אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הרכב האוכלוסייה בארץ בתקופה הממלוכית


התמונה של רבקה שפק ליסק

פרק 6 – חלק א' פרק שישי- הרכב האוכלוסייה בארץ בתקופה הממלוכית (1260 – 1516 ):ירידה דרסטית בגודל האוכלוסייה וחיסול הרוב הנוצרי/ ד"ר רבקה שפק ליסק

פרק 6 בסדרה: איך ומתי חוסל הרוב היהודי בא"י:פרק ראשון – המדיניות הרומית : חיסול הישות הלאומית- תרבותית והרוב היהודי בארץ ישראל פרק שני- כישלון מאמצי הניצור תחת הכיבוש הנוצרי – ביזאנטי . פרק שלישי – גלי החדירה של הערבים והמוסלמים לארץ תחת הכיבוש הערבי- מוסלמי (640 – 1099 ) פרק רביעי – היהודים תחת הכיבוש הערבי- מוסלמי: שירעוב ללא איסלום פרק חמישי – האוכלוסייה בארץ בתקופה הצלבנית (1099 – 1260 ): הנוצרים- המזרחיים הקבוצה הגדולה ביותר חלק א' מבוא ממלוכיםהממלוכים היו תורכמנים מאסיה המרכזית. המוסלמים שכבשו את אסיה המרכזית לקחו ילדים תורכמנים, הפכום לעבדים, והעבירו אותם אימונים צבאיים על מנת להפכם לחיילים בשירותם. הם עברו איסלום והשתייכו לזרם הסוני באסלאם. כמוסלמים חדשים הם הצטיינו באדיקותם ובקנאותם הדתית. הצבא הממלוכי, על קציניו, פעל בשירות הכליף המוסלמי, עד שמספר קצינים הדיחו, לאחר מותו של הכליף האיובי, את בנו הצעיר והשתלטו על מצרים, ב- 1249/50. ב- 1260, הביס הגנרל הממלוכי ביברס, את המונגולים שחדרו לארץ, לאחר שכבשו את סוריה, בקרב ליד מעיין חרוד, ולאחר מכן כבשו הממלוכים את ארץ ישראל וסוריה. ב- 1263 הוכתר ביברס כשולטן אלמלכ אלט'אהר. הגליל התחתון נכבש ב- 1263 ו ב- 1266 נכבש הגליל העליון. הגליל המערבי נכבש ב- 1271 ומבצר המונפורט נהרס. לאחר הכיבוש הוזמנו מתיישבים מדמשק להתיישב בצפת ונבנו בה בית מרחץ, מסגד ושוק. ערי החוף מלבד עכו נכבשו בין 1265 ל- 1268 ומאחר שלממלוכים לא היה צי והם חששו מניסיונות של הצלבנים להשתלט מחדש על ערי החוף, הם הרסו את כל הערים עד היסוד, אם כי במשך הזמן עזה שוקמה חלקית והפכה לנמל הכניסה לארץ. ערי החוף נותרו הרוסות, מכיוון שפירטים ושודדי ים נהגו לפשוט על אזור החוף. עזה שימשה כנמל הכניסה לארץ, ומספר תושביה היה גדול, עפ"י עדויות, אם כי היא הייתה בעלת אופי כפרי. בידי הצלבנים נותרה רצועת חוף קטנה בין עכו לדור. עכו נכבשה ב- 1291 ובזה תם הכיבוש הצלבני בארץ. העיר נכבשה ע"י הממלוכים, ב- 1291 , אם כי השלטון הצלבני ברוב חלקי הארץ הסתיים עוד ב- 1260 . הממלוכים הרסו את העיר, את ביצוריה ואת הנמל. התושבים הנוצרים שנותרו בחיים נמלטו. חורבן עכו הביא לסופה של הקהילה היהודית . גיאוגרף מוסלמי הזכיר את עכו ב- 1320 . העיר הייתה חרבה במאות ה- 14 וה- 15 עפ"י גירסתו של זאב וילנאי, ערך עכו, ב"אנציקלופדיה אריאל". עפ"י גירסה אחרת הוחל בשיקומה החלקי של העיר מחורבותיה, סביב אמצע המאה ה- 14 ויהודים שבו להתגורר בה. א. השלטון הממלוכי הארץ הייתה חלק מהפרובינקיה א- שאם. הארץ חולקה ל- 2 מבחינה מינהלית: ממלכת עזה- כללה את השפלה עד הרי יהודה והשרון.ממלכת צפת- כללה את הגליל העליון, המערבי, והתחתון, חוף הכרמל, עמק הירדן, צפון השומרון ודרום לבנון עד תיבנין. הרי יהודה, כולל ירושלים, דרום השומרון ועמק בית שאן סופחו לממלכת דמשק.השליטה בארץ נמסרה לקציני הצבא שהיו למושלי הערים, גובי המסים, המפקחים והפקידות העליונה. הממלוכים הקימו שירות דואר באמצעות סוסים. הדרכים שופרו, נבנו גשרים והוקמו תחנות להחלפת סוסים. האחוזות הצלבניות הועברו לידי קציני הצבא, והאכרים נחשבו לצמיתים והיו חייבים לעבד את האדמה שלא נחשבה לרכושם הפרטי ונאסר עליהם לעזוב את הכפר. ( יהושע פרנקל, "החברה הכפרית בארץ ישראל בתקופה הממלוכית", קתדרה 77 , 995 , עמ' 32 )לחלק המזרחי של השרון, אזור קלנסוה, טייבה, טול כרם, בקה אל גרביה ובאקה אל שרקיה עד אום אל פאחם הועברו מתיישבים חדשים, תורכמנים נוודים (יוסף דרורי, "ארץ ישראל כחבל מישני", יואל ריפל,עורך , תולדות ארץ ישראל, כרך ב', 1989 , עמ'424 ). השלטון הממלוכי היה שלטון ריכוזי ויעיל במשך שלטונו של ביברס (1260 – 1279 ). בימיו נהנו התושבים מביטחון אישי בערים ובדרכים ומאכיפת החוק נגד עבריינים, ונגד שודדי הדרכים והבדווים. בימי קלאון ובניו (1279 – 1341 ), הורע מצב הביטחון. ב- 1281 מרדו הבדווים בשכם ובאזור עזה. אזור עכו- עתלית שנותר בידי הצלבנים נכבש ב- 1291, בימי בנו של קלאון אלאשרף ח'ליל. כמו כן, היו פלישות מונגוליות בעשור האחרון של המאה ה- 13, אך הן נהדפו. לאחר מותו של אלנאצר מחמד(1310 – 1341 ), החלו מאבקי ירושה בין צאצאיו, קצינים שאפתנים ואחרים. ב- 1347 פרצה בארץ המגיפה השחורה שהפילה חללים רבים, והביאה לבריחת התושבים מהערים ולהצטמקות השטח המעובד. אוכלוסיית הארץ הצטמקה משמעותית בשל המגיפה. לאחר חלוף המגיפה המשיכו הממלוכים במפעלי הבנייה בהם החלו לפני כן. ב- 1382 השתלט שולטן ממוצא צ'רקסי, ברקוק, על הממלכה הממלוכית. הקצונה הממלוכית נלחמה בו והוא הודח, אך שב ותפש את השלטון ושלט עד 1390 .מהמאה ה- 15 התחיל מצבה של ממלכת הממלוכים להתערער. בתוך הממלכה גברו החיכוכים בין התורכמנים לצ'רקסים, הפלישות של הפירטים והשודדים ערערו את מצב הביטחון והמצב הכלכלי החל להידרדר( יוחנן פרידמן,"ארץ ישראל וירושלים ערב הכיבוש העות'מאני", פרקים בתולדות ירושלים בראשית התקופה העות'מאנית, בעריכת אמנון כהן, עמ'19-22 ).החל מהמחצית השנייה של המאה ה- 15 ההתערערות של הממלכה גברה בשל עליית כוחם של העותמ'אנים, לאחר כיבוש קונסטנטינופול ב- 1453 , והתחלת המאבק על השליטה בארצות האסלאם. על מנת להתמודד עם הסכנה העות'מאנית התחילו הממלוכים לכפות גיוס לצבא על הבדווים ואף על האוכלוסייה האזרחית. השיח'ים של שבטי הבדווים קיבלו שכר עבור המגוייסים, אבל החיילים הבדווים מיהרו לערוק. במקום שירות בצבא העדיפו הבדווים לערוך מסעי שוד וביזה בערים ובכפרים ובעוברי אורח בדרכים. האוכלוסייה האזרחית התנגדה אף היא לגיוס לצבא והעויינות בין השלטון לתושביו גברה. בארץ השתררה אנרכיה, החקלאות נפגעה והמצב הכלכלי הורע. המעורבות של הבדווים בחיי הארץ גברה. בירושלים השבט בנו זיד התנגש עם המושל, היו הוצאות להורג ונקמות של קרובי המוצאים להורג. בחברון פרצו מהומות בין שתי חמולות ושתיהן פנו לעזרת הבדווים, שניצלו את הבקשה למעשי שוד וחורבן. רבי משולם מוולטירה, שביקר בארץ ב- 1481 תיאר את השוד בדרכים וביישובים. גילוי הדרך להודו דרך כף התקווה הטובה על ידי וסקו דה גמה (1497)והשתלטות הפורטוגזים על הסחר עם הודו, פגעו קשה בכלכלה הממלוכית, שלפני כן, נהנתה מרווחים תודות למסלול הסחר למזרח שעבר בתחומה. על רקע זה היו עימותים עם הפורטוגזים בים סוף. הקרב המכריע בין הממלוכים לעות'מאנים על השליטה באזור התקיים באוגוסט 1516 במארג' דאבק צפונית לחלב. הממלוכים נוצחו, והעות'מאנים עלו על דמשק וכבשוה. שאר חלקי סוריה וכל ארץ ישראל עד עזה, נפלו לידי העותמאנים ללא התנגדות. ב- 1517 נכבשה מצרים.ב. מעמדה של האוכלוסייה הלא- מוסלמית הממלוכים היו קנאים לדת האסלאם. הם בנו מסגדים, מדרסות, שיפצו את כיפת הסלע על הר הבית ואסרו על לא- מוסלמים להיכנס למערת המכפלה בחברון. התושבים הלא- מוסלמים היו במעמד "בני חסות" עפ"י תנאי עומר והממלוכים הקפידו על אכיפת התנאים. כמו כן, הלא- מוסלמים שילמו נוסף על המסים הרגילים את מס הכופרים, הוא מס הגולגולת, הג'זיה. תקנות נגד הלא- מוסלמים:(אנציקלופדיה יודאיקה, פרק 6 , ערך: מצרים, 1971)נאסרה העסקת יהודים ונוצרים במערכת המינהלית הממלוכית.הנוצרים נצטוו לכסות את הטורבן שלהם בבד כחול, היהודים- בבד צהוב והשומרונים בבד אדום.חודשה התקנה האוסרת על לא- מוסלמים לרכב על סוסים.נאסר על הלא- מוסלמים לבנות בתים שיעלו בגובהם על בתי המוסלמים.על הכופרים נאסרה הכניסה למערת המכפלה בחברון.הערך: ממלוכים ב- jewish virtual library דן, בין השאר, במצבם של הלא- מוסלמים בממלכה הממלוכית. מסתבר, שלמרות האיסור להעסיק יהודים ונוצרים במערכת המינהלית חלקם עדיין נשאו במשרות רמות מעלה, אבל, השלטון הממלוכי נעשה מדכא יותר ויותר, בהדרגה, והלא- מוסלמים היו ממורמרים על ההידרדרות במצבם. לשינוי לרעה ביחס ללא- מוסלמים, בעיקר נוצרים, היו מספר גורמים:• הרטוריקה המיליטנטית הממלוכית, שעסקה בג'יהאד.• המאבק המתמשך נגד הצלבנים.• ההבנה שהנוצרים המקומיים, למרות היותם דוברי ערבית, אהדו בסתר את אוייבי הממלוכים.• ההידרדרות במצב הכלכלי החל מאמצע המאה ה- 14 ואילך. • התחרות על ג'ובים בין השכבה המשכילה המוסלמית והשכבה המשכילית הלא- מוסלמית..עיקר העויינות היה מופנה כלפי הנוצרים, שהיו קבוצה אתנית- דתית יותר גדולה מזו של היהודים והייתה מיוצגת הרבה יותר במערכת המינהלית. במידה שהייתה פגיעה ביהודים, זו הייתה יותר תוצר לוואי של הצעדים שננקטו נגד הנוצרים. עם כיבוש הגליל התחתון ב- 1263 , ביברס החל ברדיפת הנוצרים. הוא הרס את הכנסיות ואת האתרים הנוצריים, וביניהם את כנסיית "הבשורה" בנצרת ואת הכנסייה ע"ש אליהו בהר תבור. ב- 1266 בעת כיבושה של צפת נרצחו הטמפלרים שחיו בה, ונשותיהם וילדיהם נמכרו לעבדות. בקאקון, שנכבשה ב- 1267 , הפכו הממלוכים את הכנסייה למסגד.בתקופה הממלוכית, התהליך ארוך הטווח של האיסלום של האוכלוסייה הנוצרית הגיע לסיומו. מסתבר, שאם כי עיקר האיסלמיזציה הייתה בקרב הנוצרים, היו גם מיקרים מעטים של התאסלמות בקרב היהודים, במצרים. לקראת סוף המאה ה- 14 הייתה החמרה במדיניות כלפי הלא- מוסלמים, לאחר השתלטותם של הצ'רקסים על הממלכה הממלוכית. הממלוכים נקטו במדינות של איסלום המיעוט הנוצרי- מזרחי.ג. גודל האוכלוסייה – ירידה דרסטית במספר התושבים מפנקסי מפקדי האוכלוסין, רישום השדות, המטעים והקרקעות מהתקופה הממלוכית ניתן היה ללמוד על גודל האוכלוסייה והרכבה, אבל, הם לא השתמרו, והמקורות מהם ניתן ללמוד על הרכב האוכלוסייה תחת הכיבוש הממלוכי הם מתוך מסקנות המחקר על גודל והרכב האוכלוסייה בתקופה הצלבנית ובראשית התקופה העות'מאנית(פרנקל, "החברה הכפרית , עמ' 19). שני שינויים משמעותיים התרחשו בתקופת הכיבוש הממלוכי: * הייתה ירידה דרסטית במספר התושבים – מכ- 470,000 לכ- 120,000 בשלהי התקופה הממלוכית (שלהי המאה ה- 15 וראשית המאה ה-16 ). תחת השלטון העות'מאני, עלה מספר התושבים בשלהי המאה ה- 16 ל- 206,290 בשטח א"י המערבית).** הרכב האוכלוסייה השתנה – הרוב הנוצרי מזרחי חוסל (על כך בסעיף ד' ).עפ"י הערכות החוקרים שהתמחו בתקופה הצלבנית,(ראה, הפרק החמישי ), כאמור, חיו בארץ בתקופה הצלבנית כ- 470,000 תושבים.בהעדר מסמכים מהתקופה הממלוכית על אוכלוסיית הארץ, המיפקד הראשון שערכו העות'מאנים בראשית המאה ה- 16 (1525/6 ), 8 שנים בלבד לאחר הניצחון על הממלוכים וההשתלטות על הפרובינקיה אל- שאם, נותן לנו תמונת מצב בשלהי השלטון הממלוכי. הפרובינציה אל-שאם כללה את א"י המערבית, עבה"י המזרחי ודרום סוריה, אבל, ידון רק המצב בארץ ישראל המערבית. לדעת החוקרים של התקופה העות'מאנית, המיפקד הראשון נותן תמונה, חלקית בלבד,על גודל והרכב האוכלוסייה ערב הכיבוש העות'מאני, אם כי שיטות המחקר של הפקידים השתפרו ממיפקד למיפקד.ברנרד לואיס הביא במאמר "ארץ ישראל ביובל הראשון לשלטון העות'מאני על פי פנקסי הקרקעות העות'מאניים" ארץ ישראל , כרך ד' , עמ' 172 את הנתונים של המיפקד הראשון:אזור (סנג'ק ) הגליל ובירתו צפת:5,463 בתי אב, 360 רווקים ו – 86 חולים, נכים או פטורים ממסיםאזור (סנג'ק ) עזה ובירתו עזה:5,183 בתי אב, 364 רווקים ו- 39 חולים, נכים ופטורים ממס אזור (סנג'ק ) ירושלים ויהודה:2,673 בתי אב, 120 רווקים ו- 8 חולים וכו' אזור(סנג'ק ) השומרון ובירתו שכם אינם נכללים במיפקד.אין מידע על השבטים הבדווים בנגב ובחלקים אחרים של הארץ במאמר של ברנרד לואיס. לואיס חישב את גודל המשפחה הממוצעת עפ"י 6 נפשות. עפ"י חישוב זה היה מספר התושבים החלקי עפ"י המיפקד הראשון, כדלקמן:אזור הגליל: 33,224 תושביםאזור עזה: 31,501 תושבים אזור ירושלים : 16,166 תושבים סה"כ: 80,891 סנג'ק שכםמיפקד האוכלוסין הראשון, 8 שנים לאחר הכיבוש , ב- 1525/6 איננו כולל, כאמור, את אזור השומרון ובירתו שכם, היכן שהיה הריכוז הגדול ביותר של אוכלוסייה ערבית. להשלמת התמונה יצורפו נתוני סנג'ק שכם,שכלל את השומרון ושכם, מהמיפקד של 1533/9 :1,375 בתי אב, 169 רווקים ו- 4 חולים וכו' , סה"כ 8,423 תושביםהאוכלוסייה הכפרית עפ"י המיפקד ב- 1525/6 נפת ירושלים – 11,496נפת עזה – 26,926נפת שכם – 1,778נפת צפת - 27,724 סה"כ בכל הנפות האוכלוסייה מחוץ ל- 4 ערי הנפות הייתה 67,924 תושבים.בסה"כ נספרו כ- 1,000 כפרים. כפר מנה בין 2-3 בתים עד 300 . הכפרים נחלקו במיפקד למיושבים, נטושים ונטושים והרוסים. פרופ' פראוור העריך שזה בערך היה מספר הכפרים בתקופה הצלבנית. אם מספר התושבים ירד בערך ב- 50% בין התקופה הצלבנית לממלוכית, השאלה היא מה היה אחוז הכפרים הנטושים/ הרוסים.מספר תושבי 4 הסנג'קים של א"י המערבית ב- 1525/6 היה, אם כן, כ- 89,314, לא כולל את שבטי הבדווים . האזורים שהיו בעלי אוכלוסין היו ירושלים, שכם, עזה והגליל. שפלת החוף מעזה צפונה ועמקי הרוחב היו מיעוטי אוכלוסין וריקים בהשוואה לאזורים ההרריים (פרנקל, עמ' 20 ). פרנקל מעלה השערה שקיים קשר בין המעבר מגידול תבואה לגידול כותנה ובין הצטמצמות אוכלוסיית הארץ (עמ' 25 ). הירידה בביקוש לדגנים הייתה תוצאה של הצטמקות האוכלוסייה.אמנון כהן וברנרד לואי חקרו בסיפרם population and revenue in the towns of palestine in the 16th century את אוכלוסיית הערים עפ"י מיפקדי האוכלוסייה העות'מאנים. עפ"י המיפקד מ- 1525/6 ערי החוף מלבד עזה היו חרבותבעזה,לאחר הכיבוש העותמאני מידי הממלוכים, (עמ' 127 – 128), היו 4,575 .( ברמלה נימנו 1,604 והיא נכללה בסנג'ק עזה)בירושלים היו 934 בתי אב, 2 רווקים ואימאם אחד. עפ"י הערכה שמשפחה הייתה בעלת 5 נפשות בממוצע חיו בירושלים 4,670 תושבים (עמ' 92- 94 ). בשכם (1533/9 ) היו 6,645 תושביםבצפת היו 5,500 תושבים האוכלוסייה העירונית ב- 4 ערי הנפות הייתה 21,390מספר תושבי 4 הסנג'קים של א"י המערבית ב- 1525/6 היה, אם כן, כ- 89,314, לא כולל את שבטי הבדווים ..התעצמות הבדווים בתקופה הממלוכיתפרופ' משה שרון תאר במאמרו "הבדווים וארץ ישראל תחת שלטון האיסלאם", בקובץ הבדווים, רשימות ומאמרים, בעריכת יעקב עיני ועזרא דורון, 1988 , עמ' 43 – 45 , את התעצמות הבדווים בתקופה הממלוכית:באזור רמלה התיישבו בני שבט הסולאלמהלאזור עזה הגיע מעבה"י השבט בנו עטא. הם התמקמו בכל שפלת החוף באזור העמקים התמקמו חלק מהשבט בנו עטאבאזור ירושלים נדדו בני השבט בנו ג'רםהשבט בנו עטא התמקם בחלקו במדבר שבתחומי הארץ התעצמות הבדווים התאפשרה כתוצאה מחולשת הצבא הממלוכי שסבל אבידות קשות בנפש בשל המגיפה. הצבא התקשה להגן על המבצרים, היישובים והדרכים. לקראת סוף המאה ה- 15, כלומר ערב הכיבוש העות'מאני הבדווים השתלטו כמעט לחלוטין על דרכי המסחר בארץ ושיתקו כמעט לחלוטין את המסחר והעלייה לרגל. פרופ' שרון מביא את עדותו של רבי משולם מוולטירא שהגיע לארץ ב- 1481, ותיאר את הפחד העצום מפני הבדווים בדרכים: הוא סיפר על שיירות סוחרים שהותקפו בין יפו לרמלה ונוסיען נשדדו. הבדווים תקפו את העיר רמלה והעלו אותה באש. גם התייר הנוצרי פליכס פאברי שהגיע לארץ ב- 1483 כתב ש"הבדווים, באותה תקופה היו מפוזרים על פני חלקים גדולים של ארץ הקודש". לא ניתן היה, לדבריו, לנוע בדרכים ללא הגנה צבאית. פרופ' שרון קבע שלא רק סוחרים ועולי רגל נוצרים הותקפו על ידי הבדווים, אלא אף עולי רגל מוסלמים שהיו בדרכם למכה. ב- 1494 שדדו בני השבט בנו לאם ליד העיר כרך בעבה"י שיירת עולי רגל מוסלמים. המקורות הרשמיים העות'מאניים מראשית הכיבוש העות'מאני , לאחר 1516 , דיווחו אף הם על התפקיד המרכזי שמילאו הבדווים בחיי הארץ. הבדווים במדבר יהודהמדבר יהודה משתרע מנחל צאלים בדרום עד כביש ירושלים- יריחו בצפון, ומגב ההר במערב עד בקעת הירדן במזרח. באזור זה נדדו שבטים בדווים מאז התמוטטות השלטון הביזאנטי עם הכיבוש הערבי של הארץ ב- 640 לס'. אמנון כהן וברנרד לואיס הביאו נתונים על האוכלוסייה הבדווית בסיפרם, population and revenue in the towns of palestine in the 16th century , עמ'17. בסנג'ק עזה היו ב- 1525/6 30,000 בדווים ומספרם במשך המאה ה- 16 גדל משמעותית תחת השלטון העות'מאני. מספר הבדווים בסנג'ק עזה עפ"י המיפקד של 1533/9 היה 62,500 .לסיכום, בדיקה של המיפקדים שנערכו במשך המאה ה- 16 ונתונים נוספים מביאה למספר מסקנות:ראשית כל, המיפקד של 1525/6 לא נתן תמונה שלימה של גודל האוכלוסיה. למשל, בגליל נימנו פחות מ- 1,000 תושבים ואילו במיפקד של 1533/9 נרשמו 10,000. זהו גידול ניכר ב- 8 שנים וסביר להניח שהמיפקד של 1533/9 היה יותר יסודי.שנית, מ- 470,000 נותרו עפ"י המיפקד של 1525/6 כ- 120,000 תושבים בשטח ארץ ישראל המערבית ( כ- 90,000 + 30,000). מתוך ה- 470,000 ירדו 100,000 – 120,000 צלבנים שנהרגו, נטבחו או ברחו, וכן כ- 50,000 נוצרים – מזרחיים שנהרגו, נרצחו או ברחו מערי החוף שנכבשו מידי הצלבנים ונהרסו עד היסוד. שלישית, מאחר שבראשית המאה ה- 16 נותרו כ- 120,000 השאלה היא מה קרה לכ-180,000 תושבים?מסקנה: בתקופת הממלוכית הייתה ירידה דרסטית. היו מספר סיבות להתמעטות האוכלוסייה: ראשית כל, מעשי טבח בנוצרים הפרנקים בעת הכיבוש, שהביאו לבריחתם ההמונית מהארץ צימצמו את האוכלוסייה ב- 100,000 – 120,000. שנית, מעשי הטבח והרדיפות נגד הנוצרים המזרחיים הביאו לבריחה מהארץ. הרס ערי החוף , בהם התגוררו בתקופה הצלבנית עפ"י סיפרו של מירון בנבנישטי, the crusaders in the holy land, p. 27 למעלה מ- 60,000 תושבים, רובם, נוצרים- מזרחיים, צימצם את מספר הנוצרים המזרחיים לפחות ב- 50,000. היו מעשי טבח נוספים, אבל, אין נתונים מדוייקים על מעשי הטבח. שלישית, המגיפה השחורה ב- 1347/8 ומגיפות נוספות בראשית המאה ה- 15 הפילו חללים רבים וצמצמו באופן דרסטי את מספר התושבים:חסרים נתונים מדוייקים על ממדי המגיפה השחורה בממלכה הממלוכית. חוקרים שחקרו את הנושא הגיעו למספר הערכות :פרופ' אברהם פולאק העריך במחקרו "the demographic evolution of the middle east:population trends since 1348," בכתב העת palestine and middle east, vol.10,no.5 ,may 1938, p.201 , שאוכלוסיית סוריה, פלשתינה, לבנון ועבה"י ערב המגיפה הייתה בין 900,000 ל- 1,200,000. מתוך נתון זה. אוכלוסיית לבנון הייתה 150,000 .החוקר המוסלמי אל- מקריזי (al – maqrizi ), קבע ש-1/3 מאוכלוסיית מצרים וסוריה(כולל ארץ ישראל המערבית) נכחדה במגיפה השחורה. חסרים , כאמור, נתונים על מספר חללי המגיפה בארץ ישראל המערבית, אבל, עפ"י הנתונים במצרים ובסוריה ניתן להקיש על המצב בארץ: מצריםפרופ' josiah russell קבע במחקרו " the population of medieval egypt, "journal of the american center in egypt, vol. 5, 1966, pp. 69 – 82 שמתוך כ- 4.200,000 תושבים במצרים נותרו לאחר המגיפה כ- 3.150,000 .פרופ' פולאק הגיע למסקנה שאוכלוסיית מצרים הצטמקה מכ- 3,000,000 לכ- 2.000,000 (עמ' 201 ).המגיפה השחורה בקהיר נמשכה מסןף ספטמבר 1348 עד ראשית ינואר 1349, כלומר כ- 5 חודשים. לפני המגיפה היו בקהיר, עפ"י הערכתו של dols (עמ' 215 ) בין 500,000 – 600,000 תושבים. בקהיר ופרבריה הגיע מספר חללי המגיפה השחורה עפ"י הערכתו של dols, the black death in the middle east michael.w.(עמ' 212 ) ללמעלה מ- 100,000. באמצע המאה ה- 16 חיו בה 430,000 . סוריה פרופ' אברהם פולאק העריך, כאמור, במחקרו "the demographic evolution of the middle east:population trends since 1348," בכתב העת palestine and middle east, vol.10,no.5 ,may 1938, p.201 , שאוכלוסיית סוריה, פלשתינה, לבנון ועבה"י ערב המגיפה הייתה בין 900,000 ל- 1,200,000. אוכלוסיית לבנון הייתה 150,000המגיפה בדמשק החלה ביוני 1348 ונמשכה עד סוף מרץ 1349. אוכלוסיית העיר ירדה מ- 80,000 ל- 60,000 ועפ"י גירסה אחרת אף ל- 50,000 .עפ"י עדויות בנות הזמן הגיע מספר החללים בסוריה ל- 400,000 והאוכלוסייה הצטמקה ל- 800,000. א"י המערביתmichael w.dols , במחקרו the black death in the middle east אינו מביא נתונים לגבי פלשתינה, אבל (עמ' 159 – 169 )הוא מתאר את המצב במונחים כללים. בכפרים היה שיעור התמותה גבוה. מג'נין, למשל, נותרה בחיים אשה אחת. הדפוס של ירידת האוכלוסייה הכפרית נמשך לאורך המחצית השניה של המאה ה- 14 וראשית המאה ה- 15, ותמותת האוכלוסייה הכפרית ובעלי החיים פגעה קשה בחקלאות והביאה לצימצום היבולים, מצד אחד, ולעליית מחירי המזון, מצד שני. תושבי הערים היו פגיעים אף יותר מהאוכלוסייה הכפרית בשל צפיפות האוכלוסין שהייתה גבוהה יותר מאשר באזורים הכפריים. מצד אחד, מדווח dols על בריחת תושבים מהערים לאזורים הכפריים, ומצד שני, על בריחת כפריים לערים מכיוון ששם היו רופאים ורזרבות מזון. הוא מביא נתונים רק על עזה וצפת:בעזה הובאו ראיות על נטישת תושבים ועל תופעת השודדים שפשטו על הבתים הנטושים ושדדו את תכולתם. (עמ' 173 ). מושל נפת עזה דיווח על 22,000 חללים בעזה במגיפה שנמשכה מ- 2 באפריל עד 4 במאי 1348 .בצפת , היה מספר החללים עפ"י דיווחו של המושל, 10,000 . מושל ירושלים הממלוכי ברח מהעיר עם משפחתו אבל, הם כולם נספו במגיפה (עמ' 174). אומנם חסרים נתונים מדוייקים על מספר החללים שהפילו המגיפות, החל מהמגיפה השחורה ואילך במאה ה- 14 וראשית או אף אמצע המאה ה- 15 , אבל, ניתן לומר בוודאות שהייתה ירידה דרסטית במספר התושבים. לאור מסקנה זו, אולי נתוני המיפקד העות'מאני הראשון, 8 שנים לאחר חיסול הממלכה הממלוכית, אינם כה מופרכים, למרות שהחוקרים בדעה שנתוני המיפקד לא הביאו תמונה מלאה ומדוייקת של המצב. ניתן להעריך שזה היה המצב:מתוך 470,00 תושבים נהרגו, נרצחו או ברחו 100,000 – 120,000 צלבנים, וכ- 50,000 מהאוכלוסייה הנוצרית מזרחית של ערי החוף, לא כולל הרוגים מערים אחרות, כך שעוד לפני המגיפה ירד מספר התושבים ל- 300,000. אם במיפקד העות'מאני ב- 1525/6 נספרו כ- 100,000 ניתן להעריך שכ- 200,000 ניספו במגיפות של במחצית השנייה של המאה ה- 14 וראשית המאה ה- 15. dols הגיע למסקנה ממספר מחקרים שעסקו באספקט הרפואי של המחלה, שהמגיפה השחורה, והמגיפות הנוספות שפקדו את האזור במחזוריות של מספר שנים, פגעו קשה במערכת החיסונית של האוכלוסייה. שיעורי התמותה הגבוהים ביותר היו אצל מבוגרים בין הגילים 30 ל- 40 , שהם גילי הפוריות החשובים ביותר, והדבר פגע בילודה. כמו כן, הייתה תמותה גבוהה של תינוקות בין הגילים שנה ל- 6 שנים, מה שתרם אף הוא לירידה בריבוי הטבעי. המגיפה גרמה להצטמקות דרסטית של האוכלוסייה ובעקבותיה לנסיגה כלכלית וחברתית.המחסור במזון עקב הצטמצמות שטחי החקלאות גרם לרעב ולתזונה לקוייה ותופעות אלו החמירו עוד יותר את הדה- פופולציה של המזרח התיכון. רביעית, הידרדרות המצב הביטחוני והכלכלי בשלהי השלטון הממלוכי.המלחמות ואי- היציבות הפוליטית ותאוות הבצע של השליטים שעשקו את האוכלוסייה הביאו לעזיבה. המגיפה, הניהול הכושל ואי היציבות הפוליטית פגעו באופן חמור בכל ענפי הכלכלה וגילוי הדרך להודו, דרך כף התקווה הטובה, ע"י וסקו דה- גמה ב- 1497 – 1499, פגע במעבר הסחר מהמזרח הרחוק דרך מצרים. יחסי המסחר עם אירופה הצטמצמו, והיקף הסחר הבינלאומי ירד. כמו כן היה מחסור במזון ובסחורות והייתה עליית מחירים שהייתה מלווה בפיחות ערך המטבע. המונופול שלקחו הממלוכים על תחומי סחר שונים החמירו את המצב. במצב הכלכלי הביא לעזיבה, אם כי חסרים נתונים.בחלק ב'הרכב האוכלוסייה בתקופה הממלוכית: חיסול הרוב הנוצרי- מזרחי

תגובות

6548

45887

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רבקה שפק ליסק