אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גלותו וגאולתו של העם היהודי. הישרדות / יצירה / קוממיות


התמונה של נורית גוברין

שְׁרִירֵי הרוח של עם ישראל

על ספרו של דב בן-מאיר: 'גלותו וגאולתו של העם היהודי. הישרדות / יצירה / קוממיות'

דב

דב בן-מאיר: גלותו וגאולתו של העם היהודי. הישרדות / יצירה / קוממיות. הוצאת ידעות אחרונות. לרכישת הספר בהוצאה

בראשית הייתה האהבה לעם ישראל; בראשית הייתה האמונה בכוחו ובהישרדותו של עם ישראל; בראשית הייתה הגאווה בנכסי הרוח של עם ישראל לדורותיו; בראשית היה הביטחון בעתידו של עם ישראל.

ארבעה אלה: האהבה; האמונה; הגאווה; הביטחון – הם המאפיינים את ספרו החדש של דב בן-מאיר 'גלותו וגאולתו של העם היהודי. הישרדות / יצירה / קוממיות', שהופיע לאחרונה.

ארבעה אלה הם הנותנים את הטון, שבו כתוב ספר זה, מתוך: אהבה, אמונה, גאווה וביטחון.

זהו ספר שיש לו ייעוד. זהו ספר שיש לו שליחות. הספר מקיים את אחת הדרישות בפרקי אבות, פרק ב' משנה י"ט: "רבי אלעזר אומר: הֱווה שקוּד ללמוד תורה, ודַע מה שתשיב לְאֶפיקוּרוֹס. ודע לפני מי אתה עמֵל. ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלֵם לך שכר פעולתך."

מפירושו המעולה של אביגדור שינאן ל'פרקי אבות', למדנו, שבפסוק: "ודַע מה שתשיב לְאֶפיקוּרוֹס" – נעשה ה"אֶפיקוּרוֹס" שם-נרדף לכל כופר שהוא וכי הרמב"ם באר את השם מלשון המילה: "הפקר" ואמר, כי "אֶפיקוּרוֹס" הוא מי "שמפקיר ומבזה את התורה או את לומדיה". ולפיכך קוראים בשם הזה כל מי שאינו מאמין ביסוֹדי התורה".

מכאן קצרה הדרך לימינו. "ודע מה שתשיב" מבחוץ ומבפנים. "ודע מה שתשיב לעצמך" – לכל מי שאינו בטוח מהי זהותו היהודית, מתלבט במהותה ובתכניה, ואינו יודע מה הם שורשיו ומהי מורשתו. "ודע מה שתשיב" – לכל מי שמערער על זכות קיומה של מדינת ישראל - מבית וחוץ; לכל ההאשמות האנטישמיות מבית ומחוץ; לכל מי שאינו מכיר ואינו יודע את ההיסטוריה של עם ישראל ושל מדינת ישראל, על פרטיה בכל התחומים. זהו ספר-הסברה שנכתב על ידי המסביר הלאומי.

זהו ספר שמטרתו לתת בידי הקורא, היהודי-עברי-ישראלי, כלים, כדי להבין את עצמו, את משמעות קיומו לאורך הדורות ובארץ ישראל, הן לעצמו, והן בוויכוחים עם עוכרי-ישראל מבית ואויבי ישראל מחוץ. מטרתו לסייע, בעיקר לדור הצעיר, שטוף ההסתה, הדה-לגטימיזציה של המדינה והישגיה, של עצם זכות קיומה והצגתה כמדינה של עוולות, על הפרשנות המסולפת וחצאי אמיתות - להבין מדוע הוא כאן, מדוע הוא יהודי, ומדוע במדינת ישראל. כלים, פירושם: קודם כל – ידיעת העובדות. היכרות עם מהלך ההיסטוריה ופרטיה. ורק לאחר מכן – ויכוח, התנגדות, הסכמה.

כי מה שקורה היום הוא, שאין חשיבות לעובדות. כל אחד ו"הסיפור" שלו. הבּוּרות גוברת, ידיעת ההיסטוריה היא חלקית ומוּטה. מכירים את הפרודיה, ואין מכירים את המקור; מכירים את הסילוף, את הפרשנות "החשבונאית" ואין מכירים את העובדות כהווייתן. ויש עובדות כהווייתן.

המטרה הכוללת של הספר היא "הערכת עצמנו בכרך אחד". ניסוח זה רומז למאמרו של ברנר על מנדלי: "הערכת עצמנו בשלושת הכרכים", מאמר שפורסם בקובץ 'רביבים', שהופיע ביפו בשנת תרע"ד/1914 לאחר שהושמע קודם כהרצאה לפני הנוער "ומצויים בהם" - כדברי המלביה"ד של כתבי ברנר מנחם פוזננסקי - "הסברים לעניינים ולמושגים כלליים, יסודיים". ('כתבים', כרך ג', עמ' 57-78). ההשוואה המפתיעה בין דבריהם היא מרתקת, אבל חורגת ממסגרת זו. לספר מטרות נוספות הנגזרות מן המטרה הכוללת. ובראשן: היחס החיובי לגולה ולגלויות: ראיית הגולה לא "כתקופה חשוכה" בתולדות העם היהודי, אלא כתקופה של פעילות ענפה בעלת הישגים גדולים של היהודים באשר הם. "הגולה אם כן הכילה בתוכה את האנרגיה הקינטית, שאפשרה לעם היהודי, מיד עם התפתחות האפשרויות הלאומיות בעולם, להתארגן ולחזור לארצו, והיא הנותנת לו את תעצומות הנפש ואת יכולת ההישרדות מול העולם הערבי כמו גם מול כל התנועות האנטישמיות בעולם." יש להתגאות בגולה זו ולא להתכחש לה או לבזותה. יש לעשות לחיזוק הקשר בין המרכזים היהודיים בגולה באשר הם, לבין ארץ ישראל ומדינת ישראל; תוך הכרת אופיו, פעילותו והישגיו של כל מרכז ומרכז בעבר וגם בהווה.

כפרפראזה על משפט של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי שכתב בפתח סיפורו "פרה אדומה" (תרס"ו/1906): "הנה אנחנו בני הדור הולכים למות, וקם אחרינו דור אשר לא יָדע אבותיו ומהלך חייו בגולה, - [- -- - ] יֵדע מֶה היו חיינו אז, יֵדע גם את האור גם את הצללים. יֵדע כי היינו יהודים, אבל גם בני בשר ודם, ועם כל מה שמשמע בזה.." ('כל סיפורי מי"ב', עמ' קפא). וברוח זו מטרתו של הספר: "יֵדע, הדור הצעיר, ויֵדעו הדורות הבאים, כי אנחנו ישראלים אבל גם ובעיקר יהודים". מטרתו של הספר להבליט את היסוד המאחד של עם ישראל, לא רק כתוצאה מן הדחייה שדחו העמים והדתות אותו, אלא בעיקר כתוצאה מכוח המשיכה שפיתח עם ישראל מתוכו: "כל ישראל ערבין זה לזה".

זהו ספר ההולך בגדולות. זהו ספר שאופיו אנציקלופדיסטי. כולל הכול. זהו ספר של סיכום. ספר-שימוש, המבוסס על מאות ספרים ומחקרים, מתמצת אותם, ומביא את עיקריהם לקורא. כל זה בלשון ישירה, מדויקת ועניינית. כמוהו כאנציקלופדיה. האנציקלופדיה של הרוח של עם ישראל. "שְׁרירֵי הרוח", כפי שקראתי לדברַי, כדי לבטא את כוח-הרוח. אבל שלא כמו באנציקלופדיה, שבה כל "ערך" בפני עצמו, בהתאם לסדר אלפא-ביתי חיצוני, נתון מראש, הרי המאפיין המובהק של ספר זה הוא השקפת העולם המאחדת אותו ליחידה אחת: יש רציפות בתולדות ישראל, יש חוקיות, יש המשכיות. מדור לדור. מסורת ארוכה מתמשכת ומשתנה, מסורת מפוארת שיש להתגאות בה.

על אחדות זו שבספר, תעיד, המטאפורה הבולטת שבו, החוזרת כמה פעמים, ומבטאת בכך את מקומה המרכזי בתוכו, מחשקת אותו ליחידה רעיונית אחת, הממחישה את השקפת העולם של הכותב:

זוהי המטפורה של "מירוץ שליחים והעברת הלפיד" (עמ' 77; 552; 554 ועוד). יש בה ביטוי לחוקיות של ההיסטוריה היהודית, להמשכיות ולרציפות. כביטויו של המחבר: "זהו מרוץ השליחים הלאומי שהגיעה שעתו להעברת המקל מהדור שהקים את המדינה וביסס אותה חומרית ומדינית, לדור שיהפוך אותה לארץ מופת לעצמה ולמשפחת העמים כולה. זהו תפקידו המתמשך של הרעיון הציוני". (עמ' 554)

זוהי גם דוגמה ללא מעט ניסוחים אישיים ומקוריים של הכותב, על אף הלשון הלא-אישית, המסכמת, מתמצתת ומתרכזת בעובדות. ניכר שהכותב בולם את עצמו ונמנע מסגנון אישי, כדי להיות מדויק, ענייני ואובייקטיבי.

אמרתי קודם שספר זה הולך בגדולות. אבל לא רק ספר זה הולך בגדולות, שכן אין זה ספר יחיד ומבודד. זהו ספר שני, מתוך סידרה מתוכננת של 10 ספרים, בסידרה: "סדרת ישראל – עם ומדינה", העומדים להופיע בהמשך. הספר הבא הוא: מדיניות החוץ, והאחרון בסידרה: התנועה הלאומית הפלסטינית. מפעל ענק של אדם יחיד.

זוהי האנציקלופדיה של תמצית הרוח היהודית. ניסיון לכלול הכול. לתת כמה שאפשר יותר את סיכומי הידע בכל התחומים של החיים היהודיים, מאז ועד היום. ידע הכפוף להשקפת עולם ציונית. בכך הוא חוזר ומתחבר להיסטוריונים הגדולים הציוניים בעבר, בראשם בן-ציון דינור, יצחק בן צבי, יוסף קלוזנר ואחרים, שראו חוט מקשר בכל מאורעות ההיסטוריה היהודית. תבנית מאחדת זו מסתכמת במילים הישנות-חדשות: "גלות וגאולה". ראיית ההיסטוריה היהודית כמחזוריות קבועה של גלות וגאולה, המסתיימת בהקמתה של מדינת ישראל.

השקפת עולם זו מנוסחת בידי דב בן-מאיר בפרק האחרון: "תם אך לא נשלם". הוא רואה בתקופה המתוארת "פסק זמן" "כֵּיוָון" – כפי שהוא כותב: "שבתולדותיו הארוכים של העם, כ-4000 שנה, הוא גלה מארצו פעמיים ובכל זאת המשיך את קיומו כעם במשך אלפיים שנות גלות. הקמת המדינה היהודית ב-1948, היא אפוא פסק זמן נוסף בתולדות העם, ועלינו לעשות ככל יכולתנו שפֶּסק זמן זה יימשך מכאן ועד עולם." (עמ' 568).

גישה זו, זכתה לא רק לביקורת רבה בשנים האחרונות, עם השתלטות המגמות הפוסט-מודרניסטיות במחשבה, ובעקבותיהם באו הפוסט-ציונים וה"היסטוריונים החדשים", אלא גם לדה-לגטימיזציה, ולקיצונות של בוז ולעג. אי אפשר, טענו, האחרונים, להכפיף את ההיסטוריה לאידיאולוגיה, כשהכוונה, כמובן, לאידיאולוגיה הציונית; אבל, אפשר להכפיף את ההיסטוריה לאידיאולוגיה של האנטי-ציונית. זה כן. מה שאסור לאחרים – מותר לנו, כי הלא "אנחנו" "אובייקטיביים"! "ההיסטוריונים החדשים" ייחסו אובייקטיביות לעצמם ו"סובייקטיביות" ל"היסטוריונים הציוניים". האומנם? וכבר אמרו חז"ל: "כל הפוסל – במומו פוסל". יש להכיר בכך, שכל היסטוריון הוא בן-זמנו, כל היסטוריון הוא היסטוריון "מגוייס", "מגוייס-מטעם–עצמו". כל היסטוריון מתאר ומפרש את ההיסטוריה בהתאם להשקפת עולמו ולתקופתו. ההיסטוריה אינה מנותקת משאלות ההווה, וכל אחד מעצב אותה בהתאם לאמונתו ולתקופתו.

ספר זה חותר באומץ כנגד הזרמים שהשתלטו על השיח של ההיסטוריונים בכלל, וכנגד "ההיסטוריונים החדשים" בישראל במיוחד. באומץ, לא רק בשל השקפת עולמו המוצקה של הכותב, אלא גם אולי משום, שהוא פועל מחוץ לאקדמיה, ואין מוראהּ עליו. עריצות-הרוח השלטת באקדמיה, מפחידה את מי שנמצא בתוכו ואינו רוצה להיכנע לה. עריצות זו, גורמת לו או להשתתק או לשתף פעולה. עריצות זו פסחה על דב בן-מאיר, הפועל כחוקר עצמאי ובלתי תלוי. אין הוא מפחד להיחשב כתמים, אנכרוניסטי, מיושן, ואפילו ציוני מאמין ואופטימי. זהו ספר המנסה להחזיר את העובדות להיסטוריה, ואת השקפת העולם הציונית לעם ישראל בכלל ובמדינת ישראל בפרט. זהו ספר המספר את "הסיפור האמיתי והמדויק של קורות העם היהודי מאז גלה מארצו" (עמ' 553). אין הוא מתנצל, אלא מתאר ומסביר מתוך תחושה של גאווה על הכוחות הגנוזים בעם ישראל, שאִפשרו לו לשרוד לאורך הדורות, למרות הכול, אף על פי כן ובכל זאת. דב בן מאיר חש מחויבות לעצור את התרחבות החור בסכר, כדי למנוע את השיטפון המאיים להטביע את הביטחון בעצם זכות קיומה של מדינת ישראל והעם היהודי.

הספר מציג עובדות, בלשון תמציתית ומדויקת. ללא התלהמות, ללא הטפה. השקפת העולם הציונית, באה לידי ביטוי בעצם הצגת הנושאים הרבים והמגוונים מכל התחומים האפשריים. יעידו על כך כ"ג פרקי הספר: מ"הן עם לבדד ישכון"; דרך: "שנאת ישראל לדורותיה"; ו"השואה" וכלה ב"הציונות"; "כלים ארגוניים נוספים של ישראל והעם היהודי"; "עם ישראל במספרים" ו"תם ולא נשלם".

ב"אני מאמין" של הספר, שהוצג בפרק החותם: "תם אך לא נשלם", שמשפטים מתוכו כבר צוטטו לעיל, יש מעין חזרה על הרעיון של "תעודה בישראל". המדובר באותו ויכוח, שהסעיר את הרוחות בסוף המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20. במרכזו הרעיון: שלעם ישראל יש שליחות בקרב העמים, יש לו תפקיד בתוכם. תפקיד זה בניסוחו של אחד-העם, שהתנגד לרעיון הוא: "להפיץ את 'המונותיאיסמוס' המוחלט"; "'לדעת את אלוהים ולהביא אחרים לידי ידיעה זו'" ('כתבי אחד העם', עמ' סז). רעיון זה שימש לַ"לא-ציונים", במערב אירופה, בין השאר, הצדקה לקיומם, בסיס לתביעת זכויות שוות בקרב העמים שבתוכם הם יושבים, ובעיקר: "הוכחה" שעל עם ישראל להמשיך ולהיות מפוזר בין העמים, כדי למלא את תעודתו זו. וכן, לאחר שיסיים למלא את "תעודתו" הוא יכול לרדת מעל במת ההיסטוריה.

עם "בעלי התעודה" התווכח בזמנו אחד-העם במסתו: "עבדות בתוך חירות" (י"ט שבט תרנ"א/פברואר 1891). הוא התנגד להם בכל עוצמת כוחותיו הרוחניים. הוא ראה ברעיון זה כפי שנוסח בידי "אחינו המערביים", לרבות "פרופסורים, חברי אקדמיות, שָׂרֵי חַיִל ונושאי מישרה" גילוי של היותם "עבדים לזכויותיהם", "עבדות רוחנית כפולה, מוסרית ושכלית" ('כתבי אחד העם', עמ' סח). כדי להשיג "חירות מדינית" הם נאלצים לכפור בעם ישראל, ולהציגו כמי שצריך להיות "מלמד" לגויים ורק בכך זכות קיומו.

בין השאר ניסח אחד-העם את טיבה של "החירות הרוחנית": "אני הנני יודע 'מפני מה אשאר יהודי', או יותר נכון, איני מבין כלל מה זו שאלה, כמו שלא אבין אם ישאלוני, מפני מה אשאר בן לאבי; אני יכול להוציא משפט כלבבי על האמונות והדעות שהנחילוני אבותי, מבלי שאירא פן ינָתק על ידי זה הַקשר ביני ובין עמי" ('כתבי אחד העם', עמ' סט).

רעיון זה התגלגל גם אל ספרו של דב בן-מאיר וחותם אותו. אבל בספר התהפך הרעיון. הוא דווקא מחזק את עמדתו הציונית: למדינת ישראל אכן יש תפקיד בקרב "קהיליית העמים". זהו תפקיד כפול: "ארץ מופת לעצמה ולמשפחת העמים כולה". הבחירה בעם ישראל והצגתו כעם-נבחר מטילה בעיקרחובות על העם, ואיננה בבחינת התגאוּת וביטוי להרגשת עליונות. עם ישראל אכן צריך להיות "לאור לגויים" (עמ' 554). וכן, במשפט החותם את הספר: "תפקידו הייחודי בעולם, כמו גם הדוגמה שהוא מציב לעולם ביצירת יסודות חברתיים ומוסריים חדשים במדינתו – מהווים סימן היכר אך גם מחויבות שאותה חייב לשאת על כתפיו כל יהודי בעולם וכל ישראלי בארצו." (עמ' 569).

ספרו זה של דב בן מאיר, צריך להיות בידיו של כל אדם מישראל ובמיוחד בידי הדור הצעיר, לא רק כנוכחות-קבע בארון הספרים שלו, אלא בעיקר בתודעתו, מוכן לשליפה ולעיון בהזדמנויות שונות. לחיזוק עצמו ולוויכוח עם המקטרגים.

האם יש בכוחו של ספר לשנות מציאות? לשנות הלך-רוח? לשנות אווירה? לשנות משהו? – זה ההבדל בין אפיית עוגה לבין חינוך. כשאופים עוגה – יודעים מה מכניסים ומה יצא; בחינוך – יודעים מה מכניסים, אבל אין יודעים מה תהיינה התוצאות. צריך רק לקוות ולהאמין. אני מאד מקווה שהדבר אפשרי. שכן, אם לא נעשה דבר – בוודאי לא ישתנה דבר.

אני מבקשת לסיים את דברי בשני סיומים. הראשון, הרציני, כראוי לספר שלפנינו, והשני – רציני פחות, המעיד על הפן הנוסף של המחבר: ההומור.

הסיום הרציני. מובאה אחת מאותו מאמר חשוב של ברנר שהוזכר קודם: "הערכת עצמנו בשלושת הכרכים", משנת תרע"ד/1914 שנת ותרעד הארץ, ברוח "היאוש הפורה", מושג הנזכר גם בספר (עמ' 242), שכוחה לא פג גם היום. בסיום דבריו כתב ברנר: "המוצא אינו נראֶה, אבל העט עוד לא נפל מן היד. ספרותנו חיה עם מנדלי ועם מה שלאחר מנדלי ומבקשת את הדרך. וההערכה העצמית – הנֵר לרגליה. [ - - - ] תעודתנו עתה היא [ - - - ] להתעלות ולהתחיל הכל מחדש. [ - - - ] עוד יש מקום לתיקון, תמיד יש מקום לתיקון. ו'מודה ועוזב ירוחם'" ('כתבים', כרך ג', עמ' 78).

הסיום ברוח ההומור.

קטע מתוך ספרו האוטוביוגרפי: 'מצחצחים שיניים לפרות', שהופיע בהוצאת אלפא תקשורת, בשנת תשנ"ט/1999. וקודם – גילוי נאות. זכיתי שדב בן מאיר – דוֹבה'לֶה כפי שנקרא בפינו - יהיה המדריך שלי בתנועה המאוחדת, בקן צפון, בתל-אביב. לאחר מכן נפגשנו בקיבוץ מעיין ברוך, שדב היה בין מקימיו, ואני הגעתי אליו כ"השלמה". עבדתי בדיר המיתולוגי של הקיבוץ, נישֵׂאתי בו, לשלמה, רעי ואהובי, שהלך לעולמו לפני פחות משנה. על אף שאני עירונית, ולא למדתי בפנימייה חקלאית, ואני קצת יותר צעירה (לא הרבה), ההווי המתואר בספר האוטוביוגרפי הזה, אינו זר לי. לרבות הכותרת, המצחיקה דור מסויים ואינה מובנת לדורות הבאים. לכן, צוּיָיד הספר ב"מילון שמות ומונחים". הספר מעיד על חוש ההומור של המחבר, שנבלם, בספריו "הרציניים", ומגלה פן נוסף באישיותו ובכתיבתו. הוא נכתב על רקע ההווי בבית הספר החקלאי בפרדס חנה, שדב למד בו, בתקופת התבגרותו, ובשנים הקשות שלפני קום המדינה.

כמה משפטים מתוך הפרק שנתן לספר את שמו: "מצחצחים שיניים לַפָּרות" (עמ' 108 – 109). זה היה תעלול נפוץ, שנעשה שם-דבר למשׂימה מגוחכת, ששולחים אליה הוותיקים את הצעירים והבלתי מנוסים, החקלאים את העירוניים. "הזוּבּוּר" של אז. תלמידי הפנימייה שנשארו בחופש הגדול במקום, אֵרחו תלמידים ותלמידות מבית הספר 'הריאלי' בחיפה: "נקרתה לנו הזדמנות פז לשַטוֹת בהם ולנצל את בורותם המוחלטת בחקלאות ואת ריחוקם מחיי הטבע." בין המשימות: "תלמידי 'הריאלי' אחרים שלחנו עם מברשות-שיניים ומשחת שיניים לצחצח את שיני הפרות, ואת חבריהם הצבנו במרכז גן-הירק, כובעי קש על ראשיהם ומטאטאים בידיהם, לשמש דחלילים מְגרשי ציפורים...

וכמובן, זו הייתה העת הנאותה להרשים את הבנות שבאו למחנה-העבודה ואת הספורטאיות של תנועת 'מכבי'."

תפקידיו הרבים והמגוונים של דב בן מאיר לאורך השנים, המקבילים להיסטוריה של ארץ ישראל ובמדינת ישראל, הכשירו אותו לעמוד בצומת-ההסברה של המורשת של עם ישראל לדורותיו והנחלתה לדור ולדורות.

כולנו עומדים משתאים לנוכח הפעילות הענפה והמגוונת של דב מאיר, הצעיר והרענן עוד יותר מתמיד.

אין לנו אלא לאחל ולו, ליעל ולבני משפחתו, שימשיך בְּקצב זה, ויראה את הסִדרה המתוכננת יוצאת לאור ואת הסִדרות שבדרך ועיני אוהביו רואות ושמחות.

הספר הופיע בהוצאת ידיעות ספרים, תש"ע / 2010. לראשונה כהרצאה בבית אריאלה, י"ז בתמוז תש"ע (29.6.2010).פורסם: 'מקור ראשון. שבת', ה' באב תש"ע (16.7.2010) עמ' 29-28.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נורית גוברין