אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מוסוליני - הרהורים על דיקטטור חלק א


התמונה של דן לחמן

מוסוליני - ביוגרפיה פוליטית / דניס מק-סמית הקדמה

כיצד צריך לגשת לביקורת ביוגרפיה של אדם שבעיקר היה פוליטי? אדם אשר כל מה שעשה במשך שנים רבות היה קשור לפוליטיקה פנימית באיטליה, ואחר כך לאירופה באופן כללי. אין ספק שחלקה הראשון של המאה העשרים מעלה סימן שאלה גדול בדבר הדרך בה עלו מנהיגים כמו סטאלין, היטלר, פרנקו ו-מוסוליני לשלטון והצליחו לדכא עם ועולם. מן הנמנע להתעלם מן המצב הפנימי במדינות הללו, הן בספקטרום של הפוליטיקה הפנימית והן בזה של החיצונית. אך השאלה מדוע המשטרים הטוטליטאריים עלו דווקא ב-ברית המועצות, ב-גרמניה, ב-ספרד וב-איטליה נשארת פתוחה. היסטוריונים במאה העשרים שואלים שאלות מורכבות בנושא. שאלות כגון מה הייתה תמונת העולם האנושית-חברתית שלאחרי מלחמת העולם הראשונה (בגרמניה, למשל), השפעת המלחמה על האוכלוסייה המקומית ועל הפוליטיקה העולמית (ב-איטליה) ועוד, ממשיכות להישאל וביתר שאת. כעת מונחת לפנינו הביוגרפיה של מוסוליני שמאפשרת לנו לבדוק לפחות אחד מבין חברי הרביעייה האלימה ביותר בהיסטוריה החדישה, קרי המאה העשרים.

העניין האישי שלי הוא באדם. יש לי זיכרון מלפני שנים רבות, כשקראתי לראשונה כבחור צעיר את ספרו של שיירר, "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי". מה שנשאר בזיכרוני איננו קשור בתיאור המצב פוליטי או במהלכי המלחמה, אלא בסצנה אחת בה מודיעים להיטלר בבונקר שלו את הידיעות הראשונות על נסיגות של הצבא הגרמני והוא מקבל התקף היסטריה, נופל על הרצפה ומתחיל ללעוס את השטיח. זה אפילו לא הצחיק אותי באותו רגע. יותר מכל פרט אחר עלתה בי השאלה, איך איש היסטרי עולה לשלטון? מה הדבר אותו הגרמנים לא ראו? הלא זו לא הייתה התקפת היסטריה יחידה. איך איש כזה מצליח להביא עולם שלם למלחמה? גם כאן, עם מוסוליני, ביקשתי לחפש בספר את האדם. מאמר ביקורת איננו מצליח לעקוב אחרי כל השינויים הפוליטיים בתקופה מסוימת בה פעלה אישיות מסוימת, לא כל שכן איטליה בתקופה בה נערכו בחירות כמעט כל שנה בשל טלטלה פוליטית פנימית. אך צריך לזכור את העובדה הזאת לאורך כל התפתחות דמותו של מוסוליני בשנים הראשונות שלו בפוליטיקה. השמות של תחילת המאה בפוליטיקה הפנימית לא אומרים לנו דבר בימינו, גם לא לאלה שמתעסקים בצורה מקצועית בהיסטוריה.

חלק ראשון

מה עולה בראשנו כאשר מעלים את שמו של מוסוליני? נדמה לי שהדבר הראשון הוא המילה "פשיסט". אחרים יגידו מוסוליני גרם לרכבות באיטליה לצאת בזמן ליעדן. כמה יזכרו שניהל מלחמה וכבש את חבש, חבר להיטלר, נשבה ושוחרר וסופו שנתלה עם פילגשו בכיכר העיר. אלא שהדברים כמובן אינם פשוטים עד כדי כך. אחרי שבמשך חמישים שנה, מאז מלחמת העולם, הפשיזם בשמותיו השונים, התקיים בלהבה נמוכה הרי שבשנים האחרונות הוא מרים ראש במקומות שונים בעולם.

אפשר לומר דבר טיפשי לשם התחלה: אם החוק נגד אונס היה קיים בימיו, יתכן שלא היינו יודעים על קיומו של מוסוליני. אם רק היה נתפס באלימותו כשדקר כילד ילדים בימי נערותו, אין זה מן הנמנע ששמו לא היה זוכה להגיע לספרי דברי הימים. מצויות ברשות ההיסטוריונים התרשמויות מאנשים שפגשו אותו בימים שעוד לא היה דיקטאטור, כשעוד פגש אנשים מארצות חופשיות. עיתונאים כתבו עליו את התרשמותם האמיתית. לימים הוא יפגוש רק תומכים וישלוט באופן בלעדי על כל מאמר ותמונה, בכל מלה המתפרסמת עליו באיטליה.

מלבד דמותו הציבורית, הנפוליאונית והמגוחכת מעט, הרי שבדלת אמותיו היה מוסוליני איש צנוע שהסתפק במועט; כמעט נזירי. הוא לא הקדיש יותר משלוש דקות לארוחה, היו לו מעט הנאות פרטיות, לא היו לו חברים קרובים; הוא חש שאיננו זקוק לעצה מאיש, לכן גם לא לידידים. מקיאבלי לא הרחיק מספיק לכת בבוזו למין האנושי, אמר. הוא לא היה מופיע באירועים חברתיים אלא אם כן נאלץ. נולדו לו ארבעה ילדים אלא שהם גרו עם אשתו בחווה מרוחקת, אליה היה מגיע לעתים רחוקות. בשיחות סלון חברתית נטה לנבל את פיו ולהתבדח בצורה זולה. לא היה לו חוש הומור אמיתי. הוא אפילו פסל לפרסום תמונות בהן נראה מחייך והעדיף את אלו בעלות הארשת החמורה והאכזרית. בעיני העובדים שהכירו אותו מקרוב, הוא היה נראה תמיד כשחקן המשחק דמות ואי אפשר היה לדעת מיהו מוסוליני האמיתי. כך, אסור היה להזכיר את גילו בעיתונים. במסדרי הצבא היה רץ בין השורות כדי להראות נמרץ וצעיר (זוכרים את הסצנה הנפלאה בסרט "זיכרונות" של פליני, בה הדוצ'ה בא לבקר, רץ בעיר ומעורר מינית את הנשים? כך קישר פליני את הפשיזם למיניות). מצד אחד, מוסוליני הכריז שיש לו תכניות מדויקות ותחזית לעשייה לחמישים שנה. מצד שני, הוא היה אימפולסיבי, שינה את דעותיו ומעשיו ונחשב כמי שממציא בכל יום את מדיניותו מחדש.

יתר על כן: הוא היה נוקם ונוטר שנהנה מלשנוא ולהיות שנוא. היה יסוד סדיסטי ביחסיו לכל פילגשיו. מצד אחד, למרות שלא היה נדיב, היה יכול להורות להמתיק עונשים חמורים. מצד שני, לא היתה לו בעיה להתערב במשפט ולהורות על פסק דין מוות. הוא שאף להיכנס להיסטוריה כאדם "נעלה", "אדם עליון". אך גורמים כמו יהירות אישית, השתוקקות להערצה וחנופה שהזמין מאלו הסובבים אותו מנעו ממנו קבלת אינפורמציות חשובות ברגעי אמת. הוא מעולם לא מינה אנשים לפי כישרונם לתפקידים אלא לפי נכונותם להתרפס בפניו. לכן היה לו מנגנון שלטוני בלתי-יעיל לחלוטין. אלו היו חלק מהסיבות למפלתו בסוף הדרך.

בהקדמה לספרו כותב דניס מק-סמית כי מוסוליני "שלט באיטליה כדיקטאטור יותר מעשרים שנה ועורר את הערצת ההמונים... במותו ב1945 הותיר ליורשיו איטליה שנחרבה בתבוסה צבאית ומלחמת אזרחים, על פי עדותו שלו היה האדם השנוא ביותר במדינה". הפשיזם (ובאיטלקית fascismo) הוא מלה איטלקית להמצאה איטלקית, אך שינה את חיי המוני בני אדם במדינות אחרות ונתן שם והגדרה לתופעה.

לפשיזם בתחילת דרכו לא הייתה משנה סדורה: הוא היה יותר שיטה, טכניקה להשגת השלטון. היו שראו בו ענף של השמאל, אחרים של הימין והיו שחשבו שהוא תערובת של ימין ושמאל. אישיותו של מוסוליני חיברה בין הניגודים. לאט הלכה ונוצרה "הגדוּלה של איטליה" במוחו של מוסוליני וזאת הפכה להיות תמצית מרכזית. אלא שהייתה לו יומרה ליצור גם רעיון אוניברסאלי גדול שיכבוש את העולם. לעיתים מוסוליני ראה את הפשיזם כ"מהפכה מתמדת". בפעמים אחרות דיבר על רסטורציה של העבר. הוא רואה בעצמו את התיאורטיקן היחיד של הפשיזם אך עם חלוף הזמן דרש מהאינטלקטואלים האיטלקיים להצהיר מול העולם כי "זו מחשבה נואלת שהפשיזם אינו מתיישב עם התבונה, ויש קשר הדוק והכרחי בין השניים". הדוגמה הפשיסטית הפכה להיות רצונו ההפכפך של מוסוליני בכל רגע נתון. למעשה, לפשיזם לא הייתה משנה סדורה עד לחיסולו באיטליה. בפועל, כולו תולדה של גחמות הרגע של מוסוליני.

בניטו מוסוליני עצמו נולד ב-28 ביולי 1883 לאב שראה עצמו כמהפכן סוציאליסטי והרבה להטיף לבנו. בניטו הקטן היה ילד מוכה, אך דבר זה היה נפוץ באותם ימים כשיטת חינוך. אלא שללא חום משפחתי מנחם, בניטו לא קיבל פיצוי על עונשי הגוף. הוא הפך להיות נער בודד, דכאוני מצד אחד ואלים מצד שני. הוא נהג להתעלל בבעלי חיים, לא הזיל דמעות ולא צחק כמעט אף פעם. הוא נזרק משני בתי ספר מפני שדקר נערים אחרים בסכין ומעולם לא היו לו חברים קרובים. לנשים התייחס בזלזול ובבוז, כשאת חלקן כמעט אנס כששיחק בהן משחקי שליטה ופעם אף דקר את חברתו.

בניטו המתבגר ראה בעצמו סוג של אנרכיסט: מהפכן אינסטינקטיבי המשנה את דעותיו ואמונתו מפעם לפעם, בלי להרגיש בסתירות. בכל אנרכיסט שוכן דיקטאטור שנכשל, אמר. אלא שלגביו גם היפוכו של המשפט נכון. בשנת 1902 הוא קיבל משרת עוזר הוראה, אלא שנטייתו לטיפה המרה, משחקי הקלפים וחיזוריו הבוטים אחר נשים העמידו נגדו את הוריו. הוא הסתפח לקבוצה סוציאליסטית, כתב ופרסם מאמרים, אלא שלקראת סוף השנה - משלא חודשה משרתו - ברח לשוויצריה. כהיטלר אחריו, גם הוא לא אהב לעבוד קשה מדי ולא הסתדר בשוויצריה. הוא נאסר כהומלס וכילה ימים במעצר. אלא שדי מהר הוא הצליח לפרסם מאמרים בעיתון סוציאליסטי ונעשה למזכיר איגוד פועלי הבניין. הוא גרס שהצלחתו בעתיד תבוא לו בתור מורד, או, כמי ששולט באחרים. הוא הגדיר את עצמו " קומוניסט אוטוריטארי".

הוא התחיל להטיף למהפכה ביחס למעמד השליט. אנג'ליקה באלאבנוב, אינטלקטואלית רוסיה צעירה, ערכה לו הכרות עם כתבי הסוציאליזם האירופאי. לימים יכחישו הן הקומוניסטים והן הפשיסטים שהיה מרקסיסט. הוא נאסר בעוון הסתה והוחזר לאיטליה. בשנת 1904 נדרש להתגייס לצבא אך ברח שוב מכיוון שסירב להלחם למען מטרה פטריוטית שלא האמין בה. הוא קרא לאחרים לערוק מהצבא. לימים, כשיהיה דיקטטור, לא יהיה סלחני כל כך ויוציא להורג סרבני שירות. בשוויצריה למד צרפתית וגרמנית וקרא ספרים ללא הרף בספרית האוניברסיטה.

מוסוליני חזר לאיטליה בעקבות חנינה כללית והתגייס לצבא. כשהשתחרר, הוא שוב נעשה מורה אך בתי ספר סירבו להעסיקו יותר משנה. דעותיו המרקסיסטיות והאנטי-דתיות, כנגד הכנסייה, הרחיקו ממנו הורים בפרובינציה.הוא נדד ממקום למקום, קרא את מארקס והפך בכתביפרידריך ניטשה, שהיה למורה רוחני עבורו. הוא אהב את "הארוטיקה הרוחנית", הוא אימץ את "הרצון לשלוט", העלה את מושג האדם העליון, האנוכי הגמור, שמזלזל באלוהים ובהמון גם יחד, מתעב את הדמוקרטיה ושונא את השוויון, את הכמרים. אותם חיידקים שחורים, רודפי היהודים ומשחיתי רוח הנוער. הוא שנא את הדת ונלחם בה ככל יכולתו בכל הזדמנות. בשנת 1910 הוא ביקש את ידה של רקלה, בת פילגשו של אביו. אין לדעת אם הייתה אחותו למחצה. אז אמר לראשונה כי הטמנת פצצה בתיאטרון היא פעולה עדיפה על מאה נאומים וכי יש רצח מוצדק. הוא דיבר נגד שיטת השלטון הדמוקרטית-פרלמנטארית, נגד הקולוניאליזם האיטלקי ונגד פטריוטיזם שיהפוך בסופו של דבר למיליטריזם. הוא הפך להיות למוכר יותר במפלגה הסוציאליסטית והוא תכנן בה הפיכה. אישה שניסה לחזר אחריה הגדירה אותו כאדם חסר דעה מוצקה וקבועה, איש שהיה מסוגל לשנות את דעתו תוך כדי שיחה רק כדי לרצות את בן שיחתו.

מלחמת העולם הראשונה מצאה אותו עורך עיתון סוציאליסטי בו הטיף תחילה להתקוממות ומהפכה, אך כשהחלההמלחמה הוא טען שאיטליה צריכה להישאר ניטראלית. כל זאת עד לרגע בו היה נראה שגרמניה הולכת להפסיד. אז שינה את דעתו. זה הדם שיניע את גלגלי המהפכה, כתב. הוא פוטר מהעיתון אך הקים מיד עיתון חדש, משלו. ניתן לעקוב אחר השינויים שחלים בדעותיו באמצעות פרסומיו בעיתון. תחילה הוא הגדיר את העיתון כסוציאליסטי אך במהרה החל לכתוב נגד המרקסיזם. אחר כך התחיל לכתוב מאמרים בזכות הקפיטליזם, ומששבו החיילים מהמלחמה שינה את הכותרת ל"עיתון היצרנים והלוחמים". הוא הבין את רוח החיילים שחזרו עייפים מהמלחמה וקרא לעיתון "טרינצ'רוקראציה": שלטון אנשי החפירות. הוא הכתיר את איטליה כבעלת "ייעוד אימפריאליסטי אדיר". הלא נגד כל הדברים הללו נלחם לא מכבר.

בשנת 1919 מוסוליני הקים תנועה חדשה. המלה "פשיסט" היתה כבר תפוסה על ידי קבוצה אחרת, אך הוא טען לזכותו להשתמש בה. התנועה החדשה שלו הורכבה מערב רב של פליטים ממפלגות שונות בעלי דעות שונות. לא היה לה כיוון מוגדר, לא על ידי מוסוליני על כל פנים. יותר מכל אנו שואפי חירות, כתב, אפילו לאויבנו. נילחם לביטול הצנזורה ולמען חופש הביטוי והמחשבה. אלו בדיוק הדברים נגדם נלחם בהמשך דרכו כדיקטטור. קבוצה זאת היתה תחילת הדרך האמיתית שלו לשלטון. באותם ימים המשורר ד'אנונצ'יו, משורר נחשב ומהפכן, ניסה לארגן את "המצעד על רומא". אלא ש-מוסוליני חש שהזמן לא בשל והמצעד נערך בשנת 1922 והביא לשינוי הגדול. בינתיים, בבחירות 1919, הוא נחל מפלה גדולה מול כל המפלגות האחרות.

בשנת 1921 הוא הצליח לזכות בשבעה אחוזים מקולות הבוחרים ונכנס לפרלמנט. הוא הופיע שם באלימות הרגילה שלו תוך בנפנוף אקדחים ואיום על צירים שונים. בגלל מריבות שונות בין הסיעות הגדולות, לא הפסיקו אותו כשעוד אפשר היה. בכתיבתו עדיין היה משנה עמדות מיום ליום באמונה שלקהל חשובה חריפות הכתיבה ולא התוכן. הוא ידע שאין לו תכנית מעשית וניסה למצוא חן בעיני אנשים מנוגדים: אריסטוקרטים, דמוקרטים, מהפכנים, ריאקציונרים, פציפיסטים ואנשי מלחמה. באותה שנה החל להקים פלוגות מזוינות מאורגנות ואימץ את ההצדעה במועל יד כסמל לתנועתו המתרחבת. הוא הטיף לטרור פנימי והמליץ בכל הזדמנות לשנות את השלטון הפרלמנטארי לדיקטטורה.

בשל תחלופת ממשלות מהירה, מוסוליני כרת בריתות סותרות עם מנהיגים ומפלגות שונות כשלכל אחד הבטיח את מה שהשומע רצה לשמוע. בסופו של דבר, כשנפלה עוד ממשלה, התמנה על ידי המלך לראש הממשלה והוא בן ובגיל 39. כשהוא עומד בראש צבא פרטי המורכב מכנופיות שונות, הוא הגיע ל-רומא ומעשי אלימות התרחשו בבירה.

הפשיסטים אילצו מתנגדים לשתות "שמן קיק" כעונש מטהר מעיים ודעה. עיתונים וחנויות ספרים של המתנגדים נבזזו ונשרפו. מכונות דפוס של עיתונים מתחרים נופצו. מוסוליני יצר מצב שישמחו לקראתו כמי שישים קץ לאנרכיה, בשעה שמתי מעט שמו לב לעובדה שהוא עצמו החל באנרכיה. שום מפלגה לא הביעה מחאה נגדו וכנראה שבפעם היחידה שהפגנות היו ספונטאניות אלו היו הפגנות השמחה לקראת עליית הפשיזם לשלטון.

בראיון שנתן סמוך לעלייתו לשלטון אמר לעיתונאית כי נאמנויות וידידויות צריכות לפנות מקום למטרה החשובה האחת: השלטון. הוא הודה שכפיית אנשים לרצונו היא דיבוק שלו; איש חוץ ממנו לא יורשה לשחק בפוליטיקה. מבחינתו, אין טוב ורע בפוליטיקה רק כוח; אין לו עניין במושגים פטישיסטיים כמו חרות. משמעת היא הערך היחידי והחשוב. הכתבת דווקא התרשמה שהוא חלש אופי; לנין והמנהיג התורכי אתא טורק אותם ראיינה קודם לכן הרשימו אותה יותר.

נאומיו הראשונים בפרלמנט היו דו-משמעיים והצליחו לגרום לבלבול ולפילוג. השמאל הקיצוני חשב שהוא נגד הסוציאליזם, אך הסוציאליסטים הבינו אותו כמי שמדבר נגד הליברלים. הליברלים תפסו אותו כמתנגד מוחלט לשמאל. כולם מחאו לו כף. הוא דרש וקיבל סמכות יחיד מלאה לחולל כל שינוי בחוק. בלוזאן התקיימה ועידה לדיון בהסכם שלום עם תורכיה ומוסוליני הגיע עם לובשי החולצות השחורות. הסופר הנודע ארנסט המינגווי, אז עדיין עיתונאי, סיקר את הוועידה וכתב על מוסוליני, בו פגש העולם בפעם הראשונה: "ראש הממשלה הצעיר נראה תמיד כאילו הוא הוגה בכותרות העיתונים של יום המחרת ולכן הוא מעוניין בעיתונאים יותר מאשר בוועידה עצמה". מוסוליני משחק דיקטטור ומתכונן להיות כזה: העיתונות אינה מתרשמת ממנו במיוחד, הוא איש נבוך במחיצת זרים ובעל מחוות תיאטרליות בלבד. בוועידה נוספת, בלונדון, מגיעים עיתונאים למלונו אך נדחים בהודעה כי הוא נמצא כרגע במיטה עם עלמה צעירה. הצרפתים כינוהו "קיסר של נשף מסכות". כולם הסכימו שהוא רברבן, שחקן, פרא אדם מסוכן ואולי לא לגמרי שפוי.

הוא הכריז שיושם קץ לפעילות הבלתי-חוקית של קבוצות פשיסטיות אלימות, אך בסתר הם המשיכו לעמוד לשרותו ו"טיפלו" במתנגדיו, בעיקר באלו שפרשו מהמפלגה והתחילו לגלות בציבור את האמת על השחיתות והאלימות. סטודנטים פשיסטים שנפצעו בשנות המאבק קיבלו תארים ללא בחינות והפצועים הפשיסטים, כגמול למהומות שיזמו וליבו, קיבלו קצבאות לכל ימי חייהם כאילו היו פצועי מלחמה. המפלגה התמלאה במצטרפים חדשים, בלתי רצויים למעשה, חדשים מהפריפריה. כאלו שבאו לזכות במשרות ממשלתיות בשם נאמנותם. רובם הגיעו עניים והתעשרו תוך זמן קצר בזכות קשרים מפלגתיים. מוסוליני, המודע לשחיתות, טען כי "מהפכות אינן נעשות בידי קדושים".

בשנת 1923 הוא ליכד את המפלגה הפשיסטית עם המפלגה הלאומנית: הם היו שמרניים, מלוכנים ומוכשרים יותר מהפשיסטים. כדי לפייס את הוותיקן, הוא צירף את האגף השמרני של הקתולים כנגד מפלגת "הפופולארי" שהייתה קתולית ושנייה בגודלה בפרלמנט. הוא החל להתנער מעברו האתיאיסטי והצהיר שבתוככי ליבו הוא דתי, ממש קתולי. האפיפיור לא האמין לו אך העדיף לשתף פעולה אתו מאשר עם הליבראלים. את הכניעה לכל דרישותיו בפרלמנט מצדיק אחד מהפרלמנטרים באמרה כי חבריו "נכנעו להיפנוזה קולקטיבית של האיש השתלטן הקטן".

אף שלא ביטל את החוקה באותה עת, הוא עשה צעדים לקראת הפיכתו לדיקטטור. האזרחים עייפו מהחירות, אמר זה שהטיף לחירות ולחופש מחשבה כשהיה אופוזיציונר קטן. הוא שינה את לוח השנה האיטלקי והתחיל את הספירה משנת 1922, שנת עלייתו לשלטון כשנה הראשונה. לזה הוא הוסיף את הברכה במועל יד כברכה הרשמית של המדינה. כמי שלמד משהו מהמפכה הרוסית, הוא לא העיף מהחלונות את נציגי המשטר הישן; הוא נזקק לשיתוף פעולה חלקי שלהם עד שייצב את שלטונו, והם בטיפשותם האמינו בסדר החדש שלו ושיתפו פעולה. הוא התחיל להשתלט על העיתונים תוך איומים על עורכים המתנגדים לו והכנסת אנשיו למערכות. הוא היה עובר על רוב העיתונים וחשב שכך ידע מה חושב העם. מוסוליני לא לקח בחשבון שאלו כבר אנשיו שכותבים את המאמרים.

מוסוליני התכונן לבחירות 1924 על ידי הקמת פלוגה למטרת הפחדה. אני מעדיף חמישים אלף רובים על פני תמיכתם של חמישה מליון מצביעים, אמר. לכיוון האליטה הוא שיחרר אמרות על גדולה לאומית, על הגדלת חשיבות איטליה מבחינה בינלאומית ולמען זכותה להתפשט על חשבון "עמים מתנוונים". העולם התחיל לשים לב לתכניותיו הגרנדיוזיות כשהתפרסמו הכנותיו לכיבוש האי היווני קורפו, דבר שהיווה את הצעד הראשון שלו מחוץ לאיטליה. זה היה צעד שלמעשה נכשל כבר בשלב התכנון. כשהעיתונות באנגליה כתבה נגדו, איים שימצא דרכים לגרום להם להתחרט על כל מלת ביקורת נגד איטליה הפשיסטית. הוא גילה שהמילה "כיבוש" מצלצלת יפה גם אם הביצוע לא ממש מוצלח מכיוון שנאלץ לסגת אחרי חודש מהאי. הרעש שהקים העלה את כוחו בתוך העם הפשוט שצידד בכיבוש. באירופה ישנם המתחילים כבר לפחד שמא יצליח לסבך את כל היבשת במלחמה.

עיתונאים שבאו לסקר את הבחירות גרסו כי האופי הבולט ביותר של הפשיסטים הוא הפרת חוק, לאור מסעות ההפחדה שהתנהלו על ידי קבוצות פשיסטיות. הבחירות זויפו בכל דרך אפשרית ומוסוליני זכה בשישים וחמישה אחוזים מן הקולות. לעולם כבר לא ייוודע בכמה אחוזים היה זוכה אלמלא הזיופים ההפחדות והאיומים.

בחודש מאי ביקש מוסוליני מהפרלמנט לאשר אלפי חוקים בהצבעה אחת. מטאוטי, מנהיג הסוציאליסטים, נשא נאום האשמה חמור נגד מוסוליני. הוא גינה את האלימות, השחיתות וזיוף הבחירות. מוסוליני הגיב במשפט מקרי לכאורה: "יריבים כמוהו צריך לחסל באקדח". מי שהיה צריך להבין, הבין. כמה ימים לאחר מכן נרצח מטאוטי.

מאחר שהייתה בחקירה עדות שהגיעה עד למוסוליני עצמו, לרגע אחד קצר היה נדמה כי שלטונו של מוסוליני היה בסכנה. אלא שהאיטלקים כבר פחדו ושום מחאה לא קמה. לא היה שום מנהיג בעל שיעור קומה במפלגות האופוזיציה וכל אחד במפלגתו עשה כל טעות אפשרית כדי לא לבלום את הפשיסטים. מוסוליני דאג שלא יהיה אף מנהיג בעל שיעור קומה במפלגה הפרטית שלו. הוא הצליח לגרום לעם לפחד משלטון סוציאליסטי, הפך את השמאל לאויב העם והם - במקום להלחם בו - עשו טעות טקטית ועזבו את הפרלמנט כאות מחאה. כך נשאר הוא לבד מנהיג האומה. הוא עשה טעות מביכה כאשר בראיון לעיתונאי אמריקאי פרש את תכניתו הסודית לפזר את הפרלמנט ולמנות את עצמו לדיקטטור. כשהמאמר התפרסם, הכחיש את הנאמר, אך מאוחר מדי. התהליך כבר התחיל להתגלגל.

בסוף דצמבר 1924 פנו נגד מוסוליני כמה ארגונים וגופים פוליטיים. ראשי כנופיות פשיסטיות כינו אותו הפכפך ובוגד.בפרלמנט החלו לדבר על ממשלת פיוס לאומי והתפרסם מסמך המונה את פשעיו האישיים. מוסוליני חרד שהמלך ישעה אותו בשל אי התאמה מוסרית. יועציו מציעים לו להתפטר. הוא נואם בפרלמנט, לוקח על עצמו את האחריות האישית, מכחיש את אחריותו לרצח מטאוטי, שאותו העריץ כביכול כי "כי היה אמיץ לב, נחוש דעת ואינטליגנטי לפחות כמוני". הוא התנער מהכנופיות אך נטל על עצמו את האחריות למצב. הדרך היחידה להחזיר את המדינה לסדר היתה באמצעות דיקטטורה אישית עליה מכריז. למזלו, המלך חיבב אותו וטען שהוא ראש הממשלה שהיה לו הכי נעים לעבוד עמו. במקום להעיף אותו, הוא נתן לו את כל מבוקשו. מוסוליני סגר עיתונים ליברליים ומנע הצבעות בפרלמנט בהן הוא עלול להפסיד.

אחד הסודות השמורים ביותר הייתה העובדה ש-מוסוליני היה גבר חולני שסבל מכיב כיבה וקיבל התקפים קשים. באחת הפעמים נעדר חודש שלם מהשלטון ובהמשך עוד ועוד. היתה סברה שמחלתו פסיכוסומטית. היו אמנם שמועות שיש לו מחלת מין (לא עגבת) והוא שלח מדי פעם את דמו למעבדה. הוא רצה לפרסם את תשובת המעבדה כדי להפסיק רכילויות אך נמנע בסופו של דבר מלעשות כן. הוא גינה "אלימות גסה ולא אינטליגנטית" אך הטיף ל "אלימות ריפויית" ושלח רוצחים להתנקש בחיי מתנגדים שנסו לצרפת.

למרות התכחשותו לעברו הסוציאליסטי, הוא העריץ את לנין ובמודע או לא הוא ניהל מדיניות דומה. הוא התחיל להרגיש בטוח מספיק לייצא את תורתו לרחבי אירופה, לבער את "הציוויליזציה הפרוטסטנטית של צפון אירופה" ולהקים גוף בינלאומי חדש למלחמה בקומוניזם. הפשיזם אכן הצליח להתפשט. הוא הכיר ברוסיה הסובייטית וזיהה את הדמיון בין שני המשטרים המתנגדים לליברליזם. הוא רצה להיות המנהיג האירופאי הראשון שמכיר ב-רוסיה הסובייטית, אך האנגלים הקדימו אותו בכמה ימים בהכרזה. הוא, מצידו, יצא מכליו.

מוסוליני החל להתערב בפוליטיקה הפנימית בבלקן ותלה תקוות באלבניה, אך שם נחל אכזבה. הוא ניסה לשתף פעולה בסתר עם כוחות פנימיים בגרמניה והציע לעשות דם מהפכה ימנית. כך העביר להם נשק בחשאי, בניגוד להסכמי השלום, והציע להם גז מרעיל כדי שלמפעלים הכימיים באיטליה תהיה יותר עבודה. אין לו בעיה מוסרית להשתמש בגז, גם אחרי מלחמת העולם.

מוסוליני התחיל לחזות "אימפריה איטלקית" ואיטליה שכפופה לכוח ולמלחמה מתמדת. בינתיים הוא חרחר מדנים בארצות כמו לוב, אריתריאה ו-סומאליה אשר ב-אפריקה, ארצות שהיו תחת שליטת איטליה. כוונתו הנסתרת היתה כיבוש אתיופיה. הוא קשר קשרים הדוקים עם אפגניסטן כי ראה בה דריכת רגל באסיה המרכזית אך קלקל את היחסים בעקבות רצח תייר איטלקי שם, בו ראה פגיעה בכבוד איטליה. הוא שלח נשק לתימן כדי שהמקומיים ילחמו באנגלים והתמיד בתקוותו להשתלט על מרוקו הספרדית והצרפתית.

המשך בחלק הבא

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן