אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

העידן הפוסט- תעשייתי ב: החברה הפוסט תעשייתית


רבקה שפק ליסק's picture

החברה הפוסט תעשייתית: ריצארד פארקר חולק על קנת גלברייט

מאמר שני בסדרה: העידן הפוסט- תעשייתי, לאחר מלחה"ע השנייהחברה פוסט תעשייתית היא חברה שבה ניתן לייצר בזכות המהפכה הטכנולוגית השנייה (המהפכה הטכנולוגית הראשונה קשורה במהפכה התעשייתית),את כל המוצרים האלמנטריים הדרושים לבני החברה בחלק קטן מהזמן שהיה דרוש לשם כך בעבר, וכתוצאה מכך מסוגלת התעשייה להתפנות לייצור מוצרי מותרות ופנאי. היעול, הטכנולוגיה והאוטומציה, יחד עם השימוש הגובר ברובוטים, מצמצמים את הצורך בפועלי צווארון כחול ואת מקומם תופשים אנשי הצווארון הלבן, המתחלקים לצווארון הלבן הגבוה (מהנדסים, מומחי מינהל, כלכלנים, רואי חשבון ושאר בעלי מקצועות הדורשים השכלה אקדמית) ואנשי צווארון לבן נמוך (מנהלים בדרגים נמוכים, פקידים, מנהלי חשבונות, טכנאים ושאר פרסונל בעל הכשרה מקצועית מיוחדת מעבר להשכלה תיכונית). החשיבות הגוברת של המדע והטכנולוגיה לצמיחה הכלכלית מעלה את חשיבותה של ההשכלה והמדינה מעוניינת בקידומם ההשכלתי של אזרחיה על מנת להכשיר את כוח האדם למילוי התפקידים השונים בחברה פוסט-תעשייתית, וכאן הדמוקרטיזציה של מערכת החינוך. כושר הייצור הגבוה יאפשר לצמצם את מספר שעות העבודה ואת שבוע העבודה, ללא קיצוץ בשכר, והזמן הפנוי שיעמוד לרשות האזרחים ייצור את "חברת הפנאי". הצמיחה הכלכלית הגבוהה תביא לגידול משמעותי ברמת ההכנסה של שכבות רחבות באוכלוסייה ובעיית העוני תהפוך לשולית.ריצא'רד פארקר מחבר הספר "המיתוס של המעמד הבינוני" , שיצא לאור ב-1972, דחה את הגדרתה של החברה האמריקנית כ"חברת שפע". הוא הסכים עם גלבריית שהחברה האמריקנית היא חברה של מעמד בינוני, כלומר, שמרבית האוכלוסייה שייכת למעמד הבינוני, אך קבע שקיים פער גדל והולך בין החלק העליון של החברה, העילית והמעמד הבינוני הגבוה, ובין החלק התחתון של החברה,המעמד הבינוני הנמוך והמעמד הנמוך. בניגוד לגלבריית העריך פארקר שבעיית העוני הולכת ומחמירה ואחוז העניים מגיע ל1/4 עד 1/3 מהחברה. מיכאל הארינגטון קבע בספרו "אמריקה האחרת" שיצא לאור ב-1962 , שלמעשה חיות בארה"ב שתי אומות, האחת עשירה והשנייה ענייה. פארקר טען שבארה"ב קיים אומנם שפע, אך שפע זה הוא בהישג יד של המעמדות העליונים בעוד המעמדות הנמוכים אינם נהנים מיתרונות השפע. פארקר דחה את הגדרת החברה האמריקנית כ"חברת שפע" בטענה שאי אפשר לדבר על חברת שפע במציאות של העדר שוויון ועוני.בניגוד לגלבריית שתיאר את חברת השפע של העידן הפוסט תעשייתי מנקודת ראותו של הכלכלן, פארקר ניתח את המצב של כל אחד מהמעמדות בחברה הפוסט תעשייתית מנקודת הראות של הסוציולוג. הארינגטון תיאר את מצבו של המעמד הנמוך עפ"י ניסיונו כעובד סוציאליפארקר הביא נתונים שונים מאלה של גלבריית, כדי להוכיח את התזה שלו:אחוז העושר וההכנסה של העילית מתוך כלל העושר וההכנסה הלאומית הכללית – פארקר מסכים שאומנם הייתה מגמה של ירידה באחוז של העילית בעושר ובהכנסה, מתקופת המשבר הכלכלי ועד לאחר מלחה"ע השנייה, אבל מגמה זו הייתה זמנית ובשנות השישים שוב ניכרת עלייה בחלקם של העשירים בעושר ובהכנסה: כמות העושר של 1%: 1919 – 31.0% 1929 – 36.0% 1942 – 20.8% 1956 – 26.0% פארקר סבור שהכוח הכלכלי והפוליטי עדיין נמצא בידי העילית. רמת ההכנסה של המעמדות הנמוכים – פארקר סבור שאין שינוי משמעותי בחלקם של המעמדות הנמוכים בהכנסה הלאומית. האחוז שלהם בהכנסה הלאומית הוא כדלקמן:1919 - 27%1958 - 23%1965 - 23% ב-1968 הגיע חלקו של המעמד הנמוך ל-5% מההכנסה הלאומית ושל המעמד הבינוני הנמוך ל-22%. שתי הקבוצות הללו מהוות לפחות 50% מכלל האוכלוסייה, וחלקן בהכנסה היה שווה לזה של העשירון העליון (27% ). בניגוד למעמדות העליונים המעמדות הנמוכים אינם נהנים מביטחון כלכלי, ומשפע.דמוקרטיזציה של ההשכלה – עפ"י הנתונים של פארקר רק 1 מכול 8 סטודנטים שהחלו בלימודים במוסדות להשכלה גבוהה זוכים לסיימם ולקבל תעודה. שכר הלימוד במוסדות הפרטיים איננו בתחום הישג ידם של בני המעמדות הנמוכים. שכר הלימוד במוסדות עירוניים ומדינתיים, אומנם, נמוך יותר, אבל ב-1968, למשל, היה צורך ב-10,000 דולר לשנה כדי לממן לימודים והוצאות למחייה של סטודנט במוסדות אלה, ומשפחות בעלות הכנסה שנתית של 5,000 - 10,000 לשנה (רמת ההכנסה השנתית של המעמד הבינוני הנמוך) התקשו לעשות זאת, שלא לדבר על המעמד הנמוך שהכנסתו השנתית נמוכה עוד יותר (3,000 – 5,000 ) וחלק ניכר מהם נמצאו מתחת לקו העוני. ב-1960 נחשבה הכנסה שנתית של 3,000 דולר לשנה לקו העוני.מעבר של פועלי הצווארון הכחול העליון (הפועלים המקצועיים) למעמד של עובדי צווארון לבן בתעשייה - פארקר הסכים שהייתה ירידה משמעותית באחוז פועלי הצווארון הכחול, אבל המשמעות בשטח הייתה שאחוז ניכר מפועלי הצווארון הכחול שפוטרו מעבודתם מטעמי ייעול ואוטומציה, ואלה שהיו מעל לגיל 40, נכנסו לשורות המובטלים או נאלצו להסתפק בעבודות בלתי מקצועיות וברמת שכר יותר נמוכה , משום שחסרו את ההשכלה והמיומנות המקצועית שנדרשה כדי לעלות לשורות הצווארון הלבן. תחושת השפע של פועלי הצווארון הכחול העליון היא מדומה, קבע פארקר, מכיוון שהעלייה ברמת חייהם בנויה על קניות באשראי, ופיטורים או מחלה שיפגעו באפשרות לשלם את התשלומים החודשיים עשויים למוטט את רמת החיים, בהעדר הכנסה, מכיוון שהמוצרים שנקנו יילקחו בשל אי עמידה בתשלומים. פארקר הביא בספרו את "תזכיר רוסו" על מצבם של פועלי הצווארון הכחול(המקצועיים), שהוגש לנשיא ניכסון באפריל 1970. עפ"י התזכיר סבלו פועלים אלה ממספר בעיות:פער בין מחירים ורמת הכנסה, צמצום מסלולי ההתקדמות והניידות החברתית, חוסר בטחון בתעסוקה, עבודה משעממת ומונוטונית. הנתונים על מצבם של פועלים אלה עפ"י "תזכיר רוסו":שכר - רמת ההכנסה של הפועל אומנם עלתה, אבל לא הדביקה את העלייה במחירים. מחירי הביטוח, האשפוז והתשלומים לרופא, מחירי הדירות, עלות הציוד הביתי והחזקת הילדים בקולג' עלו. הוצאות המחיה עלו בממוצע ב-24%. האינפלציה, ושאר הגורמים הביאו להידרדרות במצבם הכלכלי של הפועלים.התקדמות וניידות - בעבר עמדו לרשות פועל הצווארון הכחול מספר מסלולי ניידות:משרה של מפקח או מנהל עבודה, התקדמות לצווארון לבן נמוך (טכנאי, הנדסאי) , או פתיחת עסק עצמאי. בעקבות השינויים בארגון היצור רק טכנאים והנדסאים מתמנים למשרות פיקוח וניהול עבודה והסכום ההתחלתי הדרוש לפתיחת עסק עצמאי עלה ואינו יותר בהישג ידם של פועלי צווארון כחול. מעבר לצווארון לבן מחייב השלמת השכלה והכשרה מקצועית ומסלול זה סגור בפני חלק ניכר מהפועלים שגילם מעל ארבעים והשכלתם נמוכה. כמו כן, כ-1/3 מהג'ובים בתעשייה הם ללא אפשרות של קידום. המיכון, ומעל לכול, הייעול, הכנסת טכנולוגיות חדישות והאוטומציה הביאו לצמצום משמעותי באחוז הג'ובים לפועלי צווארון כחול ומעבר לג'ובים של צווארון לבן. בין השנים 1953 ו-1959 בוטלו 1,500,000 ג'ובים של צווארון כחול וב-1980 חוסלו 2,000,000 ג'ובים נוספים. רמת ההכנסה של המעמד הבינוני - העלייה העיקרית הייתה ברמת ההכנסה של המעמד הבינוני העליון, שחלק ניכר ממנו משתייך לצווארון לבן גבוה. בין השנים 1910 ו-1950 עלה שכרם של אנשי הצווארון הלבן העליון ב 68% בעוד ששכרם של פעלי הצווארון הכחול העליון ועובדי הצווארון הלבן הנמוך עלה רק ב-39%. ב-1968 הייתה הכנסתו החציונית של בוגר קולג' 13,000 דולר לשנה לעומת 8,000 דולר בלבד של בוגר בי"ס תיכון. במשך החיים מצטבר ההפרש ל-230,000 דולר. מוצאו של המעמד החדש- בניגוד לגלבריית סבור פארקר שרוב המעמד הבינוני החדש מוצאו מהמעמד הבינוני העליון ורק מיעוטו מהמעמד הבינוני הנמוך או מהמעמד הנמוך. יתר על כן, קבוצה זו חברה לעילית ולא גילתה מודעות חברתית, כפי שהעריך גלבריית.ירידה הדרגתית באחוז העניים - פארקר לא מצא ירידה בשיעורי העוני. ב-1959 היו 20% מתחת לקו העוני וב-1969 עדיין היו 20% מתחת לקו העוני. פארקר טען שגם אלה הנמצאים מעל קו העוני חיים על סף העוני ועלולים להידרדר בקלות אל מתחת לקו העוני בשל אבטלה, תאונה או מחלה. פראקר והארינגטון העריכו שלמעשה כ-25% עד 30% נמצאים מתחת לקו העוני או רק מעט מעליו. מאחר שקו העוני נקבע ע"י גופים פדרליים, המושפעים מיחסי הכוחות הפוליטיים בקונגרס, שכן תקציבי הרווחה זקוקים לאישור הקונגרס, קו העוני הרשמי אינו משקף, בהכרח, את המציאות. פארקר הסכים עם גלבריית שרוב העניים הם שחורים ולא-לבנים. הוא העריך שכ-30% בערך מהעניים הם שחורים, כ-40% בערך הם לא-לבנים, בעיקר, מהגרים, שהגיעו מאמריקה המרכזית והדרומית, או מאיי הים הקריבי, ורק כ-20% הם לבנים מאזורים נחשלים כמו הרי האפלצ'ים ( הם כונו בארה"ב "זבל לבן"). בעיית העוני אף החריפה לאחרונה, לדעת פארקר, משום שרוב העניים נמצאים בריכוזים העירוניים (המעבר מהכפר לעיר וההגירה היו למרכזי התעשייה) שתקציביהם נצטמצמו בשל עזיבת הערים והמעבר לפרברים של אוכלוסיות אמידות. פארקר והארינגטון גילו פסימיות לגבי הסיכויים לפתור את בעיית העוני בחברה הפוסט-תעשייתית. הארינגטון בסס את טיעוניו במאמר שפרסם ב-1971 בשם "החברה האמריקנית:מעמסה, בעיות, פתרונות". הוא טען, שיש קושי מהותי בטיפול בבעיית העוני בחברה הקפיטליסטית שהיא חברה מעמדית. ריכוז הכוח הכלכלי והפוליטי בידי עילית העסקים והמעמד הקופורטיבי (הכוונה לחלק העליון של המעמד הבינוני החדש, הממלא תפקידים בכירים בתאגידים הגדולים- על נושא זה, בהרחבה, במאמר השלישי) מביא לכך שרוב הנציגים בקונגרס, החברים בקבינט והפקידות הבכירה בביורוקרטיה הממשלתית הם בעלי ערכים ונורמות קפיטליסטיים. כלומר, סדר העדיפויות שלהם מוכתב ע"י תפישת העולם הקפיטליסטית שרווחיות היא מרכיב מהותי בה. כתוצאה מכך התקציב נבנה מתוך גישה זו והעניים אינם מקבלים את התקציבים הדרושים לטיפול בבעיותיהם. למעשה, נכסי הציבור מחולקים בצורה המתגמלת את בעלי האמצעים יותר מאשר את חסרי האמצעים. לדעת הארינגטון, תופעת אי השוויון מובנית לתוך השיטה הקפיטליסטית.הארינגטון הביא דוגמאות מתחום הדיור, להוכחת טיעוניו. שורת ועדות קבעה שנושא הדיור הציבורי למיעוטי יכולת אינו מטופל כראוי. "ועידת הבית הלבן" מ-1966 קבעה שכול החצי התחתון של אוכלוסיית ארה"ב הוצא מהשוק לדיור חדש. ה"ועדה הלאומית על אי סדר אזרחי", שהוקמה בעקבות המהומות ב-1968 מצאה שבשלושים השנים האחרונות הממשל הפדרלי סייע בבניית 10,000,000 יחידות דיור למעמד הבינוני והגבוה ורק 650,000 יחידות דיור לעניים. ה"ועדה הלאומית על בעיות אורבניות" קבעה ב-1968, שהממשל בכול רמות השלטון הרס, בעשורים האחרונים, יותר דיור עבור עניים מאשר בנה עבורם. הדבר נעשה באמצעות פעולות לשיקום עירוני כמו כבישים חדשים, הריסה של מתחמי דיור ציבורי ושאר תוכניות. דו"ח של "מועצת היועצים הכלכליים" שהוקמה לצורך יעוץ כלכלי לנשיא קבעה ב-1969 שהשקעה בדיור חדש למשפחות בעלות הכנסה נמוכה אינה רווחית והמליצה על הריסת בתים של משפחות אלה ובניית בניינים לעסקים ולמשפחות בעלות הכנסה גבוהה.האריגטון קבע על סמך ממצאים אלה שהמחוקקים, שרובם מהמעמד הבינוני העליון והגבוה, אינם מסוגלים להתעלם מהעקרונות ה"מקודשים" לכלכלה הפרטית. עפ"י תפישתם על הממשל להשקיע כסף פדרלי ביוזמות בעלות סיכון נמוך ותמורה גבוהה ומיידית. יתר על כן, האריגטון טען שהממשל השתתף במימון הבריחה של המעמד הבינוני לפרברים והמעבר של התעשייה אל מחוץ לערים, וכתוצאה מכך הצטמצם מספר משלמי המסים מתוך האוכלוסייה האמידה, תקציבי הערים הצטמקו, הערים לא היו מסוגלות לספק שירותים נאותים לאוכלוסיה מהמעמדות הנמוכים שנשארה בערים, והדבר הביא לשקיעת מרכזי הערים.פארקר דחה את התפישה של גלבריית שניתן לפתור את בעיות אי השוויון והעוני בעיקר ע"י מדיניות כלכלית מתאימה. לדעתו, העניים אינם מסוגלים לסגור את הפער ההשכלתי ההולך וגדל בינם לבין שאר החברה ולכן אינם מסוגלים לפרוץ את מעגל הקסמים של העוני. הפתרון לבעיות אי השוויון והעוני הוא פוליטי, כלומר, הפניית תקציבים גדולים לפתרון בעיות אלה, וזה תלוי בהרכבו של הקונגרס.פארקר לא הרחיק לכת כמו הארינגטון. הוא היה בדעה שעל מנת לטפל ביעילות בבעיית העוני יש צורך בשינוי האווירה הציבורית, בהגברת המודעות של המעמד הבינוני לבעיית העוני, שנחלשה בעקבות המעבר לפרברים, ולשינוי פוליטי.בדיקה של הנתונים אשר הובאו ע"י גלבריית ופארקר מראה שהנתונים של גלבריית הם בעיקר משנות הארבעים והחמישים בעוד שהנתונים של פארקר הם משנות השישים והשבעים. עובדה זו נובעת ממועד פרסום המחקרים (גלבריית פרסם את ספרו ב-1958 בעוד שפארקר פרסם את ספרו ב-1972). גם ספריו של הארינגטון הם משנות ה- 1960 וה-1970 .כמו כן, יש לקחת בחשבון שהתזה של "חברת השפע" התבססה על אימוץ המדיניות הכלכלית עפ"י התפישה של קיינס- גלבריית, והממשלים הרפובליקניים לא החזיקו בתפישות אלה. (הממשלים הרפובליקנים של איזנאואר, ניכסון, ופורד, לעומת ממשלים דמוקרטיים של קנדי וג'ונסון ). כמו כן, גלבריית לא יכול היה לחזות התפתחויות שונות במישור הלאומי והבינלאומי שהן בעלות השפעה על המצב.למעשה, הוויכוח העיקרי בין פארקר לגלבריית נוגע לדרכים לקדם את מצבן של השכבות החלשות. נקודת המוצא של גלבריית הייתה שהבטחת כוח הקניה של המעמדות הנמוכים היא תנאי ליציבות ושגשוג כלכלי , והצמיחה הכלכלית תגדיל את העוגה הלאומית וחלקם של המעמדות הנמוכים בעוגה יגדל. מערכת שירותי הרווחה , "ההנדסה החברתית",נועדו להבטיח רמת חיים הוגנת ל- 10% שיישארו מתחת לקו העוני. גלבריית יעד למעמד הבינוני החדש את תפקיד המנהיגות, והאמין שהם יתרמו לשינוי האווירה ולגיבוש דעת קהל בעלת תפישות ליברליות. פארקר, לעומת זאת טען שהצמיחה הכלכלית לא תפתור את עיקר הבעיה ויש צורך בתקציבים גדולים למימון מדיניות רווחה. גם פארקר הכיר בחשיבות של שינוי האווירה, אבל היה פחות אופטימי לגבי הסיכויים. המאמר השלישי יעסוק בניתוח מצבם של כל המעמדות בחברה הפוסט תעשייתית תוך דגש על שתי נקודות המחלוקת העיקריות בין גלבריית לפארקר:א. האם יש ירידה בכוחה הכלכלי והפוליטי של עילית העסקים, ומהו תפקידו של המעמד הבינוני החדש בעידן הפוסט תעשייתי..ב. בעיית הפער בין החלק העליון והתחתון של החברה- האם השפע הוא נחלת החלק העליון בלבד?

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רבקה שפק ליסק