אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הגדה לזמן הזה - מבט אחר אל ההגדה – חלק א´


התמונה של רמי נוידרפר

בעוד ימים אחדים יחול ערב פסח – החג הלאומי החשוב ביותר של העם היהודי, חג שבו יושבים שבטי ישראל לדורותיהם ביחד לסדר פסח המסורתי – צעירים ומבוגרים, דתיים וחילוניים, ישראלים ומי שמתגוררים בשאר ארצות העולם.

בסדר פסח אנו אומרים את ההגדה של פסח, טקסט חשוב וקדום, טקסט שנוצר ברובו לאחר חורבן בית המקדש כשאי אפשר היה עוד לחוג את חג הפסח כהלכתו, באכילת קרבן פסח של שה, בתחילה איש בביתו, ולימים בבית המקדש בירושלים.

אנו אומרים את ההגדה, וחושבים על הכופתאות, מקצרים פה, ממהרים שם. הילדים חושבים על הפלייסטיישן שיקבלו ממי שהחביא את האפיקומן , וזה חושב על האוברדראפט, ומקווה לצאת בזול מהמיקוח עם הילדים החמדנים. אחרי הקינוח, כשכולם שבעים וקצת מבושמים, אנו חשים ואצים רצים דרך מגוון הפיוטים הסתומים, מרעימים קולנו באחד מי מי יודע עד השלושה עשר מִדָּיָּא , ועושים דרכנו לביתנו (אם אנו אינם עורכי הסדר) בפקקים המסורתיים של ליל הסדר.

הגדה של פסח בתרגום להודית , 1874, באדיבות ר. ברנבלט (רשיון קריאטיב קומונס)לחלק גדול מאיתנו מהווה ההגדה המסורתית של פסח טקסט שבחלקו הוא סתום ובלום.

(אין הדבר אמור כמובן באחינו שלומי אמוני ישראל המקפידים על קלה כמורה ויודעין אל נכון כל תג ופסיק בטקסט הזה)

הבה ואבחן אתכם במספר שאלות (תשובות בסוף)

א. והיא שעמדה לאבותינו ולנו (מה עם אמותינו, ובלי בדיחות גסות בבקשה) – אנו שרים בהתלהבות "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם" – (מי עוד שר בהתלהבות במשך אלפי שנה על הניסיונות להשמידו?) , ובכן שאלתנו היא – מיהי זו שעמדה?

ב. כולם יודעים, וזה גם כתוב , כי אנו אוכלים מצות בפסח כי "לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ" – אז מה זה הסיפור הזה :" הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם.?"

ג. איך "מוכיח" ספר תהילים ובאיזה פרק כי המצרים חטפו שלוש מאות מכות במצרים ולא רק עשר?

ד. מה פתאום נסוב הירדן לאחור ביציאת מצרים?

ה. יָעַץ מְחָרֵף לְנוֹפֵף אִוּוּי הוֹבַשְׁתָּ פְגָרָיו בַּלַּיְלָה – מה זה באמא שלי הדבר הזה?, ומה באמת קרה שם?

ו. אַחַד עָשָׂר כּוֹכְבַיָּא – מי אלה אחד עשר הכוכבים הללו?

אני מקווה שידעתם הכול, ותזכו לחוג את חג הפסח כהלכתו (בלי פיתות בפריזר בבקשה, יש כאלה שבחיים לא יאכלו פיתות קפואות, ומקיימים מצווה נלוזה זו רק בחג הפסח)

ובכן, מאז שב עם ישראל לארצו, הפך חג הפסח מחג בעל משמעות דתית בעיקר, לחג לאומי חשוב, ובמיוחד הפך לחג כזה אצל הציונות המתחדשת והמחדשת.

בכתבה זו נתבונן בהגדות שונות, הגדות המנסות לבטא את החידוש והשינוי בעולמה של יהדות, תוך שילוב בין הפורמט המסורתי ותכנים חדשים.

שני מוטיבים חשובים של חג הפסח שבו את ליבם ואת דמיונם ואת כושר יצירתם של הציונים בארץ ישראל - הפסח כחג החירות , והפסח כחג האביב

דמיון רב, מוכרחים להודות , קיים בין הנושא העתיק של יציאת מצרים, לבין שיבת ישראל לארצו לאחר "אלפיים שנות גלות" כדבר המליצה הידועה והבלתי מדויקת כרונולוגית. הנושא של "מעבדות לחירות" בימים ההם ובזמן הזה, הלהיב את העולים הציוניים לארץ ישראל

גם הנושא של "חג האביב" – הפסח כמועדו (המשוער) של קציר העומר (מה זה עומר חברים?) , תחילת קציר השעורים, תחילת צמית הפירות והאביב המתחדש בשה – כל אלה לא היו נחלתם של רוב רובם של היהודים בגלות, והנה נגלו לעיניהם של השבים לציון.

את כל התובנות הללו באו העולים לארץ ליישם בצורה בה חגגו את חג הפסח, בליל הסדר, שבו ניסו לשלב את המסורות העתיקות עם האידיאלים החדשים של קוממיות ישראל, שיבת העם לארצו, חקלאות עברית, גבורה עברית, סוציאליזם בימינו, ושבת אחים גם יחד.

במיוחד בא הדבר לידי ביטוי בתנועה הקיבוצית

הקיבוץ שראה את עצמו כמחוללה של מהפכה בתרבות היהודית, חולל לעצמו טקסים שהיו במידה רבה מעין "דת אלטרנטיבית", וכדי לחגוג את חג הפסח, יצרו הקיבוצים לעצמם "הגדה קיבוצית" , אך כדרכם של יהודים , עשו זאת במגוון גדול של צורות ותכנים. על חלק קטן מהם נעמוד כאן, ונגיע גם בניסיונות אחרים, שהמלהיב בעיני הוא זה של היהדות המתקדמת , לצקת תכנים מתאימים יותר להגדה המסורתית.

מאמר זה אינו מתיימר להיות מחקר אקדמי של הנשוא אלא סקירה על קצה המזלג בלבד.

על הנושא של היחס האמביוולנטי בין ציונות, דת, ולאומיות כותב רם פרומן במאמרו "מה עושים בחגים" מתוך ספר שערך אביעד קליינברג "לא להאמין: מבט אחר על דתיות וחילוניות. ירושלים: כתר, 2004."

"הציונות הייתה מודעת מלכתחילה ליחסיה האמביוולנטיים עם הדת היהודית. מחד גיסא, בימים הראשונים היו לה מרכיבים אנטי-דתיים מובהקים. מאידך גיסא, לא היו לה מקורות הצדקה, אלא מהעבר והמסורת של הדת היהודית . הפתרון של הציונות המוקדמת היא אפוא...שעטנז מורכב ומסובך, המאפשר לדת קיום משמעותי בתוך מערכת המתיימרת לתת עדיפות ללאום."

"כיוון שהציונות הסוציאליסטית הפכה משלב מוקדם לקובעת הטון בתנועה הציונית, יש לתת לתפיסת עולמה מקום מיוחד... הקיבוץ הוא המקום המיוחד לבחון תופעה זו..."

לחגיגה הקיבוצית כמה סימני מפתח:

ההבחנה בין חגים הניתנים ל"הלאמה" לבין אלה שאינם ניתנים – חג הפסח שמר על חשיבותו, בשל התכנים החדשים שניתן לצקת לתוכו, חגים "נחותים" כמו חנוכה ול"ג בעומר קיבלו משנה חשיבות במיתוס הציוני, חגים כמו חג השבועות זכו לתוכן ולפרשנות חדשה לחלוטין, בעוד החגים הדתיים המובהקים כמו ראש השנה ויום כיפור אבדו מחשיבותם ב"דת" הציונית הקיבוצית, ובאופן מובהק, גם בציבור החופשי שמחוץ לקיבוץ. התנועה הקיבוצית שינתה את מקום החגיגה. בעוד במורת נחגגים החגים בבית הכנסת, או בבית, בקיבוץ אבד בית הכנסת מחשיבותו, ובמקרים רבים לא היה קיים כלל. הקיבוץ ראה את עצמו כ"משפחה חליפית" והאדיר את מקומו של חדר האוכל, כמקום ההתכנסות של המשפחה הגדולה, הכוללת חברים, משפחות חברים מהעיר ואורחים. החגיגה הקולקטיבית הגדלה מנעה את קיומה של המסורת שבו עורך סדר יחיד, קורא את ההגדה ואף את המסורת החילונית-משפחתית בה מתחלקים בני הבית ואף בנותיו, שומו שמיים, בקריאת ההגדה, והחליפה אותה ב"מסכתות, כעין הצגות שכללו קטעי דקלום, שירה ריקוד והמחזה, אשר תוכננו ובוימו מראש" (פורמן סבור כי הפיכת המשתתף לצופה היא זו שמנעה את הסדר הקיבוצי מלשרוד...) הדגשים בהגדה הפכו מדגשים דתיים לדגשים לאומיים, חברתיים ואקטואליים. כאן מצאתי אבחנה מעניינת – בעוד בהגדה המסורתית נפקד לחלוטין מקומו של משה והוא אינו נזכר כלל בהגדה, אפילו במילה אחת, כי כל יציאת מצרים כולה נעשתה על ידי האל ועל ידו בלבד, הרי בהגדות הקיבוציות מופיע משה כגיבור לאומי חשוב, בעוד חלקו של האל מצומצם ומופחת, עד כדי העלמו כליל. לעומת זאת, מופיעים בהגדות הללו מוטיבים של לאום וגבורה כגון מרד בר כוכבא, המכבים וכיוצא באלה

ההגדה הקיבוצית נוצרה בתהליך ארוך וממושך, שראיתו יציקת תכנים נאותים לליל הסדר והמשכו בניסיון ליצור גם צורה אחידה , טקסט וטקסים מחייבים.

ההגדות הקיבוציות אמנם מבוססות על ההגדה המסורתית, , אך מופיעים בהם מקורות ואיורים חדשים, ובראשם אזכורים לאירועים מן האקטואליה של היהדות והציונות במאה העשרים, וכן הדגשת חג הפסח כחג חקלאי, והדגשת מוטיב האביב.

המצוה העיקרית אותה ראו מנסחי ההגדה הקיבוצית לפסח לנגד עיניהם היא "והגדת לבנך". לפיכך ההגדה בנויה באופן שמספר אכן את סיפור יציאת מצריים, ואת סיפור הגאולה הציונית.

את סיורנו בין ההגדות החלופיות נעשה בעזרת תערוכה וירטואלית מרתקת שפתח בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים שבחר להציג לציבור 28 מתוך 600 ההגדות החלופיות המצויות באוספיו.

נפתח בהגדה המפורסמת ביותר – הגדת יגור

אחד הנסיונות היותר מוצלחים להגדה כזו היה "הגדת יגור" שיצר המנצח, המחנך והמלחין יהודה שרת בעת שישב בקיבוץ יגור לפני במהלך, ולאחר השואה. הקיבוץ הגדול חוגג עד היום את הסדר הזה עם המנגינות הנפלאות של שרת, והנכם מוזמנים לצפות בסדר של יגור באתר בית הספרים הלאומי ובהנחיית חוקר התנועה הציבורית מוקי צור.

מוקי מספר כי שרת שינה מדי שנה את ההגדה והתאימה לאירועים בתולדות הקיבוץ והאומה, לקולות הזמרים שהתחלפו, לכלים המוסיקליים שנוספו או נגרעו מן התזמורת הקיבוצית. צפו ותהנו

נעבור ונדגום כמה הגדות קיבוציות, כדי לראות איך הסביבה ההיסטורית, הפוליטית והחברתית משפיעה על תכני ההגדה

תרצ"ה

השנה – 1935, זוהי תחילתה של העלייה החמישית, העליות לארץ ישראל משתקפות בשער הגדת קיבוץ גבעת-ברנר, המצויירת ביד.

בעמוד השני, הבאת העומר.

הבאת העומר, טקס קדום שמועדו המדויק לא נקוב בתורה, אבל חכמים קבעו שהוא "ממחרת השבת" (כלומר למחרת היום הראשון של חג הפסח) צווה לישראל בספר ויקרא פרק כ"ג: " י דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ--וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן. יא וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה, לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן.

בני הקיבוצים "חידשו" טקס קדום זה, וחגגו אותו בערב חג הפסח. חג העומר, נחגג מדי שנה ברוב העם. הגברים , חרמשים בידיהם , קוצרים את ראשית התבואה ומביאים את העומר , לצלילי שירה וריקודים

כאן תוכלו לצפות בחג העומר כפי שהוא נחגג בשנת 2001 בקיבוץ רמת יוחנן (הטקס עצמו , בערך בדקה 7, אחרי החזרות). בני הקיבוץ בבגדים "עממיים" מביאים את העומר והבנות מקבילות פניהן ב"מחול וזמר", בטקס מתוזמר היטב – מילים ולחן מתתיהו שלם, כוריאוגרפיה – לאה ברגשטיין, מחלוצות המחול העממי בארץ ישראל.

האקשן עצמו מתחיל רק בדקה 29

באנו לקצור את הקמה אומרים הגברים החסונים וחרמשים בידיהם, והבנות הצנועות מקבלות את הקמה מידי הקוצרים,

קמה זו אומרים הקוצרים והקהל חוזר על הדברים

מגל זה

האקצור?

קצור קצור- שר הקהל בקול גדול

וחברי הקיבוץ לבני השיער וכבירי השפם קוצרים בתנועות מתוזמרות היטב.

וחברות הקיבוץ , לבושות בצניעות, ראשיהן עטורים, אוספות את הקמה לצלילי חליל נוגים...

ובכן , אל הטקסט המסורתי של יציאת מצרים, נקשר המחבר את העלייה של גולי בבל ואת העליות הציוניות של אותם ימים. "לא נתקה השלשלת" שרים החוגגים ומדגישם את ההמשכיות של מעשיהם החלוציים עם קוממיות עם ישראל הקדום בארצו

תרצ"ז

נעבור להגדה של אותו קיבוץ, שנת תרצ"ז היא 1937. הימים ימי המרד הערבי הגדול, שכוון נגד הציונות והצהרת בלפור, מרד שכונה בלשון הימים האלה "מאורעות תרצ"ה - תרצ"ט". ההתיישבות העובדת עמדה בחזית הלחימה מול הערבים המורדים, ורבים מבניה נפלו על הגנת יישוביהם.

"נזכור כל נטף דם טהור... ותקדש היד אשר תגן על צריף קטן – על קטן משמרותינו... גם את נשמת היערות הבוערים ואת כאב הפרדסים הנגדעים נזכור...

אחד המוטיבים החוזרים בכל ההגדות הללו הוא שמחת האביב, המלווה פעמים רבות בפסוקים הנפלאים משיר השירים:

כִּי-הִנֵּה הַסְּתָו, עָבָר; הַגֶּשֶׁם, חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ; וְקוֹל הַתּוֹר, נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ;

תש"ג

השנה היא תש"ג, 1943, אט אט מתחוורים ליישוב היהודי ממדיה העצומים של השואה שפקדה את העם היהודי באירופה – רוב יהודי אירופה כבר הושמדו, ולמרות שרשרת ניצחונותיהם של הנאצים החלה נגדעת, הם ממשיכים במסע ההרג והששמשה נגד שארית הפליטה

ההגדה של הקיבוץ הארצי מפסח תש"ג משקפת את הזעזוע חסר האונים של היישוב לנוכח זוועות השואה מחד, ואת האמונה בניצחון הקרב על כוחות הרשע מאידך.

"למי יש לב לשאת יומם וליל

את האימה של הוויית גרדום במלוא תבל

למי יש לב, למי יש לב לזאת?"

איכה שָכָלנו, נתיתמנו כך

תינוק את אבא, אם את בנה ואח את אח

איכה שכלנו כך...

מקוננת ההגדה

אך בשנת 1943 , גם התקווה מבצבצת:

"מעל העלטה הרובצת על פני עמק הבכא של דמדומי אנוש, עולה השחר וברטט כל ישותנו הננו מברכים את היום הגדול הממשמש ובא

תש"י

את סיורנו בין ההגדות הקיבוציות נסיים שוב בגבעת ברנר, שנת תש"י – 1950

השואה מאחורינו, והמדינה קמה, והדבר משתקף כמובן בהגדה של השנה – אחרי "שפוך חמתך" מתווספים קטעים ממגילת העצמאות וברכת "שהחיינו" על תקומת המדינה .

עד כאן סיורנו בין ההגדות הקיבוציות, ואל עוד הגדות אחרות נתוודע בעתיד הקרוב.

אה, עיקר שכחתי – תשובות לשאלות:

א. והיא שעמדה – התשובה כתובה ממש מעל ההצהרה – היא שעמדה היא הבטחתו של הקדוש ברוך הוא לישראל בברית בין הבתרים... לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. אמנם ההבטחה לא התגשמה עד היום, אבל כל הצרות והשואות הבאות עלינו הן כאין וכאפס לנוכח ההבטחה ההיא, שהקדוש ברוך הוא מצילנו (האמנם?) מיד שונאינו, רק כדי שויכל סוף סוף לקיים...

ב. :" הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם.?" . כותבים זקוביץ' ושנאן בספרם המרתק "לא כך כתוב בתנ"ך" , במאמר " "אכילת מצות – על שום מה?" כי ישנן שתי מסורות למנהג אכילת המצות בפסח – מסורת שהמצות הן זכר לשעבוד, כמו מסורת אכילת המרור למשל, ומסורת שהן זכר לגאולה. הפיוט הזה מכיל בתוכו זכר למסורת הראשונה

ג. על הפלפול המתיש הזה אני מדלג כל שנה בקריאת ההגדה של פסח אבל בוודאי שמתם לב שמדרש הפסוק ישלח בהם עוון אפו וכו' מתורגם על ידי רבעי עקיבא בלהטוטנות מתימטית מופלאה לכך שמספר מכות מצרים היה בעצם מאתיים וחמישים ולא עשר. במקום לחזור על הפלפול, נביא אולי את הפסוקים בתהילים ע"ח המתארים את עשר המכות, שאני משוכנע שרובכם לא קראתם מעולם:

מג אֲשֶׁר-שָׂם בְּמִצְרַיִם, אֹתוֹתָיו; וּמוֹפְתָיו, בִּשְׂדֵה-צֹעַן.

מד וַיַּהֲפֹךְ לְדָם, יְאֹרֵיהֶם; וְנֹזְלֵיהֶם, בַּל-יִשְׁתָּיוּן.

מה יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב, וַיֹּאכְלֵם; וּצְפַרְדֵּעַ, וַתַּשְׁחִיתֵם.

מו וַיִּתֵּן לֶחָסִיל יְבוּלָם; וִיגִיעָם, לָאַרְבֶּה.

מז יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם; וְשִׁקְמוֹתָם, בַּחֲנָמַל.

מח וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם; וּמִקְנֵיהֶם, לָרְשָׁפִים.

מט יְשַׁלַּח-בָּם, חֲרוֹן אַפּוֹ--עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה; מִשְׁלַחַת, מַלְאֲכֵי רָעִים.

נ יְפַלֵּס נָתִיב, לְאַפּוֹ: לֹא-חָשַׂךְ מִמָּוֶת נַפְשָׁם; וְחַיָּתָם, לַדֶּבֶר הִסְגִּיר.

נא וַיַּךְ כָּל-בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם; רֵאשִׁית אוֹנִים, בְּאָהֳלֵי-חָם.

ד. הים ראה וינוס, וינוס, הירדן יסוב לאחור, לאחור, אנו שרים, ואולי לא יודעים כי הסיפור על הירדן שנסוב לאחור, ממזמור קיד בתהילים מתאר בעצם את המתואר בספר יהושע ג-ד על כניסת בני ישראל לארץ, כניסה שיש בה משוף רב לסיפור יציאת מצרים. הפעם אני ממליץ לכם לקרוא בספרם המצוין לא פחות של שנאן וזקוביץ' "גם כך לא כתוב בתנ"ך" שיצא לאור בשנת 2009, בפרק ב" סיפור יציאת מצרים במזמור קיד"

ה. יָעַץ מְחָרֵף לְנוֹפֵף אִוּוּי הוֹבַשְׁתָּ פְגָרָיו בַּלַּיְלָה – כאן מדובר בפיוט "קרב יום" של הפייטן הארצישראלי הדגול יניי, והפסוק מרמז שמסע סנחריב מלך אשור נגד חזקיהו מלך יהודה. סנחריב גידף , על פי ספר מלכים ב פרק יט, את ה' אלוהי ישראל נוכח חומות ירושלים, וכעונש הכה ה' את כל צבאו במגיפה. בבוקר קם מלך אשור וכל צבאו פגרים מתים, ולכן נאלתץ לסגת מארץ יהודה בבושת פנים. האמת היא כנראה עגומה הרבה יותר, אולם אני מותיר לכם לחפש אותה בעצמכם

ו. אחד עשר כוכביא – אינם כוכבי השמים אלא הכוכבים שחלם עליהם יוסף בחלומו – המסמלים את אחד עשר אחיו.

חג שמח לכל קוראי ולכל עדת אימגו ולגר הגר בתוכםמאמר הועלה על ידי רמי נוידרפר

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמי נוידרפר