אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עכו הייתה מיושבת יהודים מהמאה ה- 3 לפני הספירה


התמונה של רבקה שפק ליסק

עכו הייתה מיושבת יהודים מהמאה ה- 3 לפנה"ס, לסירוגין, עד שהם אולצו לעזוב בימי המרד הערבי ב- 1936 חלק ראשון- יהודים חיו בעכו ברציפות מהמאה ה- 3 לפנה"ס עד אמצע המאה ה- 7, כאשר הביזאנטים טבחו בהם. מהמאה ה- 10 או ה11 חזרו יהודים לעכו וחיו בה עד כיבושה והריסתה של עכו ע"י הממלוכים בסוף המאה ה- 13 . מהמאה ה- 14 עד 1936 חיו יהודים בעכו ברציפות.המוסלמים הראשונים בעכו הגיעו סביב אמצע המאה ה- 7 לס' ומספרם היה מועט. אליהם צורפו נוצרים ממוצא אירופי שאולצו להתנצר בתקופה העבאסית, וסביר להניח שחזרו לנצרות עם הכיבוש הצלבני. התיישבות ערבים בעיר החלה רק סביב אמצע המאה ה- 18 . עכו נמצאת בצפון הארץ, במפרץ הנקרא על שמה. השם עכו, עפ"י אגדה קדומה הוא צרוף של 2 מלים, "עד כה". על פי האגדה הים הציף את העולם פעמיים ובפעם השנייה נעצר לחוף עכו ובספר איוב נאמר: "עד פה תבוא ולא תוסיף". עד פה= עד כה, עכו.עכו כיום היא עיר מעורבת. כ- 25% מתוך 46,000 תושביה הם ערבים, רובם מוסלמים ומיעוטם נוצרים. עכו היא אחת הערים העתיקות, ובה אחד הנמלים העתיקים בעולם. עכו קיימת מזה כ- 4,000 שנה. עכו הייתה עיר כנענית ואת שרידיה ניתן לראות בתל עכו, שכינויו העממי הוא גבעת נפוליאון. המפרץ בו היא שוכנת הפך אותה לנמל בינלאומי לאורך ההיסטוריה. היא מוזכרת ברשימת הערים שכבש תחותמס ה- 3 מלך מצרים בראשית המאה ה- 15 לפנה"ס ובתעודות אל- עמרנה המצריות מהמאה ה- 14 לפנה"ס. לכאורה הייתה עכו חלק מנחלת שבט אשר, אך למעשה היא לא נכבשה ונשארה עיר כנענית. דוד המלך כבש את עכו אבל שלמה מסר אותה לחירם מלך צור כחלק מהעסקה לבניית בית המקדש. עכו הייתה חלק ממערך הערים הפיניקיות בתקופת הבית הראשון. היא נכבשה ע"י מלך אשור בשלהי המאה ה- 8 לפנה"ס, וצורפה לפחוות דור האשורית, עפ"י גרסה אחת, ולפחוות מגידו, עפ"י גרסה אחרת.

המצודה

תקופת הבית השני (538 לפנה"ס – 70 לס' )בתקופת השלטון הפרסי ( 538 לפנה"ס – 332 לפנה"ס)הייתה עכו בסיס צבאי ונמל מרכזי. הפרסים היו מעוניינים בשיתוף פעולה עם הפיניקים בשל הצי שהיו זקוקים לו והעניקו לערים הפיניקיות אוטונומיה רחבה. במאה ה- 4 לפנה"ס הייתה עכו נמל חשוב בים התיכון.אלכסנדר מוקדון כבש אותה מידי הפרסים ב- 332 לפנה"ס. מעמדה של עכו היה כמעמדן של הערים הפיניקיות, והיא שלטה על כל ישובי עמק עכו. מהכיבוש ההלניסטי החלה התיישבות של יוונים בעיר ובשאר ערי מישור החוף. לאחר מותו של אלכסנדר נאבקו יורשיו, התלמיים, שליטי מצרים, והסלבקיים, שליטי סוריה, על השליטה בא"י. מ- 310 לפנה"ס עברה א"י לשלטון השושלת התלמיית המצרית, שמה הוחלף לפתולומיאוס והיא הפכה לפוליס יוונית. אבל, מראשית המאה ה- 3 לפנה"ס התחדש המאבק בין 2 השושלות על השליטה בא"י וב-201 עברה הארץ לידי בית סילבקוס הסורי. בעידן ההלניסטי הייתה עכו הגדולה בערי החוף ומעמדה הכלכלי התחזק. בראשית התקופה החשמונאית (מרד החשמונאים החל ב- 167לפנה"ס ) הייתה העיר בידי שושלת בית סילבקוס הסורית. מתוך הסכם בין הסילבקים ויונתן החשמונאי, לגבי תמיכת יהודי עכו בשלטונם, אנו למדים שבשלב מסויים בתקופה זו החלו היהודים להתיישב בעיר, אך השלטונות התלמיים והסילבקיים עודדו התיישבות יוונים-הלניסטים ולכן רוב תושביה היו נוכרים. יונתן החשמונאי ניהל מו"מ להעברת העיר תחת שלטונו וביקר בה מספר פעמים. בביקורו השלישי ב- 143 לפנה"ס הוא נאסר עם פמליתו ע"י טריפון המצביא הסילבקי והוצא להורג עם אנשיו. בימיו של ינאי כבר היו רוב ערי החוף הנוכריות תחת שלטון יהודי. אבל, ניסיונו של אלכסנדר ינאי לכבוש את העיר נכשל. לאחר הכיבוש הרומי ב- 63 לפנה"ס היא המשיכה עכו להיות עיר פוליס אוטונומית ועיר נוכרית אבל, מספר היהודים בעיר גדל. הורדוס, שהיה וסאל של הרומיים ביצע בעיר עבודות בנין.התקופה הרומית ( 70 לס' – 324 לס' ) עכו מוזכרת במשנה ובתלמוד כעיר נוכרית שהייתה בה קהילה יהודית גדולה וחכמים נודעים חיו בה, כמו התנאים רבי שמעון בן יהודה ורבי יהודה בן אגרא,והאמוראים רבי תנחום בן חייא, רבי יצחק ורבי חזקיה. רבי אבא דמן היה מנהיג הקהילה. גם נשיא הסנהדרים רבן גמליאל התגורר בעכו תקופה מסויימת, בראשית המאה ה- 2 לס'. מאחר שרוב תושביה של עכו היו נוכרים והיא הייתה חלק המערים הפיניקיות, היא לא נחשבה לחלק מא"י,מבחינת ההלכה היהודית. עכו שמשה בסיס רומי חשוב. בימי הקיסר קלאודיוס (שנות ה-50 לס' ) הוקמה בעיר מושבה לחיילים משוחררים מהלגיונות הרומיים. בזמן המרד הגדול (66 לס' – 70 לס' ). שימשה עכו בסיס יציאה לצבא הרומי. עפ"י עדותו של יוסף בן מתיתיהו, הנציב הרומי גסיוס פלורוס ערך ב- 66 לס' טבח ביהודי עכו וכ- 2,000 נרצחו . הקיסר אספסינוס הגיע לעכו עם צבאו בדרך הים ועשה בה את ההכנות לכיבוש הגליל. הרומיים הרחיבו את הנמל ובנו שובר גלים.עכו- פטולמאיס שמשה בסיס לצבא הרומי גם בעת דיכוי מרד בר כוכבא (132 – 135 לס' ). עכו- פטולמאיס המשיכה להיות פוליס בתקופה הרומית והייתה עיר הלניסטית בתרבותה. אבל בעכו המשיכה להתקיים קהילה יהודית לכל אורך תקופת המשנה והתלמוד. מספר תושביה הגיע לכ- 30,000 .התקופה הביזאנטית (324- 640 )בתקופה זו עכו גדלה והאוכלוסייה היוונית הפכה, בהדרגה, לנוצרית, אך הקהילה היהודית המשיכה להתקיים . ב- 351 מרדו היהודים בשלטון הרומי (מרד גאלוס), וגאלוס טבח ביהודי עכו שהשתתפו במרד.בין 614 – 628 שלטו בה הפרסים שכבשוה מידי הביזאנטים. היהודים עזרו לפרסים בכיבוש הארץ מאחר שסבלו מהתנכלויות מידי הנוצרים והשלטון, בתקופת השלטון הביזאנטי. לאחר הכיבוש הפרסי פרעו היהודים בנוצרים ואף אילצו את אחד הכמרים להתיהד. עפ"י סיפורו של יעקב המשומד, שניסה ללא הצלחה, לנצר את היהודים, היהודים שרפו כנסייה וגם ספרי קודש נוצרים. לדברי יעקב המשומד היה באותם ימים בית כנסת ליד הנמל. אין עדות ממקור אחר על בית הכנסת. לאחר שהביזאנטים גרשו את הערבים ב- 630 מעכו הם נקמו ביהודים על עזרתם לפרסים ועל רדיפת הנוצרים. עפ"י מחקרו של נתן שור "תולדות עכו", רוב יהודי עכו נרצחו או נמכרו לעבדות או גורשו מהעיר.

התקופה הערבית ( 640 – 1099 ) על פי ההיסטוריון הערבי אל בלאד'רי נכבשה עכו ב- 636 , אבל במשך המאה ה- 7 היא הייתה שדה קרב בין הערבים והביזאנטים וסבלה מהרס רב . לאחר כיבושה מחדש בידי הערבים הם שיקמו את העיר, ביצרו מחדש את חומותיה והחזירו לה את שמה המקורי "עכו". גם הנמל, שניזוק מהקרבות הממושכים, שופץ. עכו סופחה למחוז ירדן. לא חל שינוי מהותי בהרכב האוכלוסייה, שהייתה נוצרית- הלניסטית, ואליה נוספה רק שכבה קטנה של ערבים שליטי העיר .

עכו

יש חילוקי דעות בין החוקרים לגבי תהליך ההתאסלמות של תושבי הארץ בכלל ותושבי עכו בכלל זה. שור בדעה שתהליך ההתאסלמות בעכו היה איטי ועיקר ההתאסלמות התרחש בין 800 ל- 1000 לס'. עפ"י מקור אחר, ב- 750 עברה העיר לידי השושלת העבאסית ותושביה הנוצרים של העיר אולצו להתאסלם ואת מקום הכנסיות תפשו המסגדים. החוקר ריצארד בוליאט, קבע בסיפרו "המרת הדת לאסלאם", שרוב האוכלוסייה התאסלמה, אך הסכים עם שור שבחוגים מסויימים היה המעבר איטי ביותר. ב- 881 התחוללה רעידת אדמה וכתוצאה ממנה צונאמי שהציף את העיר. ב- 969 עבר השלטון בעיר לידי השושלת הפאטימית. אבל, בעת הכיבוש הצלבני רק 50% מהאוכלוסייה הנוכרית בעיר הייתה מוסלמית.בעת הכיבוש הערבי לא נותרו יהודים בעכו. הידיעות הראשונות על יהודים בעכו הן מהמאה ה- 11 .אבל, לדעת שור, יתכן שכבר קודם לכן, במאה ה- 8 או ה- 9 החלו יהודים לחזור לעכו. מהגניזה הקהירית אנו יודעים שב- 1031 התגוררה בעיר משפחת יאשיה בן אהרון,והמשפחה תפשה עמדות מפתח עוד בסוף המאה ה- 10. ב-1040 יש ידיעה על הרב אברהם בן שלמה, שכנראה, היה רבה של עכו. אליהו בן אהרון בן יאשיה סיים בעכו , ב- 1041 כתיבת קונקורדציה לתנ"ך. ב- 1095 יש דיווח על מרכז תורה ובי"ד יהודי בעכו, מה שמעיד על קיומה של קהילה יהודית. התקופה הצלבנית ( 1099 – 1260 . עכו נכבשה ע"י הממלוכים רק ב- 1291) בתקופה הצלבנית הפכה עכו לעיר הגדולה והעשירה בממלכה הצלבנית והייתה לעיר מסחרית בינלאומית. הצלבנים כבשו את עכו ב- 1104 ובניגוד למעשי הטבח שערכו ביהודים ביישובים שונים בארץ, לא נגעו לרעה ביהודי עכו. אבל, יש עדויות שהיו יהודים שברחו ערב הכיבוש הצלבני מחשש לטבח. מקור ערבי- ישראלי טוען שהצלבנים רצחו כ- 4,000 ערבים, עם כיבוש העיר. במאמר "התפרוסת היישובית והכלכלית- הכפר והעיר:העיר הצלבנית" בספר "ההיסטוריה של א"י" בעריכת משה דוד הר, מתוארים הרובעים השונים של עכו ואין איזכור של רובע מוסלמי כלל. כנראה, שלא נותרו ערבים בעיר, ויתכן, שהנוצרים שאולצו להתאסלם, חזרו לנצרות. העיר עכו הפכה לעיר צלבנית. מאחר שהעיר האיטלקית גנואה סייעה, בעזרת צייה, בכיבושה של עכו הורשו אנשי גנואה להקים שכונה בפתח הנמל ותושביה- סוחרים וימאים- קיבלו פטור ממסים. לאחר מכן קיבלו גם ונציה, פיזה אמלפי ומרסי מעמד דומה. נוכחותם של סוחרים איטלקים וצרפתים העלתה את חשיבותה של עכו שנמלה הפך למקשר בין מערב ומזרח. הצלבנים בנו את כנסיית סנט אנה. בתקופה הצלבנית היו בעכו 50,000 תושבים, רובם נוצרים אירופאים, ומיעוטם נוצרים- אורתודוכסים ויהודים.

עכו

הקהילה היהודית בתקופה הצלבנית בתקופה הצלבנית הייתה בעיר קהילה יהודית ובה בית כנסת וחכמים רבים. במסמכי הגניזה הקהירית נזכרים פייטנים, חכמים בתורה ויהודים תושבי עכו. בנימין מטודלה ביקר בעיר ב- 1173 ומצא בה 200 יהודים. הרמב"ם הגיע לעכו ב- 1165 ואף התגורר בעיר תקופה מסויימת. רבי פתחיה מרגנסבורג ביקר בעיר ב- 1180 ודיווח על קיומה של קהילה יהודית בעכו ובה בין 100 ל- 300 יהודים. המשורר יהודה אלחריזי ביקר בעיר ב-1212. ב- 1210 ערכו יהודי עכו, עפ"י מחקר של פרופ' יהושע פראוור, "תולדות מלחמת הצלבנים", קבלת פנים למלך ירושלים ז'אן דה בריין, שביקר בעיר. בין 1209 – 1211 הגיעו לעיר, עפ"י פראוור, כ- 300 משפחות מצרפת ומאזורים בצרפת שהיו תחת שלטון אנגלי, וביניהם היו רבנים שהתיישבו בעכו, רבי יוסף בן גרשם , הרב שמשון שאנץ מצרפת, ועוד.... ב- 1226 הגיע לעכו רבי שם טוב ברבי יצחק מטורטוזה, ממלכת ארגון הספרד. ב- 1260 הגיע לעיר הרב יחיאל מפריס, שעלה עם תלמידיו והקים ישיבה בעיר בהנהגתו, "ישיבת דפריז" . לאחר מותו של רבי יחיאל שימש הרמב"ן (רבי משה בן נחמן, שנאלץ לברוח מברצלונה לאחר ויכוח ברצלונה ב- 1263 ) כרבה של הישיבה. בישיבה התנהל ויכוח על ספרו של הרמב"ם "מורה נבוכים" ורבי שלמה פטיט נודה על רקע הוויכוח והחלטתו לשרוף את הספר. יש עדות שהרמב"ן נשא דרשה ב- 1268 בבית הכנסת בעכו, שתיאורו היה שהוא "גדול וגבוה...יש בו י"ב חלונות וכל חלון כמו פתח ביה"כ של ליוורנו(עיר באיטליה), והוא נקרא ביה"כ של אחאב". במאה ה- 13 נחשבה הקהילה היהודית בעכו למרכז רוחני בתפוצות הגולה.צאלח א- דין כבש את עכו ב- 1187 , ללא קרב, וסוחרים נוצרים נמלטו מהעיר, אך הצלבנים, בפיקודו של ריצארד לב ארי, כבשוה מחדש ב- 1191 , לאחר מצור של שנתיים. לאחר נפילת ירושלים עכו הייתה לבירת הצלבנים, המעוז האחרון של הצלבנים בארץ, ואבירי מסדר ההוספיטלרים התיישבו בה. עכו שבה ושגשגה ומספר תושביה עלה שוב ל- 40,000 . הצלבנים הקימו בעיר כנסיות מנזרים וסוחרים מערים נוספות באיטליה וצרפת- סאן ג'מיניאנו, לוקה- ואף מברצלונה, התיישבו בעיר . במאה ה- 13 הגיע מספר תושביה ל- 50,000 . התקופה הממלוכית (1260 – 1516 )העיר נכבשה ע"י הממלוכים, ב- 1291 , אם כי השלטון הצלבני ברוב חלקי הארץ הסתיים עוד ב- 1260 . הממלוכים הרסו את העיר, את ביצוריה ואת הנמל. התושבים הנוצרים שנותרו בחיים נמלטו. חורבן עכו הביא לסופה של הקהילה היהודית . גיאוגרף מוסלמי הזכיר את עכו ב- 1320 . העיר הייתה חרבה במאות ה- 14 וה- 15 עפ"י גירסתו של זאב וילנאי, ערך עכו, ב"אנציקלופדיה אריאל". עפ"י גירסה אחרת הוחל בשיקומה החלקי של העיר מחורבותיה, סביב אמצע המאה ה- 14 ויהודים שבו להתגורר בה. עכו הייתה מיושבת יהודים מהמאה ה- 3 לפנה"ס, לסירוגין, עד שהם אולצו לעזוב בימי המרד הערבי ב- 1936.חלק שניהתקופה העות'מנית (1516 – 1918 ) בראשית התקופה העות'מנית עכו הייתה עיירה קטנה ודלה. בתחילה לא המשיכו העות'מנים בשיקומה של העיר מהריסותיה. הקהילה היהודית בעיר הייתה קטנה, ויהודיה עסקו במסחר. באמצע המאה ה- 16 הם שמשו מתווכים בין יהודי הגליל ואירופה ועסקו במסחר עם סוריה וירושלים. יצחק בן צבי מביא עדות, בספרו "א"י ויישובה" על הסוחר היהודי ישעיה הכהן שנאלץ לעזוב את עכו בשל התנכלויות מהשלטון המקומי. העיר החליפה שליטים:מ- 1595 עד 1634 ( או מ- 1586 – 1635 עפ"י מחקרו של נתן שור, תולדות עכו) שלט בה המנהיג הדרוזי פאחר א- דין. בימיו התחדשה הפעילות המסחרית וחודש הקשר עם אירופה ומספר התושבים בעיר החל לעלות והגיע לכ- 2,000 נפש, יהודים, נוצרים ומוסלמים. השליט הדרוזי לא עשה דבר להמשך שיקום העיר, אם כי הוא הקים בעיר את מסגד סנאן פאשא. בימיו היה מישור עכו אדמת ביצות. העות'מנים שבו וכבשו את העיר מידי פאחר א- דין, אבל החזיקו בה רק כ- 100 שנים. ב- 1750 (או ב- 1740 לפי נתן שור) כבש דהאר אל- עמר השיח' הבדווי את עכו מידי התורכים והפך אותה לבירת ממלכתו הגלילית. הוא ביצר אותה, שיקם את הריסותיה, בנה בה שני מסגדים ואכסניות וגם חידש את הפעילות המסחרית מנמלה של העיר. הקהילה היהודית גדלה ושגשגה בימי אל- עמר:יהודים מצפת ומחו"ל התיישבו עפ"י הזמנתו בעיר. רבי אברהם חי ישמעאל סאנגויניטי כתב לאביו ב- 1741 שבעכו חיות למעלה מ- 100 משפחות יהודיות. במכתב אחר הוא הזכיר חכמים מפולין ששכרו בתים בעכו, בשנת תק"ב, 1742. גידול היישוב היהודי בעכו היה חלק מהתרחבות היישוב היהודי בגליל , בעידודו של דאהר אל- עמר. הקהילה היהודית קיבלה תגבורת משמעותית עם עלייתו של רבי חיים בן עטר עם משפחתו ותלמידיו לארץ ב- 1741 . רבי עטר הגיע עם 30 תלמידים בדרך הים לעכו. אומנם היה בכוונתו להקים ישיבה בירושלים, אך בשל מצב הביטחון הוא החליט להקים ישיבה זמנית בעכו, ישיבת "כנסת ישראל". ב- 1742 הוא עבר לפקעין ומשם לירושלים. ב- 1743 הגיע לעכו רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל) עם משפחתו ותלמידיו, אבל ב- 1747 הוא נפטר בשל מגיפה שפרצה בעיר ונקבר בבית הקברות היהודי בכפר יאסיף, שהייתה בה קהילה יהודית באותם ימים. ב- 1752 הפקיע אל- עמר את ביה הכנסת העתיק אחאב, מידי הקהילה היהודית ונתן לה מבנה או מגרש חלופי, צפונית למיקום בית הכנסת העתיק כדי להקים בית כנסת חלופי. ב- 1758 או 1760 בנו היהודים את בית הכנסת בעיר העתיקה. בית הכנסת נבנה בסגנון בתי הכנסת בפדובה עיר הולדתו של הרמח"ל. מאוחר יותר הוסב שמו של בית הכנסת ל"אוהל חיים", על שמו של חיים פרחי(ראה, להלן).באתר של בית הכנסת אחאב בנה דהאר אל- עמאר ב- ב- 1758 את מסגד אל-מועלק.( יש גירסה פחות מקובלת, הטוענת שהמסגד נבנה עוד ב- 1748 ע"י השיח' סוהיל). ב- 1818 , בימי עבדאללה פחה נוסף למסגד צריח . קיים בילבול במקורות השונים לגבי זהותו של בית הכנסת שמעליו נבנה מסגד אל- מועליק. יש גירסה שמדובר בבית הכנסת שנקרא ע"ש הרמח"ל. אבל, בדיקה של המקורות מביאה למסקנה בית הכנסת ע"ש הרמח"ל נבנה באתר החלופי שנתן אל- עמר, ואילו המסגד נבנה על בית כנסת עתיק יותר, אולי מהמאה ה- 10 או ה- 11 שנקרא אחאב. בית הכנסת שעליו נבנה המסגד לא יכול היה להיות בית הכנסת של הרמח"ל משום שיש עדות מ- 1268 שהרמב"ן נשא דרשה בבית כנסת, ובית הכנסת ע"ש הרמח"ל נבנה ב- 1758/60 . עפ" שמו של המסגד ג'מע אל- מועלק, שפרושו בעברית "התלוי", ניתן להסיק שהוא נבנה על בית הכנסת, שכן התרגום לעברית של שם המסגד מרמז שהוא נבנה מעל- תלוי- בית הכנסת. גם תאורו של בית הכנסת אחאב על י"ב חלונותיו, הניכרים היטב בצילום של המסגד מאשרים גירסה זו.ב- 1764 ביקר בעכו רבי שמחה מזאלאזיץ ודיווח על החמרת המצב הכלכלי וירידה במספר המשפחות היהודיות ל- 36 . היהודים עסקו במלאכת התכשיטים וחוטי משי. בימיו של אל- עמר החלו תושבים ערבים מהכפרים הסמוכים להתיישב בעיר וגם נוצרים קתולים מבית לחם, מירושלים ומדמשק ונוצרים אורתודוכסים- יוונים מקפריסין התיישבו בעיר עפ"י הזמנתו. בתקופת שלטונו של אל- עמר בגליל התיישבו בגליל ערבים מסוריה ולבנון.ב- 1775 , לאחר שהעות'מנים שבו וכבשוה, הפכה עכו למרכז שלטוני עות'מני בצפון א"י וסוריה. אחמד אל גז'אר מונה למושל עכו. אל- ג'זאר בנה בה מסגד הנקרא על שמו ועומד על תילו עד היום. הוא גם ביצר את העיר בחומה, המשיך במלאכת שיקום העיר ובנה אמת מים ממעיינות כברי לעיר, את חמאם אל-פאשה ואת החאן אל- עומדאן. אל- ג'זאר סילק מהעיר את המושבה הצרפתית שהשתקעה בעיר. אל- גז'אר מינה את חיים פרחי, בן למשפחה יהודית עשירה ובעלת השפעה בדמשק ליועצו, והוא עבר להתגורר בעכו. יש עדויות שיחד עם פרחי התיישבו בעיר משפחות יהודיות של סוחרים. בהמלצתו של פרחי נתן השולטן ליהודים הנחה במס הגולגולת. פרחי גם הגן על היהודים מפני הסחטנות של המושלים המקומיים. בעידן פרחי שימשו יהודים כפקידים בחצר המושל.בתקופת שלטונו של אל- ג'זאר נבנתה בעיר כנסייה יוונית- קתולית, כנסיית סנט אנדריאס, על חורבות מבנה כנסיית סנט אנה, ע"י הקהילה הנוצרית בעיר. ב- 1799 ניסה נפוליאון לכבוש את עכו ושם על העיר מצור. נפוליאון שהיה מודע למעמדו של פרחי ושלח אליו שליחים במטרה למשוך אותו ואת היהודיםלצידו. קיימת סברה שהרעיון להכריז על הקמת מדינת יהודה נועד לשכנע את פרחי. אבל, פרחי נשאר נאמן לאל- ג'זאר. הוא היה אחראי מטעם השולטן על הגנת העיר. בשלב מסוים הצליחו חיילי נפוליאון לפרוץ פתח בחומת העיר אך גילו שבינתיים נבנתה שם חומה נוספת. נפוליאון החליט לסגת לא רק בשל המגיפה שפרצה במחנהו והתערבות הצי הבריטי, אלא גם בזכות כשרונו של פרחי בניהול הגנת העיר. למרות נאמנותו של פרחי לשולטן הוא ציווה באחד מהתקפי הזעם שלו לעקור את עינו של פרחי ולכרות את קצה חותמו(יצחק בן צבי "א"י ויישובה":קצה חטמו ואוזנו). ב- 1804 מת אל- גז'אר ופרחי המשיך בתפקידו בימי בנו סולימאן (1804 – 1815 ). בימיו חיו בעיר כ- 10,000 תושבים, אבל המצב הכלכלי הלך והידרדר. תיר שביקר בעכו ב- 1812 סיפר שבני משפחת פרחי בדמשק ובעכו הם המושלים האמיתיים. אבל, לאחר מותו של סולימאן החליט יורשו, עבדאללה פחה, להיפטר מפרחי . הוא נאסר באשמת בגידה, הומת בחניקה וגווייתו הושלכה לים. בני משפחתו הצליחו להימלט. בני משפחתו מדמשק ניסו לנקום את מותו, אך נכשלו. בימי שלטונו של עבדאללה בעכו התחילו רדיפות נגד היהודים.ב- 1831/2 כבש איברהים פחה, בנו של מוחמד עלי שליט מצרים את עכו, לאחר מצור, ושלט בה עד 1840 . ההפגזות בזמן המצור גרמו להרס רב. אומנם המצרים שיקמו את ביצורי העיר, אבל כלכלתה לא התאוששה. עכו ירדה מגדולתה. ב- 1840 סולק השלטון המצרי ע"י צי אירופי, והעיר חזרה לשלטון עות'מני. העיר הייתה מוזנחת תחת השלטון העות'מני ומשפחות רבות עזבו את העיר. באמצע המאה ה- 19 חיו בה רק כ- 15,000 תושבים, רובם ערבים, ומיעוטם יהודים ונוצרים. ב- 1849 חיו בעכו 181 יהודים, רובם ילידי עכו, עפ"י מפקד מונטיפיורי. ב- 1852 חיו בעכו 5,000 תושבים, וביניהם 793 יהודים ונוצרים. ב- 1856 חיו בעכו, עפ"י ד"ר פרנקל 120 יהודים . יהודי עכו התפרנסו ממסחר, רוכלות באזור הגליל, מלאכה ואף 3 משפחות דייגים. למרות מצבם הכלכלי דאגו יהודי עכו לחינוך ילדיהם ושכרו את המורה אבהם שרעבי כדי שילמד את ילדיהם. ב- 1876 ביקר יהודי ירושלמי בעכו ודיווח על יהודים החיים בעכו. בעדות מ- 1871 מסופר על 150 יהודים, רובם דייגים ומיעוטם סוחרים. ב- 1886 חיו בעכו עפ"י נתוני מפקד שומאכר, 9,800 תושבים ומתוכם 140 יהודים.ב- 1868 השתקע בעכו מייסד הדת הבאהית. בתחילה החיקו אותו העות'מנים בכלא, אבל בשלהי שנות ה- 1870 הוא שוחרר וחי באחוזה שבנה מחוץ לחומות עד מותו ב- 1892 .במלחה"ע הראשונה העיר נפגעה בשל הפסקת המסחר הימי.תקופת המנדט (1918 – 1948 ) הבריטים כבשו את עכו ב- 23 לספטמבר 1918 ועכו הפכה למרכז שלטוני לאזור הצפון. אך חיפה החליפה את עכו כנמל מרכזי וחשיבותה היחסית ירדה. ב- 1922 , ראשית תקופת המנדט, היו בעכו כ- 6,500 תושבים ומתוכם 4,883 מוסלמים, 1,344 נוצרים, 115 באהיים ו- 78 יהודים. השלטון המנדטורי שיקם את העיר ומצבה הכלכלי החל להשתפר. ב- 1931 היו בעיר 7,897 תושבים ובתוכם 237 יהודים. וב- 1946 עלה מספר התושבים ל- כ- 13,000. בשנות ה- 1920 גדלה הקהילה היהודית באופן משמעותי בעקבות המעבר לעיר של דייגים יהודים מסלוניקי ומאזור הים השחור וכן "קבוצת הזיפזיף". אביו של הנשיא עזר וייצמן השתקע בעיר עם משפחתו. הוקמו בה מפעל מרצפות בבעלות יהודית, מפעל לבירה ומפעל לגפרורים בבעלות יהודית, ובית דפוס ערבי- יהודי.במאורעות 1929 הרסו הערבים את בית הכנסת העתיק בעיר העתיקה. בראש הפעילות הערבית עמד השייח' אסעד שוקיירי, שהיה מקורב למשפחת נשאשיבי, המתונה, ובנו נרצח ע"י משפחת חוסייני הקיצונית ביחסה ליהודים ולבריטים.בזמן המרד הערבי בין 1936 – 1939 היו ערביי עכו פעילים ביותר ופעלו נגד הבריטים והיישובים היהודיים בגליל המערבי. לנוכח המצב נאלצו היהודים לעזוב את העיר. הבריטים הפכו את המצודה לבית כלא, בו נכלאו אנשי המחתרות בזמן המאבק היהודי נגד השלטון הבריטי. זאב ז'בוטינסקי ושלמה בן יוסף נמנו על אסירי המצודה. בן יוסף ודב גרונר הועלו במבצר לגרדום . ב- 4 במאי 1947 פרצו למצודה אנשי האצ"ל ושחררו את האסירים. תושבי עכו הערביים תקפו את היישובים היהודיים בסביבה ואת התחבורה היהודית עוד לפני שהחלה מלחמת העצמאות. ערביי עכו רצחו ב- 18 במרץ 1948 עובדי חברת החשמל יהודים שניסו לתקן את קווי החשמל שנפגעו ליד עכו.

עכו

ישראל עפ"י תכנית האו"ם מ- 1947 צריכה הייתה עכו להיות חלק מהמדינה הערבית. אבל, ב- 18 במאי 1948 נכבשה עכו ב"מבצע בן עמי" ותושביה הערביים ברחו ברובם בדרך הים ללבנון. עפ"י אתר הנכבה היו בעת הכיבוש 14,280 ערבים בעיר. בעיר נותרו כ- 3,000 ערבים, עפ"י הדיווח הישראלי ובין 5,000 ל- 6,000 עפ"י הנתונים הערביים. עפ"י המקורות הערביים תושבי עכו לא השתתפו במאבק נגד היהודים לאחר החלטת האו"ם.לאחר סיום מלחמת העצמאות הובאו לעיר כ- 2,000 יהודים, רובם פליטי השואה והם שוכנו בעיר העתיקה הנטושה. בשנות ה- 1960 הם עברו לשכונות החדשות שנבנו בעיר. בשנים הבאות החלו להגר לעיר ערבים מהכפרים הסמוכים ובשנות ה- 1980 הגיע מספר תושבי עכו לכ- 7,000 נפש. ביתו של חיים פרחי שופץ והוא פתוח למבקרים. המתח ביחסים בין היהודים וערבים רחש מתחת לפני השטח. אבל, לאחרונה,עכו מתמודדת עם המתחים העולים ויורדים בין האוכלוסיה הערבית והיהודית בעיר.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רבקה שפק ליסק