יאסר ערפאת: השהיד בן האלמוות - אבו עמאר

الشهيد الخالد ياسرعرفات "ابو عمار" سيرة ذاتية مسيرة شعب (حركة التحرير انوطني الفلسطيني –فتح)

השהיד בן האלמוות יאסר ערפאת "אבו עמאר" תולדות חייו (ביוגרפיה) דרך העם תנועת השחרור הלאומית הפלסטינית-פת"ח [1]

www.fateh.org

ד"ר שאול ברטל

רקע :

תרגום קצר זה של תולדות חיי יאסר ערפאת כפי שמופיעים באתר הרשמי של תנועת הפת"ח.[2] ערפאת מוגדר כשהיד אם כי מותו יתכן ונגרם בשל סיבות טבעיות הקשורות לגילו ולאורח חייו. הביוגרפיה של ערפאת מרשימה ביותר וניכר בה כי עברה "שיפוץ" מסוים כדי שתכלול עובדות שונות אשר אינן בהכרח נכונות. הדוגמה הבולטת היא מקום לידתו של ערפאת. דני רובינשטיין בספרו כבר טרח לציין כי מקום לידתו של ערפאת היה כנראה בקהיר וכי ישנה תעודת לידה הנושאת את שמו מבית החולים בקהיר.[3] הסיבות למקום לידה דווקא בירושלים, הצגת ערפאת כפליט, וכלוחם אמיץ אשר בהיותו בן 18-17 כבר נלחם בעוז לצדו של עבד אלקאדר במלחמת 1948 (דמות נערצת בפני עצמה בנרטיב הפלסטיני), אומרת דרשני. ישנם עוד דוגמאות רבות לחוסר דיוק, אך חשוב לציין כי הביוגרפיה של ערפאת מייצגת סמל של האישיות הפלסטינית לכן אלוליד (האב) או אלח'תיאר (הזקן) כינויו של ערפאת בקרב בני עמו חייבים לשקף את ההיסטוריה הפלסטינית של האיש כפי שהיא צריכה להיות. הרי זוהי משמעותו העמוקה של נרטיב היסטורי. הצגה חד צדדית של ההיסטוריה על ידי צד מסוים המשקפת את עמדתו הבלבדית של אותו צד. השתדלתי בחלק מהמקרים להוסיף הערות הסבר בגוף התרגום כדי להאיר היבטים מסוימים המודגשים בביוגרפיה הרשמית של ערפאת. הביוגרפיה הזאת המוצגת באתר הפת"ח למרות חוסר הדיוק בה מוצגת כאמת לאמיתה בעיני הקורא הערבי הנכנס לקרוא סקירה היסטורית על מנהיגו. מכאן החשיבות של כל העוסק בתחום זה להבין את הנרטיב של הצד הפלסטיני ואת דרך הצגת ההיסטוריה על ידי בני שיח פלסטיניים בנסיבות אלו ואחרות.[4]

התרגום:

יאסר ערפאת נולד ב-4 באוגוסט, 1929 ונפטר ב-11 בנובמבר, 2004. נולד בשם מוחמד עבד אלרחמן עבד אלראוף אלערפאת אלחסיני וכינויו אבו עמאר, ראיס/יו"ר הרשות הפלסטינית שנבחר לתפקידו משנת 1996. עמד בראש הארגון לשחרור פלסטין משנת 1969. מנהיג תנועת הפת"ח התנועה הגדולה ביותר בארגון. ב-1994 זכה יחד עם יצחק רבין בפרס נובל לשלום.

ביוגרפיה:

נולדاسمه محمد عبد الرحمن، وهو اسم مركب واسم أبيه هو عبد الرؤوف واسم جده عرفات واسم عائلته القدوة من عشيرة الحسيني وهو واحد من سبعة إخوة ولدوا لتاجر فلسطيني ولد في مدينة القدس في 4 أغسطس/ آب 1929. בשם מוחמד עבד אלרחמן, שמו המרובע מורכב משמו ומשם אביו. שם אביו עבד אל ראוף ושם סבו ערפאת ושם משפחתו אלקדוא מחמולת אלחסיני. נולד בירושלים ב-4 באוגוסט/אב 1929 למשפחה בת שבעה ילדים לסוחר פלסטיני. (ערפאת נולד כביכול בירושלים, "בירת פלסטין", למרות ההוכחות הקיימות לכך שנולד במצרים. כך הדברים מתפרסמים באתר הרשמי של פת"ח מהסיבה שציינתי לעיל, ש.ב.)

لم تكن حياة الراحل الرمز ياسر عرفات إلا تاريخا متواصلا من النضال والمعارك التي خاضها وأسس من مجموعها تاريخا جديدا وحديثا لفلسطين ، بحيث غدت القضية الفلسطينية رمزاً عالمياً للعدالة والنضال، وجعل من كوفيته رمزا يرتديه كافة أحرار العالم ومناصري قضايا السلم والعدالة العالميين.שלבי חייו הראשונים של יאסר ערפאת לא רמזו על העתיד לבוא. על היותו סמל לצמיחתה של היסטוריה פלסטינית חדשה רצופה מאבק ומלחמה. במאבקו ובמלחמתו הפכה הבעיה הפלסטינית להיות סמל אוניברסאלי של מאבק וצדק. הוא הפך את הכאפיה שלו לסמל. וכל הליברלים (שוחרי חופש) בעולם חיקו את דרכו בפתרון בעיות דומות של שלום וצדק עולמי.

היסטורית המאבק שלו כסמל ושהיד לא התחילה מהכדור הראשון שהתפוצץ [במערכה]. ב-1948 לאחר שקיבל הכשרה צבאית נדרשת בצבא אלג'יהאד אלמקדאס[5] בראשות המנהיג השהיד עבד אלקאדר אלחסיני. שם שימש כלוחם עז נפש בקרבות שהיו. במהלך המלחמה לאחר איחוד כוחות עם המהפכה סייע בתחום הלוגיסטי והיה אחראי בין היתר על הברחת חומרי לחימה בחשאי ממצרים דרך רפיח למורדים הנלחמים בפלסטין. ( יתכן והכוונה לקשר בין האחים המוסלמים במצרים ליאסר ערפאת קשר שהתחיל כבר אז. ערפאת עצמו נמשך לפעילות האחים המוסלמים במצרים ואף נעצר בשל כך, לתקופה קצרה על ידי השלטון המצרי. ש.ב.)

גם בין כתלי הלימוד, הסטודנט יאסר ערפאת אשר היה רשום במכללה להנדסה באוניברסיטת המלך פואד הידועה גם בשם אוניברסיטת קהיר. ב-1951, עזב את בית הספר לכיוון תעלת סואץ הכבושה, כדי להילחם בצבא הבריטי עם אחיו הפדאאיין המצריים. הוא עשה זאת מתוך אמונה והקרבה עצמית כדי להבהיר שאדמה ערבית אחת היא ואינה ניתנת למכירה. וכן מתוך הבנה כי הרס ותבוסת הקולוניאליזם במקום גיאוגרפי אחד תוביל לתבוסת הקולוניאליזם העולמי וכי דפוס הפעולה המהפכני הוא אשר יוכל לשנות את המציאות הגיאוגרפית ולמנוע חלוקה של אדמה ערבית. ( הציונות היא חלק מהקולוניאליזם העולמי שהוקם בתמיכה הבריטית. כביכול קיים קשר בין תבוסת הבריטים בתעלה לבין תבוסה ציונית בפלסטין גם אם הדברים אינם נאמרים במפורש. ש.ב.)

ב-1953 השתתף ערפאת פעם שנייה במלחמת הפדאאיין (חרב אלפדאאיין) בתעלת הסואץ. מלחמה זו שינתה את דפוס פעילותו של הקולוניאליזם הבריטי ונוכחותו "ממזרח לסואץ". פעולות אלו הובילו בסופו של דבר לפינוי הבריטי מהאדמה המצרית.

ב-1953 שלח ערפאת נאום ללואא (אלוף) מוחמד נג'יב הנשיא המצרי הראשון של מהפיכת יולי/ תמוז 1952. ערפאת פנה אליו שיישא בנאומו (וזה לא נאמר על ידי נג'יב בנאומו) וידגיש רק שלושה מילים "לא נשכח את פלסטין". ערפאת חקק את שלושת המילים הללו בדמו. והוא מחברי האגודה שנלחמו במהפכת יולי/תמוז 1952. כמו כן ציין ערפאת כי הוא חלק מאותם גברים[6] (راجال) אשר השתתפו במלחמת הפדאאיין בתעלת סואץ. ( ערפאת מדגיש למעשה את היותו שותף למהפכה המצרית מגן על קיומה ומקריב את חייו למען מצרים ולכן הוא מרשה לעצמו לפנות לנשיא מצרים גם בעניין הפלסטיני).

הנשיא לעתיד הבין תוך שימוש בחוש לאומי עמוק כי השתתפותו למען פלסטין הכרחית. אחרי שייסד את המועדון הפלסטיני בקהיר. ודיבר בשם הלאומיות מטעם עמותת הסטודנטים הפלסטיניים. הוא עשה זאת יחד עם חברו לדרך המנוח פתחי בלעאוי. הקמת עמותת הסטודנטים הפלסטיניים הייתה אירוע מכונן וראשוני, שחשיבותו הגדולה בכך שמדובר בפעם הראשונה שהוקם ועד פלסטיני נבחר המייצג את העם הפלסטיני מאז הנכבה בשנת 1948. הוא נשא את דגל פלסטין בעולם כולו בגאון. הוא נלחם נגד תוכניות ההתיישבות והצליח להפיל את טיוטת תוכנת ג'ונסטון אשר מטרתה הייתה להסיט את מי נהר הירדן. (ערפאת מתואר כדמות כל יכול. הוא התנגד לתוכניות ישוב הפליטים והוא הצליח להפיל את תוכנית ג'ונסטון, הוא ורק הוא. אלו הן אמירות יומרניות אולם שוב כך הדברים מוצגים באתר הרשמי של פת"ח ומונחלים לקורא הערבי. ש.ב.)

עמותת הסטודנטים הפלסטיניים מילאה תפקיד מרכזי בהתנגדות הפוליטית לבריתות של הקולוניאליזם "ברית בגדאד" ו"עיקרון (ההגנה) המרחבי" אשר הכריז עליה הנשיא האמריקאי, דיויט איזנהאור. האגודה הוקמה על קרקע מוצקה ועל בסיס חזק של תומכים. איחוד הסטודנטים הפלסטיניים התאפיין בהיותו יסוד לאומי ומנוף מרכזי בהעלאת הלאומיות הפלסטינית למקום ראשי ומרכזי. ( ערפאת חייב להיות נוכח ומתנגד ובמקום ראשי בכל אירוע מכונן בלאומיות הערבית המודרנית כמו ההתנגדות לברית בגדאד. נוכחותו של ערפאת במקרה זה, היא כמו לגבי מקום לידתו- שאלה של תדמית. קשה להאמין כי התאחדות הסטודנטים שבראשה עמד השפיע השפעה כה מכרעת במזרח התיכון, כבר באותה תקופה. ש.ב.).

משם הצטרף יאסר ערפאת המנוח, לאוניברסיטת קהיר שם סיים לימודיו כמהנדס אזרחי. כסטודנט הצטרף לתנועת האחים המוסלמים וכן להתאחדות הסטודנטים הפלסטיניים אשר גם עמד בראשה משנת 1952 ועד שנת 1956. בקהיר יצר קשרים אמיצים עם חאג' אמין אלחסיני אשר ידוע ומוכר כמופתי ירושלים .(הקשרים הפוליטיים של ערפאת מחויבות לערכים אסלאמיים מצד אחד המשולבים בלאומיות פלסטינית מבית מדרשו של המופתי. מסבירים את תפיסת עולמו הפוליטית של ערפאת. ש.ב.).

ב-1956 שירת בצבא המצרי ונלחם במלחמת סואץ. לאחר שסיים את לימודיו במכללה להנדסה הצטרף יאסר ערפאת לאקדמיה הצבאית המצרית והוכשר להיות קצין בחיל ההנדסה. לאחר מכן חזר שוב לתעלת סואץ כדי להשתתף בלחימה נגד התוקפנות המשולשת (אנגליה, צרפת וישראל) ב-1956. בפורט סעיד נלחם יחד עם חברו נשיא התאחדות הסטודנטים המצריים, ג'ואד חסני אשר נהרג (אסתשהד) במערכה הזאת. ובמלחמה הזאת הבין המנהיג את הקוד של הכוח הצבאי, אשר יוצג על ידי התוקפנות המשולשת ולא הצליח להביס את רצון העם המצרי ולפקפק במנהיגותו של עבד אלנאצר. לא משנה כמה גדול הכוח הצבאי הניצב מולך, אף כוח צבאי אינו יכול להביס את כוח הרצון של עם לוחם. ( לערפאת אם כן יש רקורד צבאי מרשים המתחיל כבר במלחמת 1948 וכולל גם השתתפות פעילה כ"קצין הנדסה קרבית", בצבא המצרי במהלך מבצע קדש. זאת בניגוד לרושם מסוים שמופיע במספר מחקרים מערביים וישראליים לפיהם ראשי פת"ח היו נעדרי הכשרה צבאית.[7]כמו כן יש לערפאת תובנה מעניינת ורלוונטית לחשיבות של רצון העם הפלסטיני המתמודד מול כוח צבאי החזק ממנו בהרבה. ההשלכה היא השלכה ישירה ולכן גם התוצאה תהיה לבסוף זהה, קרי: נסיגה של הכוח התוקף. ש.ב.).

ב-1957 יסד ערפאת את התאחדות בוגרי האוניברסיטה הפלסטיניים (אתאחד אלח'ריג'ין אלג'מעיין אלפלסטיניין). הוא התחיל לעבוד כמהנדס בכווית והקים חברת בנייה. שם הייתה נקודת המפנה החשובה ביותר בחייו. מפנה מרכזי בהיסטוריה החדשה והמודרנית של הפלסטינים והאומה הערבית. בתחנה זו בחייו של המנהיג והסמל, נפגש והכיר את ח'ליל אלוזיר, "אבו גיהאד". שם התבשל הרעיון ליצור ולהקים ולפעול לייסוד תנועת השחרור הלאומי הפלסטיני –פתח-בסתיו 1957. מרגע זה החלו לברוא ולארגן בצורה מסדרת את הארגון. וגרעין הארגון הורכב מחברי הועדה המרכזית של מייסדי פת"ח. (מתי הוקם פת"ח? מדוע פרנג'י אחד מראשי הארגון מציין את הקמת פת"ח 1955?[8]מדוע יש המציינים את הקמת פת"ח ב-1959? נראה כי ישנו צורך של תנועת הפת"ח להבליט את המשכיות המאבק. שנה אחרי מלחמת סואץ ב-1956, כבר הוקם הפת"ח בראשות ערפאת. אין בנמצא אפילו שנה אחת בה ערפאת לא פעל למען העניין הפלסטיני מאז שעמד על דעתו. ש.ב.)

בשנת 1958 בעת שעבד כמהנדס במדינת כווית, החל להניח את היסודות לבניין תנועת השחרור הלאומית הפלסטינית, פתח. הוא הקים את החוליה הראשונה אשר אימצה את המאבק המזוין כדרך לשחרור פלסטין. בעקבות כך החל הנשיא יאסר ערפאת, לנסות ולאסוף רובים מעודפי מלחמת העולם השנייה. בלילה הראשון של ינואר 1965, הוציאה לפועל תנועת השחרור הלאומית הפלסטינית, פת"ח, את הפעולה הראשונה שלה נגד הכיבוש הישראלי שמטרתה תחנת מים. יאסר ערפאת עצמו העביר את נוסח גילוי הדעת הראשון על הפעולה לעיתון הלבנוני "אלנאהר". (הפעולה הייתה מכוונת נגד מתקני המוביל הארצי באזור מנהרת עילבון אך הפעולה נכשלה והמטען החובבני נוטרל מבעוד מועד. ש.ב.)

בעקבות המלחמה ב-1967 העביר ערפאת את הפעילות המחתרתית לגדה המערבית הכבושה שם החל לארגן את חוליות ההתנגדות במשך תקופה שנמשכה ארבעה חודשים. ב-3 בשבאט /פברואר 1969 נבחר ערפאת לעמוד בראש ארגון השחרור הפלסטיני, אש"ף. היה זה במהלך כינוס המועצה הלאומית הפלסטינית בקהיר. המנהיג המשיך בעשייה ובארגון והקמת צוותים. כך הוא הכין לשיגור את תגובת דור הנכבה. התגובה הזאת אשר מבשרת את התחייה המחודשת של העם, ועיצוב זהות המאבק הפלסטיני.

شارك للمرة الثانية متطوعاً في "حرب الفدائيين" عام 1953 في قناة السويس ، هذه الحرب التي غيرت من دور الاستعمار البريطاني ووجوده "شرق السويس"، وفرضت أخيراً ، الجلاء البريطاني عن الأراضي المصرية.أرسل في عام 1953 ، خطاباً للواء محمد نجيب أول رئيس لمصر عقب قيام ثورة 23 يوليو/ تموز 1952.عمل الرئيس الراحل بحسه الوطني العميق على تثمير مشاركاته هذه لصالح فلسطين ، فبعد أن عمل على تأسيس " النادي الفلسطيني - القاهرة "، ينطلق لإقامة "رابطة الطلبة الفلسطينيين"مع رفيق دربه المرحوم فتحي البلعاوي، لتشكل النواة والبؤرة الأولى "للطلبة الفلسطينيين " على مستوى العالم، هذه "الرابطة التي كانت أول هيئة فلسطينية منتخبة على مستوى الشعب الفلسطيني منذ النكبة عام 1948 ، وحملت علم فلسطين إلى الدنيا بأسرها وقاتلت مشاريع التوطين ونجحت في إسقاط مشروع جونستون لتحويل مياه نهر الأردن .التحق الراحل ياسر عرفات بجامعة القاهرة وتخرج منها مهندساً مدنياً.
وفي القاهرة طور علاقة وثيقة مع الحاج أمين الحسيني، الذي كان معروفاً بمفتي القدس وفي 1956 خدم في الجيش المصري أثناء حرب السويس.והבינו "אבו עמאר" ואחיו ( הכוונה לשאר ראשי הפת"ח, ש.ב.) כי תוכניות השלבים הבאים יכולות להימשך שנים, וכי לבסוף תהיה פריצת דרך ויהיה פיצוץ. כפי שהיה פיצוץ באזור כולו/ במנהרת עילבון/ בראשון לחודש ינואר /קאנון אלת'אני 1965.[9] בכרוז הראשון (שפורסם על ידי הפת"ח), "המפקדה הכללית של כוחות אלעסיפה" (הסופה). בה דובר על סיסמת המאבק "עד שיעלים את הירח" (מציין את היותו של המאבק הפלסטיני אינסופי עד להשגת המטרה. ש.ב.). פת"ח הכריזה על פתיחת המהפכה של התנועה וכי כוחות אלעסיפה ("הסופה"), דפקו את המסמר הראשון בארון המתים של הנוכחות הישראלית. ובישרו עיתוני העולם על חדשות המהפכה של בני המחנות (הכוונה למחנות הפליטים), מהפכת הפליטים, מהפכה אשר נושאת את דגלי השחרור והשיבה שתשים סוף לעקירה ולפיזור העם הפלסטיני, ותוביל את דרך הפעולה בשדה [הקרב, בשטח]. ( אלו הן מטרות המהפכה הפלסטינית, זכות השיבה והקמת המדינה המהפכנית הפלסטינית. המטרה זו משקפת את התפיסה באש"ף משנת 1968, עת אומצה דרך המאבק המזוין עד ימינו, ש.ב.)[10]

בעקבות מלחמת 1967, שסיפקה תנאים נוחים ליאסר ערפאת לפיתוח המהפכה וההתנגדות לכיבוש, התבסס הפת"ח בירדן, שבה נמצאים פליטים פלסטיניים רבים. [ התנאים הנוחים אשר אינם נאמרים במפורש הם כיבוש הגדה המערבית בה ישנה אוכלוסייה פלסטינית גדולה על ידי ישראל במהלך מלחמת ששת הימים, אוכלוסייה שיכולה הייתה לסייע למחבלים אך לא עשתה זאת בקנה מידה נרחב, ש.ב.] הנשיא יאסר ערפאת, "אבו עמאר", החל לעבוד על הכשרתם של קבוצות רבות של צעירים פלסטיניים לביצוע פעולות ההתנגדות נגד הכיבוש הישראלי והם חדרו מעבר לגבול ונהר הירדן עד אשר הכו קבוצות ההתנגדות מכות כואבות את האויב הישראלי. פעולות אלו גרמו לממשלת ישראל לדחוף מתקפה גדולה נגד הכפר הירדני כראמה ( באופן סמלי כראמה מייצג כבוד בשפה הערבית, ש.ב.). מטרת המבצע הישראלי הייתה חיסול והשמדה של בסיסי ההתנגדות הפלסטינית. וזה היה [הקרב] במארס 1968, כאשר ההתנגדות הפלסטינית בהנהגתו של אבו עמאר הראתה בגבורה את כישוריה בצורה מכובדת במלחמת כארמה, כאשר התעמתו עם טנקים ומטוסים וכוחות ישראליים. הם הצליחו לעשות זאת בקלות. הם גרמו לכוחות הישראליים הפסדים כבדים בחיי אדם ובציוד.המערכה הזאת אשר ישראל לא הצליחה להשיג בה את מטרתה עד אשר נאלצה לסגת מפני מכות ההתנגדות, המערכה הזאת השפיעה רבות על הרחוב הפלסטיני, ובמיוחד על הרחוב הערבי. כיון שהמערכה הזאת הייתה בעקבות התבוסה ב-1967. תוצאות המערכה הזאת היא הרמת המורל בקרב הלוחמים הערבים והיא הוכיחה כי הלוחמים הפלסטיניים יכולים להילחם בלהט נגד הפולשים והכובשים. קרב זה עורר את תקוות הפלסטינים לשחרור ולשיבה ושכנע אותם לאמץ את המאבק המזוין כדי לבצע זאת. (תוצאות קרב כראמה היו קריטיות להתחזקותו של פת"ח ומנהיגו ברחוב הערבי והפלסטיני ואכן היו אחד הגורמים לבחירתו של ערפאת ליו"ר ארגון אש"ף, שנה לאחר מכן.[11] ש.ב.)

אחרי אירועי ספטמבר השחור(אילול אלאסוואד) ב-1970 החליטה ההתנגדות על המעבר ללבנון. ההחלטה נתקבלה לאחר התערבות של מספר מדינות ערביות לתווך ולסיים את העימות בין הצדדים הירדני והפלסטיני. אבו עמאר יצא בחשאי מירדן לקהיר כדי להשתתף בועידת פסגה ערבית אשר התכנסה בעקבות אירועי איילול 1970.[12] التحق ياسر عرفات بعد تخرجه من "كلية الهندسة"،"بالكلية الحربية المصرية " وأصبح ضابطاً في "سلاح الهندسة"، وعاد من جديد لمنطقة قناة السويس ليشارك مقاتلا في رد العدوان الثلاثي (الإنجليزي – الفرنسي – الإسرائيلي ) عام1956)، في بور سعيد مع رفيقه رئيس اتحاد الطلبة المصريين/ جواد حسني، الذي أستشهد في تلك المعركة.في العام 1958 وأثناء عمله مهندساً في دولة الكويت، بدأ بوضع اللبنات الأولى ل حركة التحرير الوطني الفلسطيني فتح، حيث شكل الخلية الأولى التي تبنت الكفاح المسلح طريقا لتحرير فلسطين وبدأ الرئيس ياسر عرفات بمحاولة جمع عدد من البنادق من مخلفات الحرب العالمية الثانية، وفي ليلة الأول من يناير عام 1965 نفذت حركة التحرير الوطني الفلسطيني فتح أولى عملياتها ضد الاحتلال الإسرائيلي بنسف محطة مائية، حيث قام ياسر عرفات بتسليم نص البيان الأول إلى صحيفة النهار اللبنانية بنفسه، وفي أعقاب حرب عام 1967 انتقل عرفات للعمل السري في الضفة الغربية المحتلة حيث قام بتنظيم مجموعة من خلايا المقاومة، واستمر ذلك مدة أربعة أشهر.בלבנון, חזר אבו עמאר לארגן את כוחות ההתנגדות ולהניעם קדימה תוך הסתמכות על מחנות הפליטים הפלסטינים בלבנון. (אין התייחסות לגורמים שהובילו את המלך חסין לנקוט במהלך זה שבו נלחם הלגיון הירדני בארגוני ההתנגדות הפלסטינית. אין שום התייחסות לכך שיתכן ונעשו טעויות של ערפאת באותה תקופה שהובילו למשבר. אין התייחסות לקלות שבה הצליח הלגיון הירדני לטפל בערפאת ובארגוני הטרור הפלסטינים ויש נטייה להתעלם מאירועים אשר אינם מחמיאים לערפאת ולארגונו. ש.ב.)

בועידת הפסגה הערבית אשר נערכה ברבאט ב-29/10/1974 הוחלט כי ארגון השחרור הפלסטיני הוא המייצג היחיד של העם הפלסטיני. ב-13/11/1974 נשא אבו עמאר בפעם הראשונה נאום מיוחד בפני העצרת הכללית של האומות המאוחדות. שם אמר את הביטוי המפורסם: "לא תפילו את ענף הזית מידי". בעקבות נאום זה העניק האו"ם מעמד של שגריר (משקיף) לארגון השחרור הפלסטיני.

אחרי שהתחזקה [ההתנגדות הפלסטינית] וביצעה פעולות התנגדות וגרמה לכובש הישראלי לשלם מכה כואבת. פלש הצבא הישראלי בראשות שר הביטחון הישראלי אריאל שרון, באותו זמן ללבנון, עד שהגיע לפרברי בירות. הצבא הישראלי כיתר את מערב בירות וזהו האזור אשר בו היו נמצאים משרדי ארגון שחרור פלסטין. רבים מכוחות וממפקדות ההתנגדות ובראשם אבו עמאר עמדו 88 יום במצור. אבו עמאר וחבריו מהמנהיגות והלוחמים והתנועה הלאומית הלבנונית בלמו את המצור וכתבו פרק גבורה מפואר של סמוד והתנגדות (صمود - עמידה איתנה- מילה המבטאת התנגדות תקיפה והיאחזות הרואית, ש.ב.). כוחות הכיבוש הישראליים לא הצליחו לפרוץ לבירות בשל הסמוד של ההתנגדות. אחרי שתיווכו מדינות ערביות ומדינות אחרות, יצא אבו עמאר וחבריו מבירות לתוניס. זה היה ב-30/8/1982 אשר הופצו כוחות אבו עמר וחבריו מבירות לתוניס. וזה היה ביום 30/8/1982, יום בו הופצו כוחות המהפכה הפלסטינית לרבות ממדינות ערב. (הכפילות של יציאת ערפאת וכוחותיו מבירות לתוניס נועדה להדגיש את יציאת הכוחות הפלסטינים לא כתבוסה או בשל לחץ ישראלי או אחר אלא כהחלטה מודעת מצד ערפאת כדי להמשיך ולתרום למהפכה הפלסטינית. ש.ב.).

אחרי יציאתו מבירות המשיך יאסר ערפאת להוביל את תנועת המהפכה הפלסטינית וארגון שחרור פלסטין, בתחום הפוליטי, הצבאי והארגוני. באוקטובר 1985 שרד יאסר ערפאת בנס ממתקפה אווירית ישראלית ממוקדת על מפקדת הארגון אשר הייתה ממוקמת ב"חמאם אלשט", אחד מפרברי תוניס הבירה. במתקפה הזו נהרגו עשרות שהידים תוניסיים בנוסף לפלסטיניים.

אחרי שפרצה האינתיפאדה הראשונה ב-1987- אשר שיקפה את השפעתו (של יאסר ערפאת) על הבעיה הפלסטינית, אשר עברה תקופת אדישות מבחינת המאמצים הערבים והבינלאומיים, להחזיר את הבעיה למקומה כבעיה החשובה ביותר והמסוכנת ביותר הקיימת בעולם.[13] בכינוס המועצה הלאומית הפלסטינית התשעה עשר, בחודש תשרין אלת'אני 1988, השפיע על אנשיו והכריז אבו עמאר את מגילת העצמאות ("ות'יקה אלאסתקלאל"), ובאפריל 1989 הטילה המועצה הלאומית הפלסטינית על אבו עמאר לעמוד בראש מדינת פלסטין.

בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה, התחילו מדינות רבות בהתקשרויות ובדיונים כדי למצוא דרך לפתור את הבעיה הפלסטינית. בעקבות זאת התכנסה ועידת שלום בינלאומית בעיר מדריד בירת ספרד. המשלחת הפלסטינית השתתפה וועידה במשלחת משותפת עם המשלחת הירדנית הפלסטינית. אחרי כינוס זה נערכו מספר סיבובים נוספים של משא ומתן בוושינגטון. שיחות אלו לא הובילו לכל תוצאה בשל הסחבת הישראלית.

בשנת 1990 הכריז אבו עמאר על ניהול מגעים חשאיים בין הצד הפלסטיני לישראלי. מגעים אלו הובילו בהמשך לחתימת הסכם עקרונות בין ישראל וארגון השחרור הפלסטיני בוושינגטון בתאריך 13/9/1993, הסכם זה ידוע כהסכם עזה ויריחו תחילה. אחר כך באה סדרה של הסכמים ביניהם הסכם אוסלו לשלב הביניים מ-28/9/1995, זיכרון דברים שארם אלשיח וטאבה, ויי ריבר [הסכם ואי בין נתניהו לערפאת, ש.ב.], ופרוטוקול פאריס הכלכלי. בעקבות חתימת הסכם העקרונות נסוגו הכוחות הישראליים מכמה אזורים ברצועת עזה ומהעיר יריחו. ב-4/5/1994 נכנסו החלוצים הראשונים מכוחות הביטחון הלאומי הפלסטיני לאדמת המולדת, כך נוצרה לראשונה רשות לאומית פלסטינית על האדמות הפלסטיניות במנהיגותו של יאסר ערפאת נשיא מדינת פלסטין, אשר חזר לאדמת המולדת ב-1/7/1994. (התיאור הוא תיאור הרואי. ערפאת מתואר פה כמי שהצליח להשיג את מטרת המהפכה הפלסטינית ביצירת בסיס של ההתנגדות הפלסטינית בתוך פלסטין. אין שום אזכור לכך שערפאת אכן הכיר וקיבל את עיקרון שתי המדינות, ומכיר בריבונות ישראל על חלק מפלסטין. ש.ב.)

ב-20 בקאנון אלת'אני/ ינואר בשנת 1996 ארגן את הבחירות הפלסטיניות הראשונות לבחירת חברי המועצה המחוקקת ולבחירת ראש הרשות כפי שנקבע בהסכם השלום הפלסטיני הישראלי. בבחירות נבחר הנשיא יאסר ערפאת לעמוד בראש הרשות הפלסטינית.

ב-25 בתמוז/יולי 2000 נערכה פסגה פלסטינית ישראלית במקום הנופש, קמפ דיויד בארצות הברית תחת חסות אמריקאית. אבו עמאר היה ראש המשלחת הפלסטינית ואהוד ברק ראש הממשלה הישראלי, ראש המשלחת הישראלית בחסות הנשיא ביל קלינטון, נשיא ארצות הברית. הועידה הסתיימה בכישלון בשל ההתעקשות והיהירות הישראלית מול עמידתו של אבו עמאר על הזכויות הפלסטיניות.[14] ( ערפאת הוא במעמד שווה לצד הישראלי הוא אינו "יושב ראש" אלא מנהיג מדינה בועידת פסגה מדינית. ש.ב.)

ב-18 בחודש אילול/ ספטמבר בשנת 2000, העז אריאל שרון וניסה להיכנס למסגד אלאקצא המבורך. למרות פניות חוזרות ונשנות של הראיס יאסר ערפאת כי תעוזה כמו זאת היא צעד מסוכן, ולא אכפת היה לשרון מקריאות אלו ואחרות אשר פרסמו מזכיר האומות המאוחדות ומנהיגים ערבים ואחרים. צעד זה השפיע על רגשות העם הפלסטיני, אשר התלקח והתעמת עם הכוחות הישראליים אשר הקיפו את שרון להגן עליו. הכוחות הישראליים התעמתו עם ההמון הפלסטיני אשר נפלו ממנו רבים מהם כשהידים ופצועים. עד מהרה עבר הניצוץ לשאר האדמות הפלסטיניות אשר הוכרזה בהן ועדיין מתלקחת בהן אינתיפאדת אלאקצא, עד עכשיו. אף על פי שנעשו יוזמות וועידות רבות, כגון: הדו"ח החשוב של ועדת מיטשל ומסמך טנט ותוכנית מפת הדרכים. (ערפאת אינו היוזם של אינתיפאדת אלאקצא להפך הוא ניסה אפילו למנוע אותה ואף הזהיר מפני עליית שרון [האומנם?]. בנוסף לכך, על פי הפת"ח כפי שמוצג באתר התנועה, האינתיפאדה אשר החלה בשנת 2000 עדיין נמשכת והיא עדיין לא הסתיימה למרות כל אשר קרה מאז. למרות מבצע חומת מגן, מותו של ערפאת ובחירתו של אבו מאזן, "המתון" יחסית, כנשיא הרשות הפלסטינית. ש.ב.)

בשלושה בתשרין אלאול/דצמבר בשנת 2001 החליטה ממשלת הכיבוש הישראלית בראשות אריאל שרון להטיל מצור על הראיס ערפאת במבנה המוקטעה ברמאללה. הם מנעו ממנו את התנועה והמעבר אפילו בתוך השטחים הפלסטיניים בין הערים והכפרים שנמצאים שם כדי לעקוב אחר בעיות העם הפלסטיני. שרון איים שוב ושוב להרוס את מבנה המוקטעה על ראש הראיס ונאמניו וכל אלו שהתאספו עמו במוקטעה.

הם באו והרסו חלקים גדולים מן הבניין אבל הנשיא אבו עמאר כהרגלו גילה עמידה איתנה (ظل صامدا) לפני המתקפה הישראלית הזאת. במהלך הפלישה הישראלית לרמאללה בסוף מארס 2002 אמר את משפטו המפורסם : הם רוצים אותי מגורש או אסיר או מת, אבל אני אומר להם שהיד, שהיד, שהיד".

ביום שלישי, 12 באוקטובר 2004 נראו סימנים ראשונים של הידרדרות חמורה בבריאותו של הנשיא יאסר ערפאת. פגיעתו של הנשיא הייתה חולי במערכת העיקול כפי שטענו הרופאים. זמן רב לפני כן, סבל ערפאת ממחלות שונות ביניהם דימום בגולגולת כתוצאה מאירוע במטוס, ומחלת עור (פתליע'ו) ובאופן כללי היה מטופל בתרופות בעשור האחרון של חייו. כמו כן הוא סבל מדלקת בקיבה ממנה נפגע בתשרין אלאול/אוקטובר 2003. בשנת חייו האחרונה סבל מפגיעה בקיבה ואבנים בכיס המרה, וסבל ונחלש באופן כללי.

מצבו הבריאותי של הנשיא הדרדר במהירות בסוף אוקטובר 2004. בעקבות זאת ראו הרופאים כי ישנה דחיפות להביאו לחו"ל לשם טיפול במצבו. הוא הושפע מהמעבר במסוק שהעביר אותו לירדן ומשם נלקח במטוס אחר לבית החולים "בירסי" בפריס ב-29 באוקטובר 2004, שם עבר מספר בדיקות ובחינות רפואיות.

זה היה כמו מכת הלם לעם כאשר הופיע הנשיא החולה על מרקע הטלוויזיה מלווה בצוות רפואי שמחפש עליו סימני חולשה. לפתע פתאום הודיעו סוכנויות הידיעות המערביות הנפוצות וסחרו ביניהם בידיעה על מות ערפאת בצרפת על רקע הכחשות של ידיעות אלו עלי ידי בכירים פלסטיניים.

ההודעה הרשמית על מותו מצד הרשות הפלסטינית הייתה ב-11 בנובמבר 2004. זה [מותו] היה רצון האל ואסתשהד [מת מות קדושים]כמפקד, כמנהיג ומורה ונטמן במבנה המוקטעה בעיר רמאללה. היה זה לאחר מסע לוויה בה הוצג ארונו בעיר קהיר, לאחר שנדחתה על ידי הממשלה הישראלית בתקיפות הבקשה לקוברו בירושלים, כפי שהיה רצונו של ערפאת לפני מותו.

הדו"ח הצרפתי: דו"ח שהופק על ידי בית החולים הצרפתי אשר בו אושפז ערפאת. הדוח הרפואי לא פורסם בפזיזות היות והוא מעורר שאלות רבות הנוגעות לתוכנו של הדו"ח. לפי מה שנכתב בדו"ח מותו של ערפאת היה ביום השלושה עשר מאז שנכנס לבית החולים הצבאי בפריס. ביום השמיני לשהותו נכנס ליחידה לטיפול נמרץ בעקבות דימום חזק במוחו. בעקבות זאת אובחנו אצלו התסמינים הבאים:

פגיעה במערכת העיכול: מצב זה התחיל כ-30 יום לפני זה ובא לידי ביטוי בדלקת במעי.

איידס – כשל במערכת החיסונית קרישיות דם ופגיעה בתאי מוח.

תסמונת של פגיעה במערכת העיכול, מצב הלם ותרדמת עמוקה. וכן צהבת.

כל אלו הובילו לשורה של בדיקות מומחים כדי לאתר את הסיבה לפגיעות אלו בדגש על חיפוש רעלנים אשר היו מסוגלים לגרום לפגיעות אלו. ( במקור בערבית מתוארים שורת בדיקות שנעשו לערפאת, ש.ב.).

تصوير بالموجات الصوتية للبطن.מוות טבעי או רצח:

ישנם הצהרות רבות על מותו של ערפאת הסותרות אחת את השנייה. רבים מאמינים כי מותו של ערפאת היה רצח שנעשה או על ידי הרעלה או על ידי הכנסת חומר לא ידוע לתוך גופו. רופאו האישי של ערפאת, ד"ר אלכרד אומר: כי בהחלט תיתכן הרעלה, האמת היא שהרופאים הצרפתים חיפשו רעלים בגוף ערפאת לאחר מותו בפריז. אך לא ניתן היה למצוא סימני רעל בגופו של הנשיא או של התמודדות עם ארוחה חשודה שאולי אכל הנשיא ערפאת, כשבועיים לפני מותו. הוא (ד"ר אלכרד) בטוח כי תקופה של שבועיים היא תקופה מספיקה בשביל חדירת אותו רעל לגוף הנשיא אשר יכול לגרום נזק לגוף בדרך זו או אחרת. ד"ר אלכרד הוסיף גם כי המומחים הצרפתיים במעבדה חיפשו סמים מוכרים אך קשה לחפש סם שאולי אינו מוכר ואינו ידוע להם. כמו שאמר נאסר אלקדוא[15]: "כל מומחה מסכים איתנו שגם הרעל הפשוט ביותר, המיוצר בצורה פשוטה, יהיה קשה לגילוי במצב הזה". והוסיף גם: "אני לא יכול לומר בוודאות כי ישראל הרגה אותו אבל גם לא ניתן להכחיש את האפשרות הזאת. הרופאים בעצמם אינם יכולים לבטל את ההשערה הזאת".

מסתבר כי השמירה סביב ערפאת לא הייתה כפי שנדרש מאדם מבוקש. הוא היה מקבל מאות מבקרים במהלך המצור על המקאטעה. הוא היה מקבל מהם ממתקים רבים ומתנות רבות, והיה מקבל את המתנות ללא שום בקרה. (בין מבקריו הרבים היו גם אנשי שמאל יהודיים דוגמת ד"ר ניב גורדון, מהחוג למדע המדינה באוניברסיטת בן גוריון[16], ש.ב.).

ההתייחסות למותו של ערפאת משדרת ניסיון בלתי נלאה להאשים את ישראל במותו. ערפאת כסמל לגבורה הפלסטינית חייב להיות שהיד הוא אינו יכול למות סתם כך ממחלה. לכן חשוב להם לפת"ח להדגיש כי אף ערפאת, המסמל את פלסטין, נהרג כשהיד גם אם לא בשדה הקרב.[17]

לסיכום:

סקירה היסטורית תמציתית זו של ערפאת משקפת את דמותו של ערפאת, כפי שהעם היושב בפלסטין צריך לזוכרה. ערפאת נקי מטעויות, חף מכל אנוכיות וקורבן של תוקפנות ישראלית ממלחמת 1948 (הנכבה) ועד יום מותו. כדי לעמוד בכך, הביוגרפים של ערפאת אינם בוחלים בשינוי עובדות מסוימות, השמטת קטעים מביכים מעברו של האיש, כפי שהצבעתי עליהם במאמר זה. ערפאת מסמל את דרך המאבק, דרך שאותה באים ומגדירים למעשה בפת"ח כמורשת ערפאת. זוהי מורשת השהיד הנלחם על זכויות עמו. זוהי מורשת אינתיפאדת אלאקצא אשר לפי פרסום רשמי של הפת"ח נמשכת עד היום. זוהי מורשת שאינה מכירה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי ושואפת להמשיך את המאבק המזוין נגדה עד להגשמת מטרות המהפכה הפלסטינית.

מקורות:

ערבית:

الشهيد ابو عمار, מתוך:http://www.fateh.org/ , מתאריך, 22/12/2009.

אנגלית:

Frangi, Abdallah, The PLO and Palestine (London, 1983).

Morris, Benny, One State, Tow Stats, Resolving the Israeli / Palestine Conflict (New Haven, 2009).

Rubinstein, Danny, The Mystery of Arafat (Vermont, 1995).

Shlaim, Avi, Lion of Jordan, the Life of King Hussein in War and Peace (London, 2007).

עברית:

בכור, גיא, לקסיקון אש"ף (ת"א, 1995).

בנזימן, עוזי ומנצור, עטאללה, דיירי משנה, ערביי ישראל, מעמדם והמדיניות כלפיהםם (ירושלים 1992).

הררה, אפרים, וקרסל, גדעון מ', ג'יהאד, בין הלכה למעשה (ת"א, 2009).

יערי, אהוד ושיף, זאב, אינתיפאדה (ת"א, 1990).

רביד, ברק, "ד"ר ניב גורדון מאוניברסיטת בן גוריון במאמר בלוס אנג'לס טיימס: ישראל מדינת אפרטהייד", הארץ, 22 באוגוסט, 2009

ד"ר שאול ברטל הוא מרצה במחלקה למזרח תיכון באוניברסיטת בר- אילן

موت طبيعي أم اغتيال:

الشهيد الرمز لم يبدأ تاريخه النضالي من لحظة تفجيره الرصاصة الأولى، كانت تجتذبه ارض المعارك حيثما كانت، فكان مقاتلاً شرساً خاض معارك عسكرية بعد تلقيه التدريب العسكري اللازم من قبل "جيش الجهاد المقدس "بقيادة القائد الشهيد عبد القادر الحسيني بعد التحاقه بقوات الثورة في العام 1948، وأسندت إليه مهمة الإمداد والتزويد بالأسلحة سراً من مصر وتهريبها عبر رفح للثوار في فلسطين.