שורשיו התיאורטיים של האימפריאליזם

פעמים רבות, לאורך המאה ה 20, זוהה הקפיטליזם עם אימפריאליזם. מכונת התעמולה של ברית המועצות הציגה את המערב ושיטתו הכלכלית כאימפריאליסטית ומחרחרת מלחמה. ההשוואה בין קפיטליזם לאימפריאליזם אינה המצאה של המשטר הסובייטי. מקורה בעשורים הראשוניים למאה ה 20 בהגותם של מספר אישים בולטים. המאמר יבחן הגות זאת בקצרה.  

ג'ון א. הובסון

ג'ון א. הובסון

הובסון בוחר להתחיל את ספרו המפורסם "אימפריאליזם" מ 1902, בהעלאת הקושי המושגי בעיסוק באימפריאליזם. כל ניסיון לתחום תיאוריה פוליטית תחת ("ism") אינו פשוט כלל וכלל. אימפריאליזם ניתן להבנה בצורה הטובה ביותר על ידי השאלה ממושגים קרובים – קולוניאליזם, נציונאליזם ואינטר-נציונאליזם. אולם גם מושגים אלו אינם ברורים לחלוטין וחופפים אחד לשני במקרים רבים. על החוקר להפעיל משנה זהירות וביקורתיות כשהוא עוסק בחקר האימפריאליזם כתופעה פוליטית-כלכלית.  

בכל אופן, הובסון מנסה להגדיר אימפריאליזם כמאמץ מרוכז של תעשיינים להרחיב את הערוצים דרכם זורמים עודפי הון על ידי חיפוש אחר שווקים זרים והשקעות חוץ על מנת להפטר ממה שהם אינם מסוגלים למכור בשווקים דומסטיים. הבנקים, מאז ראשיתה של השיטה הקפיטליסטית, הינם המוסדות העיקריים המקדמיים מדיניות קפיטליסטית בחתירתם ללא לאות אחר שווקים והשקעות. 

אימפריאליזם אינו בחירה אלא צורך. יצרנים חייבים למצוא שווקים חדשים אם ברצונם להתפתח במקרה הטוב ולשרוד במקרה הפחות טוב. לפיכך אימפריאליזם הוא ההמשך הטבעי של הכלכלה הקפיטליסטית. ככל שהאומה נהפכת למתועשת יותר, כמות הייצור ואיתו ההיצע עולים על הביקוש; יותר מידי סחורות נמצאות במלאי של בתי החרושת בכדי שהן יימכרו במחירי רווח. תעשיינים, סוחרים ואיילי הון מפעילים לחץ מסיבי על ממשלותיהם על מנת שיימצאו להם מקורות השקעה ושווקים בארצות רחוקות ולא מפותחות על ידי סיפוחן של ארצות אלו או הכנסתן תחת פרוטקטוראט.  

עם זאת התעשייה אינה הסיבה היחידה לצורך הגובר בשווקים חדשים ומקורות השקעה. נוספת אליה כגורם מרכזי החלוקה הלא נכונה של כוח צרכני שמונעת את היקלטותם של סחורות והון במדינה המייצרת. חסכון יתר הוא הסיבה השורשית לאימפריאליזם. חסכון היתר מורכב מרנטות, מונופולים ומקורות הכנסה נוספים שאינם מושגים על ידי עבודה ולפיכך הם חסרי הגיון כלכלי. לסוגים אלו של הכנסה אין קשר לתהליך הייצור ולפיכך הם נצברים כהון עודף. הפתרון עבור הובסון כולל חלוקה נכונה יותר של עושר. אם חסכון היתר, שיוצר עודף הון, יחולק בין הפועלים בצורת שכר גבוה יותר או יחולק בקהילה באמצעות מיסים, וכך הוא ייפדה ולא ייערם – הצריכה תגדל ולא יהיה צורך בחיפוש אחר שווקים מעבר לים. קהילה פרוגרסיבית המשקיעה בכוח האנושי הטמון בה (צמצום פערים, חינוך משובח ושוויון הזדמנויות) תגדיל את הצריכה ותהיה מסוגלת לספוג כמות לא מוגבלת של הון ועבודה. אם ההכנסה של האוכלוסייה תגדל אזי כל הקבוצות באוכלוסייה יגדילו את הצריכה וכך יימנעו עודף ייצור ואבטלה.  

בשנת 1911 יצא לאור ספר נוסף פרי עטו של הובסון – An Economic Interpretation of Investment. ספר זה מייצג שינוי מהותי של דעותיו ביחס ל"אימפריאליזם" מ 1902. ב"אימפריאליזם", הובסון מתייחס להון בינ"ל כגורם מרכזי המוביל למדיניות של אימפריאליזם. ב 1911 הוא טוען כי הון בינ"ל מבטיח דווקא את הישנותו של השלום הבינ"ל. שימוש מושכל בהון מערבי יוביל לפיתוח האזורים המתפתחים בעולם באופן בו ירוויחו המדינות המפותחות והמתפתחות כאחד. למשל, מדיניות ה"דלת הפתוחה" של ארה"ב מטיבה עם המדינות הנכשלות, מסייעת להתפתחותן ומונעת קינאה בין המעצמות האימפריאליסטיות. בנוסף לכך, ואולי החשוב ביותר, בעלות משותפת של מדינות שונות על הון – דבר המתחייב מהשקעות בינ"ל – תהווה תמריץ ניכר לשלום.  

בעוד שב"אימפריאליזם" הובסון יוצא נגד השקעות חוץ, ב  Economic Interpretation הוא טוען כי השקעות בשווקי חוץ תהווה תמריץ להורדת מחירי סחורות בשווקים דומסטיים ובינ"ל. רמת החיים של התושבים בעולם המתפתח תעלה על ידי בניית תשתית בארצותיהם ותיעוש משאביהם. בפיתוח אזורים נכשלים, הכלכלה והסחר העולמיים יתבססו יותר ויותר על מושג היתרון היחסי. מחיר של סחורות ירד בעולם המתפתח והמפותח. הגאות הכלכלית במדינות המתפתחות תכריח את המקומיים להשקיע יותר ויותר משאבים בפיתוח לא של המדינה האימפריאליסטית אלא של ארצותיהם. הייצור והשירותים המקומיים יגזרו את הדיבידנדים והרווח הכולל יהיה של המערכת הכלכלית העולמית.  

לסיכום, הובסון למעשה מציג שתי גישות שונות לגמרי לגבי תרומתו וחשיבותו של האימפריאליזם. המהפך שחל בדעותיו בין השנים 1902-1911 מוסבר במאמר שפורסם על ידו ב 1938 (Confessions of an Economic Heretic). במחווה של יושר ואומץ אינטלקטואלי מודה הובסון בטעות כשב 1902 הוא היה שרוי בתפיסה פשטנית ודטרמיניסטית של ההיסטוריה. הניסיון והפרקטיקה של השנים לימדו אותו להעריך את המורכבות של כוחות כלכליים בשילוב עם כוחות פוליטיים ואתיים ולגבש דעה בוגרת וריאליסטית יותר על המציאות. 

ולדימיר איליץ' לנין 

ולדימיר איליץ' לנין

במאמרו המפורסם, "האימפריאליזם, השלב הסופי של הקפיטליזם" מ 1916, לנין מנסח גרסה לסוציאליזם מזרחי רוסי שתתאים למדינות אגרריות לא מתועשות או לקולוניות. ראוי להזכיר שמרקס, אנגלס וממשיכיהם באינטרנציונאל השני (קאוצקי ורוזה לוקסמבורג) שללו כל מכל את האפשרות להיווצרות מהפכת הפרולטריון ומשטר קומוניסטי במדינות שלא התנסו במהפכה תעשייתית ועברו לכלכלה קפיטליסטית מלאה.  

לנין מחלק שבחים רבים להובסון ולתורתו. בהתחשב בעובדה שהובסון אינו נמנע עם התנועה המרקסיסטית, ניתחו מתאפיין במידה רבה של הבנה, דיוק והכרת המציאות סביבו. בדומה להובסון, לנין טוען שהאימפריאליזם מאפיין כלכלה המנוהלת על ידי שילוב בין מונופולים וקפיטל. אימפריאליזם מוגדר על ידו כשלב המונופול של הקפיטליזם שבו הקפיטל מתרכז בידיהם של מספר בנקים מונופוליסטים ואוליגרכיה יצרנית. בנוסף, אימפריאליזם מאופיין בניצול מונופוליסטי שלם של טריטוריות ברחבי הגלובוס. האימפריאליזם מכיל את המאפיינים המרכזיים הבאים: 

• ריכוז אינטנסיבי של כוחות ייצור והון במונופולים שמכתיבים את אופן פעילות הכלכלה
• מיזוג הון תעשייתי עם הון של הבנקים והיווצרות אוליגרכיות פיננסיות
• יצוא של הון המחליף יצוא של סחורות
• חלוקת העולם בין מעצמות על קפיטליסטיות

אימפריאליזם הינו השלב הסופי של הקפיטליזם, שלב המוגדר כקפיטליזם מונופוליסטי. מונופול נוצר כאשר הייצור מתרכז בידי קרטלים וסינדיקטים שמשחקים תפקיד מפתח בכלכלה המודרנית. המונופולים משתלטים על מרבית מקורות חומרי הגלם ויוצרים דיכוטומיה בין איילי הון קפיטליסטים לבין תעשייה זעירה שאינה חלק מקרטל. הבנקים, למשל, מהווים דוגמא בולטת למונופוליזציה של הכלכלה. מספר בנקים מועט בכל מדינה משתלט על החלק הארי של תנועות הון ולפיכך הבנקים זוכים לכוח כלכלי ופוליטי עצום. בתקופה של אימפריאליזם, העולם כולו מחולק לאוליגרכיות כלכליות שמנצלות אזורים נכשלים והופכים את הקפיטליזם לשיטה פרזיטית ודקדנטית. לנין מעיד: 

בראייה לניניסטית-מרקסיסטית, האימפריאליזם הוא שלב בלתי נמנע באבולוציה היסטורית וכל המדינות הקפיטליסטיות, בדרגה כזאת או אחרת, מגיעות אליו ללא קשר למבנה הפוליטי של משטרן. לנין מזכיר כדוגמא את האימפריאליזם של ארה"ב מול האימפריאליזם של הקיסרויות היפנית או הגרמנית.  

ישנם מספר גורמים עיקריים להפיכתו של האימפריאליזם לכורח מציאות כלכלי. ראשית, בדומה להובסון, לנין טוען לאימפרטיב של חיפוש אחר נתיבי השקעה בינלאומיים להון מצטבר בכלכלות קפיטליסטיות מונופוליסטיות. במדינות אלו הסקטור החקלאי מפגר וההמונים חיים בעוני מתמיד. לפיכך אין ביכולתם של סקטורים אלו לספוג הון עודף. בעבר תחת עקרון התחרות החופשית, ייצוא סחורות תפס את החלק הארי בפעילות הכלכלית. כיום לאור מגבלות סחר בינלאומיות ומכסי מגן, ייצוא של קפיטל מחליף ייצוא של סחורות. שנית, לנין גורס כי אחוזי צריכה נמוכים במדינות האם מניעים מונופולים לחפש שווקים באזורים הבלתי מפותחים של העולם. חברות כלכליות חותרות להשיג תנאים מעודפים מול המדינות המתפתחות (סין למשל) וכך להבטיח בלעדיות בייצוא.  לבסוף, לנין מסכם, האימפריאליזם ניזון מצורך להשיג פלחי שוק ומקורות של חומרי גלם. מונופולים נוצרים כאשר כל מקורות חומרי הגלם נשלטים על ידי מספר מצומצם של קבוצות כלכליות.  

חלוקתו של העולם בין מונופולים מעצימה את המאבק האימפריאליסטי לרכישה של עוד ועוד קולניות. החברות הכלכליות שמחזיקות בכוח פוליטי עצום במדינותיהם משפיעות על ממשלותיהם להלחם עבור שטחים מעבר לים. קפיטליזם מוביל לאימפריאליזם ואימפריאליזם מוביל למלחמה. מדיניות אימפריאלית מחייבת מדינות להקים מנגנון בירוקרטי מסואב שיתמוך במאמצים האימפריאליים לצד צבאות גדולים. כדי להצדיק את קיומם של מנגנונים אלו (בעיקר הצבא), מדינות משחדות את הפועלים ויוצרות "אריסטוקרטיה של הפרולטריון":

כשלוקחים בחשבון את השובניזם והפרנויה מפני זרים שמדינות מפתחות על מנת להצדיק את קיומן של צבאות גדולים – אותם צבאות שנועדו לשרת את המדיניות האימפריאליסטית – ושמוסיפים למשוואה את שיחודם של הפועלים במדינות הקפיטליסטיות על מנת שאלו ינטשו אסטרטגיות מהפכניות לטובת דמוקרטיה בורגנית וקונסרבטיזם, ניתן להבין את הסיבות לכישלון הפרוגרמה הסוציאליסטית המהפכנית במערב אירופה, פרוגרמה שמרקס ואנגלס מבססים עליה את המטריאליזם ההיסטורי. לנין למעשה, יוצר קשר ישיר בין כשלון המהפכה המרקסיסטית במערב אירופה ובין האימפריאליזם ובכך מציע גרסה משלו לתיאוריה המרקסיסטית. מלחמת העולם הראשונה, לטעמו, היא מלחמה אימפריאליסטית לכל דבר. היא סבבה סביב חלוקת העולם לאזורי השפעה של קפיטל וכל עוד אותו קפיטל יתרכז בידיהם של מונופולים ואוליגרכיות כלכליות, מלחמה תהיה בגדר הבלתי נמנע. 

הפתרון עבור לנין הוא מהפכה משולבת במטרופולין ובקולוניות. בתזה שכתב ב 1916, The Socialist Revolution and the Right of Nations to Self – Determination, הוא טוען ש

מלחמה בקנה מידה גדול (מלחמת העולם הראשונה) בין מדינות אימפריאליסטיות תחליש אותן ותיצור את ההזדמנות למהפכה קומוניסטית. לפיכך לנין העדיף מלחמה מטעמים של ערעור פנימי של הקפיטליזם בארצות המקור שלו. את האסטרטגיה הזאת יישם לנין במהפכת 1917 ברוסיה. 21 שנה לאחר מכן קיווה סטלין להשיג את אותו הדבר כשהוא חתם על הסכם אי ההתקפה עם גרמניה הנאצית. לטעמו, מלחמה עולמית תחליש את המעצמות הקפיטליסטיות וברית המועצות, שתישאר מחוץ למלחמה, תוכל לקצור את הפירות.

בנוגע לקולניות, האימפריאליזם העתיק את יחסי ההיררכיה בתוך המדינה בן הבורגנות לפועלים לזירה הבינלאומית כשנוצר מעמד של מדינות מדכאות ומדינות מדוכאות. הפרולטריון במדינות המדוכאות הנשלטות על ידי המדינות האימפריאליסטיות חייב להתקומם ולהעניק למאבקו סממנים לאומיים. אין עוד יותר נוסחאות מבית היוצר של מרקס ואנגלס בסגנון "פועלי העולם התאחדו", המאבק של הפועלים בקולניות הוא מאבק מבודד ועצמאי. לנין מעיר:

נכון, עדיין חייב להישמר התיאום בין פועלי העולם במטרופולין ובקולניות על מנת להתגבר על אינטריגיות ותכסיסים של הבורגנות. ברוסיה, לדוגמא, קורא לנין לפועלים לתמוך בזכות להגדרה עצמית של אומות ולשם כך לאחד שורות בקרב הפועלים של האומות המדכאות והמדוכאות. אולם לנין אינו תמים והוא מודע לקושי של השגת אחדות זאת. אפילו המפלגות הסוציאליסטיות באירופה סובלות מצביעות וכפל לשון כשמצד אחד הן תומכות בהגדרה עצמית ומצד שני מתעלמות ממנה כשהדבר נוגע לקולניות תחת שליטה של מדינותיהן.  

לבורגנות בקולניות תפקיד מפתח. בורגנות זאת שעוד לא הגיעה לבשלות המאפיינת את המדינות העשירות חייבת לשאת את דגל השחרור הלאומי. בדומה למרקס, לנין רואה באימפריאליזם כוח שיביא להתפתחות הקולניות. כחלק מהתפתחות זאת תיווצר בורגנות לאומית שתביא למהפכות לאומיות טרם הופעת מעמד פועלים מהפכני.  

ג'וזף שומפטר 

עבור שומפטר אימפריאליזם הינו נהירה חסרת תכלית מצד המדינה אחר התפשטות טריטוריאלית. לא כל הסיבות לאימפריאליזם הן כלכליות. ישנן סיבות נוספות כמו מבנה חברתי של מדינה ונטיות של המעמד השליט לכיבושים נוספים, גחמות של מלכים וראשי ממשלות, אינדיבידואלים המחפשים תהילה ומעוניינים להצדיק את תפקידם, סיבות מסורתיות ופטרוניזם תרבותי. בשורשו של האימפריאליזם, בנוסף, טמון הרצון למלחמה – מלחמה שלגורמים אינטרסנטים יש מה להרוויח ממנה. למעשה, שומפטר בוחן אימפריאליזם לא במונחים של כוחות כלכליים כמו הובסון או לנין אלא במונחים של דפוסי התנהגות אנושית סוציולוגית ופסיכולוגית.

ג'וזף שומפטר

קשה לערער על קביעות אלו. הרצון לעוצמה ושליטה, במה שהנס מורגנטאו מזהה כ animus dominandi, מהווה חלק בלתי נפרד מכל פעילות אנושית. בהקשר האימפריאליסטי, דבריו של סיסיל רודס* מדגימים זאת היטב:

במובן התרבותי, האימפריאליזם התאפיין בתחושת שליחות של הכובשים. האדם הלבן נתפס כמחויב להפיץ תרבות והארה בקרב העמים הברברים של אפריקה ואסיה. שירו המפורסם של רודיארד קיפלינג ממחיש את מה שנפס  כ"עול האדם הלבן": 

האימפריאליזם על פי שומפטר הוא שריד לדפוסי מחשבה אטביסטיים שאין להם מקום בעולם המודרני. הוא ניזון מדחפים אמוציונאליים ולא מצורך כלכלי ממשי. בספרו Imperialism and Social Classes מ 1927 הוא כותב על האימפריאליזם:

לדעתו האימפריאליזם עתיד להעלם מהעולם. מאז הופיע הקפיטליזם עברה החברה שינויים משמעותיים. יזמים כלכליים זכו לחופש פעולה והחלו צוברים עוצמה פוליטית הודות לשליטתם על אמצעי הייצור ומקורות פיננסים. מעמד הפועלים נוצר והתגבש לכוח פוליטי. הקפיטליזם סיפק גם הזדמנויות חדשות עבור הפקידות ומעמד הטכנוקרטים. השיטה הקפיטליסטית ספגה את האנרגיות של הקבוצות החדשות הללו והפיחה רוח חיים בחברה. כעת פחות אנרגיה נשארה למלחמות ויותר לתהליך פתוח כלכלי. מאמצים אדירים מושקעים בתעשייה ומה שנותר מופנה לאומנות, מדע ולמאבק החברתי. אנרגיית המלחמה של העבר נהפכת בהווה לאנרגיה של עבודה.  

ככל שיחלוף הזמן, אימפריאליזם ומלחמה יפנו מקומם להתנהגות כלכלית רציונאלית. שרידים מהעבר בדמותם של קאסטות מיליטריסטיות, מסורות צבאיות, קסנופוביה ושוביניזם לא יחזיקו מעמד מול הקדמה והרציונאליזם. לא ניתן להאשים את הכלכלה כגורם למלחמות אלא את האנשים מאחורי הכלכלה. כשייעלמו הסיבות למלחמה יעלם איתן האימפריאליזם.  

שומפטר מנסה לבנות תיאוריה שמזכה את הקפיטליזם מאשמת חרחור מלחמה ומנתקת אותו מקשר ישיר לאימפריאליזם. למעשה הוא ממשיך מסורת ליברלית עתיקת יומין (שהולכת אחורה לימיהם של מיל ואפילו במובן מסוים – למי שקורא כתבים אחרים מלבד "הנסיך" – מקייבלי) ששמה לה מול עיניה את הרציונאליות באדם ואת הכלכלה החופשית כמקור לשלום ושתוף פעולה. רבים יטענו שתורתו של שומפטר זוכה היום להגשמה במציאות כשתלות גומלין בין מדינות וכלכלה ניאו-ליבראלית מחליפות את המלחמה ואף את המדינה עצמה. גם האימפריאליזם כיום מהווה (למעט מקומות בודדים בעולם) שריד של העבר – אם אנו לא מכלילים במשוואה ניאו-אימפריאליזם. זהו כמעט חוק ביחסיים הבינ"ל שמדינות דמוקרטיות ליברליות לא נלחמות אחת בשנייה. שומפטר כתב ופעל בשנות העשרים (ב 1919 התמנה למשרת שר החוץ האוסטרי). היה זה עידן של אופטימיות ואמונה בכוחו של השלום העולמי במה שהוגדר כ"ירח הדבש של הסכמי לוקרנו". חבל שרעיונותיו לא זכו להגשמה באירופה של שנות ה 30 וה 40.

• סיסיל רודס ( 1853-1902 Cecil Rhodes) – אימפריאליסט ואיש עסקים בריטי שהיגר לדרום אפריקה ב 1870. עד מהרה השתלט על עסקי היהלומים באזור והקים את סינדיקט De Beers. ב 1890 התמנה לראש ממשלת מושבת הקייפ ומאז חתר להרחיב את השליטה הבריטית בדרום אפריקה על חשבון הבורים בטרנסוואל. לשמו קשורה פשיטת הנפל ב 1895 נגד טרנסוואל (The Jamison Raid) שהביאה להתפטרותו מרשות הממשלה. לרודס מיוחסת האמרה:

I believe it to be my duty to God, my Queen and my Country to paint the whole map of Africa red, red from the Cape to Cairo. That is my creed, my dream and my vision.