אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אוכלוסיית ארץ ישראל תחת השלטון הצלבני


התמונה של רבקה שפק ליסק

פרק חמישי- אוכלוסיית א"י תחת השלטון הצלבני (1099 – 1290 /1260 ): הקבוצה האתנית- דתית הגדולה ביותר הייתה הנוצרית- מזרחית זהו הפרק החמישי במסגרת הסדרה "כיצד חוסל הרוב היהודי בארץ ישראל":פרק ראשון: המדיניות הרומית- חיסול הישות הלאומית תרבותית היהודיתפרק שני: השלטון הנוצרי ביזאנטי – כישלון מאמצי הניצורפרק שלישי: השלטון הערבי מוסלמי: האם היהודים התאסלמו?פרק רביעי: ההתפרשות היישובית של הערבים תחת הכיבוש הערבי- מוסלמימבואדגלב- 1099 כבשו הצלבנים את א"י מידי השושלת הפאטימית. אבל, בזה לא הסתיים המאבק בין המוסלמים לצלבנים על השליטה בארץ הקודש. למעשה, נמשך המאבק לאורך כל תקופת השלטון הצלבני בארץ, וממלכת הצלבנים התכווצה והתרחבה, חליפות. הארץ הפכה, עפ"י מאמר של סילביה שיין, "א"י בימי הצלבנים 1099 - 1291", "לזירת קרבות בלתי פוסקים בין העולם הנוצרי לאסלאמי".הצבא הצלבני הגיע מהצפון מבירות והתקדם לאורך החוף עד קיסריה. משם פנה לרמלה. ערי החוף מבירות עד יפו לא הותקפו בשלב זה, אבל, תושבי יפו ברחו. תושבי רמלה ולוד ברחו אף הם מפחד הצלבנים. מרמלה התקדם הצבא הצלבני לירושלים. ירושלים נכבשה ביולי 1099 והצלבנים ערכו בה טבח נורא של מוסלמים ויהודים, והשבויים שנלקחו היו לעבדים בשירות האדונים הפרנקים, או ניפדו תמורת כופר. כמו כן, החיילים הצלבנים עסקו בשוד וביזה. עפ"י המקורות הערביים נטבחו למעלה מ- 70,000 ירושלמים. לאחר כיבוש ירושלים נכבשו, בהדרגה, ערי החוף, כדי שהצבא הצלבני לא ינותק מבסיסיו באירופה ויוכל לקבל תגבורת ואספקה. כיבוש ערי החוף נתקל בהתנגדות של השליטים הפאטימים. 10 שנים התנהלו הקרבות על כיבוש ערי החוף. חיפה, ארסוף, קיסריה, ועכו והן נכבשו בין 1100 – 1110. אשקלון נכבשה רק ב- 1153. עזה, שתושביה ברחו, נמסרה למסדר הטמפלרים והצלבנים יישבוה מחדש.לאחר מכן נכבש פנים הארץ, ללא התנגדות רצינית. הצלבנים כבשו את יהודה ושומרון ואח"כ את הגליל.בגליל הוקמה "נסיכות הגליל" שכללה את הגליל, החוף המזרחי של הכנרת ובמערב עד חיפה. טבריה בוצרה ובצפת הוקם מבצר. ברחבי הגליל הוקמו מבצרים. המוסלמים לא השלימו עם מפלתם, שהתאפשרה בשל הפיצול במחנה הערבי- מוסלמי. המחנה התאושש בהדרגה ופתח במלחמת ג'יהאד. האופנסיבה הראשונה נכשלה וממלכת הצלבנים נשארה בשלמותה. האופנסיבה השנייה החלה ב- 1134 והמוסלמים כבשו את הגליל והגיעו עד עכו. אבל, הצלחתם הייתה זמנית. ממלכת הצלבנים נשארה בשלמותה עד 1187. צלאח א- דין היה יליד העיר תכרית בעיראק ובן למשפחה כורדית. הוא הוכשר ע"י אביו מושל לבנון לקריירה צבאית, וכאשר היה בשליחות למצרים כדי להבטיח את האינטרסים העבאסים, הוא השתלט על מצרים ב- 1171 והחזיר את מצרים לתחום הכליפות העבאסית. אבל, לצלאח היו אמביציות שלטונית וב- 1183- 1185 הוא השתלט על רוב שטחי עיראק. לאחר איחוד ארצות האסלאם תחת שלטונו פנה צלאח א- דין ב- 1177 לכיבוש ערי החוף של הארץ, ואף הגיע עד רמלה ולוד, אבל הובס בקרב גזר בנובמבר 1177, וצבאו הושמד.באביב 1179 פתח צלאח א- דין בהתקפה שיעדה היה הגליל והגיע עד גשר בנות יעקב, שם נחל נצחון. ב- 1180/82 הייתה שביתת נשק בין הצדדים הלוחמים. אבל, ב- 1182 חידש צלאח א- דין את התקפתו ובין 1182 – 1184 פרץ מעבר הירדן המזרחי לגליל ולעמק יזרעאל. בשנים 1185 – 1187 הייתה שביתת נשק, שאמורה הייתה להימשך עד 1189 , אבל ב- 1187 הפר צלאח א- דין את הפסקת האש וב- 1187 הוא הביס את הצבא הצלבני בקרב קרני חיטין, מערבית לטבריה. טבריה נכנעה, נצרת נכבשה, עכו נכנעה, אבל תושביה עזבוה. כל ערי החוף נכנעו וירושלים נכבשה ב-9 באוקטובר 1187 . הנוצרים ברחו ברובם ובעיר נותרו כ- 15,000 נוצרים- מזרחיים. עד אוקטובר אותה שנה השתלט א- דין על רוב שטחה של המדינה הצלבנית, כולל ירושלים, אבל, בארץ נותרו כיסי התנגדות צלבניים שהחזיקו מעמד עד 1192 .ב- 1191 התקיים קרב נוסף בין הצלבנים וצלאח א- דין ליד ארסוף והצלבנים ניצחו. צלאח א- דין הרס את ערי החוף וכן את הערים מבית דג'ן לאורך הדרך לירושלים. בזה בא הקץ לממלכת ירושלים הצלבנית.אבל, הצלבנים ניצחו החזירו לעצמם את מישור החוף מיפו עד צור וקבעו בירתם בעכו. בספטמבר 1192 נחתם הסכם בין הצדדים ל- 3 שנים. ממלכת הצלבנים השנייה, שבירתה עכו, השתרעה מעתה לאורך החוף עד יפו, וכן מובלעת באזור רמלה- לוד. ירושלים נשארה בידי המוסלמים. צלאח מת ב- 1192. יורשיו של צלאח א- דין, האיובים, ירשו את השטחים בהם שלט א- דין בארץ, שכללו את יהודה, השומרון והגליל, וכן את עבר הירדן המזרחי. וניהלו עם הצלבנים מערכת יחסים שכללה מלחמות והסכמים זמניים, חליפות. זה היה המצב עד 1260 .ממלכת עכו הצלבנית עשתה מספר נסיונות להחזיר לעצמה את השטחים שאבדו לה והמאבק בין השליטים האיובים לצלבנים נמשך חליפות. ב- 1226 הצליחו הצלבנים לכבוש את ירושלים. .ב- 1241 נחתם הסכם לפיו חזר הגליל לשלטון צלבני וב- 1243 נחתם הסכם נוסף שהרחיב את השלטון הצלבני לרוב שטחי הארץ. אבל, המאבק התחדש בין 1244 ל- 1247 והצלבנים נחלו מפלות. ממלכת הצלבנים חוסלה בסופו של דבר ב- 1260 ע"י הממלוכים, מוסלמים סונים ממוצא תורכמני, אם כי המעוז האחרון, עכו, נכבש רק ב- 1291. א. מעמדה של האוכלוסייה הלא- פרנקית בא"י בתקופה הצלבנית האוכלוסייה בעת הכיבוש הצלבני הייתה מגוונת בהרכבה והטרוגנית. ממלכת הצלבנים הייתה חברה של כובשים ונכבשים. מצד אחד, הפרנקים, הכובשים ומצד שני האוכלוסייה שנמצאה בארץ בעת הכיבוש, הנכבשים. התושבים הלא- פרנקים, הנוצרים המזרחיים, המוסלמים, היהודים והשומרונים, נחשבו לנכבשים ונתבעו לשלם מס גולגולת שהיה המשכו של מס הג'זיה שהוטל על "בני החסות" הלא- מוסלמים תחת הכיבוש הערבי- מוסלמי. האוכלוסייה הלא- פרנקית הייתה מבחינה משפטית במעמד נחות. אבל, העדות הדתיות קיבלו אוטונומיה עדתית מסויימת ונהנו, יחסית, מחופש הפולחן הדתי.הנוצרים- המזרחיים לא נהנו ממעמד מיוחד, והכמורה הנוצרית- מזרחית נדרשה לקבל מרות הכנסייה הלטינית. גם בני כתות נוצריות אחרות נדרשו לקבל את מרותה של הכנסייה הלטינית. המוסלמים יכלו לקיים את פולחנם הדתי באזורים הכפריים ללא הפרעה, אבל, בערים בהן חיו נוצרים, הותר להם לקיים דתם רק במסגרות פרטיות והמסגדים הפכו לכנסיות, כולל כיפת הסלע על הר הבית, שהפכה ל"מקדש האדון" ומסגד אל- אקצא שהפך ל"מקדש שלמה". גם בקיסריה, יפו ואשקלון הפכו המסגדים לכנסיות. מבחינה סוציו- כלכלית הייתה האוכלוסייה מורכבת ממעמדות:הצלבנים העתיקו את השיטה הפיאודלית האירופאית לארץ, בשינויים קלים. אדמות הארץ הפכו לאחוזות וחולקו לאבירים, למנזרים ולמבצרים. האצולה: בעלי האחוזות, המסדרים הצבאיים וראשי הכנסייה הלטינית, שהיו פרנקים.הבורגנות: תושבי הערים היו פרנקים, נוצרים- מזרחיים, מוסלמים ויהודים. אבל, ירושלים הייתה נוצרית כולה. נאסר על יהודים ומוסלמים לגור בה. הכיבוש הצלבני רוקן, בתחילה, את הערים מהאוכלוסייה המוסלמית (טבח, גירוש ובריחה) וגם מרוב היהודים, אבל לאחר התייצבות השלטון הייתה שיבה מסויימת. הערים היו בעלות גודל שונה. בעכו היו 40,000 תושבים, באשקלון היו 10,000 תושבים, בירושלים 20,000 ובשאר הערים נעו המספרים בין 2,000 ל- 5,000 אבל, הסטאטוס של העירונים הפרנקים היה שונה משל השאר. הצמיתים: מוסלמים ונוצרים- מזרחיים. הם היו האוכלוסייה הגדולה ביותר. עפ"י ד"ר שיין היו בתקופה הצלבנית כ- 700 כפרים בכל הארץ, לעומת למעלה מ- 2,000 בתקופה הביזאנטית. לדעת פרופ' פראוור, מספרם היה גבוה בכמה מאות. הכפרים התחלקו לגדולים (כמה אלפים), בינוניים (70 – 80 נפש ) וקטנים (10- 20 נפש, או 20 - 40 ). בעלי האחוזות התגוררו בערים. הכפרים נוהלו ע"י ראיסים, שהיו ראשי הכפר. הכפריים שילמו נוסף על מס הגולגולת , מס קרקע בגובה 1/3 מהיבול ומסים שונים על עצי פרי, כרמים ואף דבורים. כמו כן, הוטלו עליהם עבודות אנגריה.האוכלוסייה הכפרית התגוררה בשפלת החוף, ליד ערי הנמל, באזור השומרון ויהודה ובגליל.העבדים: אלה היו שבויי מלחמה או תושבי ערים שלא נכנעו ונכבשו לעבדות. הם שמשו כעבדים לאדונים הפרנקים.הפרנקים לא ניהלו, לדעת סילביה שיין, מדיניות מסיונרית. לא היה ניסיון לנצר את האוכלוסייה וגם לא הייתה מדיניות של מערביזציה, כלומר, ניסיון לכפות על האוכלוסייה את התרבות ואורח החיים המערב- אירופי. המניע העיקרי להעדר מדיניות מסיונרית מצד הכובשים היה כלכלי: בעלי האחוזות לא היו מעוניינים בניצור הצמיתים והעבדים שתחת חסותם, מאחר שהחוק חייב לשחררם. אבל, היו נזירים פרנציסקנים ודומיניקנים שעסקו בניצור. פרו'פ סיון, פרופ' קדר וד"ר שיין קבעו שהיו המרות דת של מוסלמים, אבל בהעדר נתונים במקורות המוסלמיים והלטיניים, יש הערכות שונות לגבי היקף התופעה.(ראה, להלן). השלטון הפרנקי לא עסק, אומנם, בניצור, אבל, בערים בעלות רוב נוצרי נהוג היה להפוך מסגדים לכנסיות. כיפת הסלע הפכה לכנסיית "מקדש האדון" ומסגד אל-אקצע הפך ל"מקדש שלמה". גם ביפו, אשקלון, וקיסריה הפכו מסגדים לכנסיות. ב. הרכב האוכלוסייה בתקופה הצלבנית הקבוצה הנוצרית- מזרחית הייתה הקבוצה הגדולה ביותרמסקנת החוקרים, העוסקים במחקר על התקופה הערבית- מוסלמית (ראה, פרק רביעי בסדרה זו ) הייתה שלאורך תקופת הכיבוש הערבי- מוסלמי היו הנוצרים – המזרחיים הקבוצה הגדולה ביותר. הקבוצה הייתה מורכבת מצאצאי היוונים והסורים- ארמים שהיגרו לארץ בתקופה ההלניסטית והרומית- ביזאנטית. הם נוצרו בתקופה הביזאנטית. יש גם עדויות של היסטוריונים וגיאוגרפים מוסלמים, המאשרים עובדה זו. מוחמד בן עבדאללה אלמעאפרי מסביליה ביקר בארץ ב- 1095 ודיווח על רוב נוצרי בארץ. ההיסטוריון האנדלוסי אבן אל- ערבי ביקר בארץ בין 1093 – 1095 וכתב שהנוצרים - המזרחיים הם רוב האוכלוסייה. גם הצליין הנוצרי בורכרד, שביקר בארץ ב- 1280 העיד שהנוצרים – המזרחיים הם הרוב.לעומת זאת, החוקרים העוסקים במחקר על התקופה הצלבנית חלוקים בדעותיהם לגבי השאלה אם המוסלמים או הנוצרים- המזרחיים היו הקבוצה הגדולה ביותר באוכלוסייה בארץ בתקופה הצלבנית:פרופ' יהושע פראוור, ד"ר סילביה שיין ומרון בנבנישטי בדעה שהמוסלמים היו הקבוצה הגדולה ביותר עפ"י ההערכות של פרופ' יהושע פראוור בסיפרו, "תולדות ממלכת הצלבנים",( מהדורה מתוקנת:1971, עמ' 459 - 465 ) היו בארץ תחת השלטון הצלבני בשנות ה-1180, 100,000 עד 120,000 פרנקים, כלומר צלבנים נוצרים קתולים. האוכלוסייה הכפרית מנתה עפ"י הערכותיו כ- 250,000 והייתה מורכבת ממוסלמים ונוצרים - מזרחיים. פראוור קבע ש"לא כל האוכלוסייה הכפרית הייתה מוסלמית. אזורים מסוימים מיושבים עדיין בצפיפות באוכלוסייה נוצרית- סורית". אבל, "רוב האוכלוסיה היה מוסלמי לפי דתו"(עמ' 404 ). אוכלוסיית הערים הייתה ברובה נוצרית. אחוז המוסלמים בערים היה זניח בשל מעשי הטבח וההגירה מרצון או מאונס (עמ' 462 ). האוכלוסייה הלא- פרנקית היוותה כ- 3/4 מכלל אוכלוסיית הארץ, שמנתה כ- 470,000. מרון בנבנישטי העריך (the crusaders in the holy land 1970, עמ' 18), שהאוכלוסייה שמצאו הצלבנים בארץ מנתה כ- 500,000, והמוסלמים היוו 75% -80% מתוכם. כלומר, האוכלוסייה המוסלמית מנתה בין 375,000 ל- 400,000 והאוכלוסייה הנוצרית- מזרחית מנתה בין 100,000 ל- 125,000 ואולי קצת פחות, אם ניקח בחשבון שבארץ היה מיעוט יהודי ושומרוני. הוא העריך שמספר הפרנקים היה 140,000 ומתוכם כ- 10,000 עד 20,000 פרנקים התגוררו בכפרים. אבל, בניגוד לפרופ' פראוור שנימק את הערכתו, בניבנישטי לא הביא ניתוח מקורות כהסבר להערכתו.ד"ר סילביה שיין מעריכה שאוכלוסיית הארץ בתקופה הצלבנית הייתה כ- 400,000 ורק 1/4 מתוכם היו פרנקים ("א"י בימי הצלבנים,1099 – 1291 ", עמ' 197 ) ומסכימה עם התזה שהמוסלמים היו הקבוצה הגדולה ביותר (עמ' 274 , 287). לא ניתנה הנמקה להערכה זו.אם נסתמך על הנתונים שהובאו על ידי פרופ' פראוור ומרון בנבנישתי והמוסלמים היו הקבוצה האתנית- דתית הגדולה ביותר, הרי מניינם היה כ- 200,000 - 250,000, נפש. הנוצרים המזרחיים מנו כ- 100,000 - 150,000 .נפש. לא נמסרו נתונים על מספר היהודים והשומרונים. כלל האוכלוסייה הגיע לכ- 470,000 .פרופ' בנימין זאב קדר ופרופ' רוני אלנבלום בדעה שהנוצרים- המזרחיים היו הקבוצה הגדולה ביותר. ( המחקרים של קדר ואלנבלום הם משנות ה- 1990 בעוד שהמחקר של פראוור הוא משנות ה- 1960 ).הם מסתמכים על דעת חוקרי התקופה הערבית- מוסלמית , שהגיעו למסקנה שהנוצרים- המזרחיים היו הקבוצה הדתית הגדולה ביותר בתקופה הערבית- מוסלמית. לאור קביעה זו וההצטמקות של האוכלוסייה המוסלמית בשל טבח, גירוש, ובריחה, ערב הכיבוש הצלבני ובעת הכיבוש, וסקרים ארכיאולוגיים, הם קובעים שגם בתקופה הצלבנית עדין היו הנוצרים- המזרחיים הקבוצה הגדולה ביותר. גם המאמר של פרופ' עמנואל סיון(ראה, להלן ) על בעיית הפליטים המוסלמים עקב הכיבוש הצלבני מצביע לכיוון זה.פרופ' קידר כתב ( "the subjected muslims of the frankish levant" מ- 1990, עמ' 148 – 150 ) , שההערכה המוסכמת על החוקרים כיום היא שמספר הלא- פרנקים, נע בין 300,000 ל- 360,000, ו- 250,000 מתוכם היו כפריים מוסלמים ונוצרים- מזרחיים וכ- 100,000 היו עירוניים מוסלמים ונוצרים- מזרחיים. מספר הפרנקים היה בין 100,000 ל- 120,000. לא נמסרו נתונים על מספר היהודים והשומרונים. קדר הביא מקור נוצרי , הכרוניקון ארונל,(ראה, להלן) לגבי האפשרות שמספר הכפריים המוסלמים הגיע לכ-150,000 . אבל, קדר עצמו מטיל ספק באפשרות להסתמך על מקור זה. מכאן שמספר הכפריים הנוצרים- המזרחיים היה כ- 100,000. אבל, מאחר שרוב המוסלמים חיו בכפרים, עפ"י עדויות של אבן ג'ובאייר מ- 1184 והכרוניקון הפרנקי ארנול מ- 1160 , סביר להניח שמתוך 100,000 העירונים הלא- פרנקים, הרוב היו נוצרים- מזרחיים. המסקנה המתבקשת היא שאומנם הקבוצה הנוצרית- מזרחית הייתה הגדולה ביותר, אבל, השאלה נותרה פתוחה לגבי הפער המספרי בין הקבוצה המוסלמית והנוצרית- מזרחית. קדר קבע ש"במצב המחקר הנוכחי לא ניתן לקבוע כמה מוסלמים נשארו תחת שלטון פרנקי" (עמ' 148 ).פרופ' קידר בדעה שהמוסלמים היו רוב באזורים מסויימים של הארץ והנוצרים - המזרחיים באזורים אחרים. אבל, הוא הגיע למסקנה ש"הקביעה שהרוב הנוצרי- מזרחי הכפרי פינה מקומו תחת שלטון פרנקי לרוב מוסלמי לא סבירה". הוא הסתמך על פרופ' משה גיל שקבע (palestine,634 – 1099, vol 1, p.142 a history of) שהנוצרים- המזרחיים היו רוב בתקופה הערבית- מוסלמית, בהסתמך על עדויות וביניהן, עדותו של ההיסטוריון האנדלוסי אבן אל- ערבי שהיה בארץ זמן קצר לפני הכיבוש הצלבני וכתב שהנוצרים – המזרחיים הם רוב האוכלוסיה. גם הצליין הנוצרי בורכרד, שביקר בארץ ב- 1280 , קבע שהנוצרים המזרחיים הם הרוב בארץ.במחקר אחר של ב.ז. קדר (franks, muslims and oriental christians in the latin levant, pp. 129-153 ) הוא סוקר את המאמצים של החוקרים להעריך ביתר ודאות מה היה מספר המוסלמים בארץ תחת השלטון הצלבני. החוקרים ניסו להעריך מה היה גודלה של המשפחה המוסלמית הממוצעת, אבל, המקורות לקביעת גודל המשפחה הם מעטים ביותר, ולסיכום הדיון קבע קדר ש"עדין אין מסקנה לגבי גודל המשפחה המוסלמית תחת השלטון הפרנקי", (עמ' 152 ), ולכן אין אפשרות להעריך את גודלה המדויק של האוכלוסייה המוסלמית. פרופ' רוני אלנבלום הגיע למסקנה שהנוצרים המזרחיים היו הקבוצה הגדולה ביותר (frankish rural settlements in the latin kingdom of jerusalem, 1998 ). אבל, ממחקרו מתבקשת המסקנה שהיה פער משמעותי מבחינה מספרית בין הנוצרים- המזרחיים והמוסלמים לטובת הראשונים. פרופ' אלנבלום מסתמך על מקורות לא יהודיים ועל סקרים ארכיאולוגיים וחפירות שנערכו ע"י ה"רשות לחקירת א"י ועתיקותיה". לדעת פרופ' אלנבלום אין די נתונים כדי לקבוע את מספר התושבים והיחס ביניהם. אבל, פרופ' אלנבלום בדק את ההרכב האתני- דתי של האוכלוסייה בעידן הצלבני והגיע למסקנה שהנוצרים- המזרחיים היו הקבוצה הגדולה ביותר. ניתן לקבל חיזוק לתזה שהנוצרים- המזרחיים היו הקבוצה הגדולה ביותר ממחקרו של פרופ' עמנואל סיון( " פליטים מסוריה וא"י בתקופת מסעי הצלב"). סיוון קבע שבעקבות הכיבוש הצלבני נוצרה בעיית פליטים שברחו מא"י ורוב הפליטים היו מוסלמים. בריחת המוסלמים צמצמה, ללא ספק, את מספרם, אם כי במקורות המוסלמיים עליהם מסתמך פרופ' סיון אין נתונים מספריים. ד"ר שיין ציינה אף היא במאמרה(ראה לעיל) שהייתה הגירה של מוסלמים מהארץ. כל החוקרים מאשרים שהצלבנים ביצעו מעשי טבח המוניים במוסלמים וזה היה המניע לבריחתם.אלנבלום החל את הדיון בהרכב האתני- דתי מהתקופה הביזאנטית. הנחת היסוד הראשונה במחקרו היא שהקהילות האתניות- דתיות חיו בניפרד והארץ הייתה מחולקת בתקופה הביזאנטית לאזורי התיישבות של מוסלמים, נוצרים- מזרחיים, יהודים ושומרונים. וכך, לדעת אלנבלום, היה המצב גם בתקופה הצלבנית. מאחר שהתקופה הערבית הייתה בין השתיים, סביר להניח שזה היה המצב בתקופה הערבית. גם פרופ' קדר וד"ר שיין מסכימים שהייתה חלוקה אתנית- גיאוגרפית. באזורים הכפריים האוכלוסייה הייתה עפ"י מרכיב אתני- דתי. אבל, בערים הייתה אוכלוסייה מעורבת, אם כי ברובעים ניפרדים. הפרנקים לא התערבבו במקומיים.הנחת היסוד השנייה בסיפרו של פרופ' אלנבלום, הנשענת גם על דעות חוקרים שזוהי תחום התמחותם, היא שיש לעשות הבחנה ברורה בין תהליכי הערביזציה והאסלמיזציה האזורית ובין תהליכי האסלמיזציה האישית של התושבים המקומיים, נוצרים, יהודים ושומרונים בתקופת הכיבוש הערבי- מוסלמי. המפה היישובית בתקופה הצלבניתפרופ' בנימין זאב קדר במאמרו "יהודים ושומרונים בממלכת ירושלים" ופרופ' רוני אלנבלום בסיפרו שירטטו את המפה היישובית בתקופה הצלבנית ( 1099 - 1260 ). הקבוצה הגדולה ביותר, הנוצרים – המזרחיים חיה במספר ריכוזים: בגליל המערבי, במישור החוף ובאזור ירושלים ודרום יהודה. אבל, הייתה מובלעת נוצרית בגליל המזרחי, במקומות קדושים לנצרות.הריכוז העיקרי של המוסלמים היה בשכם וסביבתה. כמו כן, היו מובלעות מוסלמיות בגליל המערבי והמזרחי. כמו כן, היה הדרום אזור נדידה של הבדווים.הריכוז העיקרי של היהודים היה בגליל המזרחי, ובערים מסויימות בחוף ובפנים הארץ.באזור השומרון היה ריכוז של יישובים שומרונים ובערי החוף.הרכב האוכלוסייה לא השתנה מהותית מהתקופה הערבית- מוסלמית והנוצרים – המזרחיים נותרו הקבוצה הגדולה ביותר. התזה היא שהמפה היישובית משקפת את חלוקת אזורי הארץ עפ"י קריטריון אתני- דתי עם מובלעות קטנות של מיעוט אתני- דתי אחר.החלוקה האתנית- דתית האזורית הזו החלה להתהוות בתקופה הביזאנטית עם התגברות תהליך הניצור. מחקרו של פרופ' רוני אלנבלום הביא מידע חשוב על מפת היישובים באזורי הארץ השונים, מהתקופה הביזאנטית (מאות 4 – 7 לס' ), דרך התקופה הערבית (מאות 7 – 11 ) לתקופה הצלבנית (מאות 13-12 ). בניגוד לאזורים הנטושים בהם התיישבו מוסלמים- בדווים, והשליטו את מנהגיהם ואורח חייהם, בקהילות הוותיקות לא היה תהליך מזורז של אסלמיזציה. לדעת אלנבלום עד ראשית המאה ה- 11 , המאה האחרונה לכיבוש הערבי- מוסלמי לא הייתה מדיניות של אכיפת האסלאם בכוח על האוכלוסייה הוותיקה. רוב האוכלוסייה ערב הכיבוש הצלבני הייתה נוצרית- מזרחית.החוקרים עושים הבחנה בין תהליך האסלאמיזציה של יחידים, שהיה איטי וממושך, ולבין האסלאמיזציה והערביזציה של אזורים שנינטשו ע"י האוכלוסייה המקומית בלחצם של השבטים הבדווים שניצלו את הוואקום שנוצר והתנחלו באזור. תהליך האסלאמיזציה של האוכלוסייה המקומית היה איטי וצבר תאוצה כתוצאה מאירועים פוליטיים וחברתיים. הגורמים המכריעים היו השיעור הגבוה של המסים המיוחדים, שהוטלו בתקופה הערבית –מוסלמית על לא- מוסלמים, ההגבלות השונות, תעסוקתיות ואחרות וההתקפות של אספסוף מוסלמי. עפ"י תוצאות מחקריו של אלנבלום, תהליך האסלמיזציה והערביזציה האזורית מתייחס לאזורים שננטשו ע"י האוכלוסייה המקומית כתוצאה מהלחץ שהופעל עליהם ע"י חדירת שבטים בדווים נודדים שפגעו באוכלוסייה הוותיקה. אזורים אלה עברו, לדעת אלנבלום, תהליך של מעבר הדרגתי של השבטים הבדווים מאורח חיים נוודי להתיישבות קבע. במלים אחרות, לא מדובר באזורים אלה באסלמיזציה של התושבים המקומיים אלא בהתיישבות קבע של ערבים מוסלמים. רוב החוקרים מסכימים שמראשית הכיבוש הערבי- מוסלמי במאה ה- 7 עד ראשית המאה ה- 11 , לא היו הרבה מקרים של אסלאמיזציה בכפייה, מכיוון שזה היה אסור עפ"י החוק הדתי המוסלמי, ותהליך האסלאמיזציה לא הושלם בשלהי הערבית-מוסלמית. היהודים והנוצרים לא נירדפו ע"י השלטון הערבי- מוסלמי , מלבד בימיו של הכליף אל- חאכם, שציווה להרוס כנסיות ובתי כנסת וכפה על הלא- מוסלמים להתאסלם או לעזוב את הארץ. הגזירות ניתנו עפ"י מקור אחד ב- 1002/3, וב- 1012 עפ"י מקור אחר. היהודים הפכו לאנוסים. אבל, הגזירה בוטלה כעבור זמן קצר והם חזרו בגלוי ליהדות. עובדה היא שבתקופה הצלבנית היו 35 יישובים יהודיים בגליל, ויישובים נוספים בחלקים אחרים של הארץ. (ראה, פרק רביעי בסדרה זו ).הפרנקים אחת הסיבות העיקריות להתמוטטותה של ממלכת הצלבנים הייתה בעיית כוח אדם. הכיבוש הצלבני לא הביא להגירה מסיבית של נוצרים- קתולים מאירופה והפרנקים נשארו מיעוט כובש. היישובים הפרנקיים היו מטיפוסים שונים: מבצרים עם חילות מצב, מנזרים מאוכלסים ע"י נזירים, עיירות בעלות אוכלוסייה פרנקית בחלקה ואף כפרים מעורבים, שכללו אוכלוסייה פרנקית. רוב הפרנקים התגוררו בערים בעיקר לאורך החוף, אבל גם בטבריה צפת, ציפורי ונצרת בגליל, ובירושלים, רמלה- לוד, שכם ובית לחם. בין 10,000 ל- 20,000 התגוררו בכפרים. כפרים פרנקיים הוקמו, בין השאר, באכזיב,אל-קביבה, אל- בירה, דבוריה, סן- ז'יל, בית גוברין, בית נובא, בית צוריק. פרנקים התגוררו גם בעיירות קאקון, קלנסואה, דיר אל בלאח, סבסטיה, ג'נין, לג'ון ותיבנין.בסה"כ התגוררו הפרנקים עפ"י סיפרו של מרון בנבנישטי "the crusaders in the holy land ", בכ- 80 יישובים, שהיוו 15% מכלל 700 היישובים בתקופה הצלבנית. לדעת פרופ' פראוור היה מספר היישובים הכולל גבוה בכמה מאות, לפחות. מאחר שהצבא הצלבני היה מורכב מגברים ונשים אירופאיות לא הגיעו עם הלוחמים, נשאו הפרנקים נשים מקומיות, שקיבלו על עצמן את הנצרות הקתולית. האוכלוסייה הנוצרית- מזרחיתעפ"י עדויות של מוסלמים (ראה, למעלה ) הנוצרים- המזרחיים היו הרוב בארץ. עפ"י עדות של הצליין הנוצרי בורכרד מהר ציון שביקר בארץ ב- 1280 הסורים, שהיו נוצרים מזרחיים, היו הרוב בארץ, אבל היו בארץ גם נוצרים ארמנים, פרסים, מרוניטים, חבשים, ועוד במספר עצום. ואכן, בניגוד למוסלמים שנטבחו, גורשו או ברחו, האוכלוסייה הנוצרית- מזרחית נשארה על כנה. הנוצרים- המזרחיים היו ברובם ממוצא סורי או יווני, ונימנו על המהגרים שהתנחלו בארץ בתקופה ההלניסטית והתנצרו בתקופה הביזאנטית. חלק ניכר מהיוונים ברחו ערב הכיבוש הערבי- נוצרי, כך שעיקר האוכלוסייה הנוצרית- מזרחית הייתה ממוצא סורי (תערובת של ארמים, ופיניקים באזור הצפון ). הם עברו תהליך של שירעוב בתקופה הערבית- מוסלמית, אבל רובם ככולם נשארו נוצרים. אבל, העילית האינטלקטואלית נטשה לפני הכיבוש הפרנקי.הנוצרים – המזרחיים השתייכו לכנסייה היוונית- אורתודוכסית. לשון התפילה הייתה יוונית אבל השפה היומיומית הייתה ערבית.הנוצרים – המזרחיים התחלקו לעירונים וכפריים:הכפריים- הפכו לצמיתים באחוזות הפיאודליות הפרנקיות. העירונים- היו חופשים, אבל לא בסטאטוס של "בורגנים". הנוצרים – המזרחיים היוו רוב בערים, לצד מיעוט פרנקי. פרופ' פראוור קבע שבשל הבריחה , הגירוש ומעשי הטבח במוסלמים, לא נותרה אוכלוסיה מוסלמית בערים.הגליל המערבי- בתקופה הצלבנית היה מיושב בעיקר בנוצרים ותיקים, מהתקופה הביזאנטית, כלומר יוונים, פיניקים וסורים- מתייוונים, שהתנצרו, ועולי רגל מביצנץ ואירופה, ומנוצרים פרנקיסיטים, כלומר, מתיישבים נוצרים מאירופה הקתולית. הגליל המערבי היה מחולק לאחוזות פאודליות. למשל, כל האזור בין פקיעין בצפון – מזרח, סג'ור בדרום- מזרח ודיר אל- אסד בדרום מערב היה אחוזה פאודלית של הנריקוס בובאלוס, בנו של אביר מאזור שמפניה, דרומית- מזרחית לפריס. הגליל המזרחי- נוצרים התיישבו עוד בתקופה הביזאנטית בשכונות ניפרדות במספר יישובים בגליל התחתון, בטבריה, כפר כנה, ודבוריה בשל קדושתן לנצרות, ואילו בנצרת חוסלה הקהילה היהודית ע"י הביזאנטים, ערב הכיבוש המוסלמי ונצרת נשארה בעלת אוכלוסייה נוצרית- ביזאנטית במשך תקופת הכיבוש הערבי- מוסלמי. אבל, החל מ- 1108 החלו להתיישב בנצרת גם צלבנים.אזור יהודה ודרום השומרון- האזור מצפון לירושלים, כלומר דרום השומרון היה נוצרי ברובו. עפ"י סקר ארכיאולוגי היו בו 267 יישובים. בדרום השומרון נשארו היישובים הנוצרים- ביזאנטים ללא שינוי. הצלבנים התיישבו רק באזורים בהם ישבו נוצרים. אזור ירושלים היה אף הוא מיושב בנוצרים. אזור דרום יהודה וסביבות ירושלים היה אזור נוצרי ברובו: ירושלים, בית לחם, בית וגוברין היו בעלות רוב נוצרי. הפרנקים הפכו את ירושלים לעיר נוצרית ועודדו התיישבות נוצרים- מזרחיים בעיר במקום המוסלמים שנטבחו או ברחו. כמו כן, היה רוב נוצרי ברמלה- לוד. ערי החוף – היו גם כן בעלות רוב נוצרי. הצלבנים עודדו את הנוצרים- המזרחיים לאכלס את ערי החוף במקום המוסלמים שנטבחו או ברחו. אבל, גם בתקופה הערבית רוב האוכלוסייה הייתה נוצרית.תהליך האסלאמיזציה של האוכלוסייה הנוצרית לא הושלם בתקופה הערבית, ונמשך בתקופה הממלוכית והעות'מאנית. כתוצאה מאפלייה ורדיפות, גודלה של הקהילה הנוצרית המשיך , על כן, להצטמק והיה בד"כ בלתי הפיך. אבל, התהליך צבר תאוצה רק כאשר הקהילות המוסלמיות נעשו מאורגנות וחזקות. האוכלוסייה הערבית- מוסלמית הקבוצה המוסלמית הייתה השנייה בגודלה אחרי הקבוצה הנוצרית- מזרחית. אבל, כפי שקבע פרופ' קדר (the subjected muslims of the frankish levant, p.148), "במצב המחקר הנוכחי לא ניתן לקבוע כמה מוסלמים נשארו תחת השלטון הפרנקי לאחר מעשי הטבח וההגירה מהארץ". עפ"י הכרוניקון הפרנקי ארנול, הציע מלך ארמניה ב- 1160 למלך ירושלים לגרש את האכרים המוסלמים והוא התחייב לשלוח במקומם 30,000 ארמנים עם משפחותיהם כדי ליישב את הארץ. אם, כותב קדר, ההצעה הייתה אכר מוסלמי תמורת ארמני, הרי היו בארץ 30,00 אכרים מוסלמים. אם משפחה ממוצעת הייתה בת 5 נפשות הרי האוכלוסייה הכפרית המוסלמית כללה 150,000. השאלה היא באיזו מידה ניתן להסתמך על מקור זה. קדר מעלה ספקות בנדון.ערב הכיבוש הצלבני ב- 1099 היו המוסלמים מרוכזים בשני ריכוזים עיקריים: בהר הנגב ובערבה ובצפון השומרון. כמו כן, היו מובלעות מוסלמיות באזור טבריה, רמלה והר חברון. בערי החוף ופנים הארץ הייתה האוכלוסייה מעורבת והמוסלמים היו מיעוט (ראה, פרק רביעי בסדרה זו ). העילית האינטלקטואלית המוסלמית עזבה לפני הכיבוש.יש מקורות מעטים על חיי האוכלוסייה המוסלמית תחת השלטון הצלבני. אבל, מתוך המידע שהצטבר מתברר שגורל המוסלמים היה תוצאה של הצורה בה השתלטו הצלבנים על יישובים בהם חיו מוסלמים. בעיר שנכבשה נערכו מעשי טבח ונלקחו שבויים שהפכו לעבדים. בעיר שנכנעה לא נקמו בתושבים, והשאירו בידיהם את הברירה להישאר או לעזוב. ברוב המקרים הם העדיפו לעזוב..רוב המוסלמים היו סונים, אבל בצפון הייתה גם אוכלוסייה שיעית. האוכלוסייה המוסלמית התחלקה ל- 4 קבוצות: עבדים, צמיתים באחוזות של הפרנקים, תושבי הערים והשבטים הבדווים. העבדים- היו שבויי מלחמה או תושבי ערים שלא נכנעו מרצון. אין נתונים על מספר העבדים, אבל, כנראה, שהם לא היו מעטים. במבצר הצלבני של הטמפלרים בצפת היו 400 עבדים. בעכו שוחררו 3 שנים לאחר הכיבוש 4,000 מוסלמים מעבדות, ובירושלים שוחררו כ- 5,000. ניראה שמדובר בפדיון שבויים או בהחלפתם בשבויים פרנקים. (קדר, עמ' 153 ) הצמיתים- היו אכרים שעיבדו את אחוזות הבעלים המוסלמים. האחוזות עברו לידי בעלים פרנקיים שהעבירו את השיטה הפיאודלית לארץ והפכום לצמיתים. עפ"י עדותו של אבן ג'באר, שביקר בארץ ב- 1148 , היה מצבם של הכפריים המוסלמית תחת השיעבוד הצלבני טוב יותר ממצבם של הכפריים בארצות האסלאם. לדעת בנבנישטי האוכלוסייה המוסלמית בכפרים כללה שרידים מהאוכלוסייה הוותיקה שהתאסלמה והתבוללה בקרב גלי הכובשים הערביים. אבל, הוא בדעת מיעוט. החוקרים שהתמחו בתקופה הערבית- מוסלמית בדעה שלא הייתה תופעה המונית של התאסלמות (ראה, פרק רביעי בסדרה זו ). המוסלמים היו ערבים שהתנחלו בארץ.העירוניים- ערי פנים הארץ נכנעו ברובם לפני הצלבנים וניתנה לתושבים הברירה להישאר או לעזוב. רוב המוסלמים העדיפו לעזוב וחלק נשארו. בטבריה, נצרת ובית לחם הייתה אוכלוסייה מוסלמית. ברמלה וטבריה הייתה בריחה המונית עוד לפני הכיבוש.עפ"י עדותו של עמאד אל- דין, מזכירו של צלאח א- דין, בערים מסויימות בפנים הארץ המוסלמים היוו רוב. אבל, בירושלים נערך טבח גדול במוסלמים והשאר ברחו, או הפכו לעבדים ונאסרה התיישבות מוסלמית בעיר. בשכם ברחו רוב התושבים.כיבוש ערי החוף היה מלווה בטבח האוכלוסייה המוסלמית. בעכו נרצחו כ- 4,000 מוסלמים ורכושם נבזז. בקיסריה נערך טבח במוסלמים, והנשים נלקחו בשבי ונמכרו לעבדות, והשאר ברחו. מעשי טבח נערכו גם בחיפה שגילתה התנגדות עיקשת לכובשים.ביפו הייתה בריחה המונית לפני הכיבוש. ארסוף ואשקלון נכנעו אבל המוסלמים העדיפו לעזוב. ד"ר שיין קבעה שבין 1099 – 1109 לא נותרה אוכלוסייה מוסלמית בערי החוף. החל מ- 1109 השתנתה גישת הצלבנים שהגיעו למסקנה שאובדן תושבים פרושו אובדן הכנסה, והותר לנכבשים להישאר. החל מהרבע השני או השלישי של המאה ה- 12 הורשו מוסלמים לחזור לערי החוף. אבל, רוב האוכלוסייה העירונית הייתה נוצרית- מזרחית. תושבי הערים הלא- פרנקים שילמו, נוסף על מס הגולגולת, מס עירוני. הבדווים- השבטים הבדווים והתורכמנים נדדו באזור שבין עזה למצרים, בדרום, באזור עבר הירדן המזרחי, במזרח, ובאזור הבניאס, בצפון. הם ערכו הסכמים עם השלטון הצלבני לפיהם, הם שילמו מס גולגולת והורשו לרעות את עדריהם בממלכת הצלבנים.המשך בחלק הבא...

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רבקה שפק ליסק