין פה מים, אין פה חיים! משוגעים אתם! משוגעים!"

היה זה פיינגולד המשומד , גורס רוביק רוזנטל בספרו "האור והקסם", אבל לסיפור הזה, לאגדה הזו, אין כל הוכחה היסטורית.

ובכן נחזור לפיינגולד המשומד ובן יהודה, ונספר את סיפורה המרתק של החלפת שם העיתון:

עיתון "הצבי" של בן יהודה נקלע לקשיים חמורים עקב סכסוכיו של בן יהודה עם גורמים רבים ביישוב. (גם כאן יש סיפורים מרתקים לרוב, שלא נוכל להיכנס אליהם)

בן יהודה עצמו יצא לפריז לחות את פניו של הברון אדמונד דה רוטשילד ולבקש ממנו לקבל מימון להוצאת המילון שלו. רוטשילד נעתר, אולם התנה את הוצאת המילון בלוחות זמנים קשיחים שחייבו את אב"י לפרוש מעריכת העיתון ולהקדיש את כל זמנו לכתיבת המילון והגהתו. לכן היה צריך בן יהודה לעשות שני דברים: להעביר את עריכת העיתון למישהו אחר, ולמצוא מו"ל ומממן לעיתון. כעורך בחר אב"י בבנו בן ציון שכינויו איתמר, הוא איתמר בן אב"י ( שאביו היה נביא, גבר כלבבי... אומר השיר) , וכמו"ל נאלץ לבחור במומר פיינגולד, שכן הוא היה היחידי שהיה לו ההון הדרוש וששהסכים להמשך הופעת העיתון בעריכת הבן

בשנת 1909 התקשר פיינגולד בחוזה עם איתמר בן אב"י להוצאת העיתון "הצבי". על פי ההסכם היה פיינגולד לבעלים, אך לעורך, בן אב"י, נותר החופש העיתונאי. בגיליונו הראשון של "הצבי" החדש, שיצא בספטמבר 1909 (כ"ג באלול אתתמ"א לחורבן, בלשון העיתון), הופיע "העורך היחיד והאחראי: בן אב"י" ו"המו"ל ומנהל העסק: ש. פיינגולד". העיתון פרסם לקוראיו את ההסכם שבין פיינגולד ובין בן אב"י, שעליו באו כעדים גם הגב' פלמר, ונכבדים ירושלמיים כשלמה עמאר וחיים ואלירו. בן אב"י סיכם עבור הקוראים את עיקרי ההתקשרות החדשה:

"מהקשר הזה רואה הקהל, עד כמה יציאתו של "הצבי" בדיוק בטוחה מעתה לכל השנה הבאה ויחד עם זה רואה הקהל מהותה של ההתקשרות שנעשתה בין האדון פיינגולד ובינינו. תחומי שתי הרשויות מגבלות בהקשר בדיוק גמור ואין אחת מהן נוגעת בתחומה של חברתה אפילו כמלוא הנימא. רשותו של האדון פיינגולד, המוציא לאור, היא - העסק, והעריכה כלה היא ברשות העורך בלבד, כמקדם, בלי שום שנוי. הצד הרוחני והמוסרי של העתון הוא מקדשו של העורך בלבד, והמקדש הזה ישמר בכל קדושתו וטהרתו וכל השפעה זרה לא תכנס לתוכו. בעל העסק מספיק להעתון את הסכומים הקבועים והעורך בוחר לו בלבדו את עוזריו ואת סופריו, ומקבל המאמרים, וכותב ומפרסם רק את הטוב ואת הישר בעיניו..."

ההסדר הביא לעיתון תנופה כלכלית, שנבעה בעיקרה מפרסומות לחנויות בבעלות פיינגולד, ומהדפסת העיתון בבית הדפוס "מצפה" שבבעלות פיינגולד. בכל גיליון, בעמוד האחורי הופיעו פרסומות לעסקים שונים של פיינגולד - מיטות אנגליות, קורות ברזל, או פנקסים גדולים וקטנים, את כולם היה אפשר לקנות "בתנאים נוחים מאוד" אצל ה' שלמה פיינגולד במשרד "הצבי".src=http://www.e-mago.co.il/images4/feingoldsmall.jpgמודעה של עסקי פיינגולד בעיתון הצבי

שותפותו של אב"י עם "המשומד" גררה ביקורת רבה. אישים כקדישיהודה ליב סילמן[2] לעגו לשותפות, וטענו כי יש בה משום בגידה בערכי העם היהודי.

לאחר חצי שנה התפרקה השותפות, ובאמצע פברואר יצא לאור הגיליון האחרון של "הצבי" בו שימש פיינגולד כמו"ל. יש הסבורים, כאיש העלייה השנייה, דוד סמילנסקי[3] כי הדבר נבע מהתערבותו של פיינגולד בתכני העיתון:

" העתון "הצבי" פסק את קיומו... ברור היה יותר מדי שהזיווג בין הסופר, בעל עקרונים ציבוריים מסוימים, ובין הקבלן par excellence, שדואג רק לרווחיו - אינו זיווג מוצלח. אם כי לפי החוזה אסור למו"ל להתערב בענייני העריכה של העתון, הרי פיינגולד היה עושה זאת לעתים קרובות, וזה הביא לידי ביטול השותפות שבין שתי הרשויות הללו ולסגירת העיתון..."

בן אב"י, לעומת זאת, הכחיש כי לפיינגולד הייתה יד בעריכת העיתון, והסביר את הפסקת השותפות בתקרית בין הקונסול הרוסי ובין צעירים יהודים, בעקבותיה דרש הקונסול הרוסי לסלק את משרדי העיתון מבית פיינגולד, ופיינגולד, בהיותו נתין רוסי, נאלץ לציית לו. פיינגולד, מצדו, טען כי משפחת בן יהודה "השתרגו עליו כעלוקה ומצצו את לשדו ודמו", ובשל סחטנותם נאלץ להפסיק את השותפות.

ב-25 בפברואר 1910, כשלושה ימים לאחר סגירתו של "הצבי", החלה משפחת בן יהודה להוציא לאור את עיתונה החדש, "האור", בעריכתו של אליעזר בן יהודה, תוך שהוא מבטיח לקוראיו כי "עוד לפני הפסח יהיה 'האור' אותו העתון היומי הגדול והחפשי שירושלים דורשת זה כמה. האור לא יהיה תלוי בשום איש ובשום מוסד..." [6]. פיינגולד, בשמו העברי - "שלמה יפה זהב", תקף את המשפחה ואת עיתונה בעיתון "החרות".

חודש לאחר מכן, ב25 למרץ 1910 חזר איתמר בן אב"י לערוך את עיתון אביו.

בן אב"י ולאה

בדברנו על שנת 1910, עיתון האור ואיתמר בן אב"י, אנו חייבים להזכיר כאן את הפיכת העיתון לכלי לחיזוריו הנלהבים של בן אב"י אחרי אהובתו לאה אבושדיד. בן אב"י פתח בעיתון מדורי חיזור ותגובה, בהם הביע בפומבי את אהבתו ללאה. כשבוע לאחר שחזר לערוך את העיתון, לדוגמה, הופיעו שירי האהבה הנמלצים הללו בגיליון "האור". מאחורי שיריםמוזרים אלה מתחבא אחד מסיפורי האהבה הגדולים של היישוב העברי בארץ ישראל בתחילת המאה העשרים.src=http://www.e-mago.co.il/images4/ben_avi.jpgאיתמר בן אבי

בראשית סיפור אהבתם היה בן-ציון בן אב"י עיתונאי משכיל ויפה תואר בן 26 ולאה אבושדיד היתה תלמידה יפהפייה בת 17. שניהם גדלו בירושלים של תחילת המאה העשרים ושניהם באו ממשפחות ידועות. משפחתה של לאה היתה משפחה ספרדית, עשירה ומיוחסת. משפחתו של איתמר היתה ענייה וממוצא אשכנזי. שם המשפחה נודע אז בירושלים ובארץ בשל המלחמה הקשה שניהל אליעזר בן יהודה ביישוב הישן בירושלים.

src=http://www.e-mago.co.il/images4/lealovesongs.jpgשירי אהבה של איתמר בן אב"י

בן ציון, הוא איתמר, בנו בכורו של אליעזר בן-יהודה, התאהב בלאה. התנגדותם של בני משפחתה ליחסים אלה ולשידוך היתה נחרצת. הם העדיפו שבתם תינשא לחתן עשיר בן העדה הספרדית. כישוריו הרבים של איתמר ואהבתו היוקדת ללאה לא הרשימו אותם, ובמיוחד לא את אמה. מה לבתה המיוחסת ולאשכנזי העני שגנב את ליבה ואורב לכספה? גם מצבו הכלכלי והיותו חולה היו בעוכריו.

אולם בן אבי לא ויתר, ובידעו כי אהבתה של היפהפיה הספרדית נתונה לו, עשה כל שביכולתו כדי לזכות בידה. השירים שפרסם בעיתון, השליחים ששיגר ללא הרף לבית הוריה, עוררו שערוריה בירושלים, השיא היה בשיר ההתאבדות שפרסם בזו הלשון:

מֵאָז אֲהַבְתִּיהָ וְלִבִּי כָּאוּב,

לֹא יָזוּז הָאֶקְדָּח מִמּוּלִי,

בֵּין סִפְרֵי רוּחִי,

עַל שֻׁלְחָנִי הָאָהוּב,

נוֹשֵׁם הוּא הַמָּוֶת כְּבָר לִי.

כִּי נִמְאַס לִי הַכֹּל – אֲפִלּוּ יָפָתִי,

אֲשֶׁר בָּחֲרָה כָּךְ לִחְיוֹת בִּלְעָדַי,

חכִּי נָא עוֹד רֶגַע אוֹי אַתְּ יָפָתִי,

עוֹד רֶגַע רַק וְתִבְכִּי לִבְלִי דַּי.

לאחר שבן אב"י איים , מעל דפי העיתון, להתאבד, הסכימו הוריה ב23 בחודש אוגוסט 1910, לאירוסין, אולם התנו אותם בתנאים מחמירים. החתן "חייב לברר ע"י בדיקת רופא שהוא בריא , ואינו לקוי בשום מחלה מכוננת או מדבקת" להוכיח שהוא מרוויח "שכר בטוח, סכום שלוש-מאות פרנק לחודש" והעיקר, שלא יתבע נישואין אלא לאחר ח"י חודשים. רק באפריל 1912 נשאו השניים ולהלן נוסח ההזמנה לחתונה, שהופיעה, איך לא, בעיתונו של החתן.src=http://www.e-mago.co.il/images4/leahazmanah.jpg

חלק מכם מכירים בוודאי את הסיפור משירו הידוע של דודו ברק 'אהבת איתמר בן אב"י':

הנה ורטט בעורפי שוב יעבור איכה דיברה האהבה של פעם בעיר ירושלים איש טהור טהור אהוב אהב כאוב כאב בזעם וזהו דבר אהבתו עולה בלהבה אשר שמעה נסיכתו לאה האהובה את לאתי אהבתי למרות רצונה מי יתן יכולתי לסור למעונה אני אוהב אותך כל כך אני נושק אותך כל כך לו אהבתיני לאתי חיי לך ומותי

והוא אמר לה את שוכנת בלבבי וצר עלי ביתה ותשוקותיה חתם בלהט איתמר הוא בן אב"י שלוש שנים בכוה בכה אליה ביקש לשים קץ לחייו באקדחו הקר ושר לה נחל דמעותיו ושר ושר ושר

לביצוע השיר ביוטיוב

ש.י שיריזלי

גם המו"ל הנזכר בפתח הגיליון היה מעורב באותה שנה בשערוריה רבתי. שלמה ישראל שיריזלי (שי"ש) היה מראשוני חברי המערכת של עיתוני בן-יהודה, שיריזלי נולד ב "חצר שיריזלי" בירושלים והיה מחשובי עדת הספרדים בירושלים איש ספרות, עסקן ציבורי, מדפיס ומחבר ממייסדי בית החולים "משגב לדך", ויחד עם אליעזר בן-יהודה היו המוציאים לאור הראשונים בארץ ישראל. בשנת 1901 והוא בן 22 בלבד רכש שי"ש בשותפות עם ידידו בן-ציון טאראגאן את בית הדפוס מאליעזר בן יהודה, וזאת לאחר שכבר עבד שם מספר שנים. בהוצאת שי"ש הוצאו 47 ספרים בעברית, סידור תפילה, 61 ספרים ביהודית-ספרדית, מילון ועוד. בשנת 1909, כשיצא בן-יהודה לחו"ל, ובו זמנית פורסמה בתורכיה חוקה ליברלית יחסית ה"חושמה"[4] שהתירה את חופש הביטוי, הותר הרסן ואנשים רבים ניסו להוציא עיתונים חדשים המיועדים לקהל היהודי הקטן בארץ ישראל. אחד מהם היה שי"ש שהוציא עיתון בשם "הפרדס" בשלוש שפות – עברית, לדינו, ו – יידיש "דער פרדס". הוצאת עיתון ביידיש בירושלים עוררה את חמתו של המשורר והעיתונאי קדיש יהודה סילמן, שכבר הזכרנו לעיל, והא כתב מאמר חריף ביותר[5] בשם "הנשתק" ובו כינה את שי"ש בשם "אדם מגואל, מזוהם, וכל גנאי שאתם רוצים הטילו עליו ולבבכם לא יבכה" הוא אף קרא לבן אב"י, לא פחות, מאשר לרצוח את שיריזלי, שכן דינו הוא דין מתנקש בנפש האומה"

"חפץ לקחת את האדם הזה ולמוללו כאשר ימוללו את הפשפש", מתלהם, לא פחות ולא יותר, סילמן.src=http://www.e-mago.co.il/images4/hanishtok.jpg

בן יהודה לא קיבל, אל נכון את עצתו של סילמן, שכן לאחר מספר חודשים , הפך שיריזלי למו"ל של "האור".

ברכות ראש השנה

בראש השנה תרע"א, הופיעו בעיתון האור מספר לא גדול של ברכות, שהמברכים שלמו עבורן במיטב כספם. ניסיתי להתחקות על עקבותיהם של המברכים, ולברר מי היו, מה היה טיב קשריהם עם בן-יהודה, ומה היה מעמדם בקריה הזעירה של היישוב החדש בארץ ישראל. נצא לדרך:src=http://www.e-mago.co.il/images4/haor31010brachot.jpg

שתי הברכות הראשונות הן של מערכת העיתון, ומנהלת העיתון. את המילה מערכת במובנה המודרני, ואת המילה מנהלה, חידש בן יהודה.

חברת אנגלו פלשתינה [6]

חברת אנגלו פלשתינה , הידועה בראשי התבות אפ"ק, לימים בנק אנגלו פלשתינה, לימים בנק לאומי לישראל וכיום "בנק לאומי", היתה המוסד הפיננסי המרכזי של היישוב בסוף תקופת האימפריה העות'מאנית, בכל תקופת המנדט הבריטי, ואף בראשית ימי מדינת ישראל.

אַפַּ"ק ("אנגלו-פלסטיין קומפני", חברת אנגלו-פלשתינה), נוסדה ב-27 בפברואר 1902 בלונדון כדי "לפתח ולטפח יוזמה עסקית בתעשייה, בנייה, חקלאות, תשתיות ועוד". המילה "בנק" נעדרה משם החברה ומרשימת המטרות, כנראה בשל הרצון להימנע מהדרישות המיוחדות של הרשויות הבריטיות מבנק מסחרי. הבנק נוסד ברוח חזונו של בנימין זאב הרצל, והיה חברת בת של "אוצר התיישבות היהודים" שנרשמה בבריטניה. החברה החלה לפעול כבנק ביפו בשנת 1903, ובשנת 1931 קיבלה את השם "בנק אנגלו-פלשתינה". ההסתדרות הציונית העולמית, באמצעות אוצר התיישבות היהודים, הייתה בעלת השליטה בבנק, והיא השתמשה בו למימון המשק הארץ-ישראלי.

משרדיו הראשונים של הבנק נפתחו ברחוב יפת ביפו ב-26 ביולי 1903, וכמנהל מונה זלמן דוד ליבונטין. באותה תקופה הייתה יפו עיר הנמל החשובה בארץ ישראל. נמל חיפה טרם הוקם, ואל נמל יפו הגיעו האוניות מנמלי אירופה, בעיקר מטריאסטה ומאודסה, והביאו עמם עולים לארץ ישראל. העיר יפו הייתה המרכז המסחרי של המושבות הראשונות שהוקמו בשפלת יהודה על ידי העלייה הראשונה.

קשריו של אב"י עם הבנק החלו לראשונה עוד ב1902, בועידת חובבי ציון ברוסיה שבה הוחלט בין היתר של הבנק לפרסם את מאזנו גם בעיתונו של בן יהודה.

זלמן דוד לבונטין

זלמן דוד לבונטין (זד"ל) , המברך הרביעי בגליוננו, היה מראשוני חיבת ציון , ממייסדי ראשון לציון ומחלוצי הבנקאות העברית. את הרעיון של חיבת ציון גיבש זד"ל הצעיר כשנודע לו כי נוסדה מדינת ליבריה באפריקה על ידי עבדים משוחררים. "שאלתי את נפשי: אם הכושים יכלו ליסד מדינה חופשית לעצמם, מדוע לא נלך אנחנו ליסד לנו ממלכה בארץ אבותינו" , סיפר לבונטין לימים בזיכרונותיו. לבונטין עלה לארץ ישראל והיה ממייסדי ראשון לציון , אך לאחר מספר חודשים חזר לרוסיה שם הציע להקים "בנק ציוני". הרצל אמץ את רעיונותיו של לבונטין וקרא לו לעמוד בראש המוסד שהקים "אוצר התישבות היהודים". לבונטין חזר לא"י בשנת 1903 ועמד בראש הבנק. דרכם של לבונטין ובן יהודה הצטלבה פעמים רבות, לראשונה בחברותם המשותפת ב"ועד חלוצי יסוד המעלה" הארגון המשותף של חובבי ציון שהוקם ב1882 לסייע בהקמת המושבות הראשונות.

בוריס ש"ץ

בוריס (ברוך) ש"ץ , דמות ציורית ומיוחדת במינה, היה צייר ופסל יהודי, יוזם ומייסד בצלאל בירושלים. ש"ץ היה מבאי ביתו של בן יהודה, ידידו גם בתקופות הקשות בהן היה אב"י מוחרם ומנודה. אב"י היה מראשי התומכים ברעיון של הקמת בצלאל כמרכז ללימוד ויצירה אמנותית יהודית בארץ ישראל. ש"ץ הגיע לארץ ישראל בינואר 1906, וכבר חמישה ימים לאחר בואו כינס בן יהודה בביתו מסיבת רעים לכבוד האורח והיוזמה שלו.

ד"ר י. סגל

המברך הבא בתור, ד"ר י. סגל הוא ד"ר יעקב סגל, רופא תל אביבי, שהיה מידידיו הטובים ביותר של בן-יהודה, מבאי ביתו ומי שארגן את חגיגיות יובל השלושים לפעולתו. לימים היה סגל מראשי המאבק ב"מלחמת התרבות" שנוהלה נגד כוונתו של הטכניון שהוקם בחיפה ללמד בגרמנית

vacuum oil company

חברת הנפט "ואקום אויל" הייתה בראשית המאה העשרים חברה גדולה, שפרסמה כנראה בעיתוני בן יהודה. החברה הזו, דרך אגב, כחבות אמריקניות נוספות, נעזרה בשירותיהם של הנאצים שסיפקו לה עובדי כפיה ממחנה הריכוז אושוויץ בעת מלחמת העולם השנייה. החברה עברה מיזוגים רבים ואינה קיימת עוד בשמה המקורי

אברהם רחמים מזרחי

מי האיש? קוראינו מתבקשים לסייע. כל מה שהצלחתי למצוא עליו הוא מודעת אירושים של הנ"ל לרחל אלישר, בת למשפחת אלישר הידועה בירושלים, משנת 1909

אברהם לודוויפול

אברהם לודוויפול (1865 1921) היה עיתונאי, פובליציסט ומתרגם עברי ופעיל ציבור ציוני. קשריו עם בן יהודה נתהדקו בעת מאבקם המשותף נגד תוכנית אוגנדה של הרצל.לודוויפול היה גם שליח עיתון "הצבי" בפאריז בעת משפט דרייפוס.

יעקב ברנשטיין כהן

יעקב ברנשטיין-כהן, העומד לרדת מהארץ ברוה"ש תשע"א ונפרד כאן מידידיו, (1859, קישינב – 12 במאי 1929, דנייפרופטרובסק) היה רופא יהודי, מנהל המרכז הציוני של ציוני רוסיה, חבר הוועד הפועל הציוני המצומצם, מעוזריו הראשונים של הרצל, רופא בפתח תקווה בתחילת המאה ה-20, ואביה של השחקנית הסופרת והמשוררת מרים ברנשטיין-כהן.

מדוע יורד ברנשטיין כהן ב1910? זהו סיפור אכזרי ומרתק: בשנת 1907 עלה ברנשטיין לארץ ישראל, היה רופא במושבות היהודיות בגליל התחתון ובהמשך זומן להיות רופא המושבה בפתח תקווה. בתקופת שהותו בפתח תקווה הסתכסך עם איכרי המקום על רקע מאמציו להקניית חינוך להיגיינה והקמת בתי שימוש במושבה. ניסיונותיו להקנות ידע אנטומי לצעירי המקום על ידי הקרנת שיקופיות בפנס קסם פורשו על ידי המבוגרים כהסתה לפורנוגרפיה והוא פוטר ממשרתו וכאשר סירב לעזוב האיכרים הפגינו ליד ביתו ונורו יריות אל עבר הבית. ברנשטיין-כהן עבר ליפו וב-1910 שב לקישינב.

ברנשטיין כהן , כמו בן יהודה, היה באותם ימים מסוכסך עם מושבות העליה הראשונה, ומן הסתם התפתח קשר ביניהם על רקע זה...

חיים מיכל מיכלין

חיים מיכל מיכלין, נכדו של מייסד אחד העיתונים העבריים הראשונים "האריאל" , היה חוקר ארץ ישראל, עוזרו הנאמן של הרב אברהם משה לונץ, חוקר א"י העיוור. מיכלין כתב מאמרים ומחקרים רבים בנושאי תולדותיה של ארץ ישראל. קשריו עם בן יהודה החלו שנים רבות קודם לכן, עת הצטרף ל"תחיית ישראל" – אגודה שהקים בן-יהודה שבין מטרותיה החשאיות הייתה התיישבות בכוח בארץ ישראל, עצמאות וכח מגן עברי

מנדל קרמר

מנדל קרמר הוא דמות מיוחדת במינה. הוא היה ה"מלשין" הראשי של השלטונות העות'מאניים, ולכן איש שנוא שהכל נזהרים מפניו. קרמר נודע בין האר, בכך שנשלח לרגל אחרי תיאודור הרצל בעת שביקר בארץ ישראל. והיה כתבו הירושלמי של "הצבי" עיתונו של בן יהודה. ב1909 סייע קרמר בקשריו עם השלטונות לקבל מחדש רישיון להוצאת עיתון.

נ. צבי חפץ

לא הרבה הצלחתי למצוא על צבי חפץ הנ"ל. בן יהודה מספר בפברואר 1926 על הקמת ארגון חדש , יהודים ירושלמיים שקבלו על עצמם לא לקבל נדבות וחלוקות מחו"ל. צבי חפץ מוזכר כאחד מראשי האגודה

ישראל יצחק פאפו

מי האיש? קוראינו מתבקשים לסייע

ח"י בוקאנץ

על ח"י בוקאנץ, יהודי תושב יפו, הצלחתי לדלות פרטים מעטים מאד ... מסבר שהיה לו חדר שהיה משכירו לדיירים "עם רהיטים או בלתם". מצינו גם קשרים בינו ובין הרופא ד"ר סגל שנזכר לעיל שהציל את בנו של בוקאנץ ממחלת הדיזנטריה...

קרוגליאקוב

ה.ש קרוגליאקוב היה בעל חנות ספרים ביפו, ממייסדי "נחלת בנימין" (שכונה בת"א לימים רחוב) וסוכן עיתוני בן יהודה ביפו.

שחור ושותפיו

שחור ושותפיו היה בית ממכר תרופות ביפו, שהתיימר להיות היחידי המשווק "שמן דגים" מקורי...

יעקב מוהרש"ק, ויעקב נחמסון המברכים אף הם בגליון – גם אלה חמקו אצלי ממסך המכ"ם

תכלה שנה וקללותיה

סיימנו עם הברכות. איתרנו מי שאיתרנו ואני מקווה שהארתי את עיניכם. עכשיו נעבור לסקירת מאורעות השנה החולפת, שנת תש"ע, בארץ ישראל.

שנה רעה מאד, מסכם אב"י את השנה החולפת שנה של דלדול חומרי ורוחני, מדיני ולאומי , כלכלי ואזרחי (כל אלה מילים חדשות בשפה העברית...) ומהן הצרות?

בשנת 1908 התחוללה באימפריה העות'מאנית מהפכה. 'הטורקים הצעירים' - קבוצות של סטודנטים ליבראליים שאליהם חברו קציני צבא שמאסו בהסתאבות ובשחיתות של שלטון הסולטאנים, הכריחו את הסולטאן להעניק חוקה לאזרחי האימפריה ולהפוך למונרכיה קונסטיטוציונית.

src=http://www.e-mago.co.il/images4/768px-young_turk_revolution_-_decleration_-_armenian_greek_muslim_leaders.jpgהכרזת החוקה העות'מאנית, 1908

אב"י שהיה פרו-טורקי נלהב (וזכה על כך לקיתונות בוז של רבים מבני תקופתו) קיבל בהתלהבות את המהפכה בקושטא ואף טבע מילה מוזרה לציון החוקה החדשה. בן יהודה קרא לה "חושמה" – ראשי תיבות של "חוקת שלטון מגבלה"

אולם הטורקים הצעירים הכזיבו. לא רק שלא התירו את הפעילות הציונית בארץ ישראל, אלא אף הכבידו את ידם על היישוב היהודי בארץ על אזרחי המדינות הזרות שהיו רוב יהודי ארץ ישראל, אסרו לקנות ולמכור קרקעות, ועל היהודים אזרחי האימפריה העות'מאנית הטילו חובת גיוס לצבא. זירת הגיוס לצבא עוררה פחד ובהלה נוראים בקרב בחורי ישראל, שניסו להימלט ממנה בכל מיני דרכים. גזירה נוספת שהטורקים הטילו עוד בתקופת הסולטאן, הייתה גזירת 'הפתק האדום' או 'הנייר האדום', בלשונו של אב"י. 'הפתק האדום' ניתן ליהודים בני מדינות זרות שהגיעו לארץ ישראל, והגביל את שהותם בארץ לשלושה חודשים. גזירה זו הוטלה על יהודים בלבד ולא על בני דתות אחרות, ובן יהודה ראה בה אפליה חמורה וכינה אותה 'נייר הקלון'. עם בוא מהפכת הטורקים הצעירים הוא ציפה כי הגזרה תבוטל, אך הדבר לא קרה, והיא בוטלה רק בספטמבר 1913.

עוד אירוע קשה שהתחולל בשנת תר"ע היה מלחמת השמיטה, בין היישוב החדש והמתישבים החקלאיים במושבות העבריות שבקשו הקלה מגזירת השמיטה, ובין היישוב הישן שנלחם בהם בכל הכוח

בתחום הכלכלי, מצר בן יהודה על בית החרושת של שטיין שנסגר. בית החרושת של ליאון שטין היה מפעל הדגל של התעשייה בארץ ישראל . הוא ייצר מנועים וחלקי מכונות, ואף ייצא את תוצרתו למדינות הסמוכות. המפעל הצליח בשנותיו הראשונות אולם ב1910 פשט את הרגל, בגלל שילוב של יחסי עבודה בעיתיים, ניהול כושל, ובעיקר, התעקשות לא הגיונית של בנק אפ"ק על החזר חובותיו

ומה עוד קרה ב1910? בן יהודה מונה בכל זאת מספר מאורעות חיוביים:

· הבחירות לעיריית ירושלים (עירייה מילה שטבע אב"י) בהם נבחרו לראשונה שלושה חברי מועצה יהודיים

· ביקור החכם באשי , הרב הראשי של יהודי האימפריה הרב יעקב נחום, בארץ ישראל

שנה רעה, מסכם בן יהודה, הייתה שנת תר"ע

ואילו אני , מאחל לכל קוראינו שנה טובה ומבורכת.

מקורות

יוסף לנג, דבר עברית! חיי אליעזר בן-יהודה, הוצאת יד יצחק בן צבי, תשס"ח – ביוגרפיה מקיפה ומרתקת, עתירת מקורות ומאירת עיניים

גליונות 'הצבי' ו'האור' באתר עיתונות יהודית היסטורית

[1] על בית הדפוס של ר' יצחק הירשנזון (אבי ר' אברהם) שיסדו אביו ר' יעקב מרדכי, ראה: י"א ווייס, בשעריך ירושלם - זכרונות ורשומות, ירושלים תש"ט, עמ' 123-122

[2] קדיש יהודה-ליב סילמן ( 1880- 1937), מורה, משורר, סופר, מתרגם ובלשן ארצישראלי. ממייסדי תל אביב ושכונת בית הכרם בירושלים. מחבר השירים "שם שועלים יש" , "משה בתבה", "כשהרבי אלימלך"

[3] דוד סמילנסקי (1875 – 1953), סופר עברי ופובליציסט, עסקן ציוני ועובד עיריית תל אביב, ממייסדי תל אביב ושכונת "אחוזת – בית"

[4] ראה הסבר להלן

[5] "הצבי", י"ט אייר תרס"ט

[6] הפסקה על פי "ויקיפדיה"

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמי נוידרפר