אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מי המציא את המצאת העם היהודי?


שלמה זנד / מתי ואיך הומצא העם היהודי. הוצאת רסלינג.
שלמה זנד / מתי ואיך הומצא העם היהודי. הוצאת רסלינג.

ד"ר שאול ברטל[1]

מתי ואיך הומצא העם היהודי? חוקרים פלסטינים רבים ניסו לענות על שאלה זו. לאחרונה, יצא לאור ספרו המדובר של שלמה זנד, הפרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת תל-אביב, שייחודו בכך, שהוא מציג את הנרטיב הפלסטיני על היווצרותו של העם היהודי בשפה עשירה וקולחת. בספר רחב יריעה זה, הוא פורס את תהליך היווצרותו של לאום "מדומיין" לחלוטין המתבסס על עבר מיתי של "עם", "גזע" אחד מקולל שהוגלה מארץ הקודש, בשל רציחת משיח האל והתיישב ללא הזמנה בקרב עמים אחרים.[2] לאום זה מורכב מעמים שונים שהתייהדו במהלך ההיסטוריה. היהודים של היום, לפי זנד, הם צאצאים של פונים, ברברים, כוזרים, וחמירים. זנד מכיר בכך שלקבוצה היהודית יש זכות להגדרה עצמית, "גם אם היא מעולם לא הייתה כזו וכל עברה הוא מדומיין לחלוטין". אך אסור שדבר זה יבוא על חשבון קבוצה אחרת וזה בדיוק מה שקרה בפלסטין, אליבא דזנד.[3]

זנד מתעלם מההיסטוריה הרבנית העשירה אותה הוא מאשים בכך שנמנעה מלעסוק בהיסטוריוגרפיה יהודית[4] ובמקום זאת פונה להיסטוריונים בעת החדשה, יהודים ולא יהודים כאחד אשר כתבו את ימי היהודים. כך מבסס זנד את התיאוריה שלו של היווצרותו של הלאום יהודי המדומיין.[5] כמרצה לעניינים פלסטינים באוניברסיטת בר-אילן, המלמד על הנרטיב הפלסטיני, דבריו של זנד, נשמעו לי מוכרים להפליא. זנד הצליח לכתוב בעברית צחה, וביד אמן את הנרטיב הפלסטיני "המעודכן", של העם היהודי.

ד"ר עבדאללה פרנג'י, פלסטיני נולד בבאר שבע ב-1943, חבר המועצה הלאומית הפלסטינית, ושגריר אש"ף בגרמניה בין השנים 1970 – 2004. השתתף בלווייתו של יאסר ערפאת, בנובמבר 2004 כאחד מנושאי ארונו של הראיס. בין השנים 2004 – 2006, שימש כנציג הפוליטי הבכיר מטעם הפת"ח עד להפיכת חמאס ביוני 2007.[6] כיום, משמש כיועץ לענייני חוץ, בתנועת הפת"ח, לנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן).[7] בספרו: , plo and palestine שיצא לאור ב-1983. סוקר פרנג'י את הסכסוך הפלסטיני. וכך כותב פרנג'י על הלאומיות היהודית.

"מעט היהודים שנותרו בפלסטין והחזיקו בדתם, הם היהודים היחידים. רק הם הישראלים היחידים, שיכולים בזכות לקרוא לעצמם צאצאי אברהם והפלסטינים. ומה באשר לאחרים? האם גורל משותף מקנה רקע מתאים לקהילה לקרוא לעצמה "גזע"?... אבל הטענה שכל חברי "הגזע" היהודי הם צאצאי אברהם, ולכן יש להם זכות לפלסטין היא בלתי ניתנת להשגה... עלינו להסתכל על היהודים הפזורים בעולם באופן אתנוגראפי. לפי ראול רוי,[8] רק 10% מהיהודים בעולם הם שמיים. היתר הם לכל היותר תערובת של שמיים וגזעים אחרים או אחרים שגוירו ליהדות".[9] (ההדגשה שלי, ש.ב.).

פרנג'י ממשיך ומתאר את מלכות כוזר כדוגמה. "ב- 740 לספירה, מלך כוזר ונסיכיו ונתיניו גוירו ליהדות. יהודים אסייתיים, שמיים במקורם התערבבו עם גזעים אחרים לאורך הדורות. זה בלתי הגיוני שיהודים מאתיופיה, פולין, רוסיה, סין, ספרד או תימן מתארים את עצמם, ללא שום הצדקה כחברים בגזע אחד".[10] נכון, פרנג'י מודה וכמוהו גם זנד, כי לקהילות היהודיות הפזורות בעולם היה גורל משותף של רדיפה, גורל שהתפתח בתרבות הגטו היהודית וקשר רוחני מיוחד לפלסטין.[11] אך לפי פרנג'י קשר זה הוא בדיוק כמו הקשר של מוסלמי אינדונזי למכה או אירי קתולי לבית לחם או לרומא.[12]

אלו הן בדיוק מסקנותיו של זנד! אך פרנג'י שהוציא לאור את ספרו ב-1983 בגרמניה, עדיין התעקש שסיפורי התנ"ך הם אמיתיים. הכיבוש העברי בתקופת יהושע היה אמת לאמיתה וכך גם מקדש שלמה. תקופת "הכיבוש העברי", הייתה אכזרית ומלווה במעשי טבח רבים של עם אכזרי וברברי, העם היהודי. בסופו של דבר, אליטת הכובשים העבריים, אומנם עזבה את הארץ, אולם העם הפלסטיני המורכב רובו מאיכרים המשיך לדבוק באדמת פלסטין.[13] זנד אינו מסוגל לקבל גישה כזו. לדידו של זנד, התנ"ך הוא אפוס מדהים של תיאולוגים מוכשרים אך בינו לבין דיוק בעובדות ההיסטוריות המרחק הוא רב.[14] בשלהי שנות השמונים, לאחר פרסום ספרו של פרנג'י, הוכרעה "המיתוסטוריה" התנ"כי על ידי קרבות הארכיאולוגיה החדשה.[15]

מדוע היה צורך לגייס את מדע הארכיאולוגיה, חקר המקרא וההיסטוריה כדי ליצור נרטיב בדוי, יש מאין של "עם" קדום שגלה מארצו. מסקנתו של זנד פשוטה, ומשקפת התפתחות היסטורית, שחלה בנרטיב הפלסטיני. "המיתוסים המרכזיים על המוצא הקדום של עם פלאי שהגיח מהמדבר וכבש לו בכוח ארץ רחבה ובנה לו ממלכה מפוארת שירתו בנאמנות את עליית הלאומיות היהודית ואת מפעל ההתנחלות הציונית".[16] כלומר מטרתו של מיתוס התנ"ך הוא לשמש כסמן "אתני" המורה על מוצא משותף לנשים וגברים אשר היו שונים לחלוטין ברקעם וברכיבי תרבותם החילונית, אם כי שנואים עדיין בשל אמונה דתית שכמעט ולא דבקו בה... הוא היה המסד בצריבת דימוי של "לאום" עתיק, המתקיים כמעט מאז הבריאה..."[17]

זנד מציין את הקשר בין ניפוץ "המיתוסטוריה" כלשונו לפרוץ האינתיפאדה ב1987 ולא בכדי.[18] בתקופה זו עלה הזרם האסלאמי בלאומיות הפלסטינית אשר ניפץ סופית את מיתוס התנ"ך היהודי. כך למשל כתבו עמיתיו של זנד לחקר ההיסטוריה היהודית מן הג'יהאד האסלאמי את הדברים הבאים. דברים אלו פורסמו בחוברת שכותרתה: אלמפאוצ'את מן מנט'ור אסלאמי, [המשא ומתן מנקודת המבט האסלאמית][19], ובה תוקפים המחברים את הנהגת אש"ף על קיום משא ומתן עם האויב הציוני.

"פלסטין כמו שנפלה [והידרדרה] בציפורניהם החדות של הצלבנים ולא התקרבה אפילו למאה שנים [עד] שהחלישו המוסלמים את [ממלכת הצלבנים], במשך אותה תקופה עד אשר שיחררו אותה, אבל הם בשום אופן לא הכירו בזכותם של הצלבנים להיות נוכחים בה [בפלסטין], בשום אופן לא נטשו את ברירת הג'יהאד ובשום אופן לא הפקירו את נשקיהם. [כך יש לעשות היום], עד אשר אויבנו הפושע אשר בשום אופן אינו נתמך ומודרך על ידי שום זכות ואמת או ראיה מקראית שקרית הסובבת סביב זכויות היסטוריות מדומות בפלסטין. כי האויב הפושע הזה ממשיך לדבוק בסיפורים הדמיוניים האלו ומעתיק אותם [בכתובים] דור אחר דור כדי להחשיב אותה [את בעיית פלסטין] לבעיה מקודשת, [ואנו] לא נוכל לשכוח או להרשות מצב זה [בפלסטין] בכל זמן שהיא [פלסטין] נמצאת בנסיבות הללו. הציונים ממשיכים לאחוז בזכות המדומה הזאת אשר אינה קיימת ואף אחד אינו מסכים לה. אלא [רק] הם בעלי הסגולה המאושרים לכך בתורה שלהם המזויפת וקובצי המעשיות ההיסטוריים השקריים.[20] הרי האויב הפושע הזה אינו מוכן בשום אופן לוותר על הטענות השקריות ודברי ההבל שנמשכים אלפי שנים" (ההדגשה שלי, ש.ב.).[21]

כך למשל טען ד"ר נזמי אלג'עבה, מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת ביר זית. אף הוא שייך לאסכולה שבה נמנה פרופסור זנד. "איננו מסכימים עם גרסאות התנ"ך, לפיהן הייתה ממלכה עצומה או בירה של ממלכה עצומה או בירה של ממלכה עצומה. לא היה ארמון שנחשף ולא נמצאו שום שרידים של המקדש הראשון, שנבנה בתקופת שלמה שיעידו על הגודל הזה... העברים הגיעו לירושלים באלף הראשון לפנה"ס אך הימשכות שלטונם בירושלים היה במשך זמן מועט... עד עתה לא ניתן להצביע על שום סממן בירושלים שמיוחס מבחינה היסטורית לתקופה הזו. אין שום סממן היסטורי שמיוחס מבחינה זו לתרבות העברית"[22].

הוא לא היחיד. אמירות מסוג זה בטלוויזיה הפלסטינית, בעיתונות הפלסטינית הן רבות. בין הדוברים לצד אנשי אקדמיה פלסטינים[23], ניתן למצוא אנשי רשות פלסטינית בכירים כמו מחמוד אלהבאש, שר החקלאות ברשות הפלסטינית. אנשי דת כמו תייסיר רג'ב אלתמימי, הקאדי הראשי בפלסטין ויו"ר המועצה העליונה של המשפט השרעי.[24] המשותף לכל האמירות הללו הוא אחד. ממלכת ישראל המאוחדת בתקופת דוד ושלמה היא אגדה יפה. שייכת למיתוסטוריה הלאומית הישראלית ונובעת בדיוק מהסיבות אותן מנתח זנד בספרו.[25]

אך מהיכן באה טענתו של פרנג'י וחוקרים פלסטינים נוספים ובעקבותיהם גם זנד כי יהודי העולם כיום אינם צאצאי העם העברי הקדום אלא תערובת של גזעים שונים. מהיכן המסקנה "המדהימה", כי יהודי העולם כיום אינם צאצאי היהודים הקדומים, כפי שהוצג בספרו של פרנג'י, שתואר לעיל, בשנת 1983 וכן בספרו המדובר של זנד מ-2008.

נראה כי הזרע לתיאוריה מיוחדת זו טמון בקשר הפוליטי המיוחד של המופתי חאג' אמין אלחסיני וערבים גולים נוספים עם היטלר. חאג' אמין לא אהב בלשון המעטה, את השימוש במונח אנטישמיות, על ידי הנאצים ביחס לשאלה היהודית, הרי גם הערבים הם שמיים. לכן, "מומחי הגזע" הנאציים, מהמכון לחקר השאלה היהודית בפראנקפורט, פיתחו את התיאוריה לפיה אין להם דבר נגד הגזעים השמיים האצילים, אלא רק נגד היהדות, שמוגדרת כ"תערובת של גזעים בלתי הרמונית, שמבחינה ביולוגית גזעית, כמו גם מבחינת האופי היא תופעה היסטורית בלתי טבעית... תנועה זו (אנטישמיות) מכוונת אך ורק נגד יהדות המפוזרת בין העמים... מדענים גרמניים נאציים מכירים בערבים כשייכים לגזע בעל הערך הראוי ביותר היכולים להביט בגאווה על היסטוריה מלאת תהילה וגבורה"[26]. ברדיו ברלין התבטא פרופסור ולטיר גרוס, ראש המכון לחקר השאלה היהודית, כי המונח אנטישמיות הוא מטעה ומסורס, היהודים הם "תערובת גזעים נחותה", "ערב רב ונבדלים גם מן הגזע השמי הטהור". המופתי קיבל גישה זו שבאה לידי ביטוי גם בפרסומי המכון האסלאמי בברלין שנפתח באופן חגיגי ב-18 בדצמבר 1942.[27] זנד מבכה בספרו שנותנים לאנטישמיות בייחוד לאחר השואה להגדיר מיהו יהודי.

מחקר פלסטיני חלוצי משנות השישים, פתח את הדלת בפני תיאורית הגזע היהודית החדשה, הפעם מתוך מניעים פלסטיניים טהורים.[28] ב-1967 יצא לאור בלבנון, ספרו של מחמד מסבאח חמדאן, אלאסתעמר ואלצהיוניה אלעאלמיה [הקולוניאליזם והציונות העולמית]. הספר מוקדש "לנשמות השהידים אשר מילאו את חובתם במאבק הזורם והגנו על כבודם ומולדתם"[29]. למותר לציין, כי הספר מככב ברשימת "רבי המכר" המתמודדים על מקום במדף הספרים הערבי.[30]

כבר בגב הספר לצד תמונתו של המחבר, יליד חברון, מופיעה מטרת הספר והיא להוכיח בין היתר, "כי היהודים היום אין להם שום שורש בפלסטין ושום קשר לעם היהודי הקדום". זאת עושה המחבר לצד סקירה מקיפה היסטורית של בעיית פלסטין מתחילתה ועד החלטת החלוקה ב-1947. המחבר זוכה להקדמה לספרו מאת מחמד עלי אלזעבי הידוע.[31] "המחבר הרוצה לקדם את ארצו פלסטין, והוסיף מרוחו. לכן, כתב את הספר בשיטות מדעיות מרהיבות ובטענות זכות. ולאחר שסיימו הרי שזהו ספר קריאה חובה בארון הספרים הערבי".[32]

חלקו הראשון של הספר עוסק בניתוח ההיסטוריה של העברים הקדמונים (תאריח' אלעבראן אלקדים)[33] וכך במשך 112 עמודים, מגולל המחבר את סיפורו של עם יהודה וישראל כפי שתואר לעיל ע"י פרנג'י. המחבר מגיע למסקנות הדומות להפליא למסקנותיו של זנד. כותרת פרקו השמיני של חמדאן המסכמת פרק זה היא: "היהודים היום אין להם שורש לאומי בפלסטין ובשום אופן אינם צאצאים של העם הישראלי הקדום"[34]. המחבר מוסיף לטעון כי הטענה הציונית כיום, במאה העשרים, כי היהודים שייכים לגזע אחד, אינה נכונה ואינה מתבססת על ראיות מדעיות. המחבר אף טוען כי הבדלי הצבעים בין היהודים שמהם גבוהים ומהם נמוכים. מהם עם עיניים כחולות ומהם עם עיניים שחורות וכן הלאה מעידים על תערובת גזעים המרכיבה את הקהילות היהודיות ברחבי העולם.[35]

אך לשם מה היהודים המציאו את השקר הגדול ביותר במאה העשרים כלשונו. התשובה לכך ברורה. הטענות הציוניות על "גזע" יהודי אחד נועדו כדי להצדיק את טענותיהם על הארץ על חשבון אחרים. הפלסטינים. כך באמצעות הוכחת ה"קשר" השקרי שלהם לארץ הם מצליחים לבסס את טענותיהם עליה.[36] אך ספרו של חמדאן לוקה בחסר מבחינה אקדמית שכן הוא אינו מבוסס וערוך בצורה אקדמית כפי שמקובל כיום במחקר ההיסטוריוגרפי. משימה זו להשלים את מחקרו של חמדאן, נטל על עצמו שלמה זנד שביד אומן, משרטט מחדש את הנרטיב הפלסטיני שחמדאן הוכיח תוך התאמתו לשינויים ביחס לתקופת דוד ושלמה.[37]

על מידת השפעתו של הנרטיב הפלסטיני שפותח על ידי חמדאן וחוקרים פלסטינים אחרים יעידו דבריו של ד"ר עזמי בשארה מ-1998. ד"ר עזמי בשארה, ח"כ ומייסד מפלגת בל"ד שנאלץ לברוח ללבנון עקב החשד כי סייע לחיזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה אומר באותו ראיון לאחר שנשאל האם הוא מכיר בקיומו של עם יהודי אשר יהיה זכאי למדינה משלו? השיב:

"אם אתה שואל אותי על עם יהודי בעולם. התשובה היא לא. אני לא מכיר בקיומו של עם יהודי אחד בעולם. אני חושב שהיהדות היא דת ולא לאום, ושלציבור היהודי בעולם אין סטאטוס לאומי כלשהו. אני לא חושב שיש לציבור הזה זכות להגדרה עצמית. אני גם לא חושב שהייתה לאומיות יהודית באירופה לפני הופעת הציונות. היהדות של אז אפילו לא הייתה קהילה דתית אחת. היא הייתה שורה של קהילות דתיות שהציונות ניסתה להפוך אותן לעם באמצעות הקמתה של המדינה הזאת. אבל מה שאני כן מכיר בו הוא באותו עם יהודי – ישראלי שהציונות יצרה כאן. מה לעשות. נולדו כאן דורות ונוצרו כאן שפה וספרות ותרבות, למרות שהילד הישראלי נולד מחוץ לנישואין ובאופן לא לגיטימי אני לא יכול לומר עליו שהוא לא קיים ושהוא נטול זכויות".[38]

בשארה ממשיך וטוען כי אין סימטריה בין הטיעון היהודי לזה הפלסטיני, כיוון שבצד הישראלי מדובר בזכויותיו של קולקטיב מדומה שהוגלה מהארץ לפני אלפיים שנה. כך שאין סימטריה בין זכויות שוות. בשארה טוען "כי הזכות להגדרה עצמית אינה זכות מוחלטת", וכי היה מוכן לוותר על זכות זו בבוסניה וביוגוסלוויה כיוון שמימושן גרם לעוולות רבות.[39] לדעתו ב-1948 לא הייתה ליהודים בארץ זכות להגדרה עצמית ואם הייתה כזאת, "היא באמת גרמה כל כך הרבה עוולות שאני לא מוכן לקבל אותה". הוא מכיר בכך שעתה יש מדינה שקיימת. לכן, יש לתקן את המצב הקיים על ידי יצירת מדינה דו לאומית שבה זכות ההגדרה העצמית הזאת תתבטא באופן אחר. מהו הפתרון לסכסוך הערבי ישראלי וכיצד ישראל תוכל להשתלב בסופו של דבר במרחב?

בשארה עונה על כך בצורה ברורה הבאה לידי ביטוי גם בספרו של זנד. "זהות העל היהודית חייבת לעבור טרנספורמציה יסודית ולהתאים את עצמה למציאות התרבותית מלאת החיות והתוססת שעליה היא חולשת. על זהות זו לעבור ישראליזציה פתוחה המייעדת את עצמה לכלל אזרחי המדינה".[40] כך תיווצר תרבות פלסטינו-ישראלית שתוכל להשתלב במרחב הערבי. מדינה דו לאומית זו המבוססת על דמוקרטיה רב תרבותית וכוללת את הלאום היהודי ישראלי מצד אחד ואת הלאום הפלסטיני מצד שני, היא המפתח לפתרון הסכסוך. ישראל תוכל אולי במקרה זה להיות חלק מאיחוד ערבי כלשהו ולהשתלב במרחב. זוהי בעצם קריאתו של בשארה מ-1998 לחילונים, להשתחרר מעול הציונות ולהקים זהות תרבותית משותפת.[41]

הפרופסור הנודע לפילוסופיה, סרי נסיבה, נשיא אוניברסיטת אלקודס[43]. יוצא נגד גישה זו של ההיסטוריה, הבאה לידי ביטוי בכתבים פלסטיניים רבים כמו של חמדאן, אלג'מעיה אלאסלמיה, תייסיר אלתמימי, שלמה זנד[44] ועוד. לשיטתו בית המקדש של שלמה אכן היה קיים ובוודאי גם מלכות שלמה. ליהודים יש קשר היסטורי בן כ-3000 שנה לארץ אבותיהם ואין צורך להסתיר זאת או לעוות את ההיסטוריה.[45] אולם על כל עם להכיר גם בזכויות ההיסטוריות של העם השני המתגורר בפלסטין וזאת מבלי להמעיט בזכותו הוא, אלא כדי להגיע לפתרון של שלום בפלסטין. זוהי הסיבה לפיה הוא היה מוכן להצטרף ליוזמתו של עמי איילון ובקריאה לעמים היהודי והפלסטיני ליוזמת השלום אותה השיק יחד עם ראש השב"כ הישראלי לשעבר, עמי איילון. בשל עמדותיו נגד עיוות ההיסטוריה כלשונו וגישתו לשלום תוך כיבוד זכויות הדדי זוכה נסיבה למאבטחים צמודים.[46] מי ייתן וגם עמיתו התל – אביבי, ישכיל ללמוד מדרכיו.

[1] ד"ר שאול ברטל, מרצה לעניינים פלסטיניים בבר אילן ומחבר הספר הפלסטינים מהנכבה לפדאיון, 1949 -1956 (ירושלים, כרמל, 2009).

[2] שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי (ת"א, 2008), ע' 236 -237.

[3] שם, ע' 268.

[4] שם, ע' 72- 73 וכן הערה 72 בע' 305 – 306.

[5] שם, ע' 183.

[6] כך למשל בראיון לשפיגל הגרמני, מ-28/6/2006, בעקבות הבחירות ברשות הפלסטינית שבהן ניצח החמאס בינואר 2006. מסביר פרנג'י, כי החמאס הכיר בישראל והיחסים בין חמאס לפת"ח ישתפרו. לצערו, תחזיתו תפחה על פניו, עת ברח בפחד, לרשות הפלסטינית בהפיכת החמאס בעזה, ב-14 ביוני 2007. הראיון במלואו, ראה: spiegel.de/international/spiegel/0,1518,424106,00.htm

[7] לאחרונה דווח (29/4/2010), כי עבדאללה פרנג'י, הוזמן לכנס חשוב בגרמניה מטעם האקדמיה הפרוטסטנטית בבאד בול (bad boll) כמחזיק תיק החוץ בתנועת הפת"ח. בעוד עמיתו מתנועת החמאס באסם נעים, לא קיבל אשרת כניסה לגרמניה.

[8] ראול רוי (1914 – 1996), עיתונאי, מסאי ופעיל לאומני במחוז קויבק שבקנדה. מייסד חזית השחרור של קויבק הצרפתית (flq). חיבר מסות רבות בענייני לאומיות ואתניות. פרנג'י אינו מציין מה שם ספרו של ראול רוי, שממנו דלה הערכה זו. ראה: fr.wikipedia.org/wiki/raoul_roy_(nationaliste

[9] abdallah frangi, plo and palestine (london,1983), p. 16. . בפרק זה פרנג'י סוקר בקצרה מה קרה עם הישראלים מזווית היסטורית וזוהי מסקנתו.

[10] ibid, p.16. פרק 4 בספרו של זנד, מחוזות של שתיקה – בעקבות הזמן היהודי האבוד, סוקר את תולדות הקהילות היהודיות ברחבי העולם ומאשר את מסקנתו של פרנג'י מ-1983. כמובן שבפרק זה, יש מקום נכבד בתתי פרקים העוסקים במלכות כוזר ובצאצאהם. שלמה זנד, איך ומתי הומצא העם היהודי, ע' 185 – 238.

[11] שורשיה של התרבות היהודית החדשה היא תרבות גלותית הנוטה לייחס לה את היותה שייכת לצאצאי גלות ירושלים כצורך חיוני. אך, ביסודו של דבר תפיסת היהודי בגלות הנודד ממקום למקום היא שהייתה שלטת. זנד, שם, ע' 134 -135.

[12] frangi, plo and palestine, p.16

[13] ibid, pp. 8-17.. מעניין שגם ד"ר מעאן אבו נואר, ששימש כגנרל בלגיון הירדני (1972), שר ההסברה בממשלת ירדן (1973), שגריר ירדן בבריטניה (1973 – 1976) וממלא מקום ראש ממשלת ירדן (ב-1993). פותח את ספרו, בסיפורי התנ"ך על הכיבוש העברי של פלסטין מידי העם הכנעני שחי במקום. טענתו היא כי הארץ מעולם לא הייתה באופן בלבדי רק של העברים וכי גם לכנענים (הפלסטינים) יש זכויות בארץ. ראה: maan abu nowar, the jordanian – israeli war, 1948-1956, a history of the hashemite kingdom of jordan (lebanon, 2002), pp. 1-4.

[14] שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי, ע' 123 -127.

[15] שם, ע' 116 -122. לגבי כיבוש יהושע טוען זנד, כי מיתוס התנחלות אכזרי זה המסופר בספר יהושע בצבעוניות עזה כאחד הג'נוסדים הראשונים לא היה ולא נברא", שם, ע' 119.

[16] שם, ע' 122.

[17] שם, ע' 127.

[18] שם, ע' 117.

[19] אלג'מעיה אלאסלמיה, אלמפואצ'את מן מנט'ור אסלאמי, סרחה פי צ'מיר אלאמה אעד'ארא אלא אללה ואלתאריח' ואלג'יאל אלקאדמה [משא ומתן מנקודת מבט אסלאמית, קריאה למצפון האומה וההסבר על פי דבר האל, של ההיסטוריה ועתיד הדורות הבאים], ללא ציון מקום ושנת הוצאה, ע' 20 - 21. מתוכן החוברת עולה, כי היא חוברה, בין השנים 1991 -1993, שנות ועידת מדריד, ותוקפת את השתתפותה של משלחת פלסטינית בשיחות עם ישראל.

[20] המטרה היא להצדיק את האחיזה באדמה על חשבון עם פלסטין. כך גם טוען שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי, ע' 268. הציונים המציאו את עצמם כעם על חשבון עם אחר, העם הפלסטיני הערבי.

[21] אלג'מעיה אלאסלמיה, אלמפאוצ'את מן מנט'ור אסלאמי, ע' 20 – 21.

[22] נזמי אלג'עבה, טלוויזיה פלסטינית, מ-27 בפברואר 2009.

[23] כמו ד"ר מראון אבו חלף, מנהל המכון הארכיאולוגי באוניברסיטת אלקודס, בראיון לטלוויזיה הפלסטינית, מ-27 בפברואר 2009. ד"ר יונס עמר, נשיא אוניברסיטת אלקודס הפתוחה, בכתבה באלאיאם, מ-7 באפריל 2009. בראיון זה טען כי הוא חשף את זיוף העובדות שבטענות הישראליות על ירושלים. ד"ר חסן צנע-אללה, חוקר ב"מרכז המחקרים המודרניים", באלקדס, המותח ביקורת על גורמים ערביים המשתמשים במונח היהודי כותל הדמעות ביחס לכותל אלבוראק (סוסו הפלאי של הנביא מחמד), בכתבה בעיתון הפלסטיני אלאיאם, מ-28 באפריל 2009.

[24] ראה דבריו של השיח' בעיתון אלחיאת אלג'דידה, מ- 2 במארס, 2009, וכן ב-17 במארס 2009. בכתבה האחרונה טען כי עירית הכיבוש של ירושלים קבעה תוכנית להקמת בית המקדש המדומה בשנת 2020. עיתון זה הוא רב השפעה ויוצא לאור ברשות הפלסטינית ומופץ הן בשטחי רצועת עזה והן בשטחי יהודי ושומרון.

[25] זנד כמובן תומך בדברים אלו על ממלכת דוד ושלמה. סיפורי דוד ושלמה נתפסים בעיניו כספרות מופת תיאולוגית, אך מדומיינת לחלוטין. סיפורי דוד ושלמה נוצרו כנראה במאה ה-6 לפנה"ס בשל צירוף נסיבות היסטורי ייחודי. שלמה זנד, איך ומתי הומצא העם היהודי, ע' 124- 125.

[26] קטע מתוך מכתבו של פרופסור ולטיר גרוס, מנהל המכון לחקר השאלה היהודית. מכתב זה נכתב בתגובה לשאלות על היחס הגרמני כלפי הגזע הערבי השמי, שהופנו לפרופ' גרוס על ידי רשיד עלי אלכילאני, מארגן המרד נגד הבריטים בעיראק ב-1941 ודמות ערבית ידועה נוספת ששיתפה פעולה עם הנאצים. ג'יני לבל, חאג' אמין וברלין (ת"א, 1996), ע' 168 – 169. לבל תרגמה את המכתבים בשלמותם וכן מתארת בהרחבה את התרעומת של המופתי נגד השימוש במונח אנטישמיות על ידי הגרמניים. לחציו של המופתי אכן נשאו פרי והגרמנים שינו את המונח לאנטי יהודים. שם, ע' 170 – 171. חליפת המכתבים תוארה לעיל פרוסמה במלואה בירחון הגרמני weltkampf, חוברת 3, ספטמבר דצמבר 1944, ע' 168.

[27] זנד מבכה בספרו על שנותנים לאנטישמיות, בייחוד לאחר השואה, להגדיר מיהו יהודי. שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי, ע' 271. זנד כבן להורים ניצולי שואה, בודאי מודע לכך.

[28] מחקרים הפלסטינים לפני תקופה זו טענו כי אכן ליהודים יש קשר היסטורי עם פלסטין אך הם עזבו את פלסטין לפני 2000 שנה ולכן איבדו את זכותם על הארץ לטובת האוכלוסייה הילידית שחיה בפלסטין מאז. כבר ב-1946 מתחילה טענה זו להישמע ומופיעה שוב בצורות שונות, כמו בספרו של מעאן אבו נוואר, שהוזכר לעיל, מאז ועד ימינו. ראה: jabir shibli, the palestine reality (new york, 1946), pp. 5-8.

[29] מחמד מסבאח חמדאן, אלאסתעמאר ואלצהיוניה אלעאלמיה [הקולוניאליזם והציונות העולמית] (צידון, דאר אלמכתבה אלעסריה, 1967), ע' 5.

[30] הספר זכה יצא כבר בשני מהדורות, 1967, 1975. והביקורות עליו מהללות אותו בכל פה. ועדיין ניתן להזמינו ולקנותו. ראה: neelwafurat.com/itemsbought.aspx?id=lbb157748-119510&page=10 . כמו כן ישנם ציטוטים רבים במאמרים "מדעיים" רבים המצטטים אותו כהוכחה לטיעוניהם. כך למשל באתר אסלאמי בשם: מנתדיאת אתבע אלמרסלין [פורום החסידים והשליחים], באתר זה פורסם מאמר בגיליון התשיעי של פעמים (אוקטובר – דצמבר, 2005) שכותרתו מעשי הטבח הציוניים המוצדקים באמצעות האמונה היהודית. ספרו של חמדאן מהווה מקור חשוב למאמר זה. ראה: ebnmaryam.com/vb/t27238-2.htm

[31] השיח', חאג', מחמד עלי אלזעבי, מעמאן הוא חוקר ידוע של תולדות המערב ובייחוד תולדות פלסטין. הוא נולד בחוראן שבסוריה, בשנת 1917. לאחר שסיים את לימודיו היסודיים הלך לדמשק שם למד את מדעי הדת מפי שיח' אלעלאמה (ראש החכמים), תופיק אלארמאוי ואחרים. משם עבר ללמוד בעכו במדרסת אלג'זאר שום למד על ההקרבה ולימודי השהדא (מות הקדושים). לאחר לימודיו הפך להיות מטיף מוכר וידוע ואף נעצר בתקופת מלחמת העולם השנייה על ידי הצרפתים. נחשב כמומחה בהיסטוריה ואף סיים דוקטורט באוניברסיטת ליון בצרפת. (בדומה לזנד, שסיים את לימודי הדוקטורט שלו בצרפת) מבין ספריו הידועים אסראיל בנאת בריטניה אלכברה [ישראל בנתה את בריטניה הגדולה] ועוד ספרים המראים על השפעתה של הציונות העולמית על הפוליטיקה בעולם כולו. כמו כן חיבר מספר ספרים בנושאים אסלאמיים. ראה: theislamnet.com/scholars/zoobi.htm

[32] ביקורת נרגשת זו מופיעה כאמור בגב הספר. אך אין ספק כי הספר היה "רב-מכר". סביר להניח שאף מחמוד דרוויש, חברו וידידו של שלמה זנד הכיר את הספר ויתכן ואף דיברו על תוכנו ומסקנותיו. (ראה: שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי, ע' 17 – 19). מחמוד דרויש (1941 – 2008), משורר וסופר, "ביאליק" הפלסטיני, חבר במועצה הלאומית הפלסטינית ואף ניסח את הכרזת העצמאות הפלסטינית בועידת אלג'יר מ-15 בנובמבר 1988. דרוויש התפרסם בזכות שיריו הלאומניים שבהם קרא ליהודים לצאת מארצו, מפלסטין ולקחת גם את מתיהם. שכן הם אינם שייכים לפלסטין.

[33] זהו שמו של הפרק הראשון העוסק בהליך היווצרותם של העברים. מחמד חמדאן, אלאסתעמאר ואלצהיוניה אלעאלמיה , ע' 18 – 42. הספר מעביר אף הוא ביקורת על ההיסטוריונים המגויסים התומכים בגרסה הציונית הישראלית כמו קול, וטזינגר וסוקניק וטוען כי גרסתם אינה נכונה. שם, ע' 42.

[34] שם, ע' 94.

[35] שם, ע' 94 – 112.

[36] שם, ע' 112. כך גם טוען שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי, ע' 268. הציונים המציאו את עצמם כעם על חשבון עם אחר, העם הפלסטיני הערבי.

[37] חמדאן בפרק השישי מספר על ההיסטוריה של היהודים הקדמונים מגלות בבל וכיצד אף השפיעו יהודים אלו על ערביי חצי האי ערב ובתימן עד שהגיע הנביא מחמד ורבים מהם התאסלמו וקיבלו עליהם את מרותו של הנביא מחמד. מחמד חמדאן, אלאסתעמאר ואלצהיוניה אלעאלמיה , ע' 87 – 93. לעומת זאת, חמדאן נוטה ליחס לחלק מספרי "נבואת משה", אמת היסטורית שזנד מתקשה לקבל.

[38] ארי שביט, "האזרח עזמי", הארץ, מ-29 במאי 1998. שביט מגדיר אותו בפתח הכתבה היריב הרהוט, המנומק והיעיל ביותר שיש כיום לאידיאולוגיה הציונית בישראל.

[39] זוהי גם עמדתו של זנד. מתי ואיך הומצא העם היהודי, ע' 268 – 272, 291 -292.

[40] שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי, ע' 296.

[41] ארי שביט, "האזרח עזמי", הארץ, מ-29 במאי 1998.

[42] הרצאתו בת כשעתיים מופיעה בסרטון הלקוח מתוך דבריו בכנס לרגל יום הנכבה ששודר ברשת אלג'ירה. ניתן לצפות בסרטון זה באתר תנועת בל"ד, בעמוד הבית. לא ברור מתי שודר הסרטון. מתוכן הסרטון, ברור שהוא מבטא ומרחיב דברים שהובעו בראיון עם ארי שביט מ-1998. ראה: tajamoa.org

[43] סרי נסיבה, נולד ב-1949 בדמשק. בן לאחת מהמשפחות המיוחסות בחברה הערבית במזרח ירושלים. סיים את הדוקטורט שלו באוניברסיטת הרוואד היוקרתית. לימד באוניברסיטת ביר זית, באוניברסיטה העברית וכיום נשיא אוניברסיטת אלקדס. שימש כאחד מחברי המפקדה הלאומית באינתפאד'ה הראשונה ואף נעצר בגין פעולותיו בתקופה זו.

[44] זנד זוכה להערכה רבה ולביקורות נלהבות באתרים ערבים מובילים המהללים את ספריו, כמו אתר אלערביה ואתר אלקדס. ראה: alarabiya.net/views/2009/11/15/91312.htm, alquds.com/node/219572, התגובות הערביות לכתבה (טוקבקים) הן בדרך כלל, דברים בסגנון תמיד ידענו! הנה, הוא מוכיח שמה שכתוב בספרות הקודש שלנו על הזיוף הקיים בכתבי הקודש היהודיים הוא נכון.

[45] ראה בספרו החדש, סרי נסיבה ואנטוני דוד, היה הייתה ארץ (ת"א, 2008), ע' 28, 312, 385 – 387. בספרו הוא יוצא למשל נגד ערפאת שניסה לטעון שבית המקדש היהודי לא היה כלל בהר הבית, וכן נגד פונדמנטליסטים אסלאמיים המעוותים את ההיסטוריה. לטענתו לפני כ-100 שנה מדריכי תיירות שהודפסו בסוריה הופיע במפורש הקשר היהודי למקדש שלמה (ע' 386).

[46] ב-2009 פרסם נסיבה מאמר בו הכיר בקשר ההיסטורי של העם היהודי בן 3000 השנה לבית המקדש ולירושלים. נחום ירושלמי, "סרי נסיבה אישר קיום זיקה יהודית להר הבית", מ-27 בנובמבר 2009. ראה: terrorism-info.org.il/malam_multimedia/html/final/sp/sib3_10_03/c.htm. בספרו מצטט נסיבה את ראש עירית ירושלים, צ'יא אלח'אלדי, באגרת לידידו צדוק כהן. באגרת זו מכיר ח'אלדי, בקשר היהודי ההיסטורי לאורך כל הדורות לארץ ישראל, ללא שום ספק. אך מבקש מידידו, בשם אלוהים! הניחו לפלסטין בשלום. שם, ע' 23

תגובות

"העם היהודי"? ומה לגבי "העם הפלסטינאי"???!

הרבה יותר פשוט וגם מוצדק יותר לשאול על יד מי וכיצד הומצא העם הפלסטינאי!
אולי צריך לשאול את המעצמות הקולוניאליות של תחילת המאה העשרים
ששירטטו את הסכמי סייקס פיקו...
לו היו שואלים מישהו במאה ה-19 על "העם הפלסטינאי" הוא היה פורץ בצחוק גדול...

העם היהודי

עם ישראל מורכב מ 12 השבטים אך יחד עם זאת הצטרפו לעם ישראל והיתגיירו בני עמים שונים כפי שקיים גם אצל המוסלמים והנוצרים.יהודים יצאו מהארץ כבר בבית ראשון ושני.וכפי שמספר יוסף בן מתתיהו על עולי הרגל שעלו לירושלים מכל הארצות.פלישתים יונים הרומאים נוצרים מוסלמים ישבו בארץ ומטבע הדברים התבוללו .ספנים ישראלים ופניקים הפליגו לארצות הים התיכון וחלקם התיישב וחלקם הוגלה.אס מה רוצים היסטוריונים משועממים שמחפשים כותרות.עם ישראל חי ולא יעזור לאותם שמאלנים ומיתיונים.צריך לשלב ידיים לחזק את השורות.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שאול ברטל