אוכלוסיית ארץ ישראל תחת השלטון הצלבני

פרק חמישי- אוכלוסיית א"י תחת השלטון הצלבני (1099 – 1290 /1260 ): הקבוצה האתנית- דתית הגדולה ביותר הייתה הנוצרית- מזרחית

זהו חלק ב' הפרק החמישי במסגרת הסדרה "כיצד חוסל הרוב היהודי בארץ ישראל": חלק א כאן.

פרק ראשון: המדיניות הרומית- חיסול הישות הלאומית תרבותית היהודית
פרק שני: השלטון הנוצרי ביזאנטי – כישלון מאמצי הניצור
פרק שלישי: השלטון הערבי מוסלמי: האם היהודים התאסלמו?
פרק רביעי: ההתפרשות היישובית של הערבים תחת הכיבוש הערבי- מוסלמי

פרופ' פראוור סקר את הרכב האוכלוסייה הנוודית בתקופה הצלבנית:הבדווים הערבים והתורכמנים:

בגבול מצרים היה אזור הנדידה של השבטים תעלבה, ג'ארם ובנו בוהיד.
בין עזה לחברון היה אזור הנדידה של השבטים ג'ארם וקודאעה, שהיו שבטים קרובים לשבט בנו טיי.
בדרום הארץ נדדו השבטים בנו- ח'אלד, בנו האובר ובנו כנאנה.
בדרכים בין מצרים לסוריה נדדו השבטים בנו צאדר והעיד.
בעבר הירדן המזרחי נדדו השבטים בנו עוקבה, בנו זוהר ובנו עווף.
בין עבר הירדן המזרחי והחורן נדד השבט בנו רביעה שהיה חלק מהשבט בנו טיי. לפני הכיבוש הצלבני ישבו חלקים מהשבט באזור רמלה, אבל בשל הכיבוש הם נדדו צפונה.
בצפון- מערב הארץ נדדה גם כן אוכלוסייה נוואדית.
באזור שכם הייתה האוכלוסיה המוסלמית נומאדית למחצה.
בגליל ישב לפני הכיבוש הצלבני השבט בנו עמאלה אבל הם עזבו עם הכיבוש הצלבני.

מכל השבטים שהוזכרו, רק השבט בנו טיי התפרסם בתקופה הערבית- מוסלמית בפשיטותיו לאזור המיושב ובהשתלטות על חלקים מהארץ לזמן קצר.

עפ"י הסקרים הארכיאולוגיים של מרדכי אביעם וישראל פינקלשטיין, בראשית התקופה הערבית החלה חדירה של שבטים בדווים נוודים לוואקום שנוצר ע"י נטישת השומרונים. אבל, עפ"י מקורות צלבניים עדיין היו שבטים בדוויים נוודים בשומרון בתקופה הצלבנית, כלומר במאה ה- 12 . השבטים הבדווים חיו לצד הכפריים השומרונים.

אלנבלום מביא מחקר של החוקר אברהם פוליאק שעסק בתהליכי האיסלאמיציה באזור. פוליאק הגיע למסקנה שהפיכת האזור למוסלמי לא נבעה מהתאסלמות של אוכלוסיית הקבע המקומית אלא ממעבר הדרגתי של השבטים הבדווים הנוודים להתיישבות קבע, שהושלם במידה רבה בתקופה הצלבנית.

מתוך 62 יישובים שהיו קיימים בתקופה הצלבנית ואף הממלוכית (1260- 1516 ), 39 לא היו קיימים בתקופה הביזאנטית וקמו מאוחר יותר. הסקרים הוכיחו שאלה היו יישובים חדשים שלא קמו על שרידי אתרים ישנים- לא נמצאו בהם חרסים מהתקופה הביזאנטית- ודפוסי ההתיישבות שלהם היו שונים מקודמיהם.

אלנבלום תיאר את התנחלות השבטים הבדווים ב-3 שלבים:

בשלב הראשון נינטש האזור ע"י תושבי הקבע.
בשלב השני חדרו שבטים נודדים לאזור והמשיכו בחיי נוודות.
בשלב השלישי הנוודים עברו תהליך של מעבר להתיישבות קבע. המעבר להתיישבות קבע החל כבר בראשית התקופה הערבית- מוסלמית. ממקורות היסטוריים ידוע שהאזור עבר תהליך של אסלאמיזציה שהחל בראשית התקופה הערבית- מוסלמית ונמשך עד ראשית המאה ה- 12. כל תושבי צפון השומרון היו מוסלמים, אבל לא מתאסלמים, אלא מוסלמים שהתיישבו באזור.

חיילים של צלאח א- דין(שהיה כורדי מוסלמי מעיראק ולא ערבי) התיישבו בכאוכב אבו אל- היג'א דרומית- מערבית ליודפת ובנג'ידאת בגליל התחתון, לאחר קרב חיטין ב- 1187.

ההיסטוריון עמנואל סיון עסק במאמרו "פליטים מסוריה וא"י בתקופת מסעי הצלב", בתופעת הפליטים שנוצרה בתקופת מסעי הצלב. הוא הגיע למסקנה שרוב הפליטים שברחו מהארץ ערב הכיבוש הצלבני, תוך כדי הקרבות והכיבוש ואף לאחר מכן, היו מוסלמים. תזה זו מחזקת את התזה של אלנבלום שהנוצרים- המזרחיים ולא המוסלמים היו הקבוצה הדתית הגדולה ביותר.

סיוון חילק את הפליטים ל- 3 קבוצות:

הקבוצה הראשונה כללה את שרידי המוסלמים שניצלו ממעשי הטבח שערכו הצלבנים במוסלמים. הצלבנים טבחו בתושבי הערים שסירבו להיכנע ונילחמו עד שנכבשו בכוח הזרוע. למשל, בקיסריה , ב- 1101 .

הקבוצה השנייה כללה את המוסלמים בערים שנכנעו לכובש הצלבני וניתנה להם הברירה להישאר או לעזוב. רובם העדיפו לעזוב. סיון קבע שקבוצת המעדיפים גלות על חיים תחת כיבוש נוצרי הייתה הגדולה ביותר מקרב הפליטים המוסלמים. זה קרה, למשל, בארסוף, ב- 1101.

הקבוצה השלישית כלל את האוכלוסייה המוסלמית שנטשה את הערים מפחד הכובשים הצלבנים. העיר רמלה, למשל, נינטשה לחלוטין.

סיון הרחיב את היריעה על "מקרה שכם": הכפרים המוסלמים מדרום- מזרח לשכם גילו יחס עוין כלפי הצלבנים, אבל הפרשה התפוצצה באמצע המאה ה- 12 , כאשר תושבי 8 כפרים ברחו בקבוצות קטנות במשך 1156 לדמשק. הרקע לבריחתם היה שלטון הרודנות של המושל הפרנקי שגבה מהם את מס הגולגולת בשיעור של פי 4 ממה שהיה נהוג בשאר חלקי הארץ, פגע ברגשות הדתיים ובעיקר במנהיגי הדת והנהיג עונשי גוף חמורים במערכת המשפטית.

רוב הפליטים התיישבו באזור דמשק וחלב ומיעוטם היגרו לעיראק וג'זירה. הבעייה עם המקורות עליהם הסתמך סיון שלא הובאו בהם נתונים מספריים כדי לקבוע את היקף בעיית הפליטים המוסלמים, אם כי נוצר הרושם שהבעיה לא הייתה שולית.

סיון הגיע למסקנה, עפ"י המקורות הערביים – מוסלמיים, שהייתה שיבה מסויימת של פליטים מוסלמים לאחר קרב חיטין והשתלטותו של צלאח א- דין על חלק נכבד מהארץ (1187 ). אבל, הוא הגיע למסקנה שלא מדובר היה במספרים משמעותיים. הוא הגיע למסקנה זו מהעובדה שתנועת הג'יהאד שמרכזה היה בדמשק ובחלב והחלה בראשית המאה ה- 12 לא הוקמה ע"י הפליטים מהארץ אלא ע"י מנהיגות מקומית. אומנם מאוחר יותר הצטרפו גם פליטים מהארץ, בעיקר מאזור שכם, אבל, לא הם לא היו הגורם הדומיננטי. על כל פנים, יש ידיעות במקורות הערביים על החזרת אדמות לפליטים שחזרו, ע"י צלאח א-דין , תוך הסתמכות על תעודות שהבעלים המקוריים הביאו עמם או עפ"י ספרי רכוש רשמיים או עדים.

בנימין זאב קדר חשף במאמרו " מתנצרים, מתגיירים ומתאסלמים", את העדויות על התנצרות של מוסלמים תחת השלטון הצלבני. גם עמנואל סיון כתב על התנצרות של מוסלמים. העדויות הן ממקורות נוצריים ומוסלמיים וממסמכים רשמיים כמו חוזים וצוואות. תופעת ההתנצרות הייתה בעיקר בקרב המעמד הנמוך המוסלמי ובקרב העבדים. הצלבנים שיעבדו לעבדות תושבים בערים שלא נכנעו מרצון. עפ"י החוק הנוצרי זכאי היה עבד שהתנצר לצאת לחופשי. אבל, מחליפת מכתבים בין אפיפיורים לבין אנשי דת בכירים בכנסייה הלטינית בממלכת הצלבנים מתברר שהאדונים הפיאודליים הפרנקים לא היו מעוניינים בשחרור עבדים ממניעים כלכליים, ולכן לא תמכו בפעילות מסיונרית בקרבם. המכתבים הם מ- 1193 , 1201 , 1237/8 , 1264 .

היו מוסלמים שהתנצרו ושרתו כלוחמים בצבא הצלבני. צלאח א- דין הוציא להורג את המתנצרים הללו מקרב הלוחמים ששבה ב- 1179 , לאחר נצחונו בקרב ליד גשר בנות יעקב.

האוכלוסייה היהודית

המומחים לתקופה הרומית והביזאנטית קבעו שבעקבות המדיניות הרומית והביזאנטית התמעטה האוכלוסייה היהודית באופן דרמטי. בתקופת ממלכת החשמונאים חיו בארץ בין 3,000,000 ל- 4,000,000 תושבים ו – 3/4 מתוכם היו יהודים.(דוד משה הר, "פני הארץ ויישובה:אזורים ותושבים", עמ' 109 ). תחת השלטון הנוצרי ביזאנטי מנתה האוכלוסייה היהודית בין 150,000 – 200,000 בלבד. כלומר, בין 63 לפנהה"ס למאה ה- 6 לס' התמעטה האוכלוסייה היהודית בכ- 2,500,000 ( מיכאל אבי- יונה, בימי רומא וביזאנטיון, עמ' 25 . ראה, מאמר ראשון בסדרה זו

ערב הכיבוש הערבי ערכו הביזאנטים טבח המוני ביהודים על עזרתם לפרסים בכיבוש הארץ בין 618 – 628 לס'. נוסף לטבח נערכו משפטים ליהודים שנאשמו בהריסת כנסיות ורצח נוצרים בתקופה הפרסית ובשל הרדיפות הדתיות ברחו יהודים רבים לחו"ל. חסרים נתונים על מספר היהודים שנרצחו, הוצאו להורג או ברחו, אבל סביר להניח שבעת הכיבוש הערבי היו בארץ פחות מ- 150,000 יהודים (מיכאל אבי יונה, בימי רומא וביזאנטיון, עמ'221 – 240 ).

פרופ' רובין בדק במחקרו "התפשטות הנצרות בא"י" ( קובץ בעריכת צבי ברס ושו'ת, א"י מחורבן בית שני עד הכיבוש המוסלמי, כרך א' , 1982 , עמ' 251 – 336 ) את מאמצי הניצור בתקופה הביזאנטית והגיע למסקנה שלמרות אמצעי הכפייה, הריסת בתי כנסת ומעשי הטבח, היהודים לא התנצרו בהמוניהם והיו רק מקרים בודדים של התנצרות, כך שעם הכיבוש המוסלמי היו יהודים בארץ, אם כי מספרם ירד באופן משמעותי. גם ד"ר שיין בדעה שמספר היהודים ירד לעומת התקופה הערבית- מוסלמית

בתקופה הערבית- מוסלמית הייתה ירידה נוספת במספר היהודים בשל המצב הביטחוני והכלכלי. הכיבוש הסלג'וקי ב- 1070 הביא לירידה נוספת במספר היהודים בארץ. הירידה הייתה בקהילות העירוניות ובעיקר ברמלה וירושלים. הישיבה "גאון יעקב" עברה לצור ומשם לדמשק. אבל, בגליל נמשכה רציפות היישוב הכפרי מאז ימי הבית השני.

בתקופה הצלבנית, שוב נפגעה האוכלוסייה היהודית בערים, ולדעת פרופ' פראוור, היהודים נטבחו יחד עם המוסלמים. אבל, לאחר התייצבות השלטון הצלבני, החלה עלייה לארץ במאות ה- 12 וה- 13 שהביאה לגידול מסויים במספר היהודים, אם כי חסרים נתונים מספריים.

כתוצאה מהעליות של יהודים לארץ "היישוב היהודי שוקם במאה ה- 12 ובייחוד במאה ה- 13 " (פראוור, תולדות היהודים בממלכת הצלבנים, עמ'13 ). העליות כללו יהודים מצפון אפריקה (המגרב ),מצרים, תימן, סוריה ועיראק מהמזרח, ויהודים מספרד, צרפת, איטליה וגרמניה ממערב. העלייה מאירופה התאפשרה עקב חידוש הקשר הימי עם הארץ, מצד אחד, והרדיפות נגד היהודים, מצד שני. אבל, לעליה ממזרח וממערב היו גם מניעים דתיים- משיחיים.

העליה מאירופה שינתה את הרכב האוכלוסייה היהודית. אם בעבר יוצאי המזרח היו הרוב, שהטביע חותמו על אופי הקהילה היהודית, הרי שכעת השפעתה של העלייה האירופית גברה. הדבר בא לידי ביטוי במקורות היהודיים מהתקופה. בעבר המקורות נכתבו בערבית ( אבל, באותיות עבריות). עקב העלייה מאירופה יש מעבר לשימוש בעברית, השפה המשותפת.

הגל הראשון של העלייה לארץ החל בשלהי המאה ה- 12, ותואר ע"י יהודה אלחריזי. הוא ציין שארצות המוצא של העולים היו צפון אפריקה, מצרים וצרפת ואולי גם תימן.

הגל השני החל להגיע בראשית המאה ה- 13 , ב- 1204 ונמשך לאורך המאה ה- 13 אחת הדמויות הבולטות בעלייה זו היו רבי יחיאל מפריס שעלה לארץ עם כ- 300 תלמידיו, ב- 1259 , אם כי יש הסוברים שהוא נפטר באוניה ובנו הגיע לארץ עם תלמידיו. דמות אחרת היה רבי מאיר מרוטנברג, גרמניה, שהגיע עם יהודים שברחו מפני גזירות הקיסר ב- 1286 . הרמב"ן, רבי משה בן נחמן, עלה לארץ מאחר שנאלץ לברוח מספרד, מחשש למאסר, לאחר הוויכוח בברצלונה בינו לבין המשומד היהודי שהתנצר פבלו דה כריסטיאני.

קיים מידע על שני אישים נוספים מספרד שהגיעו לארץ. משפחת הרמב"ם (רבי משה בן מיימון), שכתב מספר ספרים שהפכו לנכסי צאן ברזל של היהודות, נאלצה לברוח מספרד והגיעה בנדודויה לצפון אפריקה ומשם למצרים ב- 1168 . אבל, כנראה, ששהתה לפני כן תקופה קצרה בארץ. המשורר רבי יהודה הלוי עזב אף הוא את ספרד ב- 1140 והגיע למצרים. יש חילוקי דעות לגבי בואו של רבי יהודה הלוי לארץ. עפ"י גירסה אחת הוא נפטר במצרים, אבל לאחרונה התגלה מסמך בגניזה הקהירית המאשר שהוא הגיע לארץ ושם נפטר. עפ"י המסורת הוא נרמס ע"י פרש בשעה שהתפלל ליד הכותל המערבי.

להלכה היה מעמדם של היהודים שווה לזה של שאר הלא- פרנקים. אבל, יש חילוקי דעות אם לאחר הכיבוש הצלבני חידשו השליטים החדשים את החקיקה האנטי- יהודית מהתקופה הרומית והביזאנטית. ד"ר סילביה שיין סבורה שהחקיקה חודשה (עמ' 336 ). פרופ' פראוור בדעה שבממלכת הצלבנים לא יישמו את ההחלטות האנטי- יהודיות של ועידת לאטרן ה- 3 וה- 4 . לא היו גזירות לבוש מיוחדות או טלאי צהוב. ליהודים היה חופש הפולחן, אם כי הם סבלו מעויינות (פראוור, תולדות היהודים בממלכת הצלבנים, עמ' 119 – 122). בתחום המשפטי, ניתנה לבתי הדין היהודים הסמכות לשפוט יהודים רק בעניינים שבין יהודים ליהודים.

מצב הארגון הקהילתי

היהודים המשיכו להיות מאורגנים בקהילות, אך ההנהגה, "ישיבת א"י, עברה לצור ואח"כ לדמשק ויהודי הארץ נותרו ללא הנהגה רוחנית. רק במאה ה- 13 , עם העלייה מאירופה, הפכה עכו למרכז הרוחני של יהודי הארץ.

הגליל המזרחי

בניגוד לאזורים אחרים בארץ בהם הצלבנים טבחו ביהודים, הגליל נכבש ללא התנגדות ולכן, לא נערך בגליל טבח ביהודים. המקורות היהודיים והלטיניים מעידים שהגליל המזרחי המשיך לסבול במאות ה- 12 וה- 13 , כלומר בתקופה הצלבנית, מהעדר ביטחון לחיים ולרכוש בשל חדירת שבטים בדווים ופעילות של שודדים מוסלמים, שנתמכו ע"י דמשק, ועסקו בשוד בדרכים. הצבא הצלבני נתקל בקשיים בהתמודדות עם האיום המתמשך של הבדווים.

הגליל גם היה זירת התגוששות בין הצלבנים למוסלמים. הצלבנים ביצרו את טבריה, הקימו מצודה בצפת , מבצר בקצר- הונין, היכן שכיום שוכנת מרגליות, בכדי להתמודד עם המצב (אריה גראבויס, "הגליל בתקופת מסעי הצלב") ומבצר נוסף במונפורט,לא רחוק ממעלות. אבל העיר צפת עברה מיד ליד, על רקע המאבק בין המוסלמים לצלבנים על השליטה בארץ, והגליל כולו, בייחוד לאחר שצלאח א- דין השתלט על סוריה ומצרים והחל במאמצים לכבוש את הארץ. לאחר קרב חיטין ביולי 1187 עבר הגליל לידי צלאח א- דין, אך ב- 1192 החזירו לעצמם הצלבנים את השליטה בגליל המערבי. הנסיונות של הצלבנים להחזיר לעצמם את השליטה בגליל המזרחי נכשלו. ב- 1219 נהרסה המצודה בצפת. ב- 1239 נחתם הסכם בין המוסלמים לצלבנים והגליל המזרחי חזר לידיהם. מקור לטיני מאמצע המאה ה- 13 דיווח שב- 1240 הוקם מחדש המבצר בצפת שנמסר למסדר הטמפלרי. ההסכם ובניית המבצר הביאו לשיפור זמני במצב הביטחון, עד לכיבוש הממלוכי, בעקבות קרב עין חרוד ב- 1261. במאה ה- 13 החלה חדירתם של הדרוזים למרכז הגליל (ולגולן).

אבל, למרות התהפוכות שעברו על הגליל, הגליל המזרחי נשאר מרכז היישובים היהודיים, אם כי היו מובלעות נוצריות – ביזאנטיות עוד מהתקופה הביזאנטית, כאמור, במספר יישובים קדושים לנצרות. כמו כן, היו מובלעות מוסלמיות כתוצאה מחדירת בדווים ודרוזים לאותם יישובים שנחרבו או נינטשו. הנוצרים הפרנקיסטים לא התיישבו בגליל המזרחי והעדיפו להתיישב בגליל המערבי, הנוצרי. אבל, הגליל המזרחי ניכלל ב"נסיכות הגליל", ששטחיה חולקו לאצולה הצלבנית.

מספר היישובים היהודיים ירד מ- 204 ב- 66 לס' ל- 46 לאחר כשלון מרד בר- כוכבא, 135 לס' . אבל, לאחר המרד הגיעו לגליל פליטים מאזור יהודה שהצטרפו ליישובים הקיימים או התיישבו ביישובים נטושים. הגליל היהודי התאושש, בהדרגה, והדבר ניכר במיבנים של בתי הכנסת במאה ה- 3 לס'.

אלנבלום קבע תוך הסתמכות על סקרים ארכיאולגיים שנערכו בגליל ע"י מרדכי אביעם שבמאות ה- 5 וה- 6 לס' היה הגליל המזרחי יהודי והמערבי נוצרי- מזרחי. היהודים חיו ב- 58 יישובים ש54% מהם, כלומר 32, היו יישובים גדולים של למעלה מ- 10 דונם, 36% שהם 21 יישובים היו בגודל בינוני, של 5-10 דונם, 4% שהם 2 יישובים היו בשטח עד 5
דונם ו- 3 נוספים , שהם 5% היו בגודל לא ידוע. מאחר שעפ"י המקורות היהודיים נותרו לאחר מרד בר כוכבא ב- 135 לס' רק 46 יישובים, ניתן להסיק שלאחר מכן היה גידול ב- 12 יישובים. לא ידוע כמה יישובים נותרו לאחר הטבח שערכו הביזאנטים ביהודים ערב הכיבוש המוסלמי. יש מידע על יישובים נטושים וחרבים.

פרופ' אלנבלום קבע שניתן להבחין בין יישובים שהייתה בהם המשכיות דמוגרפית ותרבותית לבין יישובים שהתיישבו בהם מתיישבים חדשים מכיוון שהם לא שימרו המשכיות דמוגרפית ותרבותית. כך ניתן להבחין בין היישובים היהודיים הקיימים ובין ואלה שנינטשו ונושבו ע"י בדווים ודרוזים. היה גם הבדל דמוגרפי ותרבותי בין הגליל המזרחי שהיה באותם ימים ברובו יהודי, והגליל המערבי שהפך לנוצרי ברובו.

פרופ' אלנבלום קבע שהעובדה שבגליל המזרחי היה מספר היישובים הגדולים והבינוניים (ביחד, 90% ) גבוה יותר בהשוואה לגליל המערבי (17% גדולים ו- 49% בינוניים, כלומר, 68% ) הייתה פונקציה של ההבדלים בדפוסי ההתיישבות בין היהודים לנוצרים. בגליל המערבי היו חוות בודדות, אחוזות בודדות ומנזרים, שהיו ברובם יחידות חקלאיות קטנות. בגליל המזרחי היו היישובים קהילתיים.

ההבדלים נבעו, לדעתו, מסיבות תרבותיות והיסטוריות. כלומר, ההבדל נבע מהערכים, היחסים הקהילתיים וצורות הפולחן הדתי השונים בין 2 האוכלוסיות. היהודים לא יכלו לגור הרחק מהקהילה מכיוון שהם היו חייבים לגור במרחק הליכה מבית הכנסת, שהרי בשבתות וחגים אסור היה לנסוע. היהודים היו זקוקים למניין, למקווה, לאוכל כשר, לקבורה יהודית וכו' ושירותים דתיים אלה היו אפשריים רק ביישוב גדול. כמו כן, ביישוב גדול התחלקו העלויות של מערכת השקאה, טרסות, טחנת קמח וכו' בין מספר רב יותר של תושבים, והאוכלוסייה היהודית הייתה בעלת אמצעים מוגבלים יותר מאלה של הנוצרים. המנזרים קיבלו תמיכה מהכנסייה והחוות והאחוזות השתייכו לאנשים בעלי אמצעים ומקושרים היטב לשלטון הנוצרי- ביזאנטי.

בגניזה הקהירית, שהיא אוסף של מכתבים ומסמכים של יהודים מהארץ והגולה, לאורך ימי הביניים, נזכרים במאות ה- 10 וה- 11 , יישובים מהגליל המזרחי: ביריה, גוש חלב, דלתון, מבצר דן, טבריה, כפר חנניה, כפר מנדי, עכו (הגליל המערבי), עכברא , ציפורי,
צפת, בהם חיו יהודים. רובם יישובים יהודיים וחלקם בעלי אוכלוסייה מעורבת. רשימה זו איננה, בהכרח, מלאה, מאחר שהיא לוקטה מתוך מכתבים. יש לנו גם מידע מתיאורי מסע של תיירים, אבל גם הם לא ביקרו, בהכרח, בכל היישובים.

ממקורות שונים, במאה ה- 13 , כולל הגניזה הקהירית וסקרים ארכיאולוגיים, ידוע על קיומם של היישובים: אלעלויה, ביריה, בירעם, גוש חלב, דלתון, כפר חקוק, כפר כנא, כפר חנניה, כפר נברתא, כפר עמיקה, כפר תנחום, מירון, עין זיתים, עלמה, פקיעין, וקיסמא . עפ"י גראבויס ("הגליל בתקופה הצלבנית")היו יישובים יהודיים גם בעיו, פורון וקאזאל רובר(ליד כפר כנא). בגליל המערבי היו יהודים בכפר יאסיף, עיבלין, עכו, שעב ושפרעם. סה"כ כ- 25 יישובים. ( רשימה לא סופית)

בין התקופה הביזאנטית לצלבנית ירד מספר היישובים מ- 58 ל- 35 . הגורמים לירידה במספר היישובים , ובמספר התושבים נבעה, לדעת אלנבלום, מהמשבר היישובי שעבר על הגליל המזרחי בראשית התקופה הערבית- מוסלמית . הגליל המזרחי עבר תהליך חלקי של נומדיזציה וכניסת שבטים בדווים לאחר נטישת התושבים היהודים בלחצם של השבטים. היהודים, שלא נהנו מהגנה של השלטון הערבי- מוסלמי נאלצו לברוח. כמו כן, עפ"י אריה גראבויס, "הגליל בתקופת מסעי הצלב", התיישבו בגליל ערבים מצבא הכיבוש. כמו כן, שליטי בית אומיה ( 634 – 750 ) הביאו לגליל התחתון מוסלמים מסוריה, עיראק ואירן. אבל, פרופ' משה שרון, פיתח את התזה, במאמרו "הבדווים וא"י תחת שלטון האסלאם", שבתקופת בית אומייה, כלומר, בראשית הכיבוש הערבי- מוסלמי לא הייתה התיישבות משמעותית של ערבים בארץ. כמו כן, ידוע על בריחת בדווים שהתנחלו בגליל, בעת הכיבוש הצלבני.

בתקופה הצלבנית נותרו בגליל המזרחי 18 מתוך 32 היישובים הגדולים, ורק 17 מתוך 21 היישובים הבינוניים. לא היו יישובים קטנים. תהליך הנומדיזציה נפסק רק לאחר הקמת המבצר הטמפלרי בצפת. המבצר החזיר, עפ"י מקור לטיני, את הסדר והביטחון לאזור והביא למעבר של הבדווים להתיישבות קבע. היישובים החדשים, שהוקמו בד"כ על חורבות יישובים שנינטשו, משכו אליהם מהגרים מהאזור. הגליל המזרחי הפך, בהדרגה, לבעל אוכלוסייה מעורבת, יהודית, נוצרית ומוסלמית. בד"כ חיו הקבוצות האתניות- דתיות ביישובים ניפרדים. אבל, באותם יישובים בהם הייתה אוכלוסייה מעורבת, למשל כפר כנה, חיו הקבוצות בשכונות ניפרדות.

מתוך דיווח של תיירים יהודים שביקרו בארץ יש מידע, לפחות חלקי, על מספר היהודים ביישובי הגליל. בנימין מטודלה, שביקר בארץ בסביבות 1170 , דיווח בסיפרו "מסעות בנימין" על 14 ישובים יהודיים בכל הארץ, רובם בגליל. בנימין מטודלה העריך שבארץ כולה לא היו יותר מ- 1,300 . יהודי צרפתי, רבי שמעון ברבי שמשון, שביקר בארץ ב- 1210 דיווח על 200 יהודים בעכו, 50 בטבריה ובכפר עלמא, ו- 80 בברעם, צפת, כפר עמיקא ונברתא. במירון, קיסמא וגוש חלב הוא מצא 20 יהודים.

שני היישובים העירוניים בגליל, היו טבריה וצפת:

טבריה - הפכה לבירת "נסיכות הגליל" הצלבנית, אך עברה מידי הצלבנים ולידי צלאח א- דין חליפות. בנימין מטודלה מצא בעיר ב- 1170 כ- 50 יהודים. במאה ה- 13 היא התפרסמה במרחצאות שלה ובחכמיה. בשלהי המאה ה- 13 היא ירדה מגדולתה וצפת תפשה את מקומה, אבל עדיין נותרו בה יהודים.

צפת – מקהילה קטנה במאות ה – 11 וה- 12 תפשה צפת את מקומה של טבריה בשלהי המאה ה- 13. גם על צפת עברו תהפוכות בשל חילופי שלטון והיא אף נחרבה ב- 1219 ע"י האיובים. לפני כן, ב- 1216/18 ביקר בה יהודה אלחריזי ומצא שם ישיבה. הצלבנים הקימו בעיר מבצר לאחר כיבושה ב- 1240/43.

כותבי ספרי המסעות הביאו נתונים דמוגרפיים והשתמשו במונח יהודים. השאלה היא אם הכוונה למספר הגברים או לכלל התושבים היהודים ביישוב. היו תיירים שהשתמשו במונח משפחות. אם ביישוב היו 80 משפחות (ולא 80 יהודים) מדובר בכפר גדול של כ-400 נפשות, ואז מספר היהודים מתאים יותר לממצאים הארכיאולוגיים שקבעו שרוב היישובים היהודיים היו גדולים במונחים של תקופתם.

לסיכום המצב בגליל, התזה של אלנבלום היא שהאסלאמיזציה של הגליל המזרחי התבטאה בהתיישבות של בדווים ומהגרים מוסלמים, לא בהתאסלמות של האוכלוסייה היהודית, אם כי אין זה מן הנמנע שהיו תופעות התאסלמות של יחידים. עפ"י הממצאים הארכיאולוגיים 23 מתוך 58 היישובים שהיו קיימים בתקופה הביזאנטית נינטשו ע"י יושביהם היהודים בלחץ הבדווים, כנראה עוד בתקופה הערבית.

היהודים ביישובים העירוניים

השמועות על הפוגרומים שערכו הצלבנים ביהודי גרמניה וצרפת לפני יציאתם ללבנט עוררו חששות כבדים בקרב האוכלוסייה היהודית בערים. במהלך הכיבוש הצלבני היו מעשי טבח, לקיחה בשבי, ובריחה של יהודים מערים מסויימות. אבל, מאוחר יותר, לאחר שהמצב התייצב וקשרי המסחר עם אירופה שנותקו בתקופה הערבית- מוסלמית התחדשו, החלה עלייה של יהודים לארץ מהמזרח התיכון, ביצאנץ, גרמניה, צרפת וספרד, והחל חידוש היישוב היהודי בערים.

שינוי הרכב האוכלוסייה היהודית

עד מסע הצלב ה- 1 (1099 ) היו יהודי הארץ יהודים ששרדו מאז ימי הבית השני. אבל, החל מהמאות ה- 12 וה- 13 החלה עליה ממערב אירופה (צרפת, גרמניה, איטליה וספרד), מצפון אפריקה, מהמזרח התיכון ומביצאנץ, ששינתה את הרכב האוכלוסייה היהודית ביישובים העירוניים. עד המאה ה- 11 היו יהודי הארץ מהמזרח, אבל, בתהליך שהחל במאה ה- 12 וצבר תאוצה במאה ה- 13 גדל מספר יוצאי אירופה על מספר יוצאי המזרח.

יהודי יפו ורמלה ברחו כמו המוסלמים.

בירושלים, היהודים שיתפו פעולה עם המוסלמים בהגנה מפני הכובשים הצלבנים ושילמו על כך מחיר כבד. באחת משתי השכונות היהודיות התכנסו היהודים בבית הכנסת עם הכיבוש והצלבנים שרפו את בית הכנסת על היהודים שבתוכו. חלק נוסף מהיהודים הסתתרו עם המוסלמים בהר הבית והצלבנים ערכו ברובם טבח ואת מיעוטם הפכו לשבויים. השבויים היהודים ניפדו ע"י אחיהם מאשקלון, מצרים ואיטליה. רוב השבויים שנפדו ע"י קהילת אשקלון הועברו למצרים אבל חלקם מתו בדרך. חלק מהשבויים נשאר באשקלון אבל הידרדר לעוני. היה מיעוט קטן של שבויים שהכופר עבורם היה גבוה והם נאלצו להתנצר כדי להימלט מעבדות. הצלבנים אסרו על יהודים לגור בירושלים. בשכונה היהודית הושיבו הצלבנים נוצרים- מזרחיים מעבר הירדן.

אבל, צלאח א- דין הזמין את היהודים לחזור לירושלים לאחר שכבשה, ובירושלים חזרה
וקמה קהילה יהודית. יהודים מאשקלון , צפון אפריקה, צרפת ואנגליה התיישבו בעיר ובין 1191 – 1211 קמו בירושלים 3 קהילות: מאשקלון, מהמגרב ומצרפת- אנגליה.

אבל, ירושלים חזרה ועברה מיד ליד והרשות ליהודים לגור בעיר נשללה והוחזרה חליפות. הרמב"ן (רבי משה בן נחום) מספרד ביקר בעיר ב- 1267 ומצא בה רק כ- 300 נוצרים- מזרחיים. בסוף המאה ה- 13 שוב התחדש היישוב היהודי בירושלים.

ערי החוף:

חיפה – בחיפה שיתפו היהודים פעולה עם המוסלמים בהגנת העיר ולאחר כיבושה (1101 ) נערך טבח ביהודים (ובמוסלמים ) והשאר נלקחו בשבי וניפדו ע"י הקהילות היהודיות בסוריה. חיפה נותרה ללא יהודים.

יפו- היהודים ברחו, כאמור, לפני התקרבות הצלבנים. בנימין מטולדה מצא ביפו יהודי אחד ב- 1174 .

קיסריה- בנימין מטודלה מצא בעיר כ- 200 יהודים וכ- 200 שומרונים.

ארסוף – בארסוף לא היו יהודים בעת הכיבוש הצלבני, עפ"י רשימת הרכב אוכלוסיית הערים בספרו של מירון בנבנישטי ( The Crusaders in the Holy Land, p. 27).

עכו- במאה ה- 13 גדלה האוכלוסייה היהודית בעכו בעקבות עליית רבי יחיאל מפריס עם תלמידיו. (יש חילוקי דעות לגבי רבי יחיאל. יש הסוברים שהוא עלה לארץ, אבל עפ"י ד"ר שיין הוא טבע בדרך לארץ ו- 300 תלמידיו הגיעו עם בנו יעקב). במאה ה- 13 הייתה עכו עיר בעלת אוכלוסייה מעורבת שכללה יהודים מצרפת, מגרמניה, מאנגליה, מוונציה, כרתים, מיישובים אחרים בארץ ומהמזרח, בעיקר ממצרים. הרמב"ן השתקע אף הוא בעכו וגם רבי דוד, נכדו של הרמב"ם (רבי משה בן מימון) השתקע בה, זמנית. עכו הפכה למרכז הרוחני של יהודי הארץ.

אשקלון- נכנעה (1153 ), אם כי הדבר לא מנע טבח ושוד. רציפות היישוב היהודי לא נפסקה, אבל חלק העדיפו להגר למצרים. בנימין מטודלה מצא באשקלון ב- 1174 , 200 יהודים, 300 שומרונים ו- 40 קראים, מתוך אוכלוסייה של כ- 10,000 תושבים, רובם נוצרים- מזרחיים ופרנקים.

בערי פנים הארץ

בבית לחם, בית גוברין, בית נובא, לטרון, רמלה, לוד וחברון הייתה אוכלוסייה יהודית בתקופה הצלבנית, אם כי נותרו יהודים מעטים.

האוכלוסייה השומרונית

אלנבלום מסתמך על סקרים ארכיאולוגיים שנערכו באזור השומרון ועל מחקרים מהם התברר שתוך כדי התקופה הביזאנטית באזור צפון השומרון מספר השומרונים הלך והצטמק.

באזור השומרון הייתה בתקופה הרומית אוכלוסייה שומרונית גדולה. אלה היו צאצאי אנשים שמלכי אשור הביאו לארץ לאחר חיסולה של ממלכת ישראל הצפונית בשלהי המאה ה- 8 לפנה"ס. המדיניות האשורית דגלה בשיטת הגלייה וחילופי תושבים. השכבה העליונה של החברה הישראלית הוגלתה לאשור (עיראק כיום) ומשם הובאו גולים לשומרון. הם אימצו חלקים מהדת היהודית, אך שבי ציון, לאחר הכרזת כורש ב- 538 לפנה"ס, סרבו לקבלם לחיק העם היהודי. על רקע זה נוצרה מתיחות בין שני העמים שנמשכה דורות רבים. (לא כאן המקום לדון בנושא).

הארכיאולוג פינקלשטיין שערך את הסקרים בשומרון מצא שמספר האתרים בצפון השומרון שהיו מיושבים ירד בצורה דרסטית בתקופה הביזאנטית המאוחרת. פינקלשטיין מצא קשר בין התרוקנות צפון השומרון מיושביו ובין חיסולה הכמעט מלא של העדה השומרונית ע"י השלטון הביזאנטי. אלנבלום מסכים עם קביעתו של פינקלשטיין.

חשוב לציין שהאזור בו היו יישובים נוצרים- ביזאנטיים, בדרום השומרון, לא התרוקן מיושביו וחלק ניכר מהיישובים המשיכו להתקיים, במשך התקופה הערבית והתקופה הצלבנית.

הגורם לרדיפות של השומרונים ע"י השלטון הביזאנטי היה סירובם, בדומה לסירובם של היהודים, לקבל עליהם את הדת הנוצרית. עפ"י הערכות החוקרים חיו במאות ה- 4 וה-5 כ-1,200,000 שומרונים באזור מסוריה בצפון עד מצרים בדרום. הגזירות והרדיפות הביאו את השומרונים למרוד בשלטון הביזאנטי מספר פעמים, ב- 484 , 529 ו – 566. המרידות דוכאו באכזריות, בית המקדש על הר גריזים נהרס והצבא הביזאנטי ערך מעשי טבח המוניים באוכלוסייה השומרונית. במרד ב- 529 נהרגו 20,000 . המקורות השומרונים מוסרים על בין 100,000 ל- 120,000 נטבחים. בכל המרידות עשרות אלפים מתו, נמכרו לעבדות או ברחו עפ"י המקור השומרוני. השומרונים הוצאו מחוץ לחוק, ומספרם הצטמק במאות אלפים עד כדי הכחדה כמעט מלאה. הדיכוי והמרידות נמשכו, עד ראשית המאה ה- 7, ערב הכיבוש הערבי והם היו הסיבה לחורבן ולבריחת התושבים.
(ראה, פרק רביעי בסדרה זו ).

קיימת הערכה שערב הכיבוש הערבי נותרו בארץ כ- 200,000 שומרונים. אבל, .בעת הכיבוש הערבי נערך בשומרונים טבח, אם כי לאחר מכן חל שיפור ביחסים. חייליו של צלאח א- דין פשטו על שכם ב- 1184 וערכו בהם טבח, חלקם נמכרו לעבדות ורובם נאלצו להתאסלם. גם הסלג'וקים ערכו טבח בשומרונים ברמלה.

לאחר הכיבוש הצלבני ערכו הצלבנים טבח בשומרונים שכם, ובמישור החוף, ורבים נאלצו להתנצר. עפ"י מקור שומרוני פשטו מוסלמים על שכם ב- 1115- 1137 , ערכו בשומרונים טבח ולקחו בשבי לדמשק 500 גברים, נשים וילדים שומרונים, שנמכרו לעבדות. בנימין מטודלה ביקר בארץ בסביבות 1170 ודיווח על 1,000 שומרונים בשכם, 200 בקיסריה ו- 300 באשקלון. לעומת זאת, עפ"י מקור אנונימי נוצרי- לטיני מ- 1168 , שקדר הביא במאמרו, "יהודים ושומרונים בממלכת ירושלים הצלבנית", בארץ נותרו 300 שומרונים בלבד. יהודה אלחריזי שביקר בארץ ב- 1217 העריך שבשכם נותרו פחות מ- 1,000 שומורונים. התמעטותם הייתה תוצאה של הפשיטה שערכו המוסלמים על שכם ב- 1184. אבל, תעודה צלבנית ומקור שומרוני מ- 1166/7 מעידים על קיומם של כפרי שומרונים בסביבות שכם, ואחד מהם, ח'רבת עסאפה.יש גם מידע על ספרי תורה שנכתבו בידי שומרונים בתקופה הצלבנית.
העדה השומרונית הלכה והצטמקה עד ל- 2,000 במאה ה- 12, עפ"י מאמר שפורסם ע"י "המרכז ללימודי יסוד ביהדות", אוניברסיטת בר- אילן, והבה יותר, עפ"י מקורות אחרים.

סיכום

בתקופה הביזאנטית (מאות 4 – 7 ) הנוצרים - המזרחיים היו רוב בארץ, עם מיעוט יהודי ושומרוני. בתקופה הערבית- מוסלמית הייתה ירידה במספר התושבים, אך חסרים נתונים מספריים. אבל, הייתה ירידה משמעותית במספר התושבים מ- 1,500,000 עד 200,000 בתקופה הביזאנטית, לפחות מ- 500,000 בתקופה הצלבנית.
הרוב הנוצרי- מזרחי נותר בעינו בתקופה הערבית- מוסלמית, ובתקופה הצלבנית הנוצרים עדיין היו הרוב בארץ (נוצרים מזרחיים ופרנקים ). הפרנקים מנו בין 100,000 ל- 120,000 והנוצרים – המזרחיים מנו, כנראה, בין 200,000 ל- 250,000 . אין נתונים לגבי היהודים והשומרונים. הייתה ירידה במספר השומרונים וירידה ועלייה במספר היהודים, אך הם נותרו מיעוטים קטנים.
האוכלוסייה הערבית- מוסלמית הצטמצמה בתקופה הצלבנית כתוצאה ממעשי טבח ובריחה מהארץ. מספרם היה בין 100,000 ל- 150,000 לכל היותר, וחלק ניכר מהם היו בדווים נוודים.
הארץ הייתה דלת אוכלוסין בהשוואה לתקופה החשמונאית (במאה ה- 1 לפנה"ס ) בה הייתה האוכלוסייה בין 3,000,000 ל- 4,000,000 .


הערות:
Benvenisti , Meron, The Crusaders in the Holy Land, 1970.
.
Ellenblum, Ronnie,Frankish Rural Settlements in the Latin Kingdom of Jerusalem, Cambridge University Press, 1998, pp.261 – 268.

Finkelstein, Israel, "The Land of Ephraim Survey, 1980 -1987: Preliminary Report," Tel Aviv, VOL l 15-16, pp. 117 – 183.

Gil, Moshe, A History of Palestine,634 – 1099, 1992.

Mayer, H.E., "Latins, Muslims And Greeks in the Latin Kingdom of Jerusalem," History, LXIII, 1978.

Poliak,A.N.,"L'Arabisation de L'Orient se'mitique," Revue des e'tudes islamiques, vol 12, pp. 35 – 63.

Kedar, Benjamin Zeev, Franks, Muslims and Oriental Christiansin the Latin Levant, 2006.

Kedar, B.Z,The Subjected Muslims of the Frankish Levant,"
James M.Powell, Ed., Muslims under Latin Rule, 1100 – 1300, 1990, pp. 135 – 174.

אבי יונה, מיכאל, בימי רומא וביאנטיון, 1962 .

גויטיין, ש.ד, היישוב היהודי בא"י מראשית האיסלאם ובתקופת הצלבנים לאור כתבי הגניזה, 1990 .

גויטיין, שלמה דב, "יהודי א"י בתקופה הצלבנית עפ"י גילויים חדשים מהגניזה הקהירית", בקובץ, הצלבנים בממלכתם:מחקרים בתולדות א"י 1099 – 1291 , בעריכת בנימין זאב קדר, 1988, עמ' 101 – 111 .

גראבויס, אריה, "עכו כשער העליות לא"י בתקופת הצלבנים", בקובץ, מחקרים בתולדות עם ישראל, כרך ב', 1972 .

גראבויס, אריה, "הגליל בתקופת הצלבנים" , בקובץ, בעריכת יואל רפל, תולדות ארץ ישראל, 1989 ,עמ' 289 – 298 .

"המרכז ללימודי יסוד ביהדות", אוניברסיטת בר- אילן.

קדר, בנימין זאב, "תולדות היישוב היהודי בא"י בימיה"ב", תרביץ מ"ב, 1973 , עמ' 401 - 418.

קדר, בנימין זאב, "יהודים ושומרונים בממלכת ירושלים הצלבנית", תרביץ, נ"ג, 1984 , עמ' 387 – 407 .

קדר, בנימין זאב, ""מתנצרים, מתגיירים ומתאסלמים בממלכת ירושלים", בקובץ, הצלבנים בממלכתם:מחקרים בתולדות א"ח 1099 – 1291 , בעריכת בנימין זאב קדר, 1988 , עמ' 93 – 100 .

קדר, בנימין זאב,"היהודים בממלכת ירושלים הצלבנית", בתולדות ארץ ישראל, בעריכת יואל רפל, 1989, עמ' 413 - 420 .

פראוור, יהושע, הצלבנים- דיוקנה של חברה קולוניאלית, 1976 .

פראוור, יהושע, תולדות ממלכת הצלבנים בא"י, כרכים א', ב', 1963 .

פראוור, יהושע, "היהודים בממלכת הצלבנים", ציון, י"א ,1960 .

פראוור, יהושע, " חובבי ציון בימיה"ב- העליות לא"י בתקופת הצלבנים", בקובץ, מערבו של גליל וחוף הגליל, 1965 .

סיון, עמנואל, "פליטים מסוריה וא"י בתקופת מסעי הצלב", בקובץ, הצלבנים בממלכתם:מחקרים בתולדות א"י 1099 – 1291 , בעריכת בנימין זאב קדר, 1988 , עמ' 83 – 92 .

שיין, סילביה, "א"י בימי הצלבנים, 1099 – 1291 ", בקובץ בעריכת יהושע פראוור, היסטוריה של עם ישראל, 1981.