אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אצל וחרות: מרדיקליזם לוחמני לפרגמטיזם פוליטי


זאב ז'בוטינסקי. מקור: ויקימדיה

ב-1925 הקים זאב ז'בוטינסקי את המפלגה הרוויזיוניסטית ואת תנועת הנוער שלה – בית"ר. המפלגה התנגדה נחרצות למדיניות פשרה מתוך האמונה כי הארץ תיגאל בדם ואש ולא בעוד "דונם ודונם" כפי שהאמינו הזרמים הסוציאליסטים ביישוב העברי בארץ. תחילה פעלה המפלגה הרוויזיוניסטית במסגרת ה"ציונים הכלליים" וההסתדרות הציונית העולמית, אולם ב-1935 הקימה את "ההסתדרות הציונית החדשה" כמוסד נפרד מההסתדרות הציונית העולמית. צעד זה העמיד את הרוויזיוניסטים מחוץ ליישוב המאורגן והדביק עליהם תווית של "פורשים" ששללה את הלגיטימיות שלהם.רצח חיים ארלוזרוב ביוני 1933 השאיר משקעים כבדים של איבה ועוינות בין הימין הלאומי לשמאל הסוציאליסטי ביישוב. הנהגת מפא"י הייתה משוכנעת שהרוויזיוניסטים עמדו מאחורי הרצח בעוד שהאחרונים סברו כי הרצח היה תוצאה של קנוניה בין מפא"י לממשלת המנדט. המשקעים הלכו והתעמקו לקראת סוף שנות ה-30 ולאורך שנות ה-40. ב-1937 הוקם ארגון האצ"ל ביזמת חברי בית"ר ופורשי ההגנה שהתנגדו למדיניות ההבלגה של האחרונה ודרשו לנקוט קו תקיף יותר כלפי הערבים והבריטים. האצ"ל חרט על דגלו את המאבק הצבאי כדרך להקמת המדינה העברית. ז'בוטינסקי אמנם קיבל מנוי כמפקדו העליון של הארגון, אך עד מהרה התגלו חילוקי דעות בינו לבין יתר מפקדי הארגון בעיקר סביב דרכו של הארגון שהלכה ונהייתה עצמאית בשעה שהכין את עצמו למלחמת שחרור.ב-1943 התמנה מנחם בגין למפקדו של האצ"ל והוא בתוך זמן קצר הכריז על מרד נגד בריטניה. מרד זה הוביל ל"סזון" שהיה שם קוד לרדיפות של ההגנה נגד האצ"ל כדי לשתקו כארגון בין השנים 1944-1945. לבסוף, "פרשת אנטלנה" מהווה את שיא המתיחות בין הימין הלאומי לממסד השליט ברשותו של מפא"י. שישה שבועות לאחר קום המדינה, הורה בן גוריון לצה"ל להטביע את האנייה אנטלנה שנשאה על סיפונה 800 לוחמי אצ"ל ונשק רב לארגון.לאחר "פרשת אנטלנה" החליט בגין, למרות רצונו להיאבק בממסד, לא להלחם בממשלתה של המדינה היהודית כדי לא לסכנה. הפגנת השליטה של בן גוריון על צה"ל, הבהירה כי להפיכה אין כל סיכוי להצליח. יתר על כן, האירוע של אנטלנה הבהיר לבגין וחבריו כי הדרך היחידה להישרדות במערכת הפוליטית החדשה היא אימוץ דפוסי פעולה לגיטימיים באמצעות הקמת מפלגה. ב-1948, חמש שנים לאחר שנתמנה למפקד האצ"ל, הקים מנחם בגין את תנועת החרות אשר גילמה בתוכה מאפיינים רבים של הרוויזיוניסטים, של האצ"ל ושל הלח"י. הוא עדיין היה "המפקד" ופקודיו משכבר הימים נהיו עוזריו. בנוסף, המשיך בגין ברטוריקה הלוהטת ובחזות הקשוחה שאפיינה את חייו המחתרת. בגין נהיה "מפקדה" של חרות במידה רבה בזכות מעמדו כמפקד האצ"ל בתקופה שקדמה להקמת המפלגה.

מנחם

מנחם בגין. מקור: ויקימדיה.

מיד לאחר ההחלטה על הקמת המפלגה, מינה בגין מרכז שינהל את הארגון וכן מועצה רחבה יותר שכללה מספר רב של מפקדי אצ"ל לשעבר. בנוסף הוקמו סניפים ברחבי הארץ שבחרו בשנת 1949 נציגים לוועידת המפלגה, שבה נבחר בגין יושב ראש התנועה. מפלגת חרות אימצה את הרעיון הארגוני מרכזי של מפלגת המון. מטרתו של בגין באימוץ רעיון זה, בדומה למפלגות ישראליות אחרות, הייתה לתת לגיטימציה למפלגה ולמנהיגיה במערכת הפוליטית הדמוקרטית של מדינת ישראל, אולם בכך ויתר למעשה על יסוד מבני מרכזי של מפלגת ימין רדיקלי.בשנים הראשונות לקיומה של חרות התקיים בה ויכוח האם על המפלגה להגביל עצמה לשימוש באמצעים דמוקרטים. ויכוח זה הוכרע רק בוועידת המפלגה השלישית, ב-1954, שקבעה כי הדרך היחידה לשלטון היא באמצעות בחירות. שימוש באמצעי אלימות מחייב חזרה למבנה מעין צבאי ולפעילות מחתרתית.בבחירות הכלליות בינואר 1949 חרות זכתה ב11% מקולות הבוחרים בעוד המפלגה הרוויזיוניסטית לא עברה את אחוז החסימה. אחרי כישלון זה התאחדו שתי התנועות, ועסקני המפלגה הרוויזיוניסטית שרצו להישאר במערכת הפוליטית קיבלו את מנהיגותו של בגין על פי תנאיו. בזמן הבחירות עמד בגין על כך שיש להדגיש שאלות מדיניות ולא שאלות כלכלית וחברתיות.לאחר בחירות 1949, בהן מפא"י ניצחה והקימה קואליציה בקלות יחסית, החליט בגין להפוך את מפלגתו למפלגת אופוזיציה מובהקת אך נאמנה למדינה, למשטר הדמוקרטי ולעקרונות הדמוקרטיה הליברלית. ביוני 1951 משבר קואליציוני הביא לקיומן של בחירות מוקדמות בהן איבדה חרות קרוב למחצית מכוחה, ומספר ציריה בכנסת ירד מ-14 ל-8. בעקבות מפלה זו התפטר בגין מתפקידו כיושב ראש המפלגה וכיושב ראש הסיעה בכנסת. מצב זה נמשך עד פרסום הסכם השילומים בין ישראל לגרמניה שאמר שעל גרמניה לפצות את היהודים על הזוועות שחוו בזמן מלחמת העולם השנייה. בעקבת הסכם זה חזר בגין לתפקידו וגייס את מפלגתו למאבק נגד ההסכם. החל מ-1955 החלו שיחות איחוד עם הציונים הכלליים אך אלו נתקלו במבוי סתום עקב סירובם של האחרונים להסכים עם רעיון שלמות הארץ וחילוקי דעות נוספים בעניינים ארגוניים.לאחר בחירות של 1959 ו-1961, התברר כי חרות דורכת במקום ואינה מצליחה להגדיל את כוחה האלקטוראלי. כתוצאה מכך המשיכה להיות מפלגת אופוזיציה נטולת השפעה במערכת הממשלתית.דיון תיאורטימערכת פוליטית אינה גוף הומוגני. היא מורכבת מיחידות שונות, תנועות פוליטיות, המקיימות בניהן יחסי גומלין תחת מבנה היררכי של חלוקת עוצמה. במחקר הפוליטי, שתי תיאוריות מרכזיות בוחנות את אותם יחסי הגומלין בין היחידות הפוליטיות השונות. התיאוריה הראשונה מתבססת על מושגי המרכז והפריפריה של שילס (shils) בספרו center and periphery מ-1975 ואילו התיאוריה השנייה של הורוביץ וליסק מספריהם מיישוב למדינה (1977) ו- מצוקות באוטופיה: ישראל-חברה בעומס יתר (1990) מהווה הרחבה מושגית לזו של שילס כאשר היא מציגה שכלולים נוספים למושגי המרכז והפריפריה ובכך מחזקת את תוקפה האמפירי. שילס טבע את המונחים "מרכז" ו"פריפריה". מונחים אלו בהקשר פוליטי נוגעים למידת המיקוד של הסמכות בחברה ולמידת מיסודו של מוקד הסמכות. שילס מגדיר את המרכז כמורכב ממוסדות ואליטות המפעילים סמכות כלכלית, שלטונית, פוליטית, צבאית או תרבותית. אלו מבססים ומעניקים לגיטימציה למערכת של רעיונות, ערכים וסמלים הנחשבים למקודשים לחברה. מערכת זו, שילס מכנה כ-מערכת הערכים המרכזית. בתוך מערכת הערכים המרכזית ישנם ערכים משניים. ערכים אלו הם למעשה האיכויות אשר מסמיכות את בעלי הסמכות. איכויות אלו מתבססות על היבטים אתניים, חינוכיים, מקצועיים, כלכליים או משפחתיים. שילס טוען כי המרכז מוכר כבעל סמכות מחייבת, גם אם הוא אינו פורמאלי, כאשר עצם ההתנגדות לו מהווה עדות לקיום סמכותו. הפריפריה לעומת זאת, מורכבת מאותם רבדים של החברה אשר אינם לוקחים חלק או לוקחים חלק מועט במערכת המוסדות המרכזית ובגורמי הסמכות אשר מחוברים למערכת הערכים המרכזית. במילים אחרות, הפריפריה כפופה, מרצונה או שלא מרצונה, להשפעת המרכז אך אינה שותפה פעילה בעיצוב המדיניות ודמות החברה מבחינה פוליטית כלכלית ותרבותית. באמצעות הפריפריה נמדדת הלגיטימציה המאפשרת להחלטות המרכז להתקבל ולערכי המרכז להשתרש בחברה. מהבחנה זו בין מרכז לפריפריה אין משתמע קו גבול ברור. החברה המודרנית, באמצעות הטכנולוגיה, התקשורת ורעיונות דמוקרטיים ולאומיים, העלתה את מידת האינטגרציה החברתית והביאה להתרחבות ההשתתפות של קבוצות פריפריאליות במערכת הרעיונות המרכזית. המושגים מרכז ופריפריה, השאולים מן המודל שהציע שילס, מאפשרים לבחון את הזיקות הן לקולקטיב היישובי והן לקולקטיב הישראלי. שכן למושג "מרכז" ישנם מימדים פוליטיים, מוסדיים ותרבותיים -נורמטיווים. הדיכוטומיה בין המרכז לפריפריה אינה מופיעה בצורתה הטהורה בשום חברה, על אחת כמה וכמה בחברה רבת שסעים, או בחברה העוברת שינויים חברתיים אינטנסיביים, כמו החברה בישוב ביהודי טרם הקמת המדינה. דחיית ההנחה האליטיסטית, שהסמכות והיוזמה הן נחלת אליטה מצומצמת בלבד, בעוד שאר החברה נוטה לפאסיוויות, מחייבת נטישה של הדגם הפשטני של מרכז ופריפריה על פי שילס, והמרתו בדגם משוכלל יותר כפי שמציעים ליסק והורוביץ.השכלול הראשון נודע לקיומם של תת מרכזים ומרכזי משנה המקיימים זיקה למרכז החברתי אך שומרים על מידה זו או אחרת של אוטונומיה כלפיו. מרכזי המשנה הם אינם המרכז מחד גיסא, כלומר הם אינם מוקד ההשפעה המרכזי על האוכלוסייה והם אינם הפריפריה מאידך, כלומר יש להם השפעה על החלטות המרכז והמוסכמות המעוצבות בו. מרכזי משנה אלה יכולים להיות שותפים למרכז לאומי קואליציוני, או לחלופין לשמש מוקדי סמכות חלקית לקבוצות חברתיות המתגבשות בפריפריה. יתכן גם מצב שבו תתגבש אליטה חלופית סביב מרכז המשנה, אשר תשאף ותחתור להשתלטות על המרכז הלאומי. מצב זה מתרחש כאשר אותה אליטה סביב מרכז המשנה תבקש לפרוש מן המרכז הלאומי במקרה של קהילת מיעוט לאומית אתנית או לשונית החותרת למעמד ריבוני. יתר על כן – מגזרים, קבוצות או יחידים יכולים להימצא בתחום השראה של מספר מרכזי משנה שלעיתים הם משלימים זה עם זה ולעיתים מתחרים זה בזה .השכלול השני לדגם מרכז ופריפריה נוגע למידת הזיקה של קבוצות יחידים ומגזרים כלפי המרכז. מידת הזיקה של מרכזי המשנה כלפי המרכז אינה אחידה. ישנם מרכזי משנה הלוקחים חלק במרכז הלאומי ומקיימים זיקה מלאה למרכז (מרכזי משנה מערכתיים). ישנם כאלה המנסים להציב אליטה חלופית כאשר הם מקיימים חוסר זיקה מלאה למרכז (מרכזי משנה לא מערכתיים). זוהי איננה חלוקה דיכוטומית אלא רצף של אפשרויות בין הקוטב המערכתי והלא מערכתי. לבסוף, למוסדות ותפקידים שונים יהיו מימדי זיקה שונים, למשל המימד החומרי הכולל הזדקקות למשאבים המוקצים מן המרכז (תקציבים) או המימד הערכי המבוסס על הזדהות ערכית והשתתפות במאמץ הלאומי .השכלול שלישי לדגם המרכז והפריפריה מדבר על ההבחנה בין שני היבטים שונים של יחסי הגומלין בין המרכז למגזרים וקבוצות בפריפריה. היבט אחד קשור בויסות דיפרנציאלי של סיפוק הצרכים של קבוצות ויחידים בחברה ואילו ההיבט השני מתייחס למרכז כמגייס מחויבות חברתית לצורך הגשמת מטרות קולקטיביות של החברה .ניתן לראות שהשוני בין הדגם הראשוני של שילס, לבין הדגם המשוכלל יותר של ליסק והורוביץ מתבטא בכך שהאחרון עוסק במרכזיות ופריפריות יותר כרצף מאשר כישויות שונות בעלות הפרדה מלאה ביניהן. הדגם המשוכלל יותר מדגיש את עמימות גבולות המרכז ואת הדיפרנציאליות של מצבים פריפריים. את דגם זה ניתן לנסח גם במושגים של שדה סמכות המוגדר כתחום ההשפעה של מרכז או מרכז משנה, אשר קבוצות שונות נזקקות לשירותיו או חשות מחויבות כלפיו במידה מסוימת. ייתכן ששדות סמכות יהיו חופפים. כלומר מצב בו קיימת זיקה ליותר משדה סמכות אחד. במקרים אלה הסמכות בין שדות הסמכות תחולק לפי נושאים. קיימים גם מצבים בהם שדה הסמכות הלאומי מאציל מסמכותו למרכזי המשנה או לפחות משלים עם האוטונומיה שלהם. במצב כזה יתקיימו בצד שדה הסמכות המרכזי גם שדות סמכות משניים.ההבחנה בין מגזרים וקבוצות מבחינת מידת המרכזיות או הפריפריה שלהם מתאימה לא רק לבחינת פיזור הסמכות בקולקטיב, אלא גם לצורך ניתוח תהליכים דינמיים של שינוי ביחסי מרכזי המשנה של מגזרים וקבוצות כלפי המרכז המשותף. הזיקה של מרכזי המשנה אל המרכז עשויה להשתנות לאורך זמן. בהקשר זה ניתן להבחין בשתי תנועות:• תנועה צנטריפוגלית- תנועה של מרכז המשנה הרחק מן המרכז, היחלשות הזיקה אל המרכז.• תנועה צנטריפטלית- תנועה של מרכז המשנה כלפי המרכז, חיזוק הזיקה את המרכז. קיימים שני ממדים למידת המרכזיות או הפריפריות של מרכזי המשנה. ממד של הזדקקות למרכז וממד של מחויבות כלפי המרכז. תתכן התקרבות או התרחקות מהמרכז בשני הממדים במקביל. במקרה זה התביעות של מרכזי המשנה כלפי המרכז והנכונות להיענות לדרישות המרכז להזדהות וההשתתפות במאמץ הקולקטיבי עשויים לגדול או להצטמצם. תמורות באוריינטציה של מרכזי המשנה משפיעות על שיעור העומס המופעל על המרכז. חיזוק הממד של הזדקקות למרכז והחלשות הממד של מחויבות כלפי המרכז עשויים לגרום למצב של עומס יתר. ואילו מגמה הפוכה תוביל למצב של רווחה המגדילה את כושר התמרון של המרכז ופותחת לפניו אופציות נוספות מבלי להזדקק לאמצעי כפייה פוליטיים. מצב כזה הוא בדרך כלל גורם המסייע ללכידות החברתית ואילו עומס יתר מאיים עליה ועשוי להביא למצב של קשיי תפקוד.יישום אמפירי: היישוב בארץ ישראל והשנים הראשונות להקמת המדינההדיון הנוכחי יעסוק ביישום התיאוריה של שילס "המרכז והפריפריה", תוך התייחסות לשכלולים של הורוביץ וליסק, על היישוב בארץ ישראל ומאוחר יותר על מדינת ישראל בתקופה שבין תכנית החלוקה של האו"ם לבין סוף שנות החמישים. בתקופת היישוב, המרכז הלאומי התהווה בדמות מוסדות היישוב כמו אסיפת הנבחרים, הוועד הלאומי והנהלת הוועד הלאומי ביישוב, כמו כן גם במוסדות העולם היהודי: ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית. ואילו המפלגות וארגונים שונים הוגדרו כמרכזי משנה. האצ"ל מוגדר כמרכז משנה מתוקף היותו ארגון בעל שדה סמכות, אשר השפיע רבות על הישוב בארץ. הוכחה לכך ניתן לראות במברקו של דוד שלתיאל, מפקד חטיבת ירושלים, לבן גוריון אשר בו נאמר: "אבקשכם להחליט מיד על פעולות נרחבות נגדם (אנשי האצ"ל) בירושלים, אם לא תפעלו בדרך זו יגרר שוב הקהל והעיתונות אחרי הסתת הפורשים". אמרה זו מעידה בפירוש על החשש של בן גוריון ואנשיו מההשפעה של האצ"ל. האצ"ל, למעשה, התקיים כמרכז משנה לא מערכתי. הוכחה ברורה לכך הינו המרד שהכריז בגין ב1944, שנעשה לא רק נגד הבריטים אלא גם נגד המדיניות בה נקטה ההנהגה הציונית, המרכז הפוליטי באותה התקופה, וכנגד השיטה הפוליטית שהייתה נקוטה ב"מדינה שבדרך". אחד המתנגדים היותר תקיפים, אשר לא נטו להתפשר היה דוד בן גוריון. מדיניות אי ההתפשרות שלו ושל הנהגת היישוב באה לידי ביטוי ב-"סזון" שהתקיים בין השנים 1944 ל-1945, ונחשב לאחד מהמשברים הגדולים שחווה היישוב העברי טרם קום המדינה. ה"סזון" מהווה ניסיון של הנהגת היישוב כמרכז הפוליטי להחליש גורמים המתנגדים לקו המדיניות המרכזי שהונהג על ידה. הנהגת היישוב מינתה את ההגנה להיות המוציאה לפועל של ה"סזון" שכלל מרדף אחרי פעילי אצ"ל והסגרתם לבריטים. המרדף אחר אנשי האצ"ל הצליח לדכא במידה מסוימת את פעילות הארגון. ניתן לראות ב"סזון" כמבשר אירועים עתידיים בהם המרכז נאבק על סמכותו כנגד גורמי אופוזיציה. אירוע זה יתרחש כעבור מספר שנים במסגרת פרשת "אלטלנה".

אלטלנה

אלטלנה עולה בלהבות. מקור: ויקימדיה

ביוני 1948, ספינה שנקראה "אלטלנה" שהכילה כמות ניכרת של נשק ומאות פעילי אצ"ל נשלחה על ידי הארגון מצרפת. הכוונה הייתה להביאה לפני קום המדינה, אך היא הגיעה לארץ רק ב20 ליוני, בזמן ההפוגה שהוכרזה על ידי האו"ם בקרבות בין ישראל למדינות ערב. כאשר מסרו אנשי האצ"ל לממשלה על בואה של הספינה, חיפשה הממשלה דרכים להורדת המטען בחשאי כדי לזכות בנשק. כאשר הגיעה הספינה לחופי נתניה, ולאחר שבגין ואנשיו עלו על סיפונה, הוקף האזור על ידי צה"ל. יריות הוחלפו ושני הצדדים ספגו אבידות. בגין הורה לספינה להפליג לתל אביב בתקווה שצה"ל לא יעיז להתקיפם לעיני תושבי העיר. תקווה זו נתבדתה ופגז נורה על ידי צה"ל לעבר הספינה וגרם להתלקחותה (שפירא 1989, 76 75) יותר מכך, כאשר הספינה עגנה בחופי תל אביב אנשי האצ"ל סברו כי הוטמנה להם מלכודת וכי קיימת מגמה לחסלם.

נחיתתה של אלטלנה בחוף תל אביב הביכה את הממשלה, העמיקה את האיום לסמכותה וקבעה בסופו של דבר את דרך פעולתה. אחד ההסברים להחלטיות הממשלה שנתנה פקודה לפתוח באש על חברי האצ"ל קשור ברקע הפוליטי של חברי הממשלה שהיו שותפים לתרבות השמאל והכוחות הליברלים באירופה. האצ"ל, בעיניהם, היה חלק מהמחנה הימני רדיקלי, שכמעט הביס את המשטר הדמוקרטי .למרות אירוע זה, כמדגיש את היותו של האצ"ל מרכז משנה לא מערכתי אשר מקיים זיקה מועטה למרכז ונציגיו, ניתן לראות בסופו מגמה של התקדמות לעבר הקוטב המערכתי. משבר "אלטלנה", היה מבחינתו של האצ"ל משבר של מעבר ממחתרת למפלגה פוליטית. המשבר האיץ את תהליכי השתלבותו של האצ"ל במערכת הפוליטית הישראלית, הביא לפירוקם של גדודי הארגון במסגרת צה"ל וביטל את הרעיון או את התביעה להמשך קיומה של מחתרת עברית מחוץ לתחומי מדינה יהודית .היחס המסויג כלפי הממשלה הזמנית, תוך הדגשתו של בן גוריון כראש ממשלה חולפת בעלת זמן קיום קצר היווה את הקו המנחה של תעמולת האצ"ל. המטרה הייתה הדגשת רודנות הממשלה שלמרות היותה זמנית, היא פוגעת בעקרונות היסוד הדמוקרטיים. בנוסף, חירות הדגישה בתעמולתה את מרכזיות האצ"ל כגורם המכריע באירועים שהביאו לגירוש הבריטים ולכינון ריבונות עברית בחלק מארץ ישראל. בתעמולה זו, האצ"ל הדגיש את עצמו כגוף השווה לצה"ל מבחינת גודלו ומעמדו. באחד ממודעות האצ"ל ניתן למצוא הוכחה לכך, שכן נכתב על חטיבת הקרב של האצ"ל הניצבת בחזית הדרום ושהסתערה יחד עם החטיבה הקרבית של צה"ל. למעשה, האצ"ל ניסה לשמר את מידת האוטונומיה שלו כארגון לוחם עצמאי ונבדל מהמרכז הפוליטי. הוא טרח להבליט את עצמו כארגון הממאן לקבל באופן מוחלט את סמכות המרכז תוך שמירה מסוימת על מידה מסוימת של אוטונומיה אופרטיבית. עם זאת, בסוף חודש מאי 1948, החליטו סופית אנשי פיקוד האצ"ל על הצטרפות אנשיו לצה"ל תחת פיקודו של צה"ל ולא של בגין. בגין עודד מהלך זה. במסגרת ההיערכות להתארגנות המפלגה הופיע בגין לפני חיילי האצ"ל במטרה לשכנעם להצטרף לשורותיו של צה"ל ובמקביל את מפקדיו להצטרף לתנועה חרות החדשה. מספר ימים לאחר פרשת "אלטלנה" ערך בגין פגישה נוספת עם מפקדי המחוזות של האצ"ל. למרות העמדות הרדיקליות שהושמעו בה, בגין שמר על עמדות מתונות. הוא התנגד בתוקף ללחימה בירושלים ואסר על מפקדיו וחייליו לעבור דרך ירושלים מאחר שהדרכים סגורות על ידי צה"ל והאו"ם. בגין גם שלל את לחלוטין את חידוש המחתרת, ואף העלה את האפשרות שבסיכום המשא ומתן בין הממשלה לאצ"ל עליהם להיות מוכנים לויתורים ולהיות מוכנים להצטרף לצבא ישראל גם כבודדים. מהלכים אלו מלמדים שבגין למעשה ויתר על תפקידו כמפקד צבאי בנפרד מצבא המדינה תוך כדי שהוא נכנס למשחק הפוליטי הלגיטימי. צעדים אלו סללו את הדרך לאיבוד האוטונומיה של האצ"ל כארגון צבאי נפרד מצה"ל. כחלק מהחלטתו להתמסד במערכת הפוליטית באופן לגיטימי, החל בגין ליצור קשרים עם דמויות מפתח במשק על מנת לגייס תמיכה כספית במפלגתו החדשה. לצד צעדים לגיוס כספים, החל בגין לסייר בארץ כדי לבנות את דימויו בתודעת הציבור. אלו היו הופעותיו הראשונות אחרי שנים במחתרת. כל אלו מעידים על קבלת מרות השלטון מצד בגין; הוא הבין שהדרך היחידה להישרד במציאות המדינית החדשה, במדינה החדשה, היא באמצעות הקמת מפלגה פוליטית אשר תפעל בהתאם לכללי המשחק המקובלים גם אם משמעות הדבר איבוד האוטונומיה הפוליטית לטובת המרכז. לראיה, תנועת החרות החלה פועלת באופן דומה למפלגות אחרות מהממסד באמצעות מוסדות תנועתיים כגון מזכירות כללית, אגף כלכלי ואגף תעמולה ולצידן וועדות שונות .אחד מתפקידיהן של אותן וועדות היה לנסח את קווי היסוד של המדיניות אשר בתחום פעילותן ולסייע לתפקודה היומיומי של התנועה. הקמת הוועדות הייתה עדות לדילמה בה הייתה נתונה מפלגת חרות. האצ"ל ראה את עצמו כמנוגד לאותה פוליטיקה שאפיינה את היישוב. פוליטיקה אשר בהתאם לה המפלגות ייסדו ארגונים ומיסדו אותם כדי להאדיר את כוחן. ואכן, אחרי הקמת חרות, ראשיה התלבטו בסוגיה האם להמשיך בגישתו הרדיקלית של האצ"ל או להשתנות ולהפוך לחלק ממערכת ההסדרים שבעבר כה בזו לה.אחד הנימוקים המרכזיים בעד השתלבות במערכת, ובכך התקדמות לעבר הקוטב המערכתי, היו כל אלפי העולים הקשורים לתנועה שהגיעו ארצה, והיה חוסר במוסד אשר יוכל לקלוט אותם. גם לאחר קליטתם של אנשי האצ"ל ואוהדיו אשר עלו לארץ באופן חוקי, וכן של העולים חברי בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית – עדיין היו אנשי אצ"ל נוספים, שמספרם נע בין 1,000 ל 2,000 אשר המתינו בחוץ לארץ לקראת עלייתם, והתנועה נערכה לכך. בנוסף היה צורך לדאוג גם לחברי האצ"ל הותיקים, אשר דרשו מהתנועה לסדרם בעבודה ולמצוא פיתרון שיכון בתקופת מצוקה, שכן רשויות המדינה הפלו אותם לרעה ביודעין. לחץ זה דחף את התנועה ליצור מנגנוניים ארגוניים חדשים, שיוכלו לתת מענה לאותם צרכים. בתקופת המחתרת אפשר היה להימנע מחלוקות טובות הנאה חומריות לחברים, ולהסתפק בסיפוקם האידיאולוגי של החברים. המעבר ממחתרת למפלגה שינה את מערכת הציפיות של חברי האצ"ל, והם ציפו שמפלגתם, כשאר המפלגות, תסייע להם בפיתרון בעיותיהם הקיומיות. ציפיות אלו היו הסיבה העיקרית להקמת המערך הארגוני בספטמבר 1948. וציפיות אלו הם גם מה שהחריף את הדילמה האם להשאיר את הדימוי של מחתרת לוחמת, או שמא להפגין, קבל עם ועדה, את מחויבות התנועה למשחק הדמוקרטי .דילמה נוספת שעלתה בקרב חברי התנועה הייתה סוגיית מערכת היחסים שיש לכונן בין התנועה החדשה לשתי השלוחות אשר הוצבו במרכז הממסד בו נאבקה: הממשלה והסוכנות היהודית. מצד אחד, התנועה הגדירה את עצמה כאופוזיציה טוטאלית למשטר הקיים, אך מצד שני העיסוק בהתיישבות ובקליטת עלייה חייב אותה לקיים מערכת יחסים סבירה עם גופים אלו. בן ציון קצנלבוגן, חבר מטה האצ"ל וממקימי תנועת החרות, אף טען שעל מנת לטפל כראוי בעולים יש צורך דחוף להשיג הכרה מטעם מוסדות הסוכנות. מנחם בגין אישר קביעה זו וטען שלמרות יחסה האופוזיציוני של התנועה כלפי הממשלה הזמנית, יש צורך לנסות לקיים יחסים תקינים איתה. זו אכן ההחלטה שהתקבלה. ניתן לומר כי התנועה לעבר הקוטב המערכתי ניזונה במידה רבה משיקולים פונקציונאליים הקשורים לצורך בקליטת עלייה והתבססות במערכת הכלכלית של המדינה החדשה. הטרנספורמציה פוליטית שעברה מפלגת חרות אשר התבטאה בהפיכתה ממרכז משנה לא מערכתי בעליל למרכז משנה המנהל יחסים עם המרכז ואף סר למרותו מיקמה אותה בנקודת האמצע בין שני מחנות ובאותו האופן בין שני תקופות, הווה ועבר. מחד גיסא, היא דחתה את אנשי המחנה הרדיקלי כאשר החלה לשחק במגרש הפרלמנטארי, כלומר אימוץ צו השעה הפוליטי שכלל דפוס פעילות מערכתי, קרי הכרה עקרונית בשלטון הממשלה והכרה בריבונותה בשטחי מדינת ישראל. בעצם הקמתה, סימנה חרות שהיא עומדת לשחק במגרש הדמוקרטי ומסכימה לקבל את כללי המשחק המקובלים במגרש זה. כך היא המירה את כללי המשחק המקובלים במחתרת מזוינת הנאבקת בשלטון במאבק תחת הכללים המקובלים במפלגה פוליטית שמטרתה להחליף את השלטון תוך שימוש בכלים דמוקרטיים. מאידך גיסא, חרות המשיכה להשתמש במונחים של המחנה הרדיקלי. מונחים אלו כללו את חתירתה לקעקע את סדר היום הפוליטי- מדיני הישן ולכונן סדר חדש שהיא עומדת במרכזו והיא אמורה להנהיגו. היא שמרה על רטוריקה מתלהמת המשיכה לאמץ את התפיסה שטענה כי הפוליטיקה נקבעת בכיכר העיר לא פחות מאשר במושבי הפרלמנט הממוסד בשילוב עם דמוניזציה של ראשי השלטון בכלל ושל בן גוריון בפרט. חרות בעשורים הבאים המשיכה לשמור על נבדלותה האידיאולוגית מהמרכז הפוליטי תוך שהיא משמשת אלטרנטיבה מדינית ושלטונית. לאור הנאמר לעיל, חרות, למרות היותה מוגדרת כאופוזיציונית, קיימה תנועה צנטריפטאלית והגדילה את זיקתה למרכז. היא קיבלה על עצמה את הכללים שקבעו למעשה מפלגות השמאל שהיו לצנינים בעיניה. המשחק הכפול שהיא שיחקה של מצד אחד היהפכותה לחלק פעיל מהמשטר בישראל תוך שימוש בכללים שלו ומצד שני המשכיותה כמהווה אופוזיציה ל"למשטר הרודני" לתפיסתה, מעמידים אותה באור יוצא דופן בפוליטיקה הישראלית- כמחתרת לוחמת שנהפכה למפלגה פוליטית.סיכום ומסקנותבתקופה שלפני קום המדינה, האצ"ל- אשר עליו התבססה וממנו קמה מפלגת חרות- שימש כמרכז משנה. הוא השפיע רבות על היישוב היהודי שלפני קום המדינה ושימש כגוף בעל שדה סמכות.מפלגת החרות שימשה במהלך שנות החמישים כמרכז משנה אשר מנסה להציב אליטה חלופית לשלטון הקיים. לאורך פרק הזמן המשתרע מהחלטת החלוקה (1947) עד לסוף שנות ה-50, היא עברה שינויים פוליטיים פונקציונאליים. בבסיסה היא אכן מהווה דוגמא קיצונית לחוסר מערכתיות בצורת מחתרת לוחמת אשר מנסה לקעקע את הסדר הקיים. אך במשך השנים הראשונות להקמת המדינה ובעקבות אירועים חשובים אשר השפיעו על קביעת מדיניותה, החלה חרות מקיימת תנועה צנטריפטאלית אשר בבסיסה התקרבות למרכז עד כדי שימוש בכליו שלו בכדי לממש את שאיפתם להחליפו. פרשת "אלטלנה" הינה פרשה מכוננת בתולדות התנועה. אותה פרשה היא זו שגרמה לבגין וחבריו להפנים שהמציאות הפוליטית בארץ השתנתה באופן משמעותי, ואין מקום למחתרת פוליטית במדינה הצעירה ואם ברצונם לשרוד בתנאים החדשים אשר נוצרו יהא עליהם להסתגל, להשתנות ולהתמתן על ידי התנתקות מהקו הרדיקלי שאפיין אותם כמתחרת לפני קום המדינה. לא נותר מקום לארגון אוטונומי ואין ברירה אלא לוותר על מידה נרחבת של אוטונומיה ולהתחבר למרכז ומוסדותיו, שהעיקרי ביניהם הינו צה"ל . למרות שורשיה הרדיקליים המתבטאים בדילמה אשר אפיינה אותה בשנים הראשונות להקמתה, חרות בחרה בדרך הדמוקרטית והחלה פועלת בצורה דומה לשאר המפלגות בארץ. הדוגמא הבולטת לכך הינה הקמת וועדות ומוסדות תנועתיים.ראשי חרות הבינו שעל מנת להשתלב במערכת הפוליטית הדמוקרטית, הדרך היחידה להגיע לשלטון היא לסלול את דרכם ללב הבוחרים. הם אינם עוד מחתרת יחידה המתקיימת על המניעים הצבאיים והאידיאולוגיים בלבד. עליהם לדאוג לבוחריהם ולהבטיח את המשך קיומם על ידי דאגה זו. זו גם הסיבה המכרעת להחלטה על קיום יחסים תקינים עם מוסדות המרכז.אולם אסור לשכוח כי למרות אותה תנועה צנטריפטאלית לעבר המרכז, חרות נותרה מפלגה אשר אימצה קו ביניים בין הרדיקליזם הרוויזיוניסטי הלא מתפשר לבין הממסד הסוציאליסטי בארץ. למרות היותה מפלגה המשחקת במגרש הפרלמנטארי היא הוסיפה להשתמש במונחים רדיקליים.חרות מעולם לא הסתירה את הקו המנחה אותה המנוגד לקו הסוציאליסטי. היא המשיכה לדבר על כיבוש כל הארץ על ידי רטוריקה מתלהמת ודמוניזציה של ראשי השלטון. היא לא הסתירה את נבדלותה האידיאולוגית מהמרכז הפוליטי ולאורך כל התקופה המשיכה לשמש אופוזיציה ואלטרנטיבה מדינית שלטונית.מסקנה נוספת עולה מן הדיון בכל הקשור למידת תוקפה של התיאוריה אותה הציע שילס על המציאות בארץ טרם קום המדינה ובשנים הראשונות לקיומה. שילס בתיאוריה שלו אינו מדבר כלל על מרכזי השפעה נוספים פרט למרכז. הוא עושה חלוקה דיכוטומית בין שולט (מרכז) לנשלטים (פריפריה). התקופה המדוברת במאמר מוכיחה את חיוניותם של השכלולים אותם הביאו הורוביץ וליסק. שכלולים אלו מאפשרים את קיומה של פריפריה משפיעה שאינה פאסיבית ואינה מנותקת כליל ממוקדי ההשפעה במרכז וזאת באמצעות המושג 'מרכזי. ניתן לראות שחרות, למרות שבמשך כל התקופה המדוברת לא היוותה את המרכז ולו פעם אחת, לקחה בכל זאת חלק במערכת הפוליטית בארץ. אם ניצמד לתיאוריה של שילס, הרי גם חרות נכנסת לאותה הגדרת פריפריה חסרת השפעה וחשיבות. לעומת זאת, התפקיד אותו מילאה היה מעבר לכך. היא אכן היוותה חלק מהמשחק הפרלמנטארי כאופוזיציה לגיטימית אשר הצליחה להביא נציגים למוסדות השלטון. דוגמא לכל ניתן לראות בבחירות לכנסת הראשונה, שם זכתה חירות ב11 אחוז מקולות הבוחרים אשר היוו 14 מנדטים.תנועת החרות מעניקה תוקף לקביעתם של הורוביץ וליסק הטוענים כי תפיסת המושגים מרכז ופריפריה בצורתם הגולמית אינה מתאימה לבחינת חברה מורכבת ורבת שסעים כמו החברה היהודית בישראל בשנים לפני קום המדינה ואחריהן. השכלולים מעניקים יתר תוקף והופכים את התיאוריה שלהם ליותר רלוונטית להבנת המציאות הפוליטית דאז. כאמור, ברוחו של השכלול הראשון – המדבר על קיומם של מרכזי משנה המקיימים זיקה למרכז אך שומרים על מידת אוטונומיה מסוימת תוך גיבוש אליטה חלופית למרכז – חרות קיימה זיקה למרכז ומוסדותיו ואף התקרבה אליו. במקביל, חרות שימשה מוקד סמכות חלקי וחלופי לקבוצות מסוימות המוגדרות פריפריה ואף שאפה להשתלטות על המרכז הלאומי.השכלול השני עוסק במידת הזיקה למרכז אשר משתנה בין מרכז משנה אחד לרעהו בהתאם לאופיים ועל פני ציר הזמן. חרות השכילה לקיים מידת זיקה למרכז ובכך להישאר על פני המפה הפוליטית הישראלית בעוד שהרוויזיוניסטים לא השכילו לעשות זאת ונאלצו מאוחר יותר להשתלב בתוך חרות ולקבל את מרותה.השכלול השלישי מתייחס למרכז כמסדיר הקצאה סמכותית של ערכים חברתיים וכמגייס מחויבות חברתית לצורך הגשמת מטרות קולקטיוויות חברתיות. בהתנהלותו של בן גוריון בפרשת "אלטלנה" ניתן לראות את המרכז תחת שלטונו כמכפיף נורמה חברתית פוליטית בלתי מתפשרת של צבא אחד במדינה אחת. מאידך, על ידי פירוק האצ"ל והשתלבותו בצה"ל ועל ידי כניסה למשחק הפוליטי הלגיטימי חרות בחרה להתחבר לגורם המקצה את ההקצאות החברתיות למען פעיליה ואנשים המזוהים עמה בכדי ליהנות ממשאבי המדינה.בסיכומו של דבר, תיאוריה חברתית נמדדת ביכולתה להסביר נאמנה תופעה חברתית. השכלולים של הורוביץ וליסק מהווים "חגורות ביטחון" סביב התיאוריה של שילס. "חגורות ביטחון" אלו משכללות את התיאוריה של שילס ומונעות את דחייתה על רקע מציאות שאינה עולה בקנה אחד עם התיאוריה. לפיכך הן שומרות על הגרעין הקשה של התיאוריה של שילס, מרכז מול פריפריה, עם שינויים המחזקים את תוקפה.מקורות:אריאן,א. (1997) הרפובליקה הישראלית השנייה: פוליטיקה ומשטר לקראת המאה ה – 21 אוניברסיטת חיפה: זמורה-ביתן.אתר הכנסת, "דוד בן גוריון פעילות ציבורית ופרסומים," http://www.knesset.gov.il/mk/heb/mk.asp?mk_individual_id_t=684, [נלקח בתאריך 7/4/10}.בן ישראל, י. (2004) דיאלוגים על מדע ומודיעין. ת"א: משרד הביטחון- ההוצאה לאור.גוטמן, ע. וליסק, מ.(1977) המערכת הפוליטית הישראלית. ת"א: עם עובד.הורוביץ,ד. וליסק, מ. (1977) מישוב למדינה. ת"א: עם עובד.הורוביץ, ד. וליסק, מ. (1990) מצוקות באוטופיה: ישראל-חברה בעומס יתר. ת"א: עם עובד.יחיעם, ו. (2002) ממחתרת לוחמת למפלגה פוליטית. נגב: אוניברסיטת בן גוריון.ינאי, נ. (1982) משברים פוליטיים בישראל. ירושלים: בית הוצאה כתר.נויברגר, ב. (1997) ממשל ופוליטיקה-המפלגות בישראל. ת"א: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.שפירא,י. (1989) לשלטון בחרתנו. ת"א: הוצאת ספרים עם עובד.shils e. (1975). center and periphery. chicago: university of chicago press.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נופר ריבל